אני משוייך למחנה הימין הקיצוני (וכאשכנזי, בלתי מאמין לחלוטין, ועירוני לגמרי, אני נחשב למסוכן שבמסוכנים, למרה האירוניה...) ואפילו בת"א אני לא מרגיש בכלל שזהמפריע - כל עוד אין מעורבות של השפעות "על אישיות", או במיליםפשוטות: כל עוד הכל במסגרת ענייני דיומה, ולא מדובר על קביעות/התנהגות שמשפיעה עלהתדמית הרישמית של אדם מסויים. חלק נכבד מן האנשים שאני מכיר למעשה לא שוניםבדעותיהם בהרבה ממני, ולפעמים מבחינה מעשית קיצוניים יותר - אבל: הם מה שמכונה "חומר מילוי אידאולוגי" - אין להם ממש אידאולוגיה, אלא שילוב של מעשיםבפועל ותחושות, אשר הם יכולים לפרשם מילולית באופן הפוך לחלוטין, ובעיקר בהשפעתמפלגת העיתונות והתחושה ארוכת הימים שכדי לקבל שקט מסויים מצד מי שנתפס בקטנוני וטורדן בנושאים אלה, עדיף לצאת ידי חובה עם הצהרות כלליות "בכוון הנכון". במשך הזמן הטרמינולוגיה של "הצהרות נוחות" משתרשת, ואז אתה בטוח שמדובר על פוסט ציוני מדופלם, אבל מנסיוני אצל הרוב אם סדר האירועים הוא שאתה "מפתיע" אותם עם דעות אחרות, נחרצות, ובלי התלהמות ומי מישהו שלא נראה שברח מבת עין או חוות גלעד, אז אתה מגלה מין התרווחות אחורה בנחת והפגנת דעות "סבירות" וקרובות יותר לקו המשווה האמיתי.
בכלל: בנושאי אידאולוגיה בחברות של קו שבר אידאולוגי/פוליטי/חברתי, תמיד "חומר המילוי" האידאולוגי כמותית הוא עצום, אבל ברמת מיקרו הופעת בודדים המפגינים נחרצות שונה, ובו זמנית חברתית משיקים לאותו "חומר מילוי", מיד מעוררת גלים וסחף (ברמת השיחה לפחות) שלא רק חושפים דעות אמיתיות של האדם הממוצע, אלא מעמידים באור מאוד מגוחך את הקביעה שיש בכלל קשר בין מה שאנשים אומרים בחברה, ובין מה שהם באמת חושבים/מאמינים, וכל שכן מבינים...
המצב הזה נכון, להפתעת כמה, גם באקדמיה הישראלית, וגם בענפי הרוח שלה: גם שם, בין הפטפטנים שמקצועם הוא לכתוב ולדבר, ישנו חומר מילוי אידאולוגי רב מאוד, ומיעוט יחסי של אנשים שיש להם דעה של ממש שאינה קשורה בפוזיציה החברתית. יצא לי בזמנו להמצא כמה פעמים בקבוצות אקראיות של אנשי אקדמיה זוטרים, או פחות, שקובצו לצורך פרוייקט לכמה ימים (או סתם נסיעה למטרות מתנדבות, כמו לכמה ימים בזמן מלחמת לבנון) ושם הייתי עד לתופעה המדהימה הזאת. אותם סטודנטים שידברו נגד הימין, הציונות, הדת היהודית וביבי בחברה מסויימת, כאשר ישנו סמן מצד אחר, שנראה כמוהם ומדבר בשפתם, באותה קבוצה, פתאום משנים דעתם ב 120 מעלות, אם לא 180...
ואיפה הבעיה בכ"ז? הבעיה נמצאת על השיברים שאנשים כמו אמנים נתונים לחסדיהם. על שיברים אלה יושבות קבוצות מיעוט שיש להן הגמוניה שאינה כפופה לביקורת או בחירה, בדיוק כפי שבבתי הדין הרבניים ביישובים חילוניים למהדרין יושבים אנשים שהקשר שלהם לדמוקרטיה ובחירה חופשית זהה. הבראנג'ה העיתונאים והבוהמיינית היא לא רק שטנת מימדים )במדינה כמו שלנו), אלא גם יש בה הליכים אלה או אחרים, כולל ברירה טבעית, המשאירים בעמדות המשגיח על השיבר אנשים שאיכותו האומנותית של אריאל זילבר לא עומדת לנגד עניינם. גם על השיברים יושבים "חומרי מילוי", אבל כאן קשה יותר לחבר בין האין אידיאולוגיה המעשית שלהם, ובין מה שעושים בפועל. המיעוט הזה יש ביכולתו בקלות לייבש, או להשקות, כל מי שקיומו המקצועי קשור בהם, ובמדינה כמו שלנו, שבה הפרנסה ממילא לא מצויה בשפע, זה אומר שאמן מסויים יכול לראות כלום כסף! ושוב: לא מדובר על פחות כסף, אבל עדיין מכובד, או על פחות עבודות כאלה ויותר מאחרות, אלא פשוט מדובר על כלום. זו ביצה מקצועית קטנה ומצומצמת. זו הסיבה שלאדם, גם הוא איש ימין, שאין לפרנסתו קשר לתחומי הרוח והאומנות, לא תהיה היכולת להבין את המציאות בתחום זה. ורק מעטים, כמוני (ובמזל) יצא להם בחייהם לשמוע במילים ברורות עדויות לכך שמי אשר ישב על שיבר פרנסה זה או אחר, מודה שהשליט משטר קומיסארים פוליטיים תחת סמכותו, ולמעשה ייבש אדם זה או אחר. עד שלא שומעים, לא מאמינים.
ראשי
צ'אט
14-05-2009, 13:48
מצב כלאיים
