היי, אני אנונימית בת 15.

בגדול, להוריי ולי יש בעיות בתקשורת. זה נובע מהבדלים בגילאים ובהשקפות עולם.
אני צמחונית שמלאנית בי-סקרנית שמוכנה לקבל את כולם כפי שהם.
הם? הם בדיוק ההפך. הם סבורים שאתה שווה רק לפי ההישגים שלך, והיו מוכנים בכיף להיפטר מכל מי שקצת שונה במראה, באופי, בלבוש וכו'.
הם בטוחים שאמורה להיות רק דרך אחת לעשות דברים, רק דרך אחת להתנהג, ורק נקודת מבט אחת שהיא נכונה.
השאר? הם קוראים להם מטורפים. אני נכנסת לקטגוריה הזאת.

הם כאלה אטומים, וכלכך מפחדים משינוי ומלהתנסות בדברים חדשים שזה פשוט חבל.
במיוחד בגילי, גיל ההתבגרות, שזה ה-גיל להתנסויות ודברים חדשים, שהם פשוט מונעים ממני.
הם מפחדים שאני אטעה, ואצטער על המעשים שלי, אבל זה לא משהו שכולם צריכים ללמוד על בשרם?
אין למידה יותר טובה מהניסיון עצמו, לא?
במקרה רגיל הייתי פשוט ניגשת ואומרת להם את כל זה, אבל כמו שאמרתי, אין לנו דרך לתקשר.
אני ואמא לא מדברות כמעט חוץ מ"את רעבה?" "עשית שיעורים?"
ואבא, טוב, הוא כנראה בשביל להימנע מגורל דומה לשל אמא, הוא החליט שהדרך היחידה לתקשר איתי זה דרך משחקים, בדיחות על חשבוני, ולעצבן אותי, כמו ילדה קטנה.
בדרך כלל הוא פשוט מקבל צעקןת ממני שיעזוב אותי (דבר שאני יודעת שזה רע, אבל הוא לא מבין אחרת). כנראה הוא מעדיף שאני אצעק עליו. גם זה סוג של יחס.
יש לזה תבנית קבועה:
* אבא מציק.
* אני מתעצבנת.
*אבא רק נהנה מזה, וממשיך.
*אני מתחילה לצעוק שיעזוב אותי..
*אמא, שרק רוצה שקט, מתחילה לצעוק עליי שאני אפסיק.
*אני מתעצבנת שהיא לא רואה שיש סיבה לעובדה שאני מתעצבנת.
*היא מתחילה לקרוא לי פסיכית (מילה שהיא טאבו בשבילי, אני לא יכולה שלא לפרוץ בבכי אחרי זה).
*אני יוצאת מהחדר.
*היא צוחקת עליי שאני יותר מדי דרמטית ושאני אפסיק להיות כזאת מפגרת.

