 |
18-05-2009, 15:12
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.01.08
הודעות: 6,755
|
|
לשם ובחזרה \ אלי פנגס (מרתק!)
אלי פנגס
" הרי כולנו נגיע בסוף לסוף - השאלה היא אם נצליח להבין בזמן שאין חלוקת גביעים ושאף אחד לא מנצח. אם נגיע פעם למקום שממנו רואים שזה בכלל לא מירוץ."
בקצה של כל הדברים, כולם נולדים לתוך מרתון. ככה פתאום נשלפים מהרחם של אמא ונזרקים אל תוך אלפי האנשים הממוספרים שרצים ורצים. מזיעים ומתנשפים, מושכים הצידה מדי פעם כדי לחטוף כוס פלסטיק מיד עלומה מושטת. ככה זה אצל כולם: מי שלא מתחיל לרוץ, פשוט לא התעורר מהמכות שהמיילדת הפליקה לו על הישבן. מי שלא מתחיל לרוץ, מת. אז כולם רצים לאן שכולם רצים. רצים דרך סמטת הגן ומשם פונים לדרך בית הספר, חוצים את פארק האוניברסיטה, עוברים בשער הנישואים, נכנסים לרחובות המסועפים של כפר הצאצאים שאותו חוצה השדרה האינסופית של הקריירה, עוברים ליד אנדרטת החלומות, פונים במורד דרך הזיקנה ומסיימים בכיכר המוות. בסוף אין חלוקת גביעים, ואף אחד לא מנצח.
ככה ראיתי את הדברים לפני שהגעתי אל המקום הזה שלי. מקום שלקח ילד ופתח לו את הראש, שעזר לו להסתכל לחיים בגובה העיניים. כי כשאתה ילד - או נער, או אפילו בחור צעיר וחתיך וחרמן - אתה לא מתעסק עם המכניקה של החיים. אתה פשוט חי אותם, מקבל את המסלול המקובל כתורה משמיים. גן, בית ספר, צבא - אלה סצנות כל כך אמינות ומוחלטות, שהן גורמות לך לקבל גם את שאר הסרט
כמובן מאליו. דברים כמו לעמוד בפינה, לכתוב אלף פעם "אסור להשתין בתיק של יואב", לרוץ מסביב לנשקייה עם הרובה מעל הראש, לספוג צעקות מאיזה מחוצ'קן כי איחרת למשמרת בפיצה. זה התסריט וזהו.
את התסריט שלי ספגתי בבית. זה לא שמישהו התעלל בי חלילה - דווקא היתה לי ילדות סבבה - אלא שגדלתי לתוך סביבה ותרבות שבהן אתה צריך להתארגן, להתבגר ולהתברגן כמה שיותר מהר, אחרת משהו לא בסדר איתך. וזה הגיע מכל הכיוונים: מאבא שעובד למחייתו מגיל 16 ועד היום, טוחן את הגוף והנשמה בחקלאות, ורק רוצה שתהיה קצת כמוהו. מאמא שחבקה בת ראשונה עוד לפני שמלאו לה 20. מהאחיות שלי, ששתיהן התחתנו מוקדם עם האהוב מהתיכון. ומהחברה שלי דאז, יהודייה אמריקאית טובה, בת לקהילה הפולנית של החוף המזרחי, שחתרה במלוא המרץ אל עבר חייה הבוגרים: להיות דוקטור כמו אבא שלה. ומאבא שלה, שהדבר היחיד שהוא דיבר איתי עליו זה מה אני מתכוון ללמוד.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/1969496/makom6_wa.jpg]
היום אני יודע לומר שזה לא התסריט הנכון בשבילי. אבל אז, בתוך סבך קווי העלילה, פשוט פחדתי ממנו פחד מוות. וכשאתה חי בפחד כזה מודחק וקבוע, אתה לא מבין מה קורה; אתה פשוט נהיה אומלל, אלא אם יש לך מזל וקורה משהו שמנער אותך.
המקום שניער אותי - או שינה אותי, או העיר אותי - נמצא על הנקודה הכי מזרחית באוסטרליה. קוראים לו ביירון ביי.
לאוסטרליה הגעתי לא כי החלטתי, אלא כי נסחפתי. הייתי אז מתדלק בעבודה מועדפת ובדיוק נפרדתי מאותה חברה; לא היתה לי שום תוכנית מוגדרת, כי אל העתיד שהכרתי עד אז פחדתי להסתכל. ואז באו שני חברים ואמרו שהם נוסעים. אז נסעתי איתם, כי אם אין לך מה לעשות, עדיף לא לעשות אותו במקום רחוק ויפה.
