 |
02-04-2005, 14:28
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 05.06.02
הודעות: 21,476
|
|
|
הכתבה שהמשטרה ועיריית י-ם לא רצו שתקראו
הכתבה שהמשטרה ועיריית י-ם לא רצו שתקראו
יום שבת, 2 באפריל 2005, 9:49 מאת: מירון רפופורט, הארץ
סיפורו של מוחמד מראגה, תושב מזרח ירושלים, חושף מערכת זיופים ובנייה לא חוקית שמבצעת עמותת "עטרת כהנים" בחסות המדינה
עוד בכתבה:
המטרה: לקנות נכסים פלסטינים ולהעבירם ליהודים»לפקח של העירייה "יש חברים מכל מיני גופים"»איך קשורים לפרשה שרון, שרנסקי, פורוש בן אליעזר?»עם שתי זונות ומאה דולר בניו יורק»
באחת עשרה וחצי בלילה, על האוטוסטרדה בין ניו יורק לאטלנטיק סיטי, בתוך לימוזינה - לצדם של עורך דין יהודי אחד ושתי זונות רוסית - הבין פתאום מוחמד מראגה שהשותפים היהודים שלו הונו אותו. שהאנשים שבארבע השנים האחרונות היו למשפחתו השנייה, הסמויה; האנשים שבחברתם הוליך שולל את בני משפחתו האמיתית ואת שכניו; האנשים שיחד איתם שיקר, זייף, בנה מגדל דירות בניגוד לכל חוק; האנשים שעל חשבונם בילה, נסע לחו"ל, הסתובב במכוניות מפוארות, ביקר אצל זונות (איתם או בלעדיהם) - האנשים האלה, הקשורים לעמותת "עטרת כוהנים", נטשו אותו. והחלום שלו לפתוח חיים חדשים בקנדה, רחוק מסילואן, כפר הולדתו, רחוק מירושלים, רחוק מהישראלים ומהערבים ומהמריבות שלהם שמהן הוא התפרנס לא רע כל השנים האלה - קרס בין רגע. בדיוק כמו הקריסה שהוא מייחל שתהיה גורלו של הבניין המצוחצח על שש קומותיו שמראגה עצמו בנה בשביל היהודים בלב סילואן, המתנשא גבוה מעל הבתים הדו-קומתיים של השכונה המוזנחת בירושלים המזרחית.
סיפורו של מוחמד מראגה הוא לא סיפור של איש צדיק ותמים. ממש לא. יש בעברו הרשעה אחת וחמישה חודשי מאסר על שימוש בחשבוניות מזויפות, הוא עצמו מודה שמכר בית אחד לשני גורמים שונים ושהיה שותף לזיוף מסמכי רכישתם של מגרש ובית בסילואן (הוא פעל ביחידות, לטענת "עטרת כוהנים"; הוא עשה מה שביקשו ממנו אדוניו, לטענת עורך דינו), הוא חייב רבבות שקלים לאנשים ולגופים שונים, וזאת מן הסתם רשימה לא סופית של מעלליו. אבל מעבר לכל אלה, סיפורו של מראגה הוא סיפורו של אדם שניסה להסתפח אל החזקים כדי להרגיש חזק בעצמו, שאהב כל כך את האקשן ואת משחקי הריגול ואת חציית הקווים עד שנשאר בעצמו מחוץ לכל הקווים.
ואולי בעצם זהו סיפורו של קורבן, אחד שרצה לשחק את המשחק אבל בכל זאת קורבן, אדם חלש שעמותה עשירה במזומנים כ"עטרת כוהנים" דגה מתוך האשפתות, הפכה אותו לכלי משחק מרכזי בניסיונה לרכוש עוד דירה ועוד בניין ועוד מגרש בלב שכונה ערבית צפופה, כשבדרכה היא אינה מתחשבת בחוק וכמובן אינה מתחשבת בהשלכות מעשיה על גורלו. וכך, בעוד שעל דלת אחת הדירות בבניין ליהודים שבנה מראגה בסילואן תלוי השלט "חבל על הזמן, גן עדן זה כאן", מתגורר מראגה עם שלושה פועלים בחדר באילת, מרוחק, מסוכסך ומנותק למעשה מאשתו ומשלושת ילדיו, ועובד לפרנסתו מבוקר ועד ערב כצבעי בבתי המלון בעיר תמורת 3,500 שקל בחודש. "הייתי מלך", הוא אומר, "עכשיו אני כלום".
משפחת מראגה (התעתיק הנכון הוא מראע'ה, אבל במסמכים הרבים בעברית הוא נזכר כמראגה) היא משפחה גדולה ומכובדת בירושלים. יש לה גם ייחוס פוליטי. בן דודו של אביו זכריא הוא לא אחר מאשר אבו-מוסא, איש הפת"ח שמרד נגד ערפאת בלבנון בשנות ה-80. בני משפחתו הקרובים נחשבים תומכי החזית העממית, ורבים מהם ישבו שנים רבות בבתי הכלא הישראליים, קצתם דווקא - כמה אירוני - על פגיעה במשתפי פעולה. בן דוד אחד שלו נידון ליותר ממאה שנות מאסר על רצח חמישה משתפי פעולה, אחיו ישב שבע שנים על פגיעה במשתפי פעולה.
