"אני אתפוס אותך!" צעק ילד בלבוש לבן.
"אין סיכויי!" השיבה לו אחותו, שמלה לבנה לגופה וכתר פרחים לראשה.
הם רצו בתוך שדה חיטה, הסיתו את השיבולים ושברו את הדממה של הרוח בצחוק מתגלגל. אך למה שלא יעשו זאת? בשבילם אין דבר אחר חוץ מהנאה. הם לא שמעו צעקות, לא חיילים גוססים בשדה קרב הרוס, אלא רק צחוק ושירי ציפורים.
הם התקדמו לעבר עץ זית זקן בלב השדה ולאחר עוד מרדף קצר סביב הגזע התיישבו לבסוף. אח ואחות, שלובי ידיים, ישבו וגמעו לתוכם את הטבע. השמיים שלהם היו כחולים; שלי אדומים. המוזיקה שלהם הייתה שריקות ציפורים; שלי נהמות תותחים.
"תראה" היא הושיטה את כף ידה ועליה פרפר. אלוהים, כמה זמן לא ראיתי פרפר ועוד כזה: כנפיים כתומות מעוטרות בשחור ומחושים עדינים. לעיתים נדירות היה ניתן לראות כמה עשים חומים שהסתובבו סביב מנורת רחוב שעדיין פעלה.
הם ליטפו את הפרפר קלות והוא, כאילו חש את התמימות הנצחית שלהם, לא נע או ניסה לברוח. זה היה פשוט מראה יפה כל כך, מדהים כל כך ללוחם הנצח, שכל שרציתי הוא להושיט יד...
"את רואה את זה?" הצביע האח לעברי. לעזאזל. "שלום לך!" נופף לעברי ואני בתשובה התחלתי לברוח מהר ככל שיכולתי. אסור להם לראות אותי, אסור להם לדעת.
"הוא בורח!" הילדה הצטרפה. "אדוני, חכה!" הם התחילו לרדוף אחרי ברגלים קלות ומהירות משלי. שלהן למדו לרוץ רק בשביל משחק; שלי הכילו בתוכן רסיסים מיותר מדי מאבקים ולכן כל שיכולתי הוא לצלוע מהר.
"הנה הוא!" הקולות התקרבו יותר ויותר. ניסיתי לזרז את רגליי עד כמה שניתן אך לפתע- רגל ימין נתקלה באבן ואני נפלתי על פניי. מיד כיסיתי את ראשי בידיי, בניסיון להסתיר את הפנים מהם.
"אתה בסדר אדוני?" שאלו שניהם בבת אחת. הם לא פחדו מאדם לובש שחורים; בשבילם זה היה עוד צבע.
"כן,כן" אמרתי במהירות, רק שילכו מפה.
"אני לא חושבת שהוא בסדר" לחשה הילדה. הצצתי מבין שתי אצבעות ויכולתי לראות את אחיה מהנהן בהסכמה. הם תפסו בידיי והתחילו למשוך.
"באמת, אין צורך, אני בסדר" התחננתי וידעתי שזה ייגמר ברע, מה שאכן קרה. כשמשכתי את ידיי בכיוון הנגדי, הוסרה אחת מכפפות העור וגילתה להם יד שונה משלהם: מצולקת, עורה צרוב מחום וכמה מאצבעותיה הוחלפו באצבעות מכאניות. הילדה הבליעה צעקה והילד רק עמד ונעץ מבט בידי. חטפתי את הכפפה מהאדמה, ניסיון עקר אחרון למנוע את...
"אבא?" לחש הילד. את זה. הילדה הסתכלה עליו בתהייה והוא הצביע על טבעת הזהב שענדתי, טבעת עם חריטה של וורד בדיוק כמו זו של אמם.
"אתה מתבלבל" ניערתי את האדמה ממעילי ולקחתי את הכפפה. כל שאני צריך זה לנצל את רגע ההלם ולהיעלם, חשבתי. פניתי ללכת כשחשתי בידיים הקטנות המחזיקות בכנפי המעיל. ניסיתי שוב, אולם הם לא הרפו. "עזבו את המעיל" דרשתי בקול הרציני ביותר שיכולתי לגייס.
רגע אחרי שעזבו שניהם חיבקו אותי באחיזה אף חזקה יותר. שמעתי אותם בוכים וחשתי את הדמעות על חולצתי.
"אתה לא אוהב אותנו יותר?" שאלו שניהם בקול חנוק מדמעות. המשפט הזה הצליח לשבור אותי; ראיתי חברים לקרב מתים, חזיתי ברמיסה של חיים, אולם המשפט הזה היה נורא יותר מכולם.
נפלתי על ברכיי ואספתי אותם לחיקי. "כמובן שאני אוהב אתכם" השבתי עם דמעה בזווית העין. הם הפיצו ריח מתקתק, ריח שהזכיר לי נרקיס ויסמין על אף שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שהרחתי איזה פרח. החוטם שלי היה מאושר לקבל ניחוחות כאלו במקום ריח אבק שריפה.
"אז למה אתה עוזב?" הם החזיקו בצווארי ביד אחת בעוד שניגבו את הפנים עם השנייה.
"כי כדי שאתם תוכלו להמשיך להיות מאושרים, אני צריך להיאבק באנשים שמאיימים עליכם". הם הסתכלו עליי כלא מבינים; ניסיתי להשתמש במושגים שהם מכירים-"ראיתם פעם ציפור אוכלת חרק?",הנהון, "ובכן, זה בערך אותו הדבר: אתם החרקים ויש אנשים שם בחוץ שרוצים לטרוף אתכם. כדי שזה לא יקרה, אני פה" חייכתי לעברם והם השיבו לי בחיוך.
"ומתי תחזור לבקר אותנו?" שאלה האחות.
"כשהמאבק יסתיים" חייכתי שוב. למרות שידעתי שהוא לא יסתיים לעולם, הם לא היו צריכים לדעת זאת. אז נופפתי להם לשלום והם נופפו והפריחו לעברי נשיקות, בעוד שנמוגתי באיטיות לעבר עוד שדה קרב.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ילדיי: אהבה ותמימות, צאצאיהם של מאבק ושנאה.

