במהלך קורס המ"כים הנוכחי אותו אני עובר, הוצגה לנו מצגת בשבוע "מנהיגות קרבית" על כאב ואובדן, במצגת היו רשומים בפירוט רב על איך אמורים לנהוג עם חיילים שאיבדו חבר וכן התנהגות עצמית בעת הלוויות וביקורי שבעה. המצגת נתנה לנו הוראות מדוייקות בלשון המעטה על אותה התנהגות אותה אנו אמורים להפגין, (הן בתור מפקדים והן בתור חיילים) שאחת מהדרישות בה הייתה, לא לבכות או להתפרק בשום דרך אחרת על מנת לא לשדר חולשה לנו או לאויב, אבל האם לדרוש כזה דבר מחייל זה דבר נכון? האם עצם אהבת החבר שנפל והכאב הוא לא חלק מחוזקנו בתור עם וצבא? האם סרטונים בהם נראים לוחמי צה"ל מתייפחים על קברי חברים טריים הינו פוגע בחוסן הלאומי, או להיפך, אולי רק מגביר אותו?
כמו כן עלתה אצל חלק מחברי הצוות שלי ביקורת נוקבת על תמונה שתלויה אצלנו באולם ההרצאות ובו רואים חיילים מהגדוד (17 של ביסל"ח) על ברכיהם ביישור קו מחפשים חלקי גופות של חיילים בציר פילדלפי לאחר אסון הנגמ"שים (אירוע בו עלה נגמ"ש של גבעתי על מטען והתפוצץ לרסיסים), חלקינו טוענים שתמונה כזו היא השפלה של צה"ל שבו ארגון טרור הוריד בעצם את כל צה"ל לברכיים ורמס את כבודינו (בלי קשר לכך שחיילים נוספים סיכנו את חייהם על מנת להביא את אותם לוחמים לקבר ישראל), ואילו חלקינו חושבים (ואני ביניהם) שאין תמונה יותר מכובדת שאפשר לתלות בכל צה"ל, על חיילי צה"ל שיעשו הכל על מנת להחזיר את חבריהם הביתה, בין אם זה גופות או אפילו רק אצבע אחת, חיילים שדבקים בערך הרעות במידה כזאת שהם מוכנים לשים את נפשם בכפם רק כדי שלאמם של החיילים יהיה מקום לעלות לבקר את בניהם שנפלו. מה דעתכם?

כל אדם מכיל עוצמות שונות בנפש ובעל רסן בדרגה אחרת.קשה מאוד שלא להזיל דמעה כשאתה הולך לאזכרה אפילו של חייל שאתה לא מכיר,מספיק לראות אמא מתיפחת ושבורה על קבר בנה בשביל שזה יעשה לך משהו.תמונות כאלו נחרטות עמוק בזכרון.
בכי זה אמצעי לפריקת עצב,אדם אינו יכול לאגור כמות מאוד גדולה של משקעים וטראומות בלי לפרוק אותן,כי הן פשוט יתבטאו בדברים אחרים.
אנחנו אנשים גם אם כמפקדים צריך להוות דוגמא ולהראות יצוגיים.

"בגבורה ובענוווה"

מותר לבכות על חבר מת.מותר(וחובה) להרוג אויב חי.

שלום בכל מחיר-פילוסופיה של עבדים.
Ceterum censeo "Palaestinam" esse delendam
אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי mt999 תמונה שתלויה אצלנו באולם ההרצאות ובו רואים חיילים על ברכיהם ביישור קו מחפשים חלקי גופות של חיילים בציר פילדלפי לאחר אסון הנגמ"שים חלקינו חושבים (ואני ביניהם) שאין תמונה יותר מכובדת שאפשר לתלות בכל צה"ל, על חיילי צה"ל שיעשו הכל על מנת להחזיר את חבריהם הביתה, בין אם זה גופות או אפילו רק אצבע אחת, חיילים שדבקים בערך הרעות במידה כזאת שהם מוכנים לשים את נפשם בכפם רק כדי שלאמם של החיילים יהיה מקום לעלות לבקר את בניהם שנפלו. מה דעתכם?

דעתי על התמונה ועל האירוע - נקרופיליה שהשתלטה על צה"ל ועל חלקים ניכרים בחברה הישראלית - ע"ע זק"א.

לא מסר של חולשה לאויב ולא מסר של חוזק לעצמנו - אלא מסר של טירוף הדעת וטירוף מערכות.

סיכון חיילים חיים כדי למצוא " אפילו רק אצבע " של חיילים שבוודאות גמורה כבר מתים היא ביזיון לצה"ל כי היא מוזילה את ערך חיי האדם כאילו שחיים של עשרות חיילים שקולים באיזושהי צורה ל " כבוד " שתביא לנו האצבע הזאת שימצאו או להרגשה הטובה שזה יתן לאמא של החייל המת ( וגם זה בכלל לא בטוח )

ה" נקרופיליה " הזאת ( אם כי אני חושב שהמילה לא במקום ) מתבטאת גם בעסקאות " שבויים " כמו העסק של רגב וגולדווסר - מסכנים את החיים עבור המתים שעזבו ואינם אבל אנחנו עדיין כאן .


עם זאת חשוב גם לציין שאין שום קשר בין זק"א ל " טירוף הדעת וטירוף מערכות " הזה כי זק"א עוסקים במה שנחשב בעיניהם לכבוד המת בלי לסכן את החיים .

הוא התכוון לכך שזק"א, מארגון וולנטרי קטן שתפקידו לסייע בשמירה על כבוד המת, הפך למפלצת רייטינג ואשכרה סמל סטטוס ותירוץ לחרוש את העיר ברמזורים אדומים.

אני די בטוח שהם עושים זאת לשם שמיים ולא בשביל הסטטוס לחצות באדום.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

תתפלא

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

מה הקשר לפסיכולוג ?

עכשיו כבר אפשר לספר

אני לא יודע איך הוא בוחן כליות ולב.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

איך שמנהל בפורום התייחס אליה:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=214691
עד היום האשכול נעול...

I like my islamist extremist like my roasted chicken... dead and fried to the bones

גם לי, גם לי בבקשה תקנו את שגיאות הכתיב

בגבולות האפשר, עדיף שהאויב לא יראה שהוא פגע בנו, זה בסיסי.

יהיה משהו, כי יש משהו

ציטוט:

במקור נכתב על ידי mt999 במהלך קורס המ"כים הנוכחי אותו אני עובר, הוצגה לנו מצגת בשבוע "מנהיגות קרבית" על כאב ואובדן, במצגת היו רשומים בפירוט רב על איך אמורים לנהוג עם חיילים שאיבדו חבר וכן התנהגות עצמית בעת הלוויות וביקורי שבעה. המצגת נתנה לנו הוראות מדוייקות בלשון המעטה על אותה התנהגות אותה אנו אמורים להפגין, (הן בתור מפקדים והן בתור חיילים) שאחת מהדרישות בה הייתה, לא לבכות או להתפרק בשום דרך אחרת על מנת לא לשדר חולשה לנו או לאויב, אבל האם לדרוש כזה דבר מחייל זה דבר נכון? האם עצם אהבת החבר שנפל והכאב הוא לא חלק מחוזקנו בתור עם וצבא? האם סרטונים בהם נראים לוחמי צה"ל מתייפחים על קברי חברים טריים הינו פוגע בחוסן הלאומי, או להיפך, אולי רק מגביר אותו? כותב אילן : לא הייתי שם לא ראיתי מצגת - אבל או שמי שהסביר לך לא הסביר טוב או שלא הבנת ! יש מקום לדיון על איך אנחנו נראים........ אבל אין "סכמות" יש מנהגי עדות איפוק מול החצנה, יש קרבה אישית הנוהגת לך לנהוג אחרת מאשר במקום זר. יש לצערי את ניסיון החיים המחשל אותנו (או לא). אבל בכל מקרה חובה לפרוק ולהתפרק ! אחרת זה בא כפוסט טראומה בצורה יותר גרועה !!! מתי לעשות כך ? - נו באמת האם יכולה להיות תשובה חד משמעית ? פעם היה נהוג להיות "גבר" לא לבכות !!! אז מה ? זה טוב? - לא תמיד.צריך להיות מודע לבכי המוחצן כי היום הכל מצולם ומוקרן. אם אפשר מתאפקים, אם אי אפשר בוכים. החוסן שלנו הוא זה הנובע מאמונה בצדקת הדרך ובשמירה על מוסר מלחמה (ככל שניתן -ראה פרשת כי תצא). ביום שנראה כמו אויבנו - הפסדנו. כמו כן עלתה אצל חלק מחברי הצוות שלי ביקורת נוקבת על תמונה שתלויה אצלנו באולם ההרצאות ובו רואים חיילים מהגדוד (17 של ביסל"ח) על ברכיהם ביישור קו מחפשים חלקי גופות של חיילים בציר פילדלפי לאחר אסון הנגמ"שים (אירוע בו עלה נגמ"ש של גבעתי על מטען והתפוצץ לרסיסים), חלקינו טוענים שתמונה כזו היא השפלה של צה"ל שבו ארגון טרור הוריד בעצם את כל צה"ל לברכיים ורמס את כבודינו (בלי קשר לכך שחיילים נוספים סיכנו את חייהם על מנת להביא את אותם לוחמים לקבר ישראל), ואילו חלקינו חושבים (ואני ביניהם) שאין תמונה יותר מכובדת שאפשר לתלות בכל צה"ל, על חיילי צה"ל שיעשו הכל על מנת להחזיר את חבריהם הביתה, בין אם זה גופות או אפילו רק אצבע אחת, חיילים שדבקים בערך הרעות במידה כזאת שהם מוכנים לשים את נפשם בכפם רק כדי שלאמם של החיילים יהיה מקום לעלות לבקר את בניהם שנפלו. מה דעתכם?

והתמונה הזאת שתלויה על הקיר היא העוצמה שלנו !!!

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

לבכות או לא לבכות בהלוויה זה לא נושא לדיון
כל אחד יעשה כרצונו אני אישית לצערי
הייתי בכמה הלוויות של חברים ומפקדים ובכולם
הזלתי דמעה והיה כאב מטורף
ותמיד שמתי משקפי שמש כדי להיראות חזק
אבל אי אפשר להחביא את הדמעות
וידוע שבהלוויות כמו שאמרו ברגע שאתה שומע את האמא בוכה
או החברה או את ההספד של האח הקטן
אין אדם שיכול לעמוד בפני זה
ולכן צריך לבכות כי זו דרך מיוחדת שלנו להראות לעולם
שאדם זה היה חשוב לנו וכואב לנו מה שקרה לו
וזו דרך פורקן מצויינת

לגבי התמונה של החיילים על הברכיים
זו תמונה עם המון עוצמה
שבאמת נעשה הכל כדי להביא לקבורה את מיטב לוחמנו

שבת שלום

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

יש או אין סכנה לחיי הכוחות המחפשים

יש או אין את עיקר חלקי הגופה או לפחות את המעט מזעיר הדרוש לקביעת קבר ישראל

- אם אין סכנת חיים יש לאפשר ללוחמים להמשיך ולבצע את מלאכתם המבצעית בתחום הלוחמה ולגייס את אותם עשרות מש"קי דת ומשגיחי כשרות בפיקוד בכדי שיוכלו למלא את אחד מעיקרי תפקידם המוגדר הם.

- אם יש סכנת חיים יש לעסוק ראשית בניטרולה ובמשימה ובשום פנים לא להרחיב את הסכנה לאחר שהושג המעט הדרוש להגדרת קבר ישראל.

באם האויב ימצא כצפוי חלקי גופות וינסה לסחור בהן - יהיה על מפקדי צה"ל, ראשי המדינה והרבנים הראשיים לעמוד מאחרי העיקרון וההלכה, לחזק את המשפחות ולבוז בגלוי לאויב על נסיונו.

לענין זק"א - יש ויש. בד"כ אלו העושים לא עוברים באדום. אל תחשוב לרגע שלפנות גופה אכולת תולעים של הומלס מלב תל אביב אינה מלאכה המצריכה גבורה והקרבה ושהמבצע אותה עושה זאת למען האפודה הזוהרת.

חזרה לעמוד הראשי > שיבוץ בצה"ל > איתור קדם-צבאי (קד"צ) > קורסים לבנים > משגיח כשרות

משגיח כשרות

קוד במנילה 7701

אשכול תפקידי דת.

מהות התפקיד משגיח הכשרות אחראי על כשרות המזון המוכנס למטבחים, ביצוע השגחה על הכשרות ביחידה המתבטאת בהפרדה בין הכלים, ניפוי וברירת מוצרים ואחריות על שמירת השבת ביחידה וביצוע הכנות לפסח.

משך הכשרה כ-3 שבועות.

שיבוץ וקידום השגחה על הכשרות בכלל המטבחים הפרוסים בכל יחידות צה"ל.

הערות תנאי שירות של שבוע-שבוע.





אני לא רואה כאן " חיפוש אחרי חתיכות גופות שרופות "

הוא התכוון לתפקידי דת ואנשי רבנות שונים, הם אלה היכולים לקבוע כמה מחלקי הגופות יכולים להחשב כדי להגיע לקבר ישראל, כמו כן הם אחראים על תהליך הבאת הקבורה מרגע שפונה ועד קבורתו הסופית. בעצמי הייתי במשמר כבוד של חייל שנהרג וראיתי את התהליך בו אנשי הדת של הצבא מלווים את ההרוג מרגע הוצאת הגופה ועד שקומץ העפר מכסה את הקבר.

לידיעת ישראל היפהפיה 2 לוחמי צה"ל נהרגו במהלך אבטחת הסריקות כאשר עדיין לא נמצאו מספיק חלקי גופות להביא לקבר ישראל, האם המחיר שווה את זה לדעתך?

- אם אין סכנת חיים יש לאפשר ללוחמים להמשיך ולבצע את מלאכתם המבצעית בתחום הלוחמה ולגייס את אותם עשרות מש"קי דת ומשגיחי כשרות בפיקוד בכדי שיוכלו למלא את אחד מעיקרי תפקידם המוגדר הם.

לוחמים תפקידם ללחום.

אנשי הדת בכל גדוד וחטיבה תחת פיקודו של הרב - הופכים בעת חרום לצוות זהוי וטיפול בחללים הכפוף לתאג"ד. אם יש גופות - משמע זו עת חרום והטיפול בגופות צריך להיות בגדר תפקידם.

ככל הידוע לי הרי שמבחינה הלכתית - אין לסכן את החי בעבור המת ובודאי שלא בעבור חלק גופה וכמו כן די בחלק קטנטנן מגופה בכדי ליצור קבר.

לוחמים תפקידם ללחום וטבחים תפקידם לדאוג למזון .משגיחי כשרות הם יותר טבחים מאשר " אנשי דת " ולעדות - תנאי השירות של שבוע/שבוע שמקובלים לטבחים .

אתה די קשקשן אתה יודע ?

אני מניח שאתה לא ממש מכיר את תפקידם של מכ"שים בחירום, מהי יח' סריקה (יס"ר) ומה נוהל זיהוי קורבנות הצבאי.

! This is Sparta

כולך פקה פקה

אני מניח שלדעתך הכל במקרה

ראשית, כולי גולו-גולו, ולא פקה-פקה.

שנית, על איזה "הכל במקרה" מדבר כבודו ?

! This is Sparta

אתה די קשקשן אתה יודע ?