מוחמד עצמו נולד ב-1966, רגע לפני שהישראלים הגיעו. "הייתי צריך למות בכיבוש", הוא מספר. "המשפחה שלנו ברחה לירדן, הייתי בן שנה, דוד שלי העביר אותי את נהר הירדן על הכתפיים, ובאמצע הנהר נפלתי לו מהכתפיים לתוך המים. בנס הצילו אותי". זמן קצר אחרי שחזרה המשפחה לירושלים נשפט הדוד חמידאן, שמכתפיו נפל מוחמד הקטן ושעל המגרש שרכש ממנו במרמה בנה מוחמד כעבור 35 שנה את הבניין ליהודים, לעשר שנים בכלא על כך שעמד בראש תא של החזית העממית. אמו של מוחמד ריחמה על אחותה, שנותרה בלי בעל וילדים לא היו לה, ושלחה את מוחמד לגדול אצלה.
מראגה זוכר בגעגועים את הסדרה "דיינסטי" שבפרקיה צפה יחד עם דודתו ואת הנסיעות השבועיות באוטובוס של הצלב האדום לבקר אצל הדוד בכלא רמלה, "בין העצים בדרך הישנה, דרך לטרון", כפי שהוא טורח לדייק. למרות הרקע הפוליטי של המשפחה, מראגה בחר בכיוון אחר. הוא הלך ללמוד שחייה וכדורסל "עם הילדים הערבים העשירים בימק"א", לא התערבב עם הסביבה. "הייתי לבד, ידעתי מה אני רוצה".
מה שמראגה רצה זה לנסוע לאמריקה, "לחלומות, לבחורות, לאוכל, לכסף, לחיים, לא כמו במזרח ירושלים". בגיל 17, אחרי התיכון, הוא התקבל לקולג' בניו ג'רזי, הרבה בעזרת אחי אמו שכבר התגורר באמריקה שנים רבות. הוא נסע עם 200 דולר בכיס, ובמטוס ישב בשורה הראשונה, הכי קרוב לדלת, כדי שיוכל לצאת ראשון לניו יורק.
שבע שנים הוא חי באמריקה, למד, עבד. שם הוא גם קיבל את השם מייק, שם שהיהודים שאתם עבד כעבור שנים העדיפו להשתמש בו. מייק-מוחמד התחתן בארצות הברית עם אמריקאית ממוצא פיני ונולד לו ממנה בן, זכריא, על שם אביו. כשזכריא היה בן שלוש, הוריו של מראגה ביקשו ממנו לחזור לירושלים. האינתיפאדה הראשונה פרצה, שניים משלושת אחיו ישבו בכלא, והוריו נזקקו לעזרה.
מראגה שלח כחיל חלוץ את אשתו ובנו אל הוריו בסילואן. השנה היתה 1990, ואת פני האמריקאית-הפינית קיבל גז מדמיע ששוטרי מג"ב ירו לפני רגליה. היא עשתה אחורה-פנה, חזרה לאמריקה והודיעה למראגה: אני את הבן שלי לא מגדלת בירושלים. מראגה אמר לה שהוא חייב לחזור למשפחה, אשתו אמרה לו שאם ייסע, לא יזכה לראות יותר את בנו. כך אמנם קרה. הפעם האחרונה שמוחמד ראה את בנו הבכור היתה לפני 15 שנה, כשזכריא היה בן שלוש.
המטרה: לקנות נכסים פלסטינים ולהעבירם ליהודים
לירושלים חזר מראגה עם 2,000 דולר והתחיל לעבוד כטכנאי מזגנים, מלאכה שלמד באמריקה. הוריו מיהרו להשיא אותו לבחורה ממשפחה טובה בא-טור, שכונה עשירה יותר מסילואן. "הם רצו לתפוס אותי אז חיתנו אותי עם ערבייה", הוא אומר. מראגה עבר לגור עם אשתו פטמה, או טימה כפי שכולם קראו לה ("שם צרפתי כזה", הוא אומר) בא-טור, ושם נפתח לו גורל חדש. "בא-טור גר איש, שהיה לו אישור להקים בית קפה להימורים. הוא היה מוכר לאללה, אם היתה לך בעיה, נגיד במשרד הפנים, היית הולך אליו. הייתי חבר של הבן שלו, ישבתי בקפה שלו, ואז הוא הציע לי להתחיל בגדול".
כשמראגה אומר "בגדול" הוא מתכוון לעבודה בשירות כוחות הביטחון הישראליים. מה הוא עשה בדיוק הוא מסרב לומר ("בלי שמות, בלי מקומות. כשעזבתי הבטחתי שאני אקבור את זה, וקברתי"), רק מדגיש שלא עבד בקרב "האנשים שלו", המשפחה שלו או השכונה שלו. האם לא הפריעה לו העובדה שדווקא הוא, שבא ממשפחה של אנשים שחיסלו משתפי פעולה, עובד בשביל הממשל הישראלי? ממש לא, הוא לא חשב על זה אפילו, הוא אומר. "במדינה, לא משנה אם זה יהודי או ערבי, חוק וביטחון צריך להיות, ואמרתי לעצמי שאם אני אקבל עזרה מהם, אני אתן להם עזרה". וחוץ מזה, היתה כאן הגשמה של חלום ישן. "מאז שאני ילד, היה לי חלום להיות ספיי, ג'אסוס, מרגל. בחו"ל, לא בארץ. להיכנס ולחיות את הסרט, לעשות דברים גדולים: להיכנס למעיל של מישהו, להוציא את האינפורמציה ממנו, לשמור על עצמי".
