|
מסעדת ,רוטיסרי מרקט" בתל-אביב
מסעדת "רוטיסרי מרקט" בתל-אביב
למה והיכן?
למה? כי הבת שלי שמעה שכדאי. באחד האמשים האחרונים, הצליחה ביתי לשכנעני, שמכיוון שממילא היינו בסביבות העיר הגדולה, נקפוץ לשם לארוחת צהריים. אילו באמת היינו יכולים לקפוץ, במובן הפשוט של המילה, זה היה נחמד. במציאות הסתבכנו בתנועה החד סטרית ההזויה של תל אביב, כאשר אני מוצא את עצמי שוב ושוב בכביש עם מסלול בלעדי לרכב ציבורי, וללא כל אפשרות לברוח, ועוד גרוע מכך – ללא שאני בכלל יודע איך הגעתי לשם. לאחר מסע ארוך ומעצבן, הגענו לסמטה שכוחת האל שבה שוכנת המסעדה. חנייה – אין! יש כחול לבן בלבד, אך אמרו לנו שגם הפקחים לא מצליחים להגיע לשם, אז זה בסדר........
מה?
מסעדונת עם תפאורה סמלית של שלושה ארגזי כאילו ירקות התלויים על הקיר. למה? לא ברור. אולי בגלל סמיכות המקום לאחורי שוק הכרמל? השעה הייתה שלוש, והשמש הכתה היישר ביושבי המסעדה. ניסיתי לשנות כיוון ואז סונוורתי מהשמש שהשתקפה בשולחנות הפורמייקה ומהדלפק. אין מנוחה לייגע....
הנוף המלבב הנשקף מבעד לחלון הראווה שהוא חזית המסעדה כולל גדר פח של אתר בניה שמעבר לכביש, וכן שלט אזהרה על אתר בניה החוזר על עצמו מדי חמישה מטרים. זהו. זה כל הנוף. אני מניח שבעתיד הרחוק יותר יפרקו את הגדר, ואז יוכלו באי המקום לראות ממש מקרוב את אחורי הבניין שהולך ונבנה לו.
איך?
נגשה אלינו מלצרית שנשלפה היישר מעבודת ניקוי חלונות. ניגבה את מצחה בידה והושיטה לנו תפריטים. המבחר לא גדול. היות וביתי שמעה טובות על הבשרים, החלטנו לנסות את אלה. יש בתפריט גם כמה דגים. לא הרבה.
הגיעו שתי לחמניות טריות. זה כל מה שיש לי להגדי עליהן.
הזמנו סטייק וספיר ריבס.
הסטייק תואר בתפריט כסטייק אנטרקוט משוטח, מטוגן בחמאת שום. הייתי צריך לחשוד כבר אז.....
הסטייק שהובא לביתי היה דק, אך כנראה לא משוטח אלא פשוט פרוס דק. פחות מסנטימטר! אני גם לא בטוח שזה היה בדיוק אנטרקוט. אחרי הטעימה הראשונה – התכרכמו פניה של בתי. טעמתי בעצמי. אז ככה: סטייק דק אי אפשר לצלות כמו שצריך! מה שקבלנו לא היה סטייק צרוב מבחוץ ורך מבפנים, אלא בשר חסר טעם שבושל למחצה! אם אתה מנסה לטגן בחמאה, אתה צריך להגיע לאותו איזון עדין שבין לא לשרוף את החמאה, לבין לחרוך היטב את הבשר. זה קשה. קשה מאד, כי מה שקרה כאן הוא שהמחבת לא היה לוהט כדי שהחמאה לא תישרף, ואז הבשר הגיר ממיציו והתבשל בהם. לשום – לא היה שום זכר, ומוטב שכך כי ניסיון להוסיף שום למחבת היה מן הסתם גורם לו להישרף. בהערת סוגריים אציין שלבעיה הזו מספר פתרונות: האחד – אל תהיה פלצן בנוסח "סטייק משוטח וגו'" אלא פרוס סטייק כמו שצריך! השני – אל תשתמש בחמאה אלה בחמאה מזוככת (GHEE) – היא סובלת חום הרבה יותר גבוה מחמאה. השלישי – אם בטעם חמאה חשקה נפשך – הכן חמאה מטוגנת (BEURRE BLONDE) תבל אותה בשום אחרי ההורדה מן האש, והוסף אותה לסטייק שצרבת לחוד על מחבת פסים עם טיפה שמן זית. על כל אלה, הטבח המקומי כנראה לא שמע. ניסיתי לפלפל את הסטייק על מנת לראות אם זה גורע מקצת מן התפלות שלו. הפלפל היה מאובן. חבטות לא עזרו. לבקש פלפליה מן הסוג הגורס את הפלפל גריסה טרייה – לא העזתי לבקש........
