פורקן זכרונות

ערב השתלט במהרה על דרך כפרית, אי שם בין ההרים. החשכה גירשה את האור ומלאכים התחילו בהדלקת הכוכבים שילוו את הירח במסעו השמימי. על הדרך עצמה, למעט אורו של הירח, היה רק אור המנורה של נווד שהתנדנדה בהליכתו.
מה עשה נווד בדרך כזו בשעה כה חשוכה? ובכן, הנווד שלנו לא היה הנווד הרגיל. במקום בגדים מרופטים, הוא לבש שריון; במקום סכין חלודה, הוא החזיק בחרב חדה כתער; ובמקום הפחד או חיפוש ההרפתקה של הנווד, זה היה מלא באדישות כה נוראית. במילים אחרות, מדובר היה בחייל שראה דברים נוראים, שגרמו לו להחליט לצאת למסע חיפושים אחר רפואה- אם בהתחדשות נפשית ואם על ידי התרופה האולטימטיבית לכל דבר- מוות. או כך לפחות הייתה תוכניתו, עד אותו ערב.
אתם מבינים, בהמשך הדרך נכלא פעיל זכויות דתי, או מה שכונה באזורים אלה "מטיף". אלה, חמושים באמונה עמוקה שלבני אדם יש זכויות טבעיות שלא ניתן לקחת, הציפו ממלכות רבות והגיעו עד החורים הנידחים ביותר. ושם, דורות של חינוך קיסרי שלהמון אין כלום, התחיל להתפורר. מרידות פרצו, דרישות הוגשו והשלטון החליט בתשובה למחוק כל יישוב שמרד ואת המטיפים לכלוא בצידי דרכים.
המטיף שלנו העביר רק כמה ימים בכלוב שלו ולנוכח האור המתקרב החל לצעוק-"אדוני, אדוני! מעט עזרה! אני מתחנן ממך". החייל נעצר. "הו, בבקשה אדוני, אינני מבקש יותר מ..." המטיף נעצר כשראה מי נעצר לידו. "מה אתה רוצה ממני?!" צעק בכוחות כמעט אפסיים,"באת להתעלל בי?". החייל לא השיב, רק התקדם בשקט בפנים חתומים אל עבר כלובו של המטיף. "בוא, אינני מפחד, האל בעזרי, אתה אינך..." לפני שסיים את ההטפה הנמרצת שלו, התמוטט החייל על ברכיו והחל לבכות.
"אינני ראוי אף למילות הלעג שלך" מירר החייל בבכי. "בעוד שאתה מנסה להביא שלום וטוב לעולם, אני ביצעתי דברים נוראים; ובשביל מי? בשביל שלטון שכל מטרתו לרצוח ולהשמיד ולעשוק ולשדוד ולהתעשר עוד ועוד" בשלב הזה הוא טלטל את העמוד עליו היה תלוי כלובו של הנזיר.
"אחי, די, לא התכוונתי לפגוע בך. אם רק תוכל להפסיק את הטלטולים" אחרי צום כפוי של כמה ימים הטלטול לא שיפר את הרגשתו.
"כמובן" השיב החייל בקול חנוק.
בסדר, חשב המטיף, אם אני אתנהל נכון אולי זה יצליח לסיים את תקופת כליאתי. "אמור לי אח, מדוע אתה ממרר בבכי? והלא אני זה שצריך להתאבל."
"אתה אולי כלוא בכלוב פיזי וטורדים אותך מכאובים פיזיים, אולם אותי טורדים רגשות אשם וסיוטים המדירים שינה מעיני ומאמללים את הווייתי." החייל ישב על סלע ליד העמוד וניגב את דמעותיו בכפפתו.
"אולי תוריד אותי מהמקום הזה, ואוכל לשמוע על צרותיך?" הציע בחיוך רחב. החייל הנהן למשמע ההצעה, והוציא את חרבו. "מה אתה עושה?" תהה המטיף, עדיין בחיוך.
"כורת את העמוד. אתה תלוי גבוה מדי בשביל שאגיע אלייך." חיוכו של המטיף התחלף באימה, ברם הוא החליט לשתוק. עדיף לצאת חבול מלא לצאת בכלל.
החייל הניף את החרב לעבר העמוד והשיב אותה, כמה פעמים בשביל לדאוג שיפגע באותה נקודה. רגע לפני שהניף את החרב בשביל המכה הראשונה, חץ פגע בעמוד.