כסף, אומר מראגה, לא היה העניין. בהתחלה הוא לא קיבל כסף בכלל, אחר כך נתנו לו 1,500 שקל בחודש. את הרווח הוא קיבל ממקור אחר. "הרגשתי ביטחון, ידעתי שמה שלא יהיה, אם יהיה לי בלגן והמשפחה שלי לא תוכל לעזור לי, יש לי את העזרה של הגדולים במדינה הזאת", הוא אומר.
בירושלים, אומר מראגה, אף אחד לא ידע שהוא ג'אסוס, אף אחד לא קרא לו משתף פעולה, אבל כולם ידעו שיש לו גב, "אמרו שאם מראגה מכניס את הראש שלו בקיר, יוצא ממנו כסף". כנראה הודות לתחושת הביטחון שנתנה לו העבודה אצל הישראלים, התחיל מראגה להתפרש. הוא היה לקבלן בניין, העסיק עובדים ולא תמיד שילם להם, הוציא חשבוניות על עבודות שלא היו, נתפס, נשפט והורשע. אז הוא גילה שהעבודה עם כוחות הביטחון "לא יכולה לסגור תיק, היא יכולה רק להקל את העונש".
הוא ישב חמישה חודשים, יצא, וחידש את הקשר עם מפעיליו. לא היתה פה שאלה של הזדהות עם הרעיון הציוני. כשהרשות הפלסטינית הגיעה לשטח, ביקש מראגה להצטרף לכוחות הביטחון שלה. יש אומרים שהוא עבד גם בשבילם ושימש מעין סוכן כפול, אבל מראגה מספר שבקשתו נדחתה. "אמרו שהמשפחה שלי לא מספיק פת"ח, שאנחנו יותר מדי חזית עממית".
העסקים שיגשגו. היו לו עבודות קבלנות בצפון, גם בבית שמש. עד שבאה ההתמוטטות. מחלה מוזרה הפילה את מראגה למשכב, הרופאים לא הצליחו למצוא מה טיבה, חודשים רבים הוא היה מרותק למיטה. הצ'קים התחילו לחזור, הפועלים לא קיבלו שכר, החובות נערמו, גם האיומים. "הגענו למצב שאשתי ואני חיפשנו את הסיגריות בזבל. המשפחה שלי נמצאה וכאילו לא נמצאה בעולם, לא הרגשתי אותם, לא עזרו לי. כשהיה לי כסף, כולם באו, עכשיו שכחו אותי".
לאט-לאט, אחרי שהרופאים איבחנו את המחלה ומראגה התחיל לקחת קורטיזון, הוא חזר לעבוד בתחילת 2000. הפעם כנהג מונית. ואז, במקרה, לקח נוסע קשיש שסיפר לו על צרות עם מסמכים שיש לו עם עמותה אחת של יהודים, "עטרת כוהנים" שמה. אצל מראגה נדלקה נורה. אולי הוא יוכל לנצל את הקשרים שלו עם היהודים כדי לתווך בין הזקן ליהודים ולהרוויח משהו מהצד.
את מספר הטלפון של "עטרת כוהנים", הוא מספר, קיבל מהמפעילים שלו. "זה לא שהם דחפו לי את הטלפון שלהם, יכולתי למצוא אותו גם ב-144", הוא אומר. "אבל אני ביקשתי אותו מהם, והם נתנו לי". הוא חייג. מ"עטרת כוהנים" קבעו לו פגישה בבית קפה במדרחוב. איש הקשר הסתכל בניירות שהציג לו ולא התרגש. הוא הכיר את הסיפור. אבל מראגה, כנראה, עשה עליו רושם, והוא הפגיש אותו עם מוטי זרביב ואסף נחמד, שני אנשי העמותה. השניים, מספר מראגה, הסבירו לו את העיקרון: הוא מחפש נכסים, הם מעבירים לו את הכסף, הוא קונה את הנכסים ומעביר אותם אליהם.
"התחלתי לחפש ימינה ושמאלה, לעשות לי איזו עסקה מהירה, לעשות לי איזה עשר-עשרים אלף, לסלק את החובות, לצאת מהמצב הגרוע ולהתחיל מחדש", הוא אומר. כשאנשי "עטרת כוהנים" גילו שהוא גר ב"שכונת התימנים", אזור בסילואן שבו התיישבו ראשוני העולים מתימן בסוף המאה ה-19 ונטשו אותו בשנות ה-30 של המאה שעברה, ההתלהבות שלהם רק גדלה. "'זה החלום של החיים שלי', אמר לי אבשלום לדני, שהיה איש הרכישות של 'עטרת כוהנים'", מספר מראגה. "באותו לילה היה לי סרט בראש. ראיתי איך הייתי חולה ואף אחד מהמשפחה שלי לא ביקר אצלי. זה היה כמו נקמה".
הנקמה נמצאה בדמות דירה צנועה של 70 מ"ר, לא רחוק מבית ילדותו של מראגה, שמעליה ומתחתיה גרה משפחה פלשתינית, משפחת רג'בי, שמונה 17 נפשות. הוא נפגש עם הבעלים, משפחת עסלה, והגיע איתם להסכם. ניירות הבעלות נמצאו כשרים, וב"עטרת כוהנים" לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. מתי דן, ראש העמותה, שהתוודע אל מראגה לכבוד המאורע המשמח, השיג משקיעים מקנדה, שגם הבטיחו למראגה שיוכל להשתקע בקנדה בעתיד, לאות תודה על "תרומתו למען העם היהודי".