ליד ה"סטייק" הוגשה צלוחית עם פירה תפוחי אדמה מקושט בקצת עשבי תיבול. הפירה היה מימי, חף מכל מגע של חמאה, שמנת מתוקה או כל דבר שיעניק לו טעם. הוא גם היה פושר.
עבדכם הנאמן הזמין ספייר ריבס. הגיעו ארבע צלעות שסודרו ביד אמן בצורת פירמידה על גבי התוספת. הבשר היה בסדר. בשר רך מתובל בסירופ מייפל וצלוי טוב. לדעתי – מגע קל של חומץ בלסמי ו/או פלפלת חריפה, היה משדרג את הטעם בקלות. ארבע צלעות – זה אולי מקובל, אך במקומות אחרים בהם אכלתי מנה זו, היא הייתה נדיבה יותר. התוספת הייתה תערובת לא הומוגנית של תפוחי אדמה קטנים מבושלים בקליפתם, שניצלו קלות יחד עם ירקות אחרים. היו שם גזרים, פרוסות קישוא ובצל, שלא הרוויחו כלום מהצלייה פרט לייבוש שאינו במקומו.
בתי שהתאכזבה מן הסטייק טעמה מן הצלעות, והחליטה שגם היא רוצה. המלצרית, בינתיים חזרה לעבודות הניקיון במרחק של כמטר מאיתנו. אני מניח שהמרחק הרב הזה הפריע לה לשמוע את בקשותינו למנה נוספת, ולקנקן מים קרים. בסופו של דבר ניגשה אלינו מלצרית אחרת שלשם שינוי הייתה נחמדה מאד. היא הציעה מייד להחליף את המנה, אך היות ומחציתה נאכלה (מה שמלמד משהו על גדלה...) וויתרתי על ההחלפה ופשוט הזמנתי עוד צלעות.
למה איבדתי את תאבוני באמצע הארוחה?
למסעדה נכנסה נערה עם כלב קשור לרצועה. המלצרית (זו מהחלונות) שיחקה עם הכלב שנראה ידידותי מאד, וליקק את ידיה ואת פניה. לא ראיתי שהגברת הולכת להתרחץ אחרי זה, ולמזלה, לא ניגשה יותר לשולחננו. במחשבה שנייה – גם אחרי שהתעסקה בניקיונות, לא ראיתי שטרחה לרחוץ ידיים.......
בשלב זה הגעתי לרוויה מן החוויה, שילמתי את החשבון והתחלתי ללכת לעבר המכונית שלי. בתי קראה לי לחזור. כנראה שהמצלמה שבה תיעדה את הארוחה נקלטה בעיני בעל הבית, כי הלז קרא לה לחזור והגיש לה, על חשבון הבית, קינוח. הקינוח הוגש עם שתי כפיות. וויתרתי. לדברי הבת – היה טעים. אם אני מקבל מנה כזאת, אני מבקש מהמלצרית להביא לי גם זכוכית מגדלת ופינצטה, בוודאי לא שתי כפיות.
האם נחזור לשם?
מה אתם חושבים?
נערך לאחרונה ע"י DZZ בתאריך 01-06-2009 בשעה 14:28.
|
ראשי
צ'אט
01-06-2009, 14:12
מצב כלאיים