"תחת צו הממשל, הפעיל נמצא אשם בהמרדה והפצת רעיונות אסורים. לכן, עונשו הוא מוות בייסורים. אין שום שינוי בהוראה זו" הודיע אוטומט, עומד על גבעה מעל השניים. האוטומט, למקרה שתהיתם, אינו רובוט. זוהי גופה חסרת נשמה, שבעזרת כמה קסמי מגיה שחורה הוחזר לה כוח החיים ובעזרת מערכת בירוקרטית משומנת היטב נהפכה ליצור חסר מחשבה המבצע כל הוראה כ... טוב, אוטומט.
"סור מן הדרך, שיקוץ, כי מלאכי אלוהים הולכים בה" קרא המטיף בקול. אחרי ימים של צום, אולי הלחשים שלו קצת ישתפרו. לחייל היה רעיון מעט יותר יעיל- בזריזות נע מסלע אחד לשני, חמק מן חצי האוטומט עד שהיה מספיק קרוב אליו בשביל החיתוכים הנחוצים להריגתו: אחד בעורף, אחד בחזה ואחד בחלקה התחתון של הבטן.
לנוכח האוטומט שחוסל, פלט המטיף- "גם זה יכול לעבוד...".
"בסדר, בוא נוריד אותך". החרף הונפה, נשלחה במהירות לעמוד ו... כלום. אפילו לא שריטה, איזה סימן שמשהו בכלל הכה את העץ. "נראה שיש לנו בעיה".
"מה זאת אומרת בעיה?" קולו של המטיף נהיה מעט יותר לחוץ.
"הם בטח כישפו גם את העמוד בשביל שלא יוכלו לכרות אותו. השקיעו בך הרבה עבודה; מה עשית שכלאו אותך?".
"אתה יודע, הפצת רעיונות בכפר הזה, מרד ביישוב ההוא. דברים די ממוצעים." קצת צרם לו לחשוב על מלאכת סיכון החיים שלו כמשהו פשוט. מצד שני, רוב המטיפים עשו בדיוק את אותו דבר.
"טוב, אני לא יודע איך לפתור את זה." החייל נע סביב העמוד והכה אותו בנקודות שונות, בתקווה ליצור איזו שריטה.
"אבל הצלחת לחסל את האוטומט".
"הוא? נלחמתי נגד כאלה בכיבוש של העיר רזפי. בבסיס זו אותה מאגיה שכולם משתמשים בה, אצלנו הם פשוט מחלקים את נקודות הנעילה לכמה מקומות."
נהדר, הגאולה הייתה ככה קרובה ועכשיו אני תקוע. מה אפשר לעשות?! גם בכלוב וגם על הקרקע חשבו הגברים על פתרון. אף אחד מהם לא החזיק ביכולות לשבור כזה לחש. אולי יש מישהו בסביבה שכן יוכל? "כן!" צעק המטיף באושר. "חייל...".
"אתה יכול לקרוא לי איבל" הציע החייל.
"בסדר, איבל. תקש...".
"מה שמך?".
פתאום הוא החליט להיות ידידותי. "אידאוס. עכשיו, תקשיב- בהמשך הדרך הזאת יש כפר קטן, שבקצהו מתגוררת זקנה העוסקת בכישוף."
"מכשפה?".
"הן מעדיפות להיקרא 'עוסקות בכישוף'. במיוחד זאת; היא נוטה לכעוס ולכן תדאג לדבר אליה בכבוד. היא לא מפחדת מהרשויות ויכול להיות שהיא תסכים לעזור לנו."
"אין שום בעיה." חייך איבל והודיע למטיף שיחזור כמה שיותר מהר. כדאי לו; דברים מוזרים מתחילים להסתובב כאן בחצות.

שעה מאוחר יותר, עמד החייל על מפתן דלתה של המכשפה, מקיש בשקט על דלת עץ.
"מי מקיש בשעה כזו של הלילה?!" בקעה צעקה מבפנים.
"אינך מכירה אותי גברתי, אני בא בשביל לבקש עזרה. מטיף..." לפני שהספיק לסיים את המשפט יד שחורה תפסה אותו פנימה.
"תודה אולאף" אמרה המכשפה ליד הענקית וזו קדה ונעלמה.
המכשפה ישבה ליד שולחן עץ ועסקה בסידור אגרטל פרחים. "אתה החייל הראשון שפגשתי שביקש עזרה בשביל מטיף, שלא לדבר מאחת שעוסקת בכישוף ללא רישיון." אמרה בעודה מסירה כמה פרחי וורד. "מצד שני, אתה גם לא נראה כמו מישהו שעדיין משרת. מה קרה? הדיחו אותך כי פיתחת מצפון?".