נפלא שיש יס"רים בעוצבות הגדולות וזה לא קשור בשום צורה לזה שהתפקיד שמבצע משגיח כשרות ב 99% מהזמן לא קשור לטיפול באצבעות חרוכות ( או לפחות אמור לבצע ,זה שהוא מתפקד כטבח " לכל דבר ועניין " זה סיפור אחר )

אפילו לפי אתר הרבנות הצבאית שאמונה על נושא זיהוי החללים והבאתם לקבורה לפי פקודות הצבא יש תפקידים אחרים לזה :

ציטוט:

מש"ק יהדות חייל בחובה, האחראי על עבודת השטח של הרבנות הצבאית. הוא מוצב בגדודים הסדירים של צה"ל, בחטיבות, באוגדות ובבסיסי ההדרכה. המש"ק אחראי על ביצוע ההוראות בתחומי הכשרות, ההלכה והחירום. הוא עובד בצורה צמודה על סגל החינוך הגדוד, בנושאי תודעה יהודית. משגיח כשרות חייל בחובה או נגד בקבע, האחראי על עבודת הכשרות במטבח היחידתי. משגיח הכשרות משרת במטבח, ברמת הגדוד, החטיבה, האוגדה או הפיקוד. הוא עוסק בעבודות הכשרות ומוודא את ביצוען לפי הנחיות הרבנות הצבאית. נגד ביקורות כשרות נגד בקבע המבצע ביקורות בתחום הכשרות. אחראי על בדיקת נהלי הרבנות הצבאית בתחום הכשרות, דיווח ותיקון ליקויים. משרת באחד מבסיסי המזון, באגף הביקורות של המטה הכללי או בפיקודים. קצין דת קצין בחובה או בקבע, האחראי על הפן המנהלי של הרבנות הצבאית. הוא יד ימינו של הרב הצבאי ואמון על נושאי הלוגיסטיקה והמנהלה ביחידה. קצין הדת מוצב בכל הרמות כעוזרו של הרב הצבאי. רב צבאי קצין בקבע או במילואים, האחראי על עיסוק הרבנות הצבאית ביחידה. הרב הצבאי הינו בוגר קורס רבנים צבאיים, המתקיים בביה"ס לקצינים. הוא עוסק בתודעה יהודית, הלכה, כשרות ובנושאי חירום. הרב הצבאי עובד מול קציני המטה והשטח של היחידה, ומפקד על חייליו. סופר סת"ם חייל בחובה או נגד בקבע המטפל בתשמישי הקדושה של הרבנות הצבאית. הוא בודק, מגיה, ומתקן את תשמישי הקדושה הנמצאים ביחידות צה"ל. הוא מוצב ביחידת הסת"ם שבבסיס הרבנות הצבאית. איש להקת הרבנות הצבאית חייל בחובה המשרת בלהקת הרבנות הצבאית. בלהקה קיימים תפקידי זמרים, נגנים, ואנשי לוגיסטיקה וארגון. הלהקה מוצבת בבסיס הרבנות הצבאית, ומקיימת הופעות בכל הארץ. חזן צבאי חייל בחובה או נגד בקבע המשמש באירועי קבורה וזיכרון. הוא מוצב בבסיס הרבנות הצבאית או ביחידות המילואים. קצין יחידת סריקה קצין במילואים, האחראי על איתור חללי צה"ל זיהויים, וטיפול בהם. הוא מוצב ביחידות הסריקה של הרבנות הצבאית ופועל בעיתות חירום. קצין יחידת קבורה קצין במילואים, האחראי על זיהוי וטיפול בחללי צה"ל. הוא מוצב ביחידות הקבורה הפיקודיות והמטכ"ליות ופועל בעיתות חירום.

http://ravatz.org/pages/positions/index.html

כן, קשקשן.

תבדוק מה עשו מכ"שים ביחידות בזמן מלחמה, ולא ב"לבנון2" או "עופרת יצוקה", בזמן שיש צורך בזיהוי חללים ברמה של פתיחת בתי קברות ארעיים.

בעת חירום רב היחידה עובד יחד עם אנשי הרבנות שביחידתו (כמותם ותפקידם בהתאם לגודל וסוג היחידה) כאשר תפקידם העיקרי הינו טיפול בחללים.

זה לא קשור בכלום לנושא שבעטיו נפתח האשכול, אבל אם שאלת והתעניינת אז זו התשובה.

! This is Sparta

קשקשן עצום ורב
כזה שכמעט אין כח להתעסק איתו

כבר מזמן אין מצבים כמו יום כיפור והדברים שאתה קורא להם לא מלחמה בניגוד להחלטת ממשלה הם המקרים הנפוצים יותר בשנים האחרונות ועליהם מדברים


צצת משום מקום ואתה פשוט רוצה להתווכח למען הוויכוח
שיבושם לך
אבל למה איתי ?

מנהלי הפורום הוא פשוט דרש את זה.!

זכויות ל- RedBlossom

מי שצץ משום מקום זה אתה.
לידיעתך, מאחר וצנחן1 פרסם את תפקידו במילואים כשחיפש מועמדים ליחידתו - הוא איש אית"ן במילואים, וכנראה שיש לו קצת יותר מידע ממך על נושא של זיהוי חללים, סריקתם וכו'. מעט יותר כבוד מצדך לא יזיק. אני חושש שאם תמשיך כך, תחסם על ידי מנהלי הפורום.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

לגבי הבכי בהלוויות, זהו כמובן בעיני המתבונן, בעיני אחד, זה סמל לאחדות, חברות, וכדומה, ובעיני האחר זוהי דוגמה לרכרוכיות, פגיעה בצה"ל וכהנה וכהנה, דעתי היא שבאירועים מתוקשרים, עדיף להשתדל לשמור את הדמעות בבטן, ושמותר לבכות בבסיס או בבית, ואפילו רצוי

ובעניין האירוע בפילדלפי, אני מצטרף לטל ענבר, לדעתי גופות, גם של אנשינו הנאמנים ביותר אינם שווים סיכון של חיי אדם

ציטוט:

במקור נכתב על ידי NIR M דעתי היא שבאירועים מתוקשרים, עדיף להשתדל לשמור את הדמעות בבטן, ושמותר לבכות בבסיס או בבית, ואפילו רצוי

הטרנד (הדי חדש) של ערימת לוחמים מחובקים ובוכים בלוויות לא נראה טוב. לכן ההערה שלך מאד יפה בעיני.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יונה100 הטרנד (הדי חדש) של ערימת לוחמים מחובקים ובוכים בלוויות לא נראה טוב. לכן ההערה שלך מאד יפה בעיני.

מצטרף לשניכם.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

התמונה שאתה מדבר עליה צולמה לאחר פיצוץ הנגמ"ש של צוות המנהרות של אוגדת עזה, ב-12.5.04.
הנגמ"ש של פלחה"ן גבעתי (צוות נוי/טלזק) התפוצץ בשכונת זייתון יום קודם לכן, ב-11.5.04.

לעולם אשא דגלך בגאווה

צודק, תודה שהעמדת אותי על טעותי...

אינני רואה הבדל בין דרישה "לא להראות כמו ילדת ביה"ס יסודי" לבין דרישה שהחיילים מקבלים בימיהם הראשונים בצבא: למות אם זה מה שנדרש מהם.

במקומות עבודה אזרחיים לחלוטין (וכאלו שאינם עוסקים בדיני נפשות) מוגדרים יחסים עם העולם החצון מה אסור ומה מותר.

להציג מצגת בקורס מפקדים בה מבהירים לחיילים את הנזק התדמיתי בעיני האויב שסביבינו היא לגיטימית ואף רצויה.

אגב, אני מקווה שלאחר חריגה קטנה של חייל בהלווית חברו לא באים עימו חשבון.

איסור של המשפחה על כניסת כלי תקשורת לבית הקברות.
גם העורכים יודעים כמונו שהתפרקות והיסטריה קולקטיבית של חיילים במדים לא מעבירים מסר טוב, אבל זה צהוב וזה משרת את האינטרסים שלהם.
שמעתי לא פעם בטלויזיה ש"על פי בקשת המשפחה, הלוויה לא צולמה".

אני חושב שזה הפתרון האלגנטי ביותר, לבקש מההורים שיבקשו שהחתונה לא תצולם. במידה והם כן רוצים שהיא תצולם, או שזה יעשה ע"י דובר צה"ל או שהמפקדים יבקשו מהחיילים שם לשמור על איפוק (אבל לא לומר להם שלא לבכות וייהי מה, אלא שיהיה מותר להזיל דמעה ורק לא להתפרק - את זה אפשר לעשות מחוץ לטווח עדשת המצלמה).

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי efekt אני חושב שזה הפתרון האלגנטי ביותר, לבקש מההורים שיבקשו שהחתונה לא תצולם. .

לווייה, לא חתונה. בכל מקרה, במדינה דמוקרטית בעלת תקשורת פתוחה, יש למשפחה הזכות להתיר או לאסור סיקור תקשורתי של הלווייה, ועם כל הכבוד לצה"ל (...) אין לו שום אמירה בנושא. הוא לא יכול למנוע מפגני בכי והתנהלות בלתי מכבדת ומכובדת של חייליו? אז נאסור סיקור! מה זה?

אגב, אינני חושב שחיילים אמריקאיים / בריטים / צרפתים / איטלקים וכיו"ב שנופלים, יקרים לחבריהים פחות מחיילים ישראליים. ובכל זאת לא ראיתי מפגני בכי ונהי דוחים בלווייות צבאיות בנערכות במדינות אלה.