אל העיירה ביירון עצמה - המקום שבקצהו של סיפור יוליד את הטקסט שאתם קוראים עכשיו - הגעתי אחרי טיול של שלושה וחצי חודשים ביבשת הדרומית עם אותם שני חברים. הייתי עייף מתוכנית הריאליטי שהתפתחה בינינו בזמן שחיינו יחד בתוך מכונית במשך שלושה חודשים רצופים. זאת היתה פולקסווגן קומבי 73' חבוטה, שאחרי מסע בן 16 אלף קילומטר קירטעה אל תוך ביירון בבוקר אחד של אפריל 1998, בדיוק כשהייתי צריך מנוחה ממנה. ומהם, ומעצמי.
באותו בוקר ערפילי נראתה לי ביירון כמו עיירה רגילה לגמרי, ובאתי אליה כמו שבאתי אל כל העיירות לפניה: איפה אוכלים, באיזה אתר קמפינג מעמידים את האוטו, כאלה. אבל זאת היתה עיירה אחרת לגמרי. אני יכול להפליג עכשיו בתיאורים על כמה שהמקום הזה יפה ופשוט, על המפרץ והגלים שנשברים בצינורות מושלמים ועל הדולפינים והלווייתנים שמזנקים משם מהמים בחורף, אבל כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שהמקום הזה ממגנט. ולא רק אותי.
אנשים נתקעים בביירון ביי במשך חודשים ולא מסוגלים למצוא את הכוחות לעזוב. ראיתי כאלה שאשכרה ניסו ולא הצליחו: הזמינו כרטיסים לאוטובוס והתחרטו, אמרו שהם חולים כדי לקבל החזר. היו גם כאלה שעלו לאוטובוס אבל ירדו בתחנה הבאה וחזרו ברגל. אחדים הגיעו אפילו עד סידני, אבל חזרו אחרי שלושה ימים כי לא יכלו בלי. משהו נקרע מהם והם היו חייבים לחזור כדי לחבר אותו בחזרה. ואז הם שוב היו מוצאים את עצמם ב"ארטס פקטורי", האכסנייה שבה חייתי. בערבי שני היו השבים והנמצאים מתאספים בתחרות הכישרונות השיכורים והמסטולים של הפקטורי. כולם היו מצטרפים בקולי קולות למשפט האחרון בשיר "הוטל קליפורניה" הבלתי נמנע באירועים כאלה, וצורחים את השורה המסכמת "אתה יכול לעשות צ'ק־אאוט בכל זמן שתרצה, אבל אתה לעולם לא יכול לעזוב".
במהלך עשרת השבועות שלי באכסניה חוויתי טיפול בהלם, אבל הפוך: השילוב בין המקום לאנשים שהיו בו הביא אותי לראשונה בחיי אל פינה שאין בה ציפיות נסתרות, דרישות גלויות או תוכניות גרנדיוזיות. היה מותר להיות מי שאתה באותו רגע וזהו. שום דבר מעבר.
ב־Father and Son שר קט סטיבנס שורה שאומרת "תסתכל עלי, אני מבוגר אבל מאושר". עד לאותם ימים בביירון ביי, הצירוף הזה בין מבוגר למאושר לא היה קיים אצלי בלקסיקון. רק שם תפסתי שזה אפשרי. הבנתי מיליון דברים כאילו בלוק של חמישה טון ירד לי מהחזה ברגע אחד. הייתי קל והעיניים שלי היו פקוחות וראו עתיד פתוח יותר, כזה שאני מתחבר אליו. כזה שבו אני אהיה במרכז. ואם זה נשמע טריוויאלי, אז תעשו בדק בית ותראו אם אתם במרכז עלילת החיים שלכם.
מה בדיוק קרה לי שם? קצת מסובך להסביר, אבל נראה לי שבמהלך החודשיים וחצי במקום ההוא הבנתי ש"ככה" זה תשובה מעולה ל"למה?". הבנתי שהכל זמני; הבנתי שפשרה זה טוב, זה מניע. הבנתי שהכל מרק סמיך ואביך. אין תבניות, אין חוקיות, אין אמת אחת. הבנתי שיש בעולם הזה טוב ורע במינון מדויק ושווה, ושאני צריך רק להחליט אם אני שוחה בים של קקה שיש בו איים קטנים של טוב, או שמא ים של טוב שצפות בו פיסות קקה. וברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שאני מעדיף מקום שבו האיים הם חרא אבל הים תענוג.