"אבא?" לחש הילד. את זה. הילדה הסתכלה עליו בתהייה והוא הצביע על טבעת הזהב שענדתי, טבעת עם חריטה של וורד בדיוק כמו זו של אמם

^
^
^
זה העביר בי צמרמורת חמורה.
ממש נכנסתי לזה.

אני שמח אם הצלחתי להכניס אותך לסצנה; זה המדד להאם הכתיבה באמת מוצלחת או לא.

פשוט סיפור מדהים! התיאורים מצויינים ומדוייקים כל כך שאתה ממש מרגיש כאילו אתה שם, ממש אהבתי. וגם הנושא ממש טוב, אהבתי את הרעיון ששינאה ומאבק יכולים להוליד תמימות ואהבה.
הסיפור כתוב כל כך טוב שהביקורת היחידה שלי היא למה הוא כל כך קצר?! פשוט בסוף הסיפור נשאר טעם של עוד.... חבל שלא פיתחת עוד קצת.
אבל סך הכל שוב פשוט מדהים! כל הכבוד!

הטקסטים הקצרים מדי שלי הם אכן בעיה וכבר המנהלת הקודמת ביקרה זאת רבות. אך אני עובד על זה ובתקווה בעתיד יהיו טקסטים יותר ארוכים .
תודה על ההערכה. כותב תמיד שמח לדעת שאנשים אהבו את היצירה שלו .

עד שתכתוב טקסטים יותר ארוכים אני יכול רק להגיד שאם שופטים לפי האיכות ולא לפי הכמות אז בהחלט הצלחת!

הסיפור ממש מדהים ומרתק!!!

אבל לא הבנתי משהו בסיפור:
האיש יכול לחזור הביתה כשהמילחמה תיגמר לא?

הנקודה היא שהמלחמה אף פעם לא נגמרת, זהו מאבק נצחי.
שמחתי שאהבת .

איזה מאבק?

בין האמא לאבא? או רק מילחמה?
עריכה: סליחה שלא שירשרתי...

אין שום מאבק ספיציפי. הרעיון הוא שתמיד מתנהל מאבק בשביל להגן על התמימות והאהבה והאיש, שמייצג את המאבק והוא האבא, צריך כל הזמן להילחם בשביל להגן על ילדיו.

הבנתי. תודה על ההסבר, אתה ממש מוכשר!!