אולי יש קשר לזה שהם שכירים/מתנדבים ואצלנו "זה הילדים שלנו" שהוכרחו ללכת ולהילחם.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי shruki אצלנו "זה הילדים שלנו" שהוכרחו ללכת ולהילחם.

כן כן. "הילדים" בני ה - 21 שמטיסים F-16, "הנערים" בני ה - 20 שלוחמים בשייטת 13...

גם הטרמינולוגיה הזו דוחה ומיותרת.

נכון, ולכן המרכאות.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי shruki אולי יש קשר לזה שהם שכירים/מתנדבים ואצלנו "זה הילדים שלנו" שהוכרחו ללכת ולהילחם.

כבר טענתי בהודעה קודמת שזה נעשה מן "טרנד" חדש. לא זכורה לי בשום אופן התנהגות כזו בעבר. היום המצלמות קולטות-משקפות במקרים רבים התגודדות היסטרית לחלוטין, מן החצנה מכוונת של ההיסטריה. גם בעבר חיילים היו "ילדים שלנו" ולא היו תופעות כאלה בבתי הקברות.
ובכלל... לדעתי איפוק הוא עניין של תרבות וחינוך ובהחלט כן ניתן לשליטה. לו היתה ביקורת אמיתית על התופעה, סביר להניח שהיא היתה נעלמת.

או שהיו תופעות כאלו אבל העיתונות היתה פחות צהובה ויותר אחראית, וזה לא פרץ לתודעה. החברה שלנו נהייתה פחות מיליטריסטית, היום אפשר לבקר את צה"ל, ואפילו להראות אותו בחולשתו. שילוב שני הגורמים הללו יוצר את הבעיה.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי shruki או שהיו תופעות כאלו אבל העיתונות היתה פחות צהובה ויותר אחראית, וזה לא פרץ לתודעה .

לא היו תופעות כאלה בלויות. חיילים ידעו לשמור על איפוק ואני בספק רב אם הם היו עצובים פחות מהיום.
אלה נורמות חדשות ופסולות. ואין להאשים כאן את התקשורת שמשקפת מציאות, אלא את החיילים עצמם. האשכול נפתח על ידי מי שסיפר שנתנו להם הרצאה על "מנהיגות קרבית" וטוב ויפה שמגנים את התופעה הזו.

שימי לב לכל מה שכתבתי. אין ספק שהתקשורת פחות מגוייסת מפעם. ושהחברה שלנו נהייתה פחות מיליטריסטית ולגבר מותר היום לבכות ולהתפרק. הכל בא ביחד. ובהודעתי הקודמת כתבתי על "הילדים שלנו", וזאת תופעה חדשה, המהדרים יגידו שמאז השהיה בלבנון, הקמת ארבע אמהות וכו', החיילים הפכו מהגוף שמגן עלינו לגוף שיש להגן עליו.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי shruki שימי לב לכל מה שכתבתי. אין ספק שהתקשורת פחות מגוייסת מפעם. ושהחברה שלנו נהייתה פחות מיליטריסטית ולגבר מותר היום לבכות ולהתפרק. הכל בא ביחד. ובהודעתי הקודמת כתבתי על "הילדים שלנו", וזאת תופעה חדשה, המהדרים יגידו שמאז השהיה בלבנון, הקמת ארבע אמהות וכו', החיילים הפכו מהגוף שמגן עלינו לגוף שיש להגן עליו.

בעיני "תקשורת מגויסת" ו"חברה מיליטריסטית" הם מונחים מאד שליליים, כך גם התפרקויות והיסטריה ציבורית ובעיקרבפני מצלמות (אגב, גברים ונשים כאחד).
אני מגנה היסטריה ציבורית ומצולמת וכמו כן מגנה שימוש בטרמינולוגיה "ילדים" לחיילים.
אני חושבת שכל אדם יכול, או לפחות צריך לאכוף על עצמו איפוק, קל וחומר בפני מצלמות.

למה שלילי ? מה יקרה אם התקשורת תתגיס לטובת מדינת ישראל ? חברה מליטריסטית היא פועל יוצא של השכונה המקומית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יואב בן צוריה למה שלילי ? מה יקרה אם התקשורת תתגיס לטובת מדינת ישראל ? חברה מליטריסטית היא פועל יוצא של השכונה המקומית.

מתייחס לקשרי אליטות מדיניות ותקשורתיות ולא ל"פטריוטיזם" כפי שאתה מבין זאת.
את הקשר הזה ראינו בישראל מצויין בעיקר עד 73.

אכן, לוויה ולא חתונה - משום מה "ברח" לי
אני לא התכוונתי לדרוש מההורים שיבקשו שהחתונה תהיה ללא סיקור, ביקשתי שיסבירו להם יפה ובעדינות למה עדיף שהלוויה תהיה ללא תקשורת. באם ההורים יחליטו שהם כן רוצים תקשורת, יהיה אפשר לחדד כפליים את ההנחיה לחיילים בלוויה, אם יחשבו שיש צורך בכך. שוב, הכל בעדינות וללא תקיפות.

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי efekt אכן, לוויה ולא חתונה - משום מה "ברח" לי אני לא התכוונתי לדרוש מההורים שיבקשו שהחתונה תהיה ללא סיקור

פרודיאני משהו...

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

מה קורה לי היום?!
החום הזה משגע לי את המוח...

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

אני חושב שלפרויד היה המון מה לומר על הפחד שלך ממחויבות.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

אז נראה לי שתהיה לו קצת בעיה להסביר איך יכול להיות שכבר התחתנתי די מזמן עם מי שהיתה חברתי מזה 5 שנים

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

אז השאלה מה לאשתך יהיה להגיד על פליטת הקולמוס הזאת

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

היא היתה אומרת לי "די כבר עם האתר הזה! אתה יושב עליו כל היום וזה מה שאתה כותב?"

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

ראשית יש משפחות שונות, לא הייתי פוסל מצב בו נציגי הצבא חוטפים כאלו הם שרצחו את הבן.

כידוע, לעולם לא תתפוס אדם בצערו.

להטיל הכל על המשפחות לא אחראי ולא חכם.

אפשר להחליט כי מהיום בית קברות צבאי הוא שטח צבאי סגור בעת הלוויה. שום גוף לא רשאי לצלם שם. מתעדים מטעם הצבא יצלמו, לאחר ביקורת שלהם ואישור מהמשפחה ימסרו תמונות לתקשורת בהסכמת משפחתו ודובר צה"ל לאחר גלוי מצבה בלבד.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי jsphs7 ראשית יש משפחות שונות

אני אשה ולא גבר!
שנית, ודאי שכל משפחה שונה מאחרת ולפיכך כתבתי שאני מעריכה את אלה שפשוט אוסרות על כלי התקשורת להכנס ולצלם את הלויה. לתקשורת אין גבולות ואין קוים אדומים. המונח דיסקרטיות הוא אויב התקשורת.
ואי אפשר להכריז על בתי קברות שהם "שטח צבאי סגור" כי אנו חיים בדמוקרטיה ובתי הקברות הם מתחמים ציבוריים. אני חוזרת ומדגישה שלעולם התקשורת כן מכבדת את דרישת המשפחה ולכן זה ישאר כמו שזה היום.
אין מנוס אלא לשמור על קצת איפוק גם ברגעים מאד קשים.

[QUOTE=יונה100]אני אשה ולא גבר!

להלן צטוט מדבריך הקודמים: "איסור של המשפחה על כניסת כלי תקשורת לבית הקברות.
גם העורכים יודעים כמונו שהתפרקות והיסטריה קולקטיבית של חיילים במדים לא מעבירים מסר טוב, אבל זה צהוב וזה משרת את האינטרסים שלהם.
שמעתי לא פעם בטלויזיה ש"על פי בקשת המשפחה, הלוויה לא צולמה".

בואי תצביעי על המקום בו אני אמור להבין שאת אישה?

את יודעת מה? אני מסייג את דבריי:

למען הסר ספק, הדברים שנכתבו לעייל בכתובים באתר בלשון זכר, יראו לשון נקבה כלשון זכר . אין ולא היתה לכותב או מי מטעמו או חלילה במקומו כל כוונת זדון, הוצאת לשון הרע או כל עברה אחרת.

אם את רוצה אני יכול לחפש לכתוב תגובה קצת יותר כסת"חיסטית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי jsphs7 [QUOTE=יונה100]למען הסר ספק, הדברים שנכתבו לעייל בכתובים באתר בלשון זכר, יראו לשון נקבה כלשון זכר . אין ולא היתה לכותב או מי מטעמו או חלילה במקומו כל כוונת זדון, הוצאת לשון הרע או כל עברה אחרת. אם את רוצה אני יכול לחפש לכתוב תגובה קצת יותר כסת"חיסטית.

לא הייתי מקבלת אפילו ברחוב מגבר שהתבלבל...

מה, לא ראית רחוב סומסום?

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

עזוב רחוב סומסום, יונה היא בת הרב ב"חגיגה בסנוקר".

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

המשפחה ביקשה לא לצלם.
אז כמה צלמים התמקמו מחוץ לחלקה (הר המנוחות) על רמפה גבוהה יותר, עם עדשות ענק - והלוויה צולמה גם צולמה, וגם לכלי תקשורת בחו"ל.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

איכס, גועל נפש, מארה על ראשם.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי YGH המשפחה ביקשה לא לצלם. אז כמה צלמים התמקמו מחוץ לחלקה (הר המנוחות) על רמפה גבוהה יותר, עם עדשות ענק - והלוויה צולמה גם צולמה, וגם לכלי תקשורת בחו"ל.

ולדעתי אפילו עילה לתביעה משפטית.
כמובן שלא תוגש שום תביעה, כי לאיזו משפחה שכולה יש כוחות נפש להתעסק עם החולירות....
הפלישה לפרטיות וזילות המת מגיעה כבר לרמות לא אנושיות.

בסוף שנות ה 80 התעורר ויכוח בנושא בין הרמטכ"ל דן שומרון לאלוף יוסי פלד, לאחר הלוויה של חיילים, דן שומרון טען שאסור שחיילים יבכו ויוסי פלד אמר שיש לאפשר לחיילים לבכות וצטט למעשה את בוכים ויורים

EalanY

כל כך את התגובה של NIR M.
כמובן שמותר ורצוי לבכות, אבל בשנים האחרונות ההתפרקויות האלה מתרחשות גם מול מצלמות הטלויזיה. אני חושבת שאיפוק הוא כן נורמת התנהגות שניתן לחנך לה. אנחנו לא מדברים פה על דמעה בזוית העין או גרון חנוק, אלא על ההתרפקות/התפרקות/חיבוקים תוך כדי בכי היסטרי.
מדי צה"ל הם גם מסר לציבור ולאויב ולא רק בגדים.

יש איפהשהוא נאום קצר בנושא - אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל יש שם משהו עם "צנחנים בוכים" ו"אנחנו גאים בכים גם כשאתם בוכים על חבר". מישהו מכיר את הטקסט המלא?

If I can shoot rabbits then I can shoot fascists

צנחנים לא בוכים, הדמעות שזלגו לצנחנים בכותל היו דמעות התרגשות ולא בכי.



ולעניין עצמו, אין ספק שמראה החיילים "המתפרקים" בלוויות פוגע בחוסן הלאומי ותורם מאד למורל של אויבנו, ראה "תאוריית קורי העכביש" של נסראללה. אם אני הרמטכ"ל (ואני לא... ) אני מוציא הנחייה שאין לסקר לוויות של חיילים, או לחילופין לאפשר כניסה רק של צוות צילום של דו"צ ולהנחות אותו לא לשדר מראה חיילים מייבבים. לצערי נכחתי במס' לוויות צבאיות (בשתיים מהן שימשתי כחלק ממשמר הכבוד) ובזמני לא היו מראות של בכי היסטרי כמו שאני רואה היום. תבכו בבית באופן פרטי, כשאתם לובשי מדים אתם חלק מגוף שנקרא צה"ל ולא אנשים פרטיים, ומה שאתם עושים כשאתם במדים משליך על כולנו.



לגבי התמונה המפורסמת - ראשית, אני מסכים שנכנסנו לאובססיה לגבי "חלקי גופות", אויבנו למדו את חולשתנו והראיה היא המו"מ שהתבצע על חלקי גופות אל מול חיזבאללה וכד'. מצד שני, פעם שניתנה ההנחייה, מכיוון שרצו למנוע את האפשרות שאויבנו יחטפו חלקי גופות, הרי שהמשימה בוצעה בצורה מרשימה (ולא היתה סכנה לחיילים, הסריקה היתה במחסה קיר השיגומים). אפשר לבוא בטענות למי שהחליט את ההחלטה בדבר ביצוע הסריקה, אולם התמונה עצמה משדרת שאנו מוכנים לבצע כל משימה ע"מ להביא את חיילנו לקבר ישראל.

! This is Sparta

אני חושש שהיינו רואים מו"מ משפיל ומבזה עוד יותר.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

אף אחד כאן לא העלה את הזווית הנפשית.
לאבד חבר זו חוויה איומה.
חשוב מאוד לבכות ולהביע את הרגש.
דמעות שאינן יורדות סמוך לארוע יכולות להצטבר במשך שנים.
ההשלכות על הנפש לאורך שנים של איפוק, יכולה להיות שלילית ביותר.
אם הלוחמים שלך בכתה או במחלקה מרגישים צורך לבכות, שיבכו.
זה לא יהפוך אותך ללוחמים פחות טובים ונחושים.
הם לא יפגעו פחות טוב במטרות בגלל זה.

יש פה דיון במיתוס. המיתוס נוגע להגדרה ארכאית של זהות "גברית" כזהות "מאצ'ואיסטית".
המאצ'ו לא בוכה. הוא הוליוודי, קשוח, שומר את הרגשות בבטן.
בעיני יש עוצמה דווקא בבכי כי העמדה הזאת של המנעות מבכי, היא העמדה החלשה, הבורחת, הלא מתמודדת, החוששת מהפגנת חולשה.

הכרתי לוחמים שבלוחמים, גברים שבגברים כשבכו ברגע של זכרון. זה לא הפריע להם לתפקד מעולה בקרב ותחת אש.
הגיע הזמן שנתבגר.

כנראה שלא קראת את האשכול (בעיון) - כן דיברנו על הבכי כפורקן לעומס הנפשי שנגרם עקב מות חבר ליחידה, אבל כיוון הדיון למניעה של בכי כזה בלוויות מתוקשרות הוא נוגע רק כלפי חיילים במדים שמוצגים בתקשורת בלוויות כשברי כלי שמתייפחים ומתייסרים בבכי, ולמעשה "מתפרקים" בלוויה. מאצ'ואיזם או לא, זה אמנם מצטלם נהדר אבל זה מאוד לא יצוגי. שוב, לא הבכי, אלא ההתפרקות חסרת העכבות.
אין בעיה שתתפרק כך, ואולי עדיף שתעשה זאת - אך לא מול המצלמות. אין פה שום עניין של פגיעה ביכולות הקרביות, אלא פגיעה בתדמית.

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי efekt כנראה שלא קראת את האשכול (בעיון) - כן דיברנו על הבכי כפורקן לעומס הנפשי שנגרם עקב מות חבר ליחידה, אבל כיוון הדיון למניעה של בכי כזה בלוויות מתוקשרות הוא נוגע רק כלפי חיילים במדים שמוצגים בתקשורת בלוויות כשברי כלי שמתייפחים ומתייסרים בבכי, ולמעשה "מתפרקים" בלוויה. מאצ'ואיזם או לא, זה אמנם מצטלם נהדר אבל זה מאוד לא יצוגי. שוב, לא הבכי, אלא ההתפרקות חסרת העכבות. אין בעיה שתתפרק כך, ואולי עדיף שתעשה זאת - אך לא מול המצלמות. אין פה שום עניין של פגיעה ביכולות הקרביות, אלא פגיעה בתדמית.

באמת איש לא דיבר על הפן הריגשי, על האבל, הכאב והאובדן הנורא. כי הדיון הוא לא על התמודדות עם
אובדן.
כולנו דיברנו (ולדעתי, כולנו גם הסכמנו), רק על "יצוגיות הכאב מול מצלמות" ועל כך שבשנים האחרונות חיילי צה"ל מרשים לעצמם להחשף בצילומים של היסטריה מחובקת קולקטיבית.
לא דיברנו על שנים של איפוק, אלא על שעה אחת בלבד.

הקוד הזה של "לוחמים\גברים לא בוכים" הוא קוד שוביניסטי וארכאי.
הוא גם לא קשור בשקל לאומץ לב, נחישות ואמונה בצדקת הדרך.
הח'ברה הצעירים האלה שבוכים בדמעות על אחיהם המתים הוכיחו הרבה נחישות ואומץ בעופרת יצוקה וגם בלבנון השניה.

אם התוצאות שלנו בשדות הקרב היו חד משמעיות, לאף אחד לא היה מפריע אם הלוחמים שלנו בוכים בלוויות. אבל ככל הנראה קורסי המפקדים שלנו הגיעו לרמה כל כך גבוהה משאר הבחינות המקצועיות, שלא נותר זמן אלא להתעסק באיך אנחנו נראים בהלוויות.

בסוף תדמית של צבא היא דבר שיוצקים בעופרת, לא במילים. כמה מהר שהעופרת מגיעה לראש\לגוף של האויב, ככה יותר מהר נצרב לו בתודעה שלא כדאי להתעסק עם הצבא.

אין שום קשר בין התדמית של אדם לביצועים שלו בשטח ובקרב. יש שקטים חנונים נחבאים אל הכלים כאלה שבשעת מבחן מתגלים כבעלי ביצי ברזל, ויש רעשנים כאלה המתגלים ככלי ריק.

אם נבכה בלוויות או לא, אם נביע רגש או לא- כל אלה אדישים להצלחה בקרב ולהכרעה בעימות. משנה כמה כדורים מתוך עשרה נפגע במאתיים ושלוש מאות מטר, ותוך כמה זמן נגיע מזיהוי מטרה להשמדתה. אפשר לירות ולבכות. זה לא סותר. זה סותר כשדימוי הלוחם מתבסס על רמבו אחד עד אן. החיים יותר מורכבים ממיתוסים הוליוודיים.

אתה צודק, אבל מכאן ועד להשרשת התפישה הצודקת שלך במציאות של צבא ההגנה, הדרך כל כך ארוכה עד שבינתיים אני מעדיף לראות איפוק בלוויות.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

חברים גם אני רוצה לראות איפוק בלוויות.

אבל ראלית לא בטוח שזה ניתן.

אולי אפשר לבקש מהתקשורת קצת איפוק?

לא חייבים קלוז אפ דווקא על ה 15% שנשברים אפשר גם על ה85% שמתאפקים. (אחוזים פרי דימיוני לא מחקר מדויק)

ולגבי הזחילה על הברכיים:

" אני מעדיף שזו תחשב חולשה שבשעת האמת תכה- מאשר שנשדר חוזק ובזמן האמת נוכה"

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ilanb חברים גם אני רוצה לראות איפוק בלוויות. אבל ראלית לא בטוח שזה ניתן. אולי אפשר לבקש מהתקשורת קצת איפוק? לא חייבים קלוז אפ דווקא על ה 15% שנשברים אפשר גם על ה85% שמתאפקים. (אחוזים פרי דימיוני לא מחקר מדויק) ולגבי הזחילה על הברכיים: " אני מעדיף שזו תחשב חולשה שבשעת האמת תכה- מאשר שנשדר חוזק ובזמן האמת נוכה"

אי אפשר לבקש מהתקשורת כלום, ראשית בגלל שהתנהגות כזו משרתת אותה ומוסיפה הרבה "דרמה וצבע" לכתבה. שנית, בעידן שבו לכל ילד בן 10 יש פלאפון עם מצלמה, לא ניתן להסתיר את המציאות.
המציאות היא כזו שבשנים האחרונות חיילים במדים מרשים לעצמם את מה שבשום אופן לא הרשו לעצמם בעבר. שוב, אני לא מדברת על דמעה בזוית העין או בגרון חנוק, אלא בהתגודדות וחיבוקים שמשקפיםתמונה של היסטריה קולקטיבית. האם אנשים לא מסוגלים להתגבר על הצורך להתפרק בחיבוקים וגעיות בכי בזרועות חבריהם בזמן לוויה? תמהתני...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יונה100 המציאות היא כזו שבשנים האחרונות חיילים במדים מרשים לעצמם את מה שבשום אופן לא הרשו לעצמם בעבר. שוב, אני לא מדברת על דמעה בזוית העין או בגרון חנוק, אלא בהתגודדות וחיבוקים שמשקפיםתמונה של היסטריה קולקטיבית. האם אנשים לא מסוגלים להתגבר על הצורך להתפרק בחיבוקים וגעיות בכי בזרועות חבריהם בזמן לוויה? תמהתני...

"התגודדות וחיבוקים" = רעות.
"היסטריה קולקטיבית" = כאב רבים.
"געיות בכי" - אני מכיר רק חיות שגועות. בני אדם המבכים את חבריהם אינם גועים. הם מבטאים רגש, רגש שהוא אנושי ולגיטימי.

דימוי הלוחם כיצור ספרטני, שותק ומנותק מרגשותיו הוא דימוי הוליוודי.
לוחם הוא אדם ככל האדם.
בעיני הבעת הרגש של האנשים הצעירים האלה ראויה להערכה.
כי זו לא בושה לבכות, וזו לא חולשה לכאוב, ואני מאמין שזה לא באמת פוגע בדימוי של ישראל וצה"ל.

בסוף יודעים כל שכנינו הטובים את עוצמתנו הצבאית ונחת הזרועות האלימות שלנו.
אנחנו כישראלים נותנים יותר מדי כבוד לטלוויזיה ולתקשורת. כל פלסטיני בעזה וכל לבנוני יודעים טוב מאוד מה עוצמתו של צה"ל, ועד כמה אין לנו אלוהים כישראלים כאשר אנו נדרשים להכות.

"הידיים שהרגו את יוני טהורות"

משפחתו של סרן יוני נתנאל שלמה עם מותו מפגז צה"לי במבצע "עופרת יצוקה" - "הוא היה צריך ללכת; הטנקיסטים היו רק שליחים". על היחס למדינה - "היא כמו ילד שלך שמורד בגיל ההתבגרות וצריך לתת בו אמון" ומאיפה שואבים את הכוח והרוח להמשיך הלאה? ראיון עם הרב עמוס ומלכי נתנאל, מצטרפים טריים למשפחת השכול קובי נחשוני פורסם: 27.04.09, 17:02




} "את הפגישה הזו את תזכרי כל החיים שלך", הבטיח יוני נתנאל מקדומים לאשתו ש"הוקפצה" לביקור קצר בבסיס ערב הכניסה הקרקעית לעזה. בזמן הקצר שהיה להם, בין מסדר כוננות קפדני לשיפצור אחרון שלפני הקרב, הוא שר והתפלל לפניה את "אל נורא עלילה", מפיוטי יום הכיפורים – "המצא לנו מחילה בשעת הנעילה". היה זה מעשה ספונטני שכל כך לא אופייני לקצין המאורגן, המדויק, המוקפד. "זאת הפעם האחרונה שלנו?", שאלה ציונה, שגילתה יוני אחר, יוני שלם עם עצמו, משוחרר. "אני לא מפחד", השיב לה. כעבור ארבעה ימים, בליל י' בטבת, יום הקדיש הכללי, נהרג סרן יהונתן נתנאל בצפון הרצועה מירי בשוגג של פגז טנק ישראלי.

אולי בהשראת אותה תפילת נעילה של אמצע חודש טבת, נדמה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אצל האמא, מלכי נתנאל, דווקא כיום הכיפורים. "אני מרגישה שביום הזה אתה פשוט מתאחד עם כל עם ישראל", היא מנחשת איך ייראה יום הזיכרון הראשון שלה כאם שכולה, "אתה רואה את הקבר של יהונתן בתוך אלפי קברים בהר הרצל - אין הבדל, אין שוני, כולם אותו קבר. דתיים וחילונים - כולם חירפו נפשם באותה מסירות נפש, לכולם אותה צורת קבר". כולם שווים לפני המקום, לפני השכול.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/1945608/70_wa.jpg]


הרב עמוס נתנאל ובנו סרן יוני ז"ל. כאב עצום



באותו לילה מר ישב האב, הרב עמוס נתנאל, בביתו בירושלים, כשהוא לומד על ענייני המלחמה מתוך ספרו של הרב צבי טאו "לאמונת עתנו", וכאילו ממתין לבשורה. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר פתח בתלמודו ואחרי כשעה שמע דפיקות על הדלת. "זה יוני?", שאל את הקצין שעמד מולו. האיש הנהן בראשו. "הוא נהרג?". אחרי השתיקה בא הבכי המשותף, וכעבור כמה דקות הגיע הזמן להתקשר לציונה ולאחים. לא עת בכֹה.



גם בשעות שלאחר מכן, כמו במהלך הלוויה עצמה, סירב הרב עמוס לשקוע באבל הפרטי. על קברו של יהונתן הודיע כי צוואתו היא שחיילים לא יבכו על מות חבריהם בעת הזו, משום ש"זוהי שעת מלחמה על רוח האומה, והיא צריכה להישאר איתנה וחזקה". אחר כך, במקום סוף-סוף להתנחם, חיזר נתנאל בשיחות טלפון ומכתבים אחר הלוחמים בצוות הטנק שהרג בשוגג את בנו, כדי לעודד, לנחם בעצמו.



איך הרגשתם כששמעתם כיצד הוא נהרג?



"זה דווקא לא היה לנו קשה", מגלה עמוס, "אנחנו מאמינים שיוני השלים את יעודו ושליחותו בעולם, ובדיוק ביום הזה, בשעה הזו, היה צריך להיפרד מאיתנו. אם הוא לא היה נופל - היה נופל במקום אחר. נטילת הנשמה היא מהלך אלוקי עליון, והשאלה מי מכניס ידו לדבר הזה היא שולית ביותר".



"יונתן מת על המולדת, על העם והארץ", מוסיף האב להתנחם, "הטנקיסטים היו רק השליחים. אם הגיע זמנו ללכת אני מעדיף שזה יהיה בידיים הטהורות האלה ולא בידיו הטמאות של האויב. חבר שהיה טנקיסט סיפר לי מה תקלה כזו עושה לצוות מבחינה מוראלית ומייד החלטתי לכתוב להם ולדבר איתם כדי שיתחזקו, גם באמצע ימי השבעה".



ההתבטלות הזו של היחיד מול הכלל היא כמעט לא אנושית. היה לכם גם אבל פרטי?



"בוודאי. כל זה לא מנותק מרגשות. הם קיימים, וברוך השם שכך. הכאב שלנו הוא כאב עצום. אני התמסרתי לגידולו של יהונתן והייתה לי אהבה מיוחדת אליו. אמנם במהלך השבעה כולם פה בבית, אבל אחר כך, בחדר, יש בכי וכאב, זיכרונות וגעגועים".





הרב עמוס נתנאל, המזוהה עם חוגי הר-המור בציונות הדתית, נחשב בציבור שלו למרצה מבוקש בענייני חינוך ומרבה לעסוק בנושא בשיעורים וסמינרים בהם הוא משתתף. את המוטו המרכזי שלו – אמון מוחלט בילד – הוא יישם תחילה על יוני, בנו בכורו, אולי אפילו למד אותו ממנו.



"האמון שאתה נותן לילד גורם לו להוציא מתוכו את כל הכוחות", הוא מסביר, "כבר בתקופת הילדות ראינו תכונות שמאפיינות את יוני, שאחר כך ליוו אותו כל החיים - הן שורש נשמתו. ראינו איך הוא מתפתח ומביא את כל יכולותיו לידי ביטוי".



למשל?



"אחת התכונות הבולטות שלו, מבחינה רוחנית, הייתה היושר. הוא תמיד הלך על האמת, תמיד חתר אליה ולא יכול היה לזוז ממנה. אחרי הישיבה התיכונית הוא החליט להמשיך ללמוד תורה במכינת 'בני דוד' בעלי, כי הרגיש שהוא רוצה לבנות קומה רוחנית ולברר דברים שלא התבררו קודם".



"בסוף השנה הוא הרגיש שלא מיצה והמשיך לעוד אחת. כולם התגייסו, והוא היה שם חריג, אבל כזה הוא היה - חוצב בהר, מהפכן. מציב לעצמו מטרה ומגיע אליה בכל מקרה, כי זו האמת שלו. אחר כך נשאר ללמוד בעלי שנה נוספת, שלישית, ורק כשהרגיש מספיק מלא, כשהכל מבורר וממוצה – רק אז יצא לצבא והתגייס למגלן".



מדובר במעבר חד מאוד. איך עושים אותו?



"היה לו באמת מאוד קשה לעבור מעולם הישיבה לעולם הצבא, אבל עם הזמן הוא התרגל והתאזן. אנשים ששירתו איתו אמרו שהוא בכלל שייך לצבא בית דוד – אלה הסטנדרטים שלו. ואכן, מהקומה הרוחנית שנבנתה בישיבה הוא לא סר ימין ושמאל. היינו יושבים בסעודות שבת, ובכל נושא שהיה עולה על השולחן היה לו מה לומר מבחינה רוחנית – דברים שגם אני לא ידעתי. והייתי מתבייש. שש שנים הוא בצבא, מתי הספיק לפתוח ספר?".



גם בהמשך השירות הוכיח יוני כי הוא מהפכן, כשהתעקש לצאת לקורס קצינים רגע לפני חופשת השחרור (והצליח) ובהמשך גם לחזור לצבא אחרי פציעה רצינית בתאונת אופנוע בתאילנד וניתוח מורכב ברגל (והצליח). הוא החליט שלא לחזור ליחידתו ולשרת בצנחנים – "כדי לפגוש את עם ישראל בגדודים" (והצליח).



מאיפה מגיעה הרוח הזו? היכן היא נושבת?



"הדבר הזה קיים בכל אחד ואחד מאיתנו, ועל ידי לימוד ובירור רק מוציאים את זה מהכוח אל הפועל", אומר עמוס, "כל אחד מחובר בטבורו לעם ישראל ולארץ ישראל. ככל שבחיים שלך אתה מתמסר יותר לכלל זה רק מתחזק, ולכן בצבא - שם ההתמסרות היא טוטאלית - אתה פוגש את זה בעוצמות הכי גבוהות".



"אי אפשר להתכחש למזון שהאדם מקבל", מוסיפה מלכי, "כשהמזון הרוחני הוא חינוך לערכים, אמונה, יושר, מוסר ודוגמה אישית - יש תוצאות. לא צריך כיפה בשביל זה. הכל מתחיל בחינוך, בשאלה עם איזה שחקנים אתה מזדהה – עם הבעל שם טוב והרב קוק או עם האח הגדול".





פחות מארבעה חודשים חלפו מאז ששכלה את יוני, ולמשפחת נתנאל עוד לא באמת היה זמן להתאבל. "הכל מאוד טרי לנו", אומרת מלכי, "החיים נמשכים, אתה עושה דברים, אבל כל יום הוא יום זיכרון".



ואיך בכל זאת את רואה את יום הזיכרון "של כולם", כמי שחווה אותו בפעם הראשונה מהצד ההוא?



"בעיני זהו יום מאחד, מסיר מחיצות. החיבור של יום הזיכרון הופך את עם ישראל לגוש אחד ענק, כמו בתפילת יום הכיפורים".



"פעם אחת, כשעלינו להר הרצל, ראינו זוג מבוגרים. חשבתי שאני יודעת מי הם ושאלתי: 'סבא וסבתא של קיריל?'. הם ענו: 'לא, של אורי גרוסמן'. סיפרתי להם שלפני כמה שנים יהונתן קיבל במתנה את הספר 'מישהו לרוץ איתו' ושעד היום הוא נמצא בארון שלו. חצי שנה לפני שנהרג הוא קנה לציונה אשתו את 'אישה בורחת מבשורה'. שוחחנו. אם זה היה ב'אזרחות' - המפגש הזה בחיים לא היה מתרחש".



ומה עושים כדי שיהיה כך כל השנה?



"צריך פשוט להסתכל בעין טובה על כל אדם, ללמד זכות על כל אחד. הרי את הרע בקלות אפשר למצוא, זו לא חוכמה".



אצל משפחת נתנאל, המשתייכת לזרם הממלכתי בציונות הדתית, "עין טובה" זה גם (ובעיקר) ביחס למדינת ישראל. גם אצלה לא קשה למצוא את הרע, אבל הם בוחרים אחרת, וכך, למשל, לא נתנו להתנתקות מעזה לנתק אותם מהמדינה. "זה הרי נס ופלא מה שקורה פה ב-60 שנה האחרונות, אז בגלל שזה לא בשלמות נקפל את המזוודה? צריך לזכור מאיפה התחלנו, מאין יצאנו, וכשאתה מבין שאתה נמצא בתהליך אתה גם יודע שצריך סבלנות".



את המוטו שלו בתחום החינוך מבקש הרב נתנאל ליישם גם ביחס למדינה: "היא כמו ילד. גם ליוני היו נפילות בגיל ההתבגרות, אז מה? תראה איך בסוף, עם הרבה אמון, חיזקנו את הטוב שבו והוא נבנה מתוכו. תאר לעצמך שהיינו מתייאשים...".



"בדורות האחרונים הולך ומתברר בעם ישראל שאנחנו בדור של גאולה, דור של תחיה. יש נשמה פנימית בכל אחד מאיתנו ובנשמת האומה של תחיה וגאולה, וכדי להוציא מהכוח אל הפועל את מה שיש בעם ישראל הקב"ה מחולל תהליכים היסטוריים שיעזרו לנו בכך. גם הניסיונות שעבר אברהם אבינו היו תהליך אלוקי שהוציא את כוחותיו אל הפועל. לפעמים מדובר בהתמודדויות קשות, אבל המשבר הזה הוא הזדמנות לצמיחה, וכמו אישה יולדת שיושבת על המשבר – גם הוא מוליד חיים".



אתה רואה את זה גם בתקופה שלנו?



"המבצע בעזה, למשל, היה שונה לגמרי ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה – בהתגייסות, באחווה, באחדות, ברוח הלוחמים, בתפקיד שמילאה התקשורת. אין לי ספק שזה בזכות המשבר".



לאחרונה נטען שבלחימה האחרונה היו הרבה כשלים מוסריים



"אנחנו מלקים את עצמנו בגלל חולשה רוחנית. הזכות על הארץ וזכות המלחמה לא מספיק ברורות לנו. כשנחזור לבריאות שלנו גם הדבר הזה ייעלם. ולגבי הטענות מהעולם - זו אותה צביעות עולמית שמזמינה לשווייץ בערב יום השואה את מכחיש השואה מאיראן. אנחנו הרי הצבא הכי מוסרי בעולם, גם אם פה ושם יש תקלות".



"משפחה שלמה של אנשי פתח ברחה פעם מעזה לכיוון הגדר מפני חמאסניקים שרצו להרוג אותם. יוני, שראה אותם, רץ כשהוא חשוף לאש מטורפת לפתוח להם את השער, כשכדורים ופצמ"רים חולפים לו מעל לראש. הוא גילה שם אומץ לב וקור רוח שמאוד אפיינו אותו. זה צבא לא מוסרי? כשהיה נכנס לבתים פלסטינים הוא לא הרשה לחיילים לשבת על הספות ודאג שינקו את הבית כשיוצאים ממנו. המוסריות הזו היא שמביאה את הניצחון".



לסיום, הקרבתם בן למען המדינה. מה הייתם מבקשים "בתמורה" מעם ישראל?



"כולנו

חיים כעם במדינה הזו בזכות ההקרבה של הדורות שלפנינו. תראה את התנאים שבהם חיו פה בעלייה הראשונה והשנייה והשלישית, ובאילו מקומות חי היום עם ישראל, באיזו מסירות נפש. אנשים מוסרים את נפשם יום-יום בחינוך, בעבודה עם נוער במצוקה, בהתיישבות ובחקלאות, ויונתן רק מצטרף לדבר הזה. לא מגיע לנו על זה משהו מעם ישראל. כבר קיבלנו".



"יהונתן הלך אבל לא נעלם. הוא עבר מעולם אחד לעולם אחר. אנחנו ממשיכים אותו בעשייה, לוקחים את המידות שלו – טוב, יושר ומוסריות – בתוכנו, וממשיכים הלאה. זו המתנה הכי גדולה שלנו".

האבא מצטייר כאדם נדיר במחוזותינו.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

כמו שאמרתי למישהי, יש להם אמונה בצידקת הדרך, פעם היה את זה לכולם היום אין את זה להרבה.
וכשיש אמונה הכול נהיה הרבה יותר קל.

מ"פ בביה"ס למ"כים: אסור לבכות בהלוויות


בסדנת מנהיגות הציג המפקד כללים להתנהגות בהלוויות ואזכרות לפיהם הבכי משדר מסר שלילי לאויב. דובר צה"ל: התייחדות היא פעולה אישית


http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...&loc=4&tmp=7866

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טל ענבר מ"פ בביה"ס למ"כים: אסור לבכות בהלוויות בסדנת מנהיגות הציג המפקד כללים להתנהגות בהלוויות ואזכרות לפיהם הבכי משדר מסר שלילי לאויב. דובר צה"ל: התייחדות היא פעולה אישית http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...&loc=4&tmp=7866

טל ברשותך אחדד
יובהר כי ההתייחדות נקבעת באופן אישי על ידי כל חייל וחייל ולא תחת כללים או נהלים כלשהם.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

מאיפה זה הגיע?

יש מצב שכתבים (אם אפשר לקרוא להם ככה) לוקחים אשכולות דיון שנפתחו בפורום פרש, ומנפיצים כתבה כלשהיא?
בזיון

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

נושא סיקור הלוויה צריך להיות שיקול של צה"ל, לא שלי.
אם לי נהרג חבר, יסלחו לי כולם, רצוי שאבכה.
אני מכיר פסיכולוג שטוען שפעם בכי של חיילים היה טאבו בשביל דמות המאצ'ו, שהחיילים לא יצטיירו "כהומואים". לטענתו זה פגע בחיילים עצמם.

בהקשר של סיקור הבכי... אם אני זוכר נכון, במבצע חורף חם התפרסמה תמונה של מ"פ (שריון?) דתי ומזוקן כשהוא נשען על כתפי חברו בעת היציאה מעזה והוא בוכה בבירור, היה כאן איזה דיון על הנושא.

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

החיילים בתמונות שמחפשים חלקי גופות אחרי אסון הנגמשים-הם לוחמים של פלחהן גבעתי (שהנגמשים שלה הם שהתפוצצו) ולא של ביסל"ח..

היו 2 אירועים אחד אחרי השני, והיו המון כוחות שהשתתפו בחיפושים, התמונה הספציפית עליה אני מדבר, היא של חיילים בקורס מ"כים מגדוד 17 של ביסל"ח, ופה אין טעות...

אין להם רגשות ?!?

לפאניקה. למצוקה כזאת נוראה שאי אפשר להרגיע אותם. זה מחלחל עמוק.
תפקידו של צה"ל הוא להבטיח בטחון לאזרחים. ובעיקר - להשרות תחושת בטחון ועצמה בילדים.
כאשר ילד רואה חייל בוכה - השמים נופלים עליו. גם כה ילדינו גדלים לתוך טראומות, יום השואה, וכו'. שמשדרים תחושה של קורבנות, ארעיות, אסון לאומי. נסו להזכר כיצד הרגשתם בטקס יום השואה הראשון שלכם והשני וכו'- ותבינו על מה אני מדבר.
אני לא מדבר על מורל האויב - צה"ל צריך להיות מספיק חזק על מנת לשבור את מורל האויב ולדכא אותו מהר.
אני מדבר על המורל שלנו. על הבריאות הנפשית של הילדים שלנו.
ולכן- צריך לצנזר ולאסור תמונות כאלו.
לא מקרה ששום צבא אחר בעולם לא מרשה ליברליות כזאת.
ושלא תהיה טעות: בכל הצבאות החיילים בוכים - אבל התמונות, אם זה תלוי בהם, לא מפורסמות וכלל לא מצולמות!

שאלה טובה.

ברור שעומד על הפרק שמצד אחד התמונות האלה יכולות להביא לחיזוק ועידוד בחינה מוראלית לאויב, אך עם זאת יש להתחשב בחיילים שבסופו של דבר הבכי הוא אמצעי לפרוק מה שיש על הלב ואם לא יעשו זאת באמצעות בכי יכול להיות שזה יתפרץ ממקורות אחרים שהם הרבה פחות סימפטיים, בקיצור - גם חיילים הם בני אדם ונראה שמערכת קבלת ההחלטות שוכחת את זה לפעמים (ר' ער': http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=472040)

בכל מקרה, אין ספק שהתמונה הזאת של חיילים המחפשים זכר, ולו הקטן ביותר לשרידי חבריהם שנפלו הוא אחד התמונות העצומות והמרגשות שיש לצבא, ולא רק הישראלי (קשה להאמין ששוררת כזאת אחדות והתמסרות של חיילים שיודעים שהם מסכנים את נפשם ועדיין מבצעים את המשימה הזאת בצבאות אחרות)

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right