ניסיתי המון פעמים לדבר איתם על זה, ועל כמה שאנחנו שונים ושהם צריכים לנסות ללמוד לקבל אותי כמו שאני ולתת לי להבין לבד מי אני.
אבל הם בטוחים שהם כבר יודעים הכל, נותנים לי הרגשה שאני נחותה.
הם אף פעם לא חשבו לגשת אליי ולדבר איתי בגובה העיניים, הם תמיד הסתכלו עליי מלמעלה.
אני גם בת יחידה, ככה שהם מגוננים עליי הרבה יותר מהרגיל ולא מוכנים להקשיב לי כשאני אומרת להם שהם לוחצים עליי.
בגדול הם הורים טובים, יודעים מתי לשים גבולות, למרות שהרבה פעמים יותרמדי. רק מפיע לי שאף פעם אין לי דעה בשום נושא. אף פעם לא עצרו בשביל לברר אם יש לי משהו לתרום.
אפילו להוריד את הזבל או לנקות כלים לא נותנים לי. כנראה חושבים שאני לא אחרית מספיק.
אף פעם לא היתה לי הזדמנות להוכיח. הם מגוננים עליי יותר מדי.
עד לפני פחות משנה לא הרשו לי להכים לעצמי חביתה, או טוסט, כי פחדו שאני אשרוף את הבית.
בכל החיים שלי הם השאירו אותי לבד בבית ליותר מיום רק פעם אחת, כשנסעו לשישי-שבת לצפון.
הם באמת שוכחים שאני כבר לא ילדה קטנה, ושגם לי יש דיעות, שצריך לפחות די פעם להתחשב בהם.
אני מספרת לכם את זה, כי אין לי למי. ההורים היו פשוט נכנסים לי באמצע, ואיכשהו מעבירים את האצבע המאשימה כלפיי, למרות שאף פעם לא האשמתי אותם.
הם פשוט גאים מדי בעצמם בשביל להודות שגם הם טועים, ושגם להם יש חלק בזה.
אני באמת לא רוצה לעשות להם בעיות, או לצעוק עליהם, באמת שלא. אבל לפעמים הם גורמים לי לעשות את זה.
רק שיקשיבו.
אין לי מושג איך אני יכולה להעיר אותם ולהראות להם מה אני מרגישה.
לדבר איתם לא יילך, כמו שציינתי.
אחים אין לי, ככה שאני לבד נגדם.
לכתוב מכתב זה בעייתי, כי הם לא יודעים לקרוא עברית ואנגלית טוב, ואני לא יכולה לכתוב מילה ברוסית.
לרמוז להם על ייעוץ משפחתי לא יילך, כי א. יש סיכוי שהם יחשבו שאני שופטת אותם ומאשימה אותם, יעלבו, ויתפתח ריב.
ב. גם אם יסיכמו, הם לא מסוג האנשים שאומרים ואשכרה עושים. צריך לנדנד להם כל יום כדי שיואילו בטובם להרים טלפון ולקבוע תור אפילו לבדיקת דם.
לברוח מהבית רק יגרום לבעיות, ולא יפתור כלום.
איך אני יכולה להעביר להם את המסר?
תודה רבה, אנונימית.

את עדיין מאוד צעירה, תזכרי את זה, יש הרבה דברים שנראה לך שאת מבינה אבל את לא, והרבה דברים שנראים לך כמו סוף העולם למרות שהם לא ... בעוד שנה או שנתיים תסתכלי אחורה ולא תביני איך ולמה עשית והתנהגת אז, וזה בסדר גמור דרך אגב, כולם ככה.

אני יכול לייעץ לך במקרה של הורים שמגוננים יותר מידי. תנסי מידי פעם לעשות להם כל מיני 'מבחנים', לדחוף קצת את הגבולות שהם מציבים לך אם הם נראים לך לא הגיוניים, תוך כדי דיבור. שבי עם חברים\חברות ותשנאו את ההורים שלכם ביחד, זה בדיוק מה שאמורים לעשות בגיל הזה =) בכל מקרה, הם ההורים שלך, ולא נשמע שיש לך בעיות קיצוניות יותר משל כל מתבגר אחר. בסוף תתגברי על ויכוחים כמו באיזה שעה מותר לך לחזור הביתה ותביני מה חשוב יותר ופחות בחיים.

אני כל כך מחזקת את דבריך.

את עוד ילדה. למרות שנדמה לך שאת כבר לא
את בעיצומה של תקופה שבה נראה לך כאילו ההורים לא מבינים אותך, עושים לך דוקא, מגוננים מדי וכו'.
יכול להיות שיש בזה מן האמת, אבל כמו שעוד תלמדי - החיים אינם טוב ורע, שחור ולבן. יש המון גוונים של אפור
באמצע. העלית בי חיוך כשהגדרת את עצמך
בעוד שנתיים שלוש או ארבע, כשתהיי במקום אחר לגמרי בחיים - תחזרי לכאן ותקראי מה כתבת. סביר שגם את
תחייכי. את עוד תשתני כל כך הרבה במהלך החיים, ותביני בשלב זה או אחר שאין מה לעשות, החברה האנושית
המערבית מודדת אותנו לפי הישגים (לא בהכרח חומריים, כן?) ולהיות אדם פתוח וטוב לב לא תמיד מספיק.

