 |
05-04-2005, 20:01
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 09.10.04
הודעות: 1,718
|
|
|
אהבל זה שייצר את הגומי בו השתמש אביך. תבע אותו על הנזק המתמשך שבקיומך
הגיבור האמיתי של הפיוס בין הנצרות ליהדות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת הרב דויד רוזן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
יוחנן פאולוס ה-2 והיהודים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
הכנסייה הקתולית קבעה כבר לפני 40 שנה, בתקופת כהונתו של האפיפיור יוחנן ה-23, שהניסיון להציג את היהודים כאילו נודו על ידי האל הוא מוטעה, וניקתה אותם מהאשמה במות ישו. ואולם האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 הוא הגיבור האמיתי של הפיוס הנוצרי-היהודי. בתקופתו ראו אור בוותיקאן מסמכים חשובים על העם היהודי, והוא אף דיבר בהרחבה ובתוקף רב על העם היהודי, אותו תיאר כ"עם האלוהים של הברית הישנה שמעולם לא בוטלה על ידי האל". הוא קרא "ליהודים ולנוצרים בכל העולם ולמען העולם" לשאת בשורה משותפת בשם האל האחד והבהיר חד משמעית שהרעיון שהכנסייה תפסה את מקומו של העם היהודי בברית עם האל אינו נכון, ושהוא אף מעלה תהיות על ההשתדלות המיסיונרית לנצר את היהודים. מחוייבותו לשיפור היחסים עם היהדות מצא ביטוי גם בנכונות חסרת תקדים להיפגש עם קבוצות ונציגים יהודים, בוותיקאן ובכל מקום בו ביקר.
שני האירועים שהיטיבו יותר מכל להעביר את מסרי הפיוס שלו היו ביקורו בבית הכנסת ברומא ב-1986 ועלייתו לרגל לארץ הקודש בשנת המילניום. מראה האפיפיור מחבק את הרב הראשי של רומא, אליו טואף, נחרט בתודעת ההמונים והגיע למיליוני מאמינים שלא רצו או שלא היו יכולים לקרוא את כתביו. הוא תיאר את הביקור בבית הכנסת כאירוע החשוב ביותר באותה שנה, שייזכר "מאות ואלפי שנים" והודה "להשגחה העליונה שתפקיד זה הוטל עלי".
שש שנים לאחר שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין הוותיקאן וישראל בדצמבר 1993, ביקר יוחנן פאולוס ה-2 בארץ הקודש. הגעתו לישראל - ביקור ממלכתי במדינת היהודים - שימש כדחייה מופגנת ונחרצת לעמדה המסורתית של הכנסייה, לפיה היהודים גלו מארצם כי סירבו לקבל את האמונה בישו ונידונו להיות עם נע ונד. לביקור היתה השפעה עצומה על יהודי ישראל בעיקר.
ביקורו של האפיפיור פקח את עיני הישראלים והוכיח להם שהמציאות השתנתה - לא רק שהכנסייה איננה אויב עוד, אלא שהעומד בראשה הוא ידיד אמת! לראות את האפיפיור ב"יד ושם", בהפגנת סולידריות בוכייה עם סבלו של העם היהודי; לגלות שהוא עצמו עזר בהצלת יהודים אז ואחר כך, ככומר, השיב למשפחות יהודיות את ילדיהן שאומצו על ידי משפחות נוצריות; לראות את ראש הכנסייה הקתולית בכותל המערבי, במחווה של כבוד למסורת היהודית, מניח בסדק בין האבנים את הטקסט של תפילת הכפרה שקיים קודם לכן בכנסיית פטרוס הקדוש בוותיקאן, שבה כלל בקשת מחילה על החטאים שחטאו הנוצרים נגד היהודים בכל הדורות - לכל אלה היתה השפעה עמוקה על מגזרים רבים בחברה הישראלית.
למחוות אלו ולמסרים החזותיים שנילוו להן וששודרו באמצעי התקשורת לכל העולם היתה השפעה רבה מאוד על יחסם של יהודים כלפי הכנסייה הנוצרית. היתה להם גם השפעה רבה, ואולי אף רבה יותר, על השקפת העולם של הנוצרים בכלל ושל הקתולים בפרט על היהודים, היהדות ומדינת ישראל. ואולם אי אפשר להתכחש למתיחות שעדיין קיימת ביחסים בין האפיפיור לקהילה היהודית, וגם לא לפעולות של האפיפיור שגרמו לנו אי נחת. אחדות מהן קשורות בתיאור התפקיד שמילאו הכנסייה והנהגתה בתקופת השואה. אחת מהן היא הכרזתה של אדית שטיין, יהודייה שהמירה את דתה לקתוליות ונרצחה על ידי הנאצים, לקדושה.
אבל אירועים אלו לא נבעו מחוסר רגישות, ולו הקלה ביותר, מצדו של האפיפיור. ההיפך הוא הנכון. האפיפיור היה מחויב ואחראי בראש ובראשונה כלפי הדת הקתולית והכנסייה כפי שהוא ראה אותן, וכל פעולותיו הושפעו מכך. במסגרת הגשמתן של מטרות אלו הוא נאלץ לדרוך לפעמים על "יבלות" של יהודים; אבל זה לא מנע ממנו לשרת את טובת הכנסייה, כפי שהוא ראה לנכון.
העובדה שההכרזה על האפיפיור פיוס ה-12 כקדוש נדחתה עד היום, היא כנראה אות לרגישות הכנסייה, ובעיקר לרגישות האפיפיור, לרגשות היהודים ולתגובותיהם. עם זאת, סוגיות כאלה יישארו כמקור מתיחות בלתי נמנע בין הכנסייה והעם היהודי, אפילו אם הוותיקאן יחשוף עוד חומר ארכיוני רב, וזאת דווקא בגלל שזיכרון היסטורי ופרשנותו הם כל כך סובייקטיוויים.
תרומתו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 לרוח החדשה הנושבת ביחסים היהודיים-קתוליים היא חסרת תקדים. בדברים שנשא בקונגרס היהודי-האמריקאי, באחת מפגישותיו עמו, הוא הצהיר: "הנני משוכנע, ואני שמח לומר זאת בהזדמנות זו, שהיחסים בין יהודים לנוצרים השתפרו במידה רבה מאוד בשנים האחרונות. במקום ששלטו בו פעם הבורות והדעות הקדומות הסטריאוטיפיות הנובעות ממנה, יש עכשיו הכרה הדדית, הערכה וכבוד הדדי הולכים וגוברים. ומעל לכל, יש אהבה בינינו; כוונתי לאותה אהבה שהיא לנו ציווי יסודי הצומח מיסודות הדתות שלנו (...) אהבה מחייבת הבנה. היא מחייבת גם גילוי לב וחופש לא להסכים כשיש סיבות לכך, אבל מתוך רגש אחווה". ואם אכן שוררים היום, כפי שאמר האפיפיור, "אהבה, הבנה, וגילוי לב" ביחסי נוצרים ויהודים בכלל וביחסי קתולים ויהודים בפרט, הרי שאנחנו אסירי תודה לאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 על פועלו הגדול למען יהי הדבר הזה.
הרב דויד רוזן, בעבר רבה הראשי של אירלנד, הוא מנהל הוועד היהודי-האמריקאי ליחסים בין דתיים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
