ריבק היה קמ"ן חטיבה 7 בקרבות לטרון והסתיר מידע מודיעני חשוב לפני תקיפת לטרון. בעקבות כך נכשלו הנסיונות לכבוש את לטרון (מבצע בן נון א-ב) ריבק נחשף במבצע דקל בקרבות 10 הימים. כדי לכבוש את העיר נצרת החליט מח"ט 7 בן דונקלמן לכבוש קודם את שפרעם. שפרעם הייתה עיר מעורבת של דרוזים וערבים. התכנית הייתה להפציץ את האזור המוסלמי. ריבק החליף את הקואורדינטות של התותחים כך שדווקא השכונות הדרוזיות יופצצו. הדבר נתגלה וריבק נחשף. הוא סולק מצה"ל ומיהר לברוח מהארץ.

ציטוט:

לימים הסתבר כי בחטיבה 7 ישב הקמ"ן פיטר וולף ריבק.האיש היה אנגלי גוי אשר נישא ליהודיה.בשנת 1948 ,כאשר שלמה שמיר הקים את החטיבה וחיפש קצינים למפקדתו הוא גייס גם את פיטר וולף כקמ"ן לחטיבה שלו.הוא לא ידע כי הוא בעצם מרגל בריטי.כאשר ריבק קיבל ממאיר זורע את כל המידע בקשר ,הוא זרק אותו לפח ולא העביר את המידע ,שהיה כה חיוני,למפקדו.מאוחר יותר ביולי 1948 ,כאשר הוא כבר היה קמב"צ 7 הוא עורר חשד ונתפס.זה היה לפני שצה"ל עמד לתקוף ולכבוש את שפרע"ם.בשפרע"ם היו מוסלמים ודרוזים.לפי התוכנית הארטילרית של החטיבה היה צריך להפגיז את השכונות המוסלמיות ונזהרו שלא לפגוע בשכונות הדרוזיות.לפתע ראו כי פיטר ריבק שינה את הקואורדינטות בתכנית הארטילרית,כך שההפגזה תיפול על השכונות הדרוזיות.הוא עורר חשד,נעצר וסולק מן הצבא.בעקבות זאת הוא מיהר הסתלק לאנגליה.הוא ידע כי עלו על עקבותיו ואנשי שגרירות בריטניה חלצו אותו במהירות לקפריסין.

ציטוט:

כאמור הוחלט כי לצד המאמץ העיקרי בחזיתות האחרות יופעל מאמץ משני נגד קאוקג'י במגמה כפולה: להרחיק איום אפשרי על חיפה, לאחר שהבריטים התפנו ממנה סופית, ולפגוע ב"צבא ההצלה" שנחשב לחוליה החלשה בכוחות הערביים. הגעת חטיבה 7 לאזור וליתר דיוק הגעת גדוד 79 עם שריוניות מתקדמות בעלות צריחים מסתובבים, בעלות כוח אש ולוחמים מקצועיים, אפשרה לקיים קרב נייד. ניסיונות של "צבא ההצלה" לתקוף את הכוחות שכבשו את הכפרים הערביים נכשל והוא התמקד בלחץ על סג'רה (לימים אזור צומת גולני) שחלשה על ציר ההספקה העיקרי שלו. לחץ זה היה עילה נוספת להחלטה לכבוש את שפרעם ואת נצרת. לקראת כיבוש שפרעם נפגשו לסקוב ודונקלמן ואיתם שני אנשי קשר שהכירו את מנהיגי הדרוזים באזור, עם קבוצת מנהיגים דרוזים, בניגוד לדעת הש"י. הוחלט בפגישה על שיתוף פעולה. לקראת כיבוש הכפר סוכם עם מנהיגי הדרוזים כי הארטילריה הישראלית תירה רק על הרובע המוסלמי. התקפה מבוימת ישראלית תהיה למול הרובע הדרוזי שגם לוחמיו כיהודים יירו באוויר. בתהליך התכנון התנגשה תכניתו של דונקלמן עם זו של מרדכי מקלף, קצין המבצעים של חזית הצפון שחשש מהדרך ההררית בין שפרעם לנצרת. מקלף הציע לתקוף את נצרת מכיוון דרום. לכך התנגד המח"ט דונקלמן שסבר כי התקפה אפשרית יחידה מכיוון דרום, לפי הצעת מקלף, היא באור יום וכי בתנאי ראות יום ייתקלו התוקפים באש ממצודת המשטרה. דונקלמן איים להתפטר והכריע בעניין מפקד החזית משה כרמל שאישר את תכניתו של מח"ט 7, כולל המשך התקדמות מהירה לנצרת לפני שכפריי יישובים בדרך יערכו להגנה. לטענת דונקלמן בספרו "נאמנות כפולה", כמעט הוכשלה התכנית על ידי קצין מטה בוגד במטהו, וולף ריבק שנחשד גם באי העברת המידע על האויב בלטרון, כפי שקיבל ממאיר זורע. בניגוד להוראותיו של מח"ט 7 פקד ריבק להדפיס את פקודת המבצע ואף שינה את הפקודה לארטילריה כך שאש התותחים תיפול על הרובע הדרוזי ואת כיוון תקיפת החי"ר לעבר הרובע המוסלמי. המח"ט שינה את הפקודה הכוזבת ממש עשר דקות לפני תחילת ההפגזה. וכך נפלה שפרעם ללא קרב בידי גדוד 21 של "כרמלי", בסיוע שתי שריוניות.

http://asy.co.il/amit?page=latrun

http://www.yadlashiryon.com/Info/hi...px?id=51080&t=3

[קישוריות אינן ישימות מתוך שורת הכותרת]

ואם כבר: מה שמעניין בפרשה הינה נקיטת הצד הבריטית הברורה במלחמת הקיום של העם היהודי בארץ, זאת מתוך הנחה כי מי שסייע למרגל גם הפעיל אותו. בעיני נקיטת צד זו הינה המשך ישיר לנקיטת הצד במלחמת הקיום של יהודי אירופה עשור קודם לכן...

[נראה כאילו הלך החשיבה באימפריה שהצביעות לעולם לעולם אינה שוקעת מעל דגלה היה: נלחם ביהודים בא"י כאילו אינם שותפים במאבקנו בגרמנים ונלחם בגרמנים כאילו אינם שותפים לשנאתנו ליהודים ולמאוויינו להעלמותם..]

נקודה תמוהה נוספת הינה הרשלנות שבמנוי אדם זר למערכת לתפקיד קמ"ן ואולי חוסר ההבנה של חשיבות התפקיד.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

גם חיילים בריטיים שעזרו לצד היהודי. אם אינני טועה היו בריטים שגנבו שריונית או טנק והעבירו ליהודים. כידוע בן גוריון בבואו להקים את צה"ל העדיף חיילים וקצינים ששירתו בצבאות זרים על פני החבר'ה של הפלמ"ח. נראה לי שקיבלו כל מי שהגיע בלי לבדוק יותר מדי בציציות.
לגבי החלק השני של דבריך הבריטים אמרו מפורשות לחיים ויצמן קצת לפני מלחמת העולם ש"בכל מלחמה בעתיד לא יוכלו היהודים שלא להילחם לצידה של בריטניה". לכן הם גם תמכו בערבים אחרי מאורעות 36-39. היהודים היו בכיס שלהם והם רצו להמנע מלפתוח חזית נפרדת מול הערבים.