העסקה בוצעה בפברואר 2000 במלון "היאט" בירושלים. 65 אלף דולר במזומן. מראגה הושיב את בעלי הבית בחדר אחד, אנשי "עטרת כוהנים" חיכו בחדר הצמוד. מתי דן, המשקיעים, כולם היו שם וחיכו במתח. מראגה לקח מהם את המזוודה עם הכסף, נכנס לחדר השני, שילם לבעלי הבית הפלשתינאים, קיבל מהם את הבעלות על הדירה, חזר אל החדר של "עטרת כוהנים", חתם על נייר המעביר את הבעלות לחברת "בלייק אנטפרייז", חברה שהמשקיעים הקימו כמה ימים קודם לכן באיי מרשל, לקח עשרת-אלפים דולר במזומן והלך הביתה, לחגוג עם האשה והילדים. בבוקר המחרת, אחרי החגיגות, הוא הציץ מהחלון בדאגה. אולי כבר הגיע מישהו לחסל אותו.
לפקח של העירייה "יש חברים מכל מיני גופים"
עד כאן הכל היה כשר, פחות או יותר. מראגה אמנם הוליך שולל את שכניו וגם את משפחתו, "עטרת כהנים" אמנם עבדה בדרכי עקיפין, כספים נסעו לאיי מרשל וחזרו, אבל הכל תקין מבחינה חוקית. אחרי העסקה המוצלחת הראשונה, שני הצדדים פיתחו כנראה עיניים גדולות. דודו של מראגה, חמידאן, זה שישב בכלא שנים רבות, היה זקוק לכסף כדי לממן את לימודי ילדיו. מראגה החליט לרכוש ממנו מגרש בשטח 120 מ"ר ליד בית המשפחה בסילואן, כמה עשרות מטרים מהדירה שכבר רכש בשביל "עטרת כוהנים".
התוכנית היתה פשוטה: מראגה יקנה מהדוד, ימכור לנציגי "עטרת כוהנים" ואחר כך יבנה על השטח בית קומות בשם הרוכשים, כש"עטרת כוהנים" מממנת את הבנייה ומפקחת עליה. החוזה שנחתם ביוני 2000 בין מראגה לחברת "מנשן פרופרטי" (Mansion Property) מהאי הבריטי גרנסי קובע שהחלקה (שמספרה 62 בגוש 29986) עברה לבעלותה הגמורה של החברה תמורת תשלום של 10,000 דינר ביום חתימת החוזה, ועוד 10,000 דינר "כנגד מסירת החזקה בממכר בשלמותו".
בחוזי הבנייה כבר מוזכרת "עטרת כוהנים" בשמה, ומראגה הוא הקבלן. "אם העבודה לא תבוצע" - כתוב בחוזה מספטמבר 2000, שעליו חתום נציג "המזמין", עו"ד אריה יעקב (נוטריון שעובד עם "עטרת כוהנים") - "הסכום ששולם לקבלן יקוזז מהתשלום שעטרת כוהנים חייבת לו". בחוזה מאוחר יותר, המתייחס לבניית הבניין כולו, "המזמין" מזמין מהקבלן "לבצע תוספת של ארבע קומות מגורים על גבי קומת הקרקע".
עמי דרעי, המצוין בחוזה כמי שיפקח מטעם המזמין על הבנייה ויאשר את המשך העברת התשלומים למראגה, כתב ב-31 במאי 2002 אל מתי דן ישירות: "אבקשך לאשר תשלום למייק עבור יציקת תקרה בקומה ג' ומקדמה לעבודות הגמר בקומה ב'". הסכום שדן אמור היה לאשר על פי מכתב זה גבוה מ-80 אלף שקל. הסכומים הנקובים בחוזה מצטברים ליותר מ-400 אלף דולר. מראגה אומר כי בסך הכל קיבל על הבנייה כחצי מיליון דולר.
דבר אחד נעדר באורח פלא מכל החוזים בין מראגה ל"עטרת כוהנים": שאלת חוקיות הבנייה. בשום חוזה לא נכתב מי צריך לפנות אל העירייה לבקש אישור בנייה. הסיבה פשוטה: איש לא ביקש אישור כזה מעולם, ובעיריית ירושלים אין תיק בנייה על חלקה 62. רק במרץ 2003, כשהבניין כבר הזדקר בלב השכונה על תפארת שש קומותיו, בא לראשונה פקח של העירייה, ירון אליאס, לבדוק מה העניינים. חריגת הבנייה זעקה לשמים. לפי מכתב שהוציא מנחם גרשוני, סגן ומ"מ מנהל אגף רישוי ופיקוח בעירייה בינואר 2003, השטח המרבי לבנייה בחלקה 62 הוא 240 מ"ר. לפי החוזה שעו"ד יעקב חתום עליו כמזמין, השטח הבנוי בארבע הקומות שמעל למסד קרוב ל-750 מ"ר.
