לפני הכל,
הלב נחמץ.

התעוררתי בבוקר חדש למציאות ישנה,
קולה מהצד השני בישר לי שהגיע הרגע שמצווה עלינו להתחיל לפחד.

הרי קמו אנשים בעבר וקמים גם עכשיו,
שמורים לי לזוגתי שתחיה ולאורך חיינו לבטל את עצמנו כלא היינו,
לנסות לרפא את המחלה האיומה הזו שהתקיפה אותנו,
ולקיים משפחה כדת משה בישראל.

מה שקרה הוא שמישהו,
אדם פרטי אחד בלבד,
החליט שמעבר לזה שזוגתי ואני איננו יכולות לקיים משפחה,
לאהוב ולהביא ילדים לעולם צריכות אנחנו ורבים "מסוגנו" להיעלם מעל פני האדמה.


לפעמים, ובעיקר בימים האחרונים מאז הרצח,
אני עוצמת את העניים ומדמיינת אותי ואת זוגתי פותחות בוקר של קיץ חם בחצר ביתנו,
משקיפות על ילדינו משחקים בבריכת הגומי שמתמלאת לאיטה,
ומברכות לשלום את שכנינו ההולכים והבאים.

אז נכון,
מעולם לא הייתי אישה שיוצאת לרחובות על מנת לצעוק במלוא גרון- "אני לסבית"
ואין לי שום כוונה להתחיל להיות אחת כזו עכשיו.
אבל אם תצליחו לפקוח איתי את העניים,
גם אתם תוכלו לראות אותי ואת זוגתי יושבות וצופות על ילדינו שמשחקים בחצר
ואולי אפילו לחייך,
אני יודעת שאני מחייכת.

העובדה שחולה נפש החליט לטבוח באנשים חפים מפשע היא סיבה מספיקה שלא לחייך
גם אם יתפסו אותו אני לא אחייך
כי חוץ ממנו יש אלפים שחושבים כמוהו. אנשים שלא מכירים אותך אישית ולא יודעים עליך כלום מעבר לדבר אחד-שאת הולכת לישון בלילה עם אישה.
את יכולה להתנדב במתנ"ס,לסייע לילדים,לתרום לאגודות אבל רק בגלל שאת ישנה עם אשה זה מספיק כדי להוקיע אותך מהחברה ולהתיר את דמך
לכן אני לא רואה סיבה לחייך.
עוד כמה שנים תהיה לכן בריכה וילדים
עוד כמה שנים (אני רוצה להאמין) החברה תהיה פתוחה לקבל את השונה גם אם זה מבחינת זוגות חד מיניים,נגישות לנכים בכסאות גלגלים וכו'
העובדה שמעשה כזה קרה לא נותנת תקווה או חשק לחייך