איך ייראה צה"ל של שנת 2020? בערך כמו שהוא נראה היום, רק יותר: יותר כלים לא מאוישים, יותר כלי נשק חכמים, יותר אמצעים מתקדמים לאיסוף מודיעין. בקיצור, אומרים יואב לימור ואלון בן דוד, לצבא של העשור הבא תהיה גם היכרות אינטימית עם המטרות שלו - וגם מגוון חדש לגמרי של דרכים לפוצץ להן את האמא של הצורה

יואב לימור ואלון בן דוד
פורסם: 17.04.09, 14:14

בעוד אנחנו הישראלים צופים בעיניים כלות איך נשחקות תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, יושבים זוג הקשישים אלווין והיידי טופלר בביתם בקליפורניה וחוככים ידיים בהנאה. החזון שהגו השניים - "מלחמת הגל השלישי" - התגשם בצורתו המתקדמת ביותר דווקא אצלנו, דווקא בעזה. החזון הזה, בגדול, מדבר על מלחמה שבה כלי הנשק החשוב ביותר הוא המידע, והטווח הרלוונטי הוא הזמן שלוקח מרגע שהוא מושג ועד שהוא מתורגם לפעולה מבצעית.

בני הזוג טופלר עומדים ב־20 השנים האחרונות מאחורי מה שמכונה "המהפכה בחשיבה הצבאית" (Revolution of Military Affairs). על פי תפיסתם, ההיסטוריה האנושית נחלקת לשלוש תקופות. הראשונה היא המהפכה החקלאית, שבה למדו בני אדם לייצר ולאגור לעצמם מזון. מאותו רגע התארגנה המשפחה האנושית כחמולה שמעבדת יחד את הקרקע, וגם המלחמות היו על טריטוריה והתנהלו בכלים שהתאימו לתקופה החקלאית; התקופה השנייה היא המהפכה התעשייתית, שהפכה את המשפחות לגרעיניות ואת המלחמות להמוניות. כלי הנשק יוצרו בייצור סדרתי, והאתגר הגדול ביותר היה להגדיל את טווח הפגיעה שלהם; והנה אנחנו מגיעים אל התקופה השלישית.

באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת זיהו הטופלרים את תחילתה של מהפכת המידע, ופרסו משנה שלפיה בוא יבוא העידן שבו יהפוך המידע לסחורה היקרה ביותר בנמצא: מי שישלוט בו גם יצבור רווחים וגם ינצח במלחמות. התזה הזאת נשמעה הזויה בזמנה; רק קומץ גנרלים בצבא האמריקאי זיהו בה פוטנציאל והחלו לתכנן על בסיסה את העתיד. הניצנים של התובנה הזאת נראו במלחמת המפרץ ב־1991, כשצבא ארה"ב הציג לעולם את מה שמוכר בשם "נשק חכם" - אמצעי לחימה שנורים מרחוק מאוד, ופוגעים בדיוק מרבי במטרה. בעזה של "עופרת יצוקה" שוכלל הרעיון הזה, והזמן שעבר מאיתור מטרה ועד לתקיפתה ("סגירת מעגל" בשפה המקצועית) התקצר לעיתים לפחות מדקה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/1927493/limor1_wa.jpg]


זאת, על חצי רגל, התקופה השלישית שחזו הטופלרים לפני שני עשורים. כבר היום היא מעצבת את צה"ל הנוכחי, ואת הצבא שיהיה לנו כאן בעוד כעשר שנים. אבל איך זה ייראה בדיוק? ומה זה אומר על המלחמות שיתנהלו בעולם שלנו בעתיד הנראה לעין?

האם רובוטים חולמים על פלסטינים חשמליים
במלחמות העתידיות לא ינצח דווקא האדם שבטנק; הניצחון יהיה בידיו של מי שידע לחבר את כלי הנשק הנכון למידע המדויק בזמן אמת. לשם הדוגמה, נחזור רגע ל"עופרת יצוקה": השב"כ מצא שהזמן הממוצע שלוקח לשלושה פלסטינים לצאת ממבנה עם רקטה, להציב אותה על המשגר ולירות הוא 90 שניות. בזמן הזה אתה צריך לדעת שהם שם, לאתר אותם, להיות בטוח בזיהוי, ואז לארגן להם מפגש עם חימוש כלשהו - מהאוויר, מהיבשה או מהים. כל זה כאמור בדקה וחצי. היכולת הזאת דורשת אינספור אמצעי איסוף מודיעיניים מכל הסוגים, החל במצלמות קבועות וניידות, בקרקע ובאוויר, דרך שורה של אמצעי האזנה לתקשורת שמנהל הצד השני, וכלה במשאב הוותיק והאמין מכולם - היומינט, המקור האנושי. וגם כשהשגת את המידע, אתה צריך להעביר אותו בתוך שניות לאמצעי שיתקוף את המטרה, ישמיד אותה ויסגור מעגל. ב"עופרת יצוקה" היו יותר מ־1,000 סגירות מעגל כאלה בשלושה שבועות, מספר שלא כולל את המבנים, המפקדות, המוצבים והמנהרות שהותקפו על בסיס מידע שנצבר מראש.