מראגה משוכנע שלא הופרע בבנייה בזכות קשריו עם "עטרת כוהנים". "שנה גרתי שם, ראיתי פקחים מסתובבים בסילואן, ולא ניגשו לבית שלי". העירייה, שהתבקשה לחשוף את תיק חריגות הבנייה בחלקה 62, דחתה משום מה את הבקשה אבל גילתה שבסילואן "אותרו בתקופה זו (2004-2001) עבירות בנייה נוספות שטופלו כל עבירה לגופא, ובוצעו מספר הריסות בתים בגין בנייה בלתי חוקית". העירייה מסבירה כי "המבנה מצוי בתוככי שכונת סילואן והכניסה אליה מותנית באישור ובליווי כוחות מג"ב, ולצערנו לעירייה יש קושי להיכנס לשכונה ולאתר עבירות בנייה, גם אם הן חריגות ובולטות במיוחד".
לא בטוח שזה ההסבר היחיד לחוסר המעש. כחצי שעה לאחר שהתקבלה בעירייה בקשת "הארץ" לתגובה, התקשר אליאס אל מראגה. "שנה וחצי לא הייתי שם (בסילואן), אני לא טיפלתי בתיק מאז 2003", אמר אליאס למראגה (בתגובת העירייה נטען שהשיחה התקיימה לפני פניית "הארץ" ושאליאס משוחח עם מראגה באופן שוטף בשנה וחצי האחרונות במסגרת טיפולו בתיק). "מאחר שאני יודע את החיבור שלך, אני לא יכול להגיד לאחרים מי אתה, הם לא יודעים... איך ידעתי שאתה שייך לזה? לי יש חברים מכל מיני גופים ורשויות". למלים "החיבור שלך" יכולה להיות כנראה רק משמעות אחת: החיבור של מראגה ל"עטרת כוהנים".
איך קשורים לפרשה שרון, שרנסקי, פורוש בן אליעזר?
מה שברור, שכל עבירות הבנייה האפשריות נעשו בתיק הזה, ושאנשי "עטרת כוהנים" היו חייבים להיות מודעים לכולן. דקויות אלו לא העסיקו אז את מראגה או את אנשי "עטרת כוהנים". הרומן ביניהם פרח. אפילו העובדה שמראגה התלונן על אחד מבכירי "עטרת כוהנים", שלדבריו ביקש ממנו לנפח את מחיר רכישת המגרש מדודו מ-10,000 ל-30 אלף דינר (הפרש של כ-24 אלף דולר) כדי ששניהם יתחלקו ברווח, לא הצליחה להעיב על היחסים. אנשי "עטרת כוהנים", שתחילה לא האמינו למראגה, שלחו אותו לכמה מכוני פוליגרף, בהם מכון אזימוט בהנהלתו של יחזקאל שגב.
"הגיעו אלי אנשי 'עטרת כוהנים' וביקשו שאבדוק את מייק", אומר שגב. "בדקתי אותו פעם אחת מולם, והוא יצא דובר אמת. בדקתי אותו פעם שנייה, והוא שוב יצא דובר אמת. כעבור כמה ימים הם התקשרו אלי ואמרו לי שהוא אכן דיבר אמת, והעניין נסגר".
אותו בכיר הפסיק לעבוד ב"עטרת כוהנים". מראגה המשיך, ועוד איך. הוא מספר על נסיעות לחו"ל על חשבון העמותה, על שהות במלונות פאר בירושלים על חשבון הברון, על בילוי עם נערות ליווי על חשבון עמותת המיישבים היהודים, על אנשי עמותה שחגגו איתו בחברת הבחורות הרוסיות.
אסף נחמד ומשפחתו, מספר מראגה, נהיו לידידי המשפחה. יחד היו נוסעים בארץ, מטיילים בטבריה. בדצמבר 2002 הביא מתי דן את מראגה לביקור בכנסת (בתג הכניסה רשום מראגה כאורחו של סגן שר השיכון אז, מאיר פרוש). מראגה מספר על פגישה עם אריאל שרון ("תכיר, זה האיש שלנו מהתימנים", הציג אותו מתי דן לשרון), עם בנימין בן אליעזר ("שטפח לי כל כך חזק על החזה שכמעט שבר לי אותו") ועם נתן שרנסקי.
באוקטובר 2002 שלח נחמד מכתב אל האחראי על אשרות הביקור בשגרירות הטורקית בישראל. "הנדון (מוחמד מראגה) עובד עמנו זה שנתיים וחצי והוא אחראי על פרויקט בנייה של בניין בן שש קומות בירושלים", כתב נחמד. "הריני להצהיר כי הנדון יוצא לחופשה קצרה באנטליה מטעמנו... ואין זו הפעם הראשונה בה הנדון יוצא לחופש באותו מקום... אציין את חבילת החופש שנרכשה ושולמה ואין אפשרות לבטלה".
נחמד, טוען מראגה, גם דאג לו לרכב שכור יפה, כדי שיוכל להראות בשכונה שיש לו כסף. במשפחה ובשכונה התחילו לתהות על מקור השפע, אבל הוא הרגיע את קרוביו: יש לי תחנה לסחר סמים בלוד ואני סוחר גם בנשים, אמר להם מראגה. לאשתו הסביר שאת הדירות בבניין הוא מתכוון למכור ואז הם ייסעו כולם לקנדה - הוא, אשתו ושלושת הילדים.