אני מבינה שהגישה של הורייך גורמת לך לתחושה לא נעימה, שלא סומכים עלייך ולא נותנים לך קרדיט.
עצתי היא זו: תפסי את ההורים במצב נינוח. לא בסוף יום עבודה או שניות לפני משחק כדורגל חשוב.
שבת אחרי הצהריים זה בד"כ זמן טוב לדברים האלה. הושיבי אותם בסלון, תכיני להם קפה, ותדברי איתם.
תתחילי מלבקש מהם להאזין לך עד הסוף, ואם לא קל לך לומר להם את הדברים - אמרי גם זאת.
שיבינו שאת לא באה ממקום של התרסה, אלא ממקום של בגרות. שבי והסבירי להם בצורה סדורה והגיונית,
בלי היסטריה, ריבים וצעקות, שאין מה לעשות, את מתבגרת. תאמרי שהיית שמחה לקבל תפקיד בבית
והכי חשוב - תאמרי להם שאת עדיין זקוקה להם. להדרכה, לאוזן קשבת. לא למשחקים וטיפול, אלא יותר
כסעד. לפעמים גם להורים קשה לקבל את העובדה שהילד גדל, והתפקיד שלהם משתנה. אני מניחה שאנו כילדים
מבינים את הורינו רק לאחר פרספקטיבה של זמן, ואולי רק כשיש לנו ילדים משל עצמנו.
תביני, הם ההורים שלך והם אוהבים אותך בדרכם. אני בטוחה שאם תראי להם שגם את אוהבת אותם ושאת
עדיין זקוקה להם (רבאק, אני בת 30, וכשאני חולה אני עדיין רוצה את אמא ) רק בצורה שונה - אולי משהו ישתנה.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

1. גם ההורים שלך טועים.
גם שלי, וגם של כל מי שאת מכירה.

2. זה לא אומר שכל מה שאת חושבת כטעות שלהם אכן טעות.

3. זה רק אומר שאין לך מה לצפות מהם להיות מושלמים, סה"כ את הילדה היחידה שלהם ולא היה להם איזה מודל להתאמן עליו לפני שנולדת.

4. בגלל זה צריכים לשבת ולדבר,
אבל פשוט לקחת דף ולרשום את כל הנקודות שלדעתך הם יכולים להניח לך בהם,
את כל המחלוקות שאת חושבת שאת יכולה לפתור.
סך הכל הם ישמחו לקבל את הפתרון ממך, אולי את צריכה להסביר להם מה שהסברת לנו,
שאת כבר בוגרת, שאת כבר אחראית.

5. רובנו בגיל ההתבגרות חושבים שאנחנו מיוחדים ושונים ואף אחד לא מבין אותנו.

6. מתישהו בתקופת הצבא כולנו מישרים קו ונהיים פחות או יותר אותו דבר.
לכל אחד מכלול של תכונות שונה, העדפות שונות, תחביבים שונים וטעם שונה במוזיקה.

אבל כולנו פחות או יותר מחפשים את אותם דברים.

7. יש אנשים שנשארים שונים ומיוחדים כל החיים שלהם,
מבחוץ הם נראים רגילים לגמרי, אבל מבפנים הם שאפתנים בצורה יוצאת דופן ומלאי ביטחון עצמי ואמונה.
הם מבינים כיצד להשיג את מה שהם רוצים, הם מספיק מפותחים תודעתית כדי לדעת איך להפעיל את האנשים מסביבם כמו שהם רוצים.
חלקם מוצאים את עצמם באיזה בית כלא אחרי שוד מבריק,
חלקם מסתובבים בעולם ומשאירים בחורה בוכיה בכל נמל,
וחלקם מנהיגים כרגע את העולם.
סה"כ התכונה החזקה ביותר שקיימת היא היכולת להניע את האנשים שסביבך בלי להתאמץ.

אבל.... כל זה רחוק ממך שנים רבות, כאמור, רוב הסיכויים שיום אחד תתאפסי ותביני שפחות או יותר כולם דומים וצריך לקחת את החיים בקלילות,
ויכול להיות שלא, ואז מה שרשום למעלה יכול להיות רלוונטי לגבייך.

8. אין שום בעיה בלהיות יוצא דופן, צריך לקחת את זה למקומות הנכונים.

9. רוב הסיכויים שכל התאוריות שפיתחת הם תוצאה של חשיבה מפותחת ואינטילגנציה גבוהה.
בדרך כלל, מי שמגיע לתובנות כאלה על עצמו בגיל כזה מוקדם,
מתפתח בצורה מאוד יפה ומתבגר מבחינה תודעתית הרבה לפני כולם,
זה יהיה יתרון משמעותי כשתגדלי יותר והמשימות יהפכו להיות יותר מורכבות.

אני במקומך הייתי מראה להם את ההודעה הזאת שכתבת בפורום

לא די שיידע מפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו את מסירות-הנפש שתלכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם-אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i44.tinypic.com/bdqhi0.jpg]