לשם השוואה, צה"ל של לפני 30 שנה היה שולח מטוסים לגיחות צילום מעל שטח האויב. המטוסים היו נוחתים, סרטי הצילום היו מפותחים, ומפענחות היו יושבות עליהם כל הלילה כדי ש־24 שעות אחר כך יוכל מטוס אחר לצאת ולתקוף את המטרות שצולמו. היום אנחנו מדברים במונחים של שניות; מה שמצולם מועבר בזמן אמת לכל לקוח אפשרי. זה יכול להיות המחשב על שולחן הרמטכ"ל, או המסך הגדול בבור הפיקוד של חיל האוויר, ואפילו הפאלם של המ"פ שפועל על הקרקע.

ואם זאת התמונה כבר כיום, לאן אנחנו צפויים עוד להתקדם? האמת היא שעוד יש כברת דרך טכנולוגית לעשות, אבל לא גדולה מאוד; כלי הנשק המתקדמים של היום כבר מיצו את אתגרי הטווח והדיוק. במילים אחרות, ספוילר: צה"ל 2020 ייראה מבחוץ די דומה לזה של היום. ייסעו בו בטנקים (מרכבות) ובנגמ"שים ("נמר"), יטיסו בו מטוסי קרב (אף־35, וגם אף־16 ואף־15) וישיטו ספינות קרב. אבל בתוך הפלטפורמות האלה יהיו מערכות מידע משוכללות, מחוברות כולן לרשת אחת שבה יזרום כל המידע כל הזמן.

יחד עם הפלטפורמות המסורתיות יפעלו עוד שורה של כלים בלתי מאוישים. חיל האוויר הבין כבר מזמן את הפוטנציאל של מטוסים ללא טייסים, והתעשייה הביטחונית הישראלית שיכללה את זה לכדי אמנות. ואף שקשה להתרגל למחשבה שמכונה תחליף את הלוחם האווירי, ברור שבעוד עשר שנים יהיו כמחצית ממטוסי החיל לא מאוישים, וכנראה שרוב המשימות יבוצעו עם מעורבות רחוקה של בני אדם. המטוסים האלה יצלמו, יתקפו, יתגוננו, יתדלקו מטוסים אחרים, יגיעו רחוק ויחזרו - ואת כל זה יעשו בלי להתעייף ובלי לחשוש מנפילה בשבי (ואם כן יופלו, מנגנון ההשמדה העצמי ידאג לזה שאף אחד לא יחלץ מהם מידע בעינויים).


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/1927491/limor2_wa.jpg]


עכשיו מגיעה המהפכה הזאת גם לחילות היבשה והים. בעופרת יצוקה כבר היה אפשר לראות את ה"דומינייטור", הסירה הבלתי מאוישת של חיל הים מתוצרת רפא"ל, כשהיא מפטרלת בין סירות הדייגים של עזה; על גדרות הרצועה מסתובבים כבר כמה חודשים רכבי ה"ג'יניוס" (מתוצרת התעשייה האווירית ואלביט), שאמורים להחליף את כלי הבט"ש הישנים ואת מי שיושב בהם. ככה לאף אחד מהמשתתפים בסיור לא יהיה קר, הם לא יירדמו ולא יצטרכו להשתין, וחוץ מדלק לא תהיה להם שום דרישה.

אבל זאת רק ההתחלה: הפוטנציאל של כלים לא מאוישים אמור להגיע הרבה יותר רחוק. בצה"ל 2020 ישלח המ"פ רובוט לסרוק את הסמטה לפני שהחיילים שלו יסתכנו בה. הרובוט הזה לא רק יראה לו - באמצעות מצלמות וחיישנים - מה קורה בכל נקודה בסמטה, הוא גם יירה במטרות חשודות או מאיימות. יותר מזה, בעתיד יוכלו הרובוטים האלה, הקרקעיים או האוויריים, גם לתקשר ביניהם, ואז יהיה ניתן לשלוח נחיל של מטוסים זעירים שישלוט בשטח מסוים, ללא נוכחות אנושית על הקרקע. כך תתקבל תמונה מדויקת ועדכנית שתצמצם את הפגיעה בחפים מפשע - אבן הנגף העיקרית של הלחימה בסביבה האורבנית, ושלנו במלחמה בפלסטינים וגם בחיזבאללה.