בשלב מסוים, אומר מראגה, התחיל הדוד חמידאן לשאול שאלות. בחוזה שנחתם ביניהם למכירת המגרש הבטיח מראגה כי לא ימכור את הקרקע למישהו שאינו מן המשפחה. מראגה אמנם חתם על כתב ויתור לטובת בנו הקטן, אבל זה לא הרגיע את הדוד. מראגה התייעץ עם נחמד, ובשיחה עלה רעיון: להבהיל את הדוד. נחמד - מספר מראגה - מסר לו שני מכתבים שעליהם חתום עורך דין אביעד נחמן, המיועדים לחמידאן מראג'ה. אחד מזהיר אותו כי יש לו חוב של 27 אלף שקל ל"רשויות המס" בגין עסקת המכירה של המגרש שלו למוחמד, והשני מודיע לו על ביטול החוב.
המכתבים האלה מעוררים שתי בעיות. אחת, עו"ד אביעד נחמן לא קיים במרשם לשכת עורכי הדין. השנייה, יחזקאל שגב ממכון "אזימוט", המספק חוות דעת לבתי משפט על אותנטיות של מסמכים, נעזר באמצעים אלקטרוניים וקבע כי "קיימת סבירות גבוהה ביותר" שהמסמכים שעליהם חתום כביכול עו"ד נחמן "הודפסו ונוסחו על ידי אותו אדם שהדפיס וניסח" את המכתב אל השגרירות הטורקית שעליו חתום אסף נחמד. בלשון פשוטה, "קיימת סבירות גבוהה" שאסף נחמד הוא שייצר את המסמך בשמו של עורך דין לא קיים.
התיאבון של שני הצדדים לא ידע שובעה. ביולי-אוגוסט 2003 התחילו מראגה ו"עטרת כוהנים" לדבר על שני מגרשים נוספים - חלקות 73 ו-74 - הנמצאים מצדו השני של הכביש הצר שלידו נבנה בניין שש הקומות. בכתב תשובה שהוגש בפברואר השנה לבית משפט השלום בירושלים טוענת "עטרת כוהנים" כי מראגה הוא זה שהציע להם את החלקות, משום שידע ש"עטרת כוהנים" מגלה בהן עניין.
על אחת החלקות הללו עומד בית. למראגה סופר כי המוכתר של שכונת התימנים התגורר בבית זה עד שנרצח בימי המאורעות, ומכאן חשיבותו הרבה של הבית ל"עטרת כוהנים". ב"בית המוכתר" מתגורר אחמד פרג', החלקה השנייה שייכת לאביו ולדודו של מראגה. אין מחלוקת על כך שנערכו ונחתמו חוזים למכירת שתי החלקות האלה, אין מחלוקת שמראגה קיבל תמורתן כ-30 אלף דולר. אין גם מחלוקת שהחוזים מזויפים.
"עטרת כוהנים" טוענת שמראגה הוא שביצע את הזיופים, מאל"ף ועד תי"ו, מהחתימות של בעלי הקרקע הערבים ועד החותמות של עורכי הדין. עורך דינו של מראגה, נמיר חסיין, טוען שמראגה התבקש על ידי אנשי "עטרת כוהנים" לחתום על הסכמים שונים, והוא לא בדק לעומק את תוכנם. מראגה טוען שבעניין זה לא חתם על מסמך כלשהו הנושא חותמת של עורך דין ושהוא אישית מעולם לא זייף חותמת כזאת. "איך יכול להיות שהם העבירו לי את הכסף בלי לבדוק את הבעלות? הרי עורכי הדין שלהם בודקים כל מסמך לפני שהם מאשרים העברת כסף", טוען מראגה.
קשה לומר שהעובדה שמראגה זייף, לטענת "עטרת כוהנים", הפריעה ליחסים האינטימיים שלה איתו. בתביעה אזרחית נגדה המתנהלת בבית משפט השלום בירושלים טוענת אמנם העמותה כי גילתה את הזיוף בדצמבר 2003, אבל בכתב ההגנה אינה מציגה שום עדות לכך שעשתה משהו בעקבות הגילוי: למשל, תלונה במשטרה, או דרישה כתובה ממראגה להחזיר את הכסף. להיפך. יחסי העבודה נמשכו כרגיל, והתקרבו לנקודת השיא: הבניין בן שש הקומות כבר היה גמור, מראגה כבר התגורר בו עם משפחתו, בעיקר כדי לעכב הליכי הריסה (שלא באו), והתוכנית היתה - טוען מראגה - שאנשי "עטרת כוהנים" יתנו לו סכום כסף גדול, כ-150 אלף דולר, יטיסו אותו ואת משפחתו לחו"ל, ואז יוכלו המשפחות היהודיות להיכנס ל-11 הדירות בבניין הגבוה, ולדירה שנרכשה כבר ארבע שנים קודם לכן ממשפחת עסלה. ברגע שייחשף סודו הגדול, על שיתוף הפעולה שלו עם היהודים, קיווה מראגה להיות בחו"ל, במקום מבטחים, מרופד בכסף.
כדי להסדיר זאת הוצע למראגה להצטרף אל מתי דן לנסיעה לחו"ל במארס 2004. דן, אומר מראגה, הבטיח לו לגייס כספים אצל יהודים אמריקאים למען "שיקומו". העובדה שמראגה "פתח בית חרושת לזיופי חותמות וחותמות של עורכי דין ומודדים", כפי שכתבה "עטרת כוהנים" לבית המשפט, לא מנעה ממנה לממן למראגה שכירת רכב "רנו מגאן" למשך יומיים, שאותו היה עליו להחזיר בנתב"ג ב-27 במארס 2004, מועד טיסתו עם דן לניו יורק - ארבעה חודשים אחרי ש"התגלו הזיופים".
מראגה טוען שמתי דן טס איתו לניו יורק, שתחילה גרו באותו מלון, ואחר כך במלונות נפרדים. אין לכך הוכחה חותכת, אבל התיאור נשמע סביר. בידי מראגה מצוי חשבון על שם מתי דן ממלון "ריץ-קרלטון" בניו יורק מ-28 עד 30 במארס. בחשבון על שמו של מראגה במלון "שרתון" בשדרה השביעית רשומה לפחות שיחה אחת של 21 דקות למספר הטלפון הנייד של דן.
הימים הראשונים בניו יורק, מספר מראגה, עברו פחות או יותר בנעימים. ארוחות ערב, זונות רוסיות (אולה ולארה, הוא זוכר את שמותיהן), סיבובים בעיר. מדי פעם היה מתקשר אל מתי דן ושואל אותו מה קורה, ודן היה אומר שיתאזר קצת בסבלנות, עוד מעט יגיע הכסף. בבוקר ה-31 במארס הציע דן למראגה לנסוע לאטלנטיק סיטי. מה יש לי לחפש שם? תמה מראגה, אבל בסוף התרצה.
בערב הוא יצא עם שתי הזונות הרוסיות ועם עורך הדין היהודי שפירא לאטלנטיק סיטי בלימוזינה מפוארת. ב-11 וחצי בלילה לפי שעון ניו יורק, שש וחצי בבוקר לפי שעון ישראל, הוא התקשר הביתה, להעיר את הילדים לבית הספר. אשתו ענתה לטלפון. "זרקו אותנו מהבית", צעקה לו כל הדרך מסילואן לאלטלנטיק סיטי, "מכרת את הילדים שלך והלכת לבלות באמריקה".
רק אז גילה מראגה לראשונה שמישהו הפר את ההסכם. באותו לילה, נכנסו אנשי "עטרת כוהנים" לשכונה, מלווים במאות אנשי משטרה ומג"ב. הם השתלטו על הדירה שקנו ממשפחת עסלה במורד הרחוב, נכנסו גם לבית שש הקומות ודרשו מאשתו של מראגה לעזוב מיד את הבית עם שלושת ילדיה.
עם שתי זונות ומאה דולר בניו יורק
המשטרה טוענת כי אנשיה לא ראו שיש בבית אנשים. רפ"ק שלום מוחה, המפקד התורן של תחנת מרחב דוד, אמר שבא למקום "על פי הנחיה שניתנה לי", אולם לא ראה את אשתו של מראגה וילדיו יוצאים מהבית. כעבור זמן מה סיפרה אחת מבנותיו של מראגה לאביה ש"איש מג"ב" הוציא אותה מהמיטה בשלוש וחצי בלילה. למשטרה לא ידוע על כך.
בפריצה, כך אומרים בסילואן, עשתה המשטרה יד אחת עם אנשי "עטרת כוהנים". התכנון, אומר מראגה, היה משותף. מראגה מספר שאחד מאנשי "עטרת כוהנים" הראה לו סרט וידיאו שבו נראים אנשי העמותה יושבים יחד עם שוטרים במשטרת הקישלה (מרחב דוד), ומתכננים יחד כיצד להיכנס לסילואן. יש ספק אם הפריצה לתוך בניין הקומות היתה חוקית. כדי להוציא משפחה מביתה יש צורך בצו פינוי. למשטרה, ככל הידוע, לא היה צו כזה. משטרת ירושלים נמנעה מתגובה על טענות אלו.
מראגה השתולל. שפירא נעלם מהמלון באטלנטיק סיטי, ומראגה נשאר עם שתי זונות, 100 דולר שהשאיר שפירא ליד מיטתה של אחת הנערות, ואפס ידיעה מה לעשות. הוא חזר לניו יורק, ולדבריו נפגש בערב עם מתי דן בבית מלון. "שמו כסף על הראש שלך", מצטט מראגה מדברי דן, "אין לך לאן לחזור, כולם רוצים להרוג אותך". אני חוזר לראות את הילדים שלי, אמר לו מראגה בדמעות. "מתי דן הציע לי להישאר, ושהוא יסדר לי עבודה וכסף באמריקה". מראגה דחה את ההצעה.
בדרך לא דרך הגיע מראגה לאיסטנבול, וב"עטרת כוהנים" הבינו שהוא רציני. אסף נחמד ומוטי זרביב טסו לטורקיה כדי להרגיע אותו. על הפרק עמדו כמה עניינים בוערים מאוד. אשתו של מראגה תבעה מבית המשפט להחזיר אותה לדירה שלה בבניין שש הקומות, בבית של רג'בי נוצרה מהומה נוראה. זמן קצר לפני הכניסה של אנשי "עטרת כוהנים" לסילואן, מכר מראגה את הדירה שקנה ממשפחת עסלה למשפחת רג'בי עצמה. בקיצור, הדירה נמכרה פעמיים: פעם ל"עטרת כוהנים" ופעם לעווד רג'בי.
מראגה טוען כי נאלץ למכור משום שהשמועות בכפר התחילו להשתולל. אנשים לא הבינו למה הוא לא נכנס לדירה שקנה לפני ארבע שנים, ובאותו זמן בונה בית ענק כמה עשרות מטרים לידו. רג'בי רצה לקנות, מראגה אמר שלא האמין שהוא ישיג את 20,000 הדינרים הדרושים להעברת הבעלות. עורך דינו של מראגה אומר שהמכירה נעשתה בתיאום עם אנשי "עטרת כוהנים" והם ביקשו ממנו רק למשוך זמן, עד הכניסה המיועדת שלהם. בכתב ההגנה שלהם הם מכחישים טענה זו מכל וכל. לדבריהם הם "נדהמו לשמוע" שהדירה נמכרה גם למשפחת רג'בי.
רג'בי מספר כי בליל הפריצה ישב אצלו קצין המשטרה, ראה את ניירות הקנייה שלו (שהיו חוקיים לחלוטין), ובסוף החליט לתת למתנחלים להיכנס לדירה השנויה במחלוקת. עו"ד מוחמד דחלה, המייצג את משפחת רג'בי, מתכוון כרגע לתבוע גם את "עטרת כוהנים" וגם את מראגה. מבחינתו שניהם אחראים למהומה, שמקצרת עכשיו את חייה של משפחת רג'בי. משפחת המתנחלים שנכנסה לבניין ממררת את חייהם, מספר עווד רג'בי, דופקת על הקירות, חופרת מתחת לרצפה, לא מניחה להם לישון.
זייפן או לא זייפן, ב-22 באפריל 2004 חתמו נחמד וזרביב מטעם "עטרת כוהנים" על הסכם עם מראגה בבית המלון שבו התאכסן בטורקיה. מראגה תובע עכשיו מבית המשפט להורות לעמותה לקיים את ההסכם. לפי ההסכם תממן "עטרת כוהנים" למראגה 1,000 דולר בחודש שכר דירה למשך שנה, תקנה לו רכב ב-80 אלף שקל ותיתן לו שכר חודשי בסך 5,000 שקל למשך שנה, ואף "תשתדל למצוא אפשרות של המשך עבודת שטח עם מוחמד". בתמורה התחייב מראגה לעשות מה שאנשי העמותה יבקשו ממנו ו"לתקן את התקלות ביחס לנכסים שנרכשו על ידו". המלה זיופים לא מופיעה בהסכם. בכתב ההגנה טוענת "עטרת כוהנים" כי הכוונה היא לתיקון הזיופים, ומאחר שלא עשה זאת, ההסכם אינו תקף.
מאיסטנבול חזר מראגה לירושלים. למזרח העיר לא העז להיכנס והוא התגורר בדירה ששכרו לו אנשי "עטרת כוהנים" בערבותו האישית של דן. ילדיו, שהתגוררו אצלו זמן קצר, חזרו אל אמם, והאם, שתחילה תבעה את "עטרת כוהנים" על כך שפינו אותה מביתה, הגיעה לפשרה עם אנשי העמותה מחוץ לבית המשפט, לאחר שנפרדה מעורך דינה הערבי והחליפה אותו בעו"ד אהרן גבע, אחיו של עו"ד איתן גבע, המייצג את "עטרת כוהנים".
מוחמד מראגה נאלץ לברוח לאילת. מי שהמשיך לחפש אותו שם, לפחות במשך השבוע שעבר, הוא לא אחר מאשר מתי דן - אותו אדם שמאשים אותו בהפעלת בית חרושת לזיופים, אבל היה מוכן להעסיקו ב"עבודת שטח". איש קשר, המשרת בכוחות הביטחון, אמר למראגה שדן מציע לו סכום כסף ויציאה לחו"ל תוך מתן ערבות לחובות שלו. "אין ויכוח בעניין, אנחנו נשב, אני מרכז את הישיבה, רק מסיבות אישיות זה לא הסתדר", אמר דן למראגה באחת השיחות. "באחד הימים הבאים תהיה הפגישה".
"דיברת בארוכה עם חבר שלי שבוע שעבר?" שאל אותו מראגה.
"דיברתי, בוודאי", ענה דן.
"דיברת. והבנת מה יש לי בראש, מה אני רוצה לעשות בחיים: רוצה לצאת, לנוח לכמה שנים בחו"ל, וזהו, חלאס, אתה תתפטר ממני ולא יהיה שום בלגן, לא פה ולא שם... טוב שאתה חושב עלי לפעמים".
"אני חושב, חושב. יאללה גמרנו, תן לי את הזמן שלי, והכל יהיה בסדר", סיכם דן את השיחה. אף מלה על זיופים.
מראגה אומר שהוא לא מתכוון לקבל את ההצעה. הוא רוצה לנקום. את הילדים שלו מתי דן לא יכול להחזיר לו. הוא לפחות רוצה להראות לילדיו שהוא טעה, ושאפשר לחזור מטעות, ושאפשר להזהיר אנשים אחרים לא לטעות.
אי אפשר לדעת אם מתי דן חושב שגם הוא טעה. דן ואסף נחמד סירבו להגיב לכתבה זו. "לפני 12 שנים התגלו בוועדת קלוגמן שיטות העבודה של העמותות האלה", אומר עו"ד דני זיידמן מעמותת "עיר עמים". "זאת עדות לכך שאותן שיטות, במוטציה מסוימת, נמשכות עד היום".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