אני מניח שבגלל זה, כשחזרתי לארץ נדלק אצלי פתאום מרד הנעורים שלא היה לי כשהייתי נער. כל מה שנחשב בעיני עד אז כחוכמה, המלצה או סמכות, התפורר לנוכח התובנות החדשות שלי. החלטתי שאני לא: לא אעבוד קשה כמו אבא שלי. לא אתחתן בגיל צעיר כמו אמא שלי. לא אבלה את שארית חיי עם אותה אחת שהתאהבתי בה בתיכון כמו האחיות שלי. לא אקדיש את שנותי המגניבות ביותר ללימודים כמו החברה האמריקאית שהיתה לי. לא. לי תמיד תהיה האופציה להרים את הראש ולהסתכל מסביב. לי תהיה אפשרות בחירה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/1969494/makom5_wa.jpg]
האופוריה החזיקה מעמד בדיוק שבע שנים. לקראת סופן יכולתי להרגיש דעיכה, וזה היה הזמן שלי לארוז ולחזור לביירון ביי. היתה לי חברה, היו לי אחלה עבודות, אבל הייתי צריך לתדלק מחדש. אז טסתי שוב בקיץ 2005, שזה חורף בחצי הכדור הדרומי.
רציתי לשחזר בדיוק את הפעם הראשונה. תכננתי ובניתי וציפיתי. ישנתי באותו חדר שבו ישנתי שבע שנים קודם לכן, כיביתי את הפלאפון, הלכתי למסיבות, השתכרתי, לא נהגתי או רכבתי על אופנוע, נסעתי בטרמפים, הלכתי לראות את הדולפינים, ניסיתי להיסחף כמו אז.
אבל זה לא הלך. ניסיתי לחזור אחורה בזמן ועפתי קדימה אל הבגרות. אל הצד השני של "זה לא מה שהיה פעם". נחרדתי מהמחשבה על החיים באוהל, היה לי קר ולא יכולתי ללכת יחף. גיליתי שם שאפילו השירים שלי הזדקנו; לא הכרתי את המוזיקה שהחבר'ה ניגנו על הגיטרות. ראיתי בעיניים את הזמן שמאחורי נערם - וזה הרגיש טוב. לא מפחיד ולא מאיים. אתה לא מפחד בביירון. זה יותר בכיוון של נוסטלגיה.
בביירון של הפעם השנייה הייתי נוכח, אבל כל הזמן הסתכלתי על הסצנה מהצד. גם כשהייתי בתוכה. הייתי שם באותה דקה וראיתי אותה ממרחק שבע שנים. עבודת השחזור שלי, לצד העובדה שביירון היא ביירון, הביאו לזה שהכל בתפאורה היה זהה. אפילו האנשים. הדבר היחיד שהשתנה זה אני, ולא כל יום אתה עומד מול מראה כזאת.
כשחזרתי הביתה בפעם השנייה חשבתי הרבה. למשל, חשבתי על זה שאני לא רוצה לחזור להיות ההוא מלפני שבע שנים. היה מעולה, זאת היתה תחנה חשובה בחיים - אולי החשובה ביותר - אבל אין טעם לבלות את החיים עם רגל אחת מחוץ לדלת רק כדי שתישמר האופציה לחזור לביירון ולהישאר שם לעולם. כי למי שהייתי בביירון של הפעם הראשונה לא אוכל לחזור אף פעם. וכשהבנתי את זה, הצעתי לענת נישואים.
בספטמבר הקרוב אהיה נשוי שלוש שנים, וענת כבר מדברת על זה שהיא רוצה ילד. גם בית התחיל להיות עניין שצריך לטפל בו, וחלק מזה הוא שהנה אני, שכיר שמחתים כרטיס כמו אחרון העובדים בחברה הענקית שמוציאה לאור את המגזין הזה שאתם קוראים. אני רץ עכשיו במרתון, אולי טיפה אחרת אבל בדיוק בנתיב של כולם, וזה בסדר גמור.
בקיץ הקרוב אני מתכנן לחזור לחורף של ביירון, ושם להיזכר שוב שאין שום סיבה לרוץ בלי הפסקה ובלי להסתכל לצדדים. אפשר לעצור לנוח. אפשר לפצות אחר כך על הזמן האבוד בספרינט מהיר, ואפשר גם לא. הרי כולנו נגיע בסוף לסוף - השאלה היא אם נצליח להבין בזמן שאין חלוקת גביעים ושאף אחד לא מנצח. אם נגיע פעם למקום שממנו רואים שזה בכלל לא מירוץ.
קישור :
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3715725,00.html
נ.ב
עוד עלולים לחשוב שאני מפרסם סמויי של הגליון ולחסום אותי 
נערך לאחרונה ע"י -TsAcHi - בתאריך 18-05-2009 בשעה 15:16.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