מה שמוביל אותנו לאתגר הבא שמעסיק היום את כל צבאות המערב: איך מאתרים את המטרות שנמצאות בסביבה אזרחית ונראות כמו אזרחים, עד לרגע שבו הן תוקפות אותך.

חצצית, הדור הבא־הבא־הבא
אם במלחמה הקלאסית המטרות היו ברורות - טנקים, תותחים, מוצבים - במלחמה הא־סימטרית נוסע האויב בטויוטה כמו האזרח שלידו. הוא לובש אותו ג'ינס, ועד שהוא לא שולף את הנשק או מפעיל את המטען אתה לא יודע שהוא האויב (וגם דיני המלחמה הבינלאומיים מתקשים להגן עליך אם אתה יודע ומחליט לפגוע בו). מכאן שהאתגר הוא מערכת שתזהה את האויב מבין האזרחים, כלומר תאתר מרחוק חומרי נפץ, כלי נשק או כל דבר שאזרח תמים לא אמור להסתובב איתו.

החדשות הן שהמירוץ לפיתוח מערכת כזאת נמצא בעיצומו, באחד התחומים המסווגים ביותר של הפיתוח הטכנולוגי בעולם: "מודיעין חתימות ומידות" (MASINT -Measurement And Signature Intelligence ). הוא מתבסס על ההבנה שכל חומר מייצר חתימה מובהקת שאופיינית רק לו. אם תדע לזהות את החתימה של חומר נפץ או רובה, תוכל לאתר אותו מראש ולנטרל אותו לפני שיופעל. התחום הזה נהיה עוד יותר משמעותי כשמדברים על איום לא קונבנציונלי: אם תזהה מרחוק שהטיל ששוגר לעברך נושא ראש נפץ גרעיני, כימי או רגיל, תדע גם באיזה מהיירוטים להשקיע מאמץ עודף — ועל איזה אפשר לוותר במחיר של פגיעה נסבלת. על בסיס הרעיון הזה, באמצעות תצלום לוויין, יהיה גם אפשר לדעת בדיוק מתי מרכיב האויב את ראש הנפץ הגרעיני על הטיל, ולהשמיד אותו עוד לפני שיצא לדרך.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/1927489/limor3_wa.jpg]


היכולת הזאת רלוונטית כמובן גם במשימות הפשוטות ביותר. אם חייל החי"ר שעומד היום במחסום בחווארה נאלץ להסתכן ולהשפיל מאות פלסטינים כשהוא מורה להם להרים את החולצה, ממשיכו ב־2020 - שב־2009 בדיוק למד להגיד "שלום כיתה א'" - יתבונן בצג שיגלה לו בוודאות מי מהאנשים שעומדים בתור השתעשע לאחרונה עם חומרי נפץ. אותו חייל, אגב, עדיין ילבש אפוד ויישא נשק. אבל על כוונת הנשק שלו תהיה מצלמה שתשדר לאחור, בזמן אמת, מה הוא רואה. הכוונת תקבל גם תמונה או נ"צ של מטרה מחבריו שיושבים בתצפית במקום אחר, או מכלי טיס שחג מעליהם. למעשה כל קנה, כל עמדה וכל פלטפורמה יהפכו כך גם לאמצעי איסוף מודיעין וגם לאמצעי שמשמיד מטרות.

לצד הנשק הסטנדרטי יוכל החייל לשאת גם נשק שלא הורג (שנקרא כיום "נשק פחות קטלני"). למרות שכבר שנים מדברים על זה, ומאז האינתיפאדה הראשונה אנחנו מחפשים את החצצית המושלמת או גז הפלפל האולטימטיבי, הפיתרון היעיל באמת טרם נמצא. רעיונות יש בשפע: ממכשיר שפולט גלי קול בעוצמה שמנטרלת את כל מי שעומד מולו, דרך תותח דבק שמצמית לכמה שעות את כל מי שבטווח הפגיעה, וכלה ברובה לייזר שמעוור - זמנית או לצמיתות - את כל מי שמסתכל עליו.



התחום הזה עדיין מתמודד עם שאלות אתיות ומוסריות לא פשוטות. פרדוקסלית, האמנות הבינלאומיות קובעות שזה בסדר גמור לירות קליע 5.56 לראש של האויב שלך ולהרוג אותו, אבל זה ממש לא בסדר לעוור אותו ל־12 שעות. הפיתרון יהיה כנראה מתחום האקוסטיקה, ויתבסס על כך שאפשר להשבית בני אדם לחלוטין כשמשמיעים להם צליל בתדר מסוים. ההשבתה הזאת היא זמנית בלבד וללא תופעות לוואי, אבל כל עוד היא פועלת, האנשים שחשופים לצליל הזה לא מסוגלים לזוז.

ולמרות כל השכלולים האלה, צה"ל ימשיך להזדקק לחטיבות החי"ר והשריון שלו, לגדודי הארטילריה וההנדסה; בסופו של יום לא יהיה תחליף לחיילים על הקרקע שישימו את הדגל על הגבעה. אלא שמאחורי החטיבות והגדודים, בתוך משרדים ממוזגים, ישבו לוחמים מסוג חדש: הלוחמים הקיברנטיים.

החדירה המאוחרת אך המסיבית של האינטרנט למדינות האזור פתחה עולם שלם של אפשרויות: החזון של פריצה למערכות מחשב חיוניות של מדינה אחרת, והשבתת שירותים חיוניים או יצירת כאוס שיקשה את תפקודם, הוא כבר לא מדע בדיוני. תשאלו את האסטונים, שקמו בוקר אחד בקיץ שעבר וגילו שאמא רוסיה השביתה להם חצי מאתרי האינטרנט. עכשיו קחו את זה קדימה, ותחשבו מה אפשר לעשות לבנקים או לחברות חשמל מרגע שהם מחוברים לרשת.

אם כבר מדברים על מחשבים, כדאי לזכור שכל אחד מאיתנו מסתובב היום עם מחשב קטן שיכול לקלוט ולשדר מסרים גם בלי ידיעתנו. ספק אם חברות הסלולר יודעות את מה שלמדו בשירותי המודיעין המערביים, שהטלפון הנייד הוא אמצעי נפלא לאיסוף מידע, למעקב ואפילו להשמדה - לקח שחרוט כבר 13 שנה בראשו המת של "המהנדס" יחיא עייאש, שלא למד לסנן שיחות נפיצות במיוחד.

וטהרן היא אותה טהרן
על פי כל הסימנים, העימות עם איראן עתיד ללוות אותנו לאורך כל העשור הבא ואולי גם דורות קדימה. זה לא רק הגרעין, זה גם הטרור החיזבאללאי והפלסטיני. זה מנגנון משומן של איסוף וביצוע טרור ברחבי העולם, וזה מערך שלם - מסחרי בחלקו - שעובד בשירות האייטוללות ואמור לסייע להן בהפצת תורתם המהפכנית.

צה"ל מצידו בונה כבר שנים את הזרוע האווירית לעימות בטווחים האלה. אבל ככל שמועד העימות מתקרב, מבינים במערכת הביטחון שיש צורך ביכולות משלימות רבות, ושהמרחק הגיאוגרפי יהפוך את המשימה להרבה יותר מורכבת.

גם חיל האוויר מבין שהבעיה בדרך לתקיפה באיראן היא לא רק לחצות את המרחק, אלא איך עושים את זה מעל שורה של מדינות שלא בהכרח מזדהות עם הצד הישראלי בסכסוך. לכן עשויה ישראל להידרש לפיתוח יכולת תקיפה באיראן גם ללא שימוש במטוסים; זה לא סוד שכבר יותר מעשור מנסה ירושלים לשכנע את וושינגטון למכור לנו טילי שיוט, עד עכשיו ללא הצלחה.

לקח טילי השיוט חייב ללמד את ישראל את חשיבותן של קואליציות. גם אם לא נקבל אישור לרכוש אמצעי לחימה מסוים, קואליציה תומכת ומזדהה תגשר על פער היכולת ותאפשר לנו להסתמך על ידידים בנטרול הסכנה. קואליציה כזאת יכולה גם לחסוך שימוש בכוח (על תקן החבר החזק בשכונה שיגן עלינו מכאפות), אבל חשוב מכל - היא תאפשר החלפת מידע בין השותפות לה. וכבר אמרנו בהתחלה: בקרוב יהיה המידע המשאב החשוב ביותר בעולם.

אחרי כל זה, הנעלם המשמעותי ביותר הוא באיזה סביבה נחיה כאן ב־2020. האם אכן תתייצב מולנו איראן גרעינית, שעלולה להניע מירוץ חימוש יחד עם מדינות נוספות כמו סעודיה ומצרים? סימן השאלה הזה משמעותי בכל היבט שבא לבחון את מה שיקרה כאן, ואת הנגזרת המתבקשת מכך - מה תהיה האסטרטגיה הישראלית. אם תקרוס "מדיניות", ישראל תידרש להרתעה גלויה יותר. פה נכנס תפקידו של חיל הים, שלפי פרסומים זרים רוכש צוללות בעלות יכולת למכה שנייה גרעינית. במדינה קטנה כמו ישראל, שכמה פצצות גרעיניות יכולות להשבית את רוב יכולותיה האסטרטגיות, עולה חשיבותם של כלי השיט — גם כאמצעי תגובה וגם כאמצעי הרתעה.

את המאמץ הישראלי לבנות מערך הגנה מפני טילים סיכמנו כאן באחד הגיליונות הקודמים. בקצרה, ב־2020 אמורה ישראל להיות מצוידת בארבע שכבות הגנה שיאפשרו לה ליירט כל סוג של טיל או רקטה. המערכות האלה, ובראשן "חץ 2" ו"חץ 3", יהיו גם הן נדבך חשוב בהרתעה הישראלית; הן אמורות לגרום לאיראנים לחשוב פעמיים לפני שישגרו טיל שלא בוודאות יפגע, ולהסתכן בתגובה קטלנית.

ועם זאת, ומכיוון שאין באמת מערכת שתבטיח מאה אחוז הגנה במאה אחוז מהזמן, האפשרות של גרעין איראני מעלה שורת שאלות בפני מערכת הביטחון: האם ממגנים את אזרחי ישראל ובאיזה אופן? איך נלחמים מול חיזבאללה וחמאס כשיש מאחוריהם מטרייה גרעינית איראנית? ואיך מתקצבים לאורך זמן עימות יקר ומתמשך עם מדינה שאין לנו גבול איתה?

לכל השאלות האלה עוד אין מענה. אם תשאלו אותנו נגיד שטכנולוגיה היא דבר נפלא, אבל אין כמו הרתעה. נחמד שיש לנו טיל בשווי 50 אלף דולר שיירט קסאם של 100 שקל; הרבה יותר נחמד אם אחמד יפחד לשגר את הרקטה. בזה, להערכתנו, שום דבר לא ישתנה גם ב־2020. אנחנו חיים בשכונה קשוחה, שבה החזק והיודע ישרוד. אם יפחדו מאיתנו, לא נצטרך להשתמש בכל הגאדג'טים האלה. אם לא - ספק אם גם הם יעזרו לנו לאורך זמן.
צילומים: רויטרס, אימג' בנק/ GettyImages


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3702359,00.html

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

שמה של הסירה הבלתי מאויישת של רפאל הוא לא Protector?

זה שם המכירה שלה ליצוא.
לכל פרוייקט בתעשיה הבטחונית יש כמה שמות:
שם מכירה ליצוא.
שם פנימי בתוך החברה.
שם פנימי בתוך צה"ל.
שם שמשמש את הפירסומים בעברית על אותו הפרוייקט (בתקשורת הגלויה, למשל)

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

הכל יקר להחריד. טכנולוגיה עולה כסף. אחזקה עולה גם היא כסף. הרבה כסף. השווקים לא מספיק גדולים בשביל להגיע לרמות ייצור בהיקפים גדולים אשר יוזילו עלויות מו"פ וייצור.
אני לא רואה את מדינות העולם השלישי מצטיידות בכל הגאדג'טים האלה גם בשנת 2050.

מדינות עולם שלישי לא ירכשו מוצרים כאלו גם עוד 100 שנה אך מדינות מערביות רבות שרמת הכדאיות להקמת תשתיות לפיתוח מוצרים עצמאיים כאלה היא נמוכה עבורן מסיבה כלכלית או כתוצאה מפער בידע יעדיפו לעשות מיקור חוץ.
פה יש לישראל יתרון עצום בזכות הנסיון בפיתוח של מערכות וכלים כאלו ואפיון שלהם לפי הצרכים המבצעיים כך שלקוחות פוטנציאליים כמו הולנד, ספרד, פולין, סין וכמו שראינו לאחרונה אפילו רוסיה יעדיפו לקנות מוצר מדף ישראלי זמין עם רקורד מבצעי מוכח מאשר לפתח מוצר מקביל משלהן (שוב, בהנחה שהידע קיים בכלל).

מאידך, אלו פחות או יותר אותן סיבות שלא מייצרים מטוסי קרב בארץ.