"הדחתי את עצמי" לחש. לרגע אחד נעצרה המכשפה בסידור הפרחים; במשך כמה שניות היא רק בהתה באגרטל שלה לפני שהכניסה אירוס לתוכו.
"אז חייל עם מצפון בא אליי בשביל לשחרר מטיף כלוא. מה ראית שם?". איבל חש כספר פתוח; כאילו המכשפה עיינה בו ובחרה פסקאות שמצאו חן בעיניה. והוא לא היה יכול לסרב לה.
"זה היה כפר, כולו מלא באנשים פשוטים שלא עניינה אותם מהמלחמה. משפחות עם הרבה ילדים, שדות מעובדים, כמה פרות..".
"אני יודעת מה זה כפר!" זעקה מהמכשפה ומעכה בידה שושנה. היא הייתה חסרת סבלנות.
החייל הרהר כמה שניות על המילים הבאות שעמד לומר; הוא לא רצה להרגיז אותה. "בכל מקרה, אנחנו הגענו ישר משדה הקרב, תשושים לחלוטין. טוב, חלקנו לפחות. כמה חיילים התחילו להטריד נשים צעירות שהיו בדרך והגברים שלהן לא חיבבו את זה במיוחד. כמה מילים פה, כמה עלבונות שם ולפני ששמנו לב...", איבל אסף את כוחותיו בשביל לשחזר את כל הזיכרון, "התחלנו לטבוח במקומיים."
נחיריה של המכשפה התרחבו. "פרט" ביטאה בקול סמכותי שהתלווה לו נימת עונג, כמו זו המתקבלת בזמן ארוחה דשנה.
זה היה השלב בו איבל התחיל לרעוד. הכבוד שלו, מה שנשאר ממנו, לא התיר לו לבכות מולה ולכן במקום זאת אגרופיו רעדו בלי שליטה בעודו עובר על הפרטים. "התחלנו בשריפה של הרחוב הראשי. נעלנו את דלתות הבתים והדלקנו אותם באש. למי שהצליח להימלט דרך החלון כרתנו את הרגלים וזרקנו אותו בחזרה לאש. משם עברנו לשאר הכפר- חלק מהחיילים אנסו ורצחו נשים. אחרים ריסקו תחת פרסות הסוסים תינוקות. אני אפילו זוכר שמישהו לקח כמה מהם והתחיל לזרוק לשני שחתך אותם באוויר."
ככל שהמשיך לספר, כך זה נהיה יותר ויותר קל, עד שסיפר את זה כמשהו שקרה לו בדרך- "חלק מהשדות שרפנו. באחרים לקחנו את החקלאים וקשרנו אותם למחרשות. היה גם מקרה...".
"מספיק" הודיעה הזקנה והתנשפה. שערה היה לא סדור וטיפות ריר נפלו על מפת השולחן הכחולה. "בוא, נלך לשחרר את המטיף שלך"אמרה כשסידרה את שערה.

הדרך לשם הייתה קצרה הרבה יותר- אולאף, שלחייל לא היה שמץ של מושג מה היה, הרכיב אותם על גבו כשהוא לבוש בדמות ציפור שחורה וענקית.
"שם" הצביע איבל וכיוון את הציפור לעבר העמוד והכלוב התלוי ממנו. החייל כבר אחז בחרבו, בהיכון לכרות את העמוד כשהכישוף יבוטל. אבל כשהגיעו, לא היה שום מטיף בכלוב.
"אתה חושב שזו בדיחה?" תהתה המכשפה.
"הוא היה פה, באמת, כלוא בתוך כלוב"הצביע על מתקן המתכת הריק.
"אני חושבת שאולי אתה קצת הוזה. הנה", זרקה לו חבילה, "יש פה צידה לשלושה ימים. בתקווה זה ידאג שלא תדמיין מטיפים ותטריח נשים זקנות באמצע הלילה. כל טוב"זרקה לאוויר ועלתה על אולאף.
"כל טוב" צעק ונופף בידו לעבר הציפור בעודה נעלמת. אז לאן עכשיו? הוא הרגיש קל יותר, זך יותר, אולי יש עוד אנשים שצריכים אותי? כפרים? כן, אני אנדוד ואעזור לאנשים! גיבור עממי! חייך לעצמו.
וכך, תחת שמיים שחורים מלאי כוכבים, יצא גיבורנו למסע ארוך. בעשורים הבאים הוא ילחם למען החלש, יתמוך במטיפים ברחבי העולם ולבסוף אף יזכה בהקמתה של רפובליקה עממית ראשונה על פני האדמה. ומה קרה למטיף אתם שואלים? כרטיס אקספרס לעדן אחרי שעזר לחייל לפרוק את צרותיו.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה