 |
28-09-2009, 19:12
|
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
|
|
ג'יהאד למתחילים - איתי אנג'ל באפגניסטן - בלייזר
מיד אחרי 11/9 יצא איתי אנגל לאפגניסטן. שם, בבית של אל־קעידה, הוא גילה שפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה לא באמת נפל יום אחד מהשמיים: מישהו באמריקה פשוט לא ראה את הקו שמחבר בין המלחמה הקרה, טיל הסטינגר, טנדר הטויוטה היילקס ומגדלי התאומים. חלק ראשון איתי אנגל פורסם: 26.09.09, 14:57
11 בנובמבר 2001, חוג'ה באעדין, אפגניסטן. לילה באוהל, לבד, פחד וחוסר אונים. הכל מתפרק. האומץ שלי, האמונה שלי, החיבור שלי לעצמי, למה שחשבתי שמיוחד בי, שמתאים רק לי. כל מה שהיה לי תמיד ברור וכל כך מנומק קורס עכשיו.
ג'יהאד למתחילים, חלק שני
מאז שהפכתי לעיתונאי מלחמות, חברים שואלים אותי מה יש לי לחפש במקומות האלה. ומאז שהם התחילו לשאול, אני תמיד רואה בעיניים שלהם - מעבר לסקרנות - בעיקר את הרתיעה מהרצון להשתכנע ולהבין אותי. הם מתבוננים בי ובחוויות שלי מרחוק, מקפידים לא להתקרב יותר מדי. בגלל שאני חבר הם אמנם מחייכים, אבל זה תמיד חיוך זהיר של בני מזל. של מי שמרגישים שבהשוואה אלי, הם במקום בריא ונכון יותר בחיים.
עד אפגניסטן היתה לי תגובה קבועה לאנשים עם החיוכים המסוימים האלה: היה לי חבל עליהם. איך הם לא מבינים שאני חי את החיים הכי מעניינים בעולם, שבאמת אין שום דבר שיכול להתקרב לזה? הרי בסוף כולנו נחיה חיים נורמלים ומסודרים. אז מה, עד אז לא נצא להרפתקאה הגדולה של החיים? הייתי מחייך אליהם בחזרה וקצת מצטער בשבילם שהם לעולם לא יקלטו את זה. אבל עכשיו, לבד באוהל אחרי היום הארור הזה, אני כמוהם. אני כבר לא מסוגל לכלום. כל הניסיון שצברתי בעבודה ובחיים לא מסייע לי כאן. אני רוצה לברוח ולבטל את עסקת החבילה שכביכול הסכמתי לה - שבצד רגעים מרתקים יהיו קושי, עצב ופחד. כי הפחד הזה הוא יותר מדי. אני לא עומד בו. מקלל את המקום, את הרגע, את עצמי. וזה לא רק בגלל שהיום נהרגה ג'והאן.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2179500/engel7.jpg_wa.jpg]
ג'והאן סוטון היתה עיתונאית צרפתייה ברדיו פראנס. הכרנו כאן לפני שבוע ונעשינו חברים. התחברנו די מהר כי היא יהודייה, ולה יכולתי להגיד מי אני ומאיזה ארץ אני בא. היא צחקה עלי שאני עובד לבד, מצלם לבד, ואפילו שוטף לעצמי את הבגדים לבד בבאר מים של חוג'ה באעדין. היא גם אמרה לי שכשאני מדבר צרפתית המבטא שלי מסגיר את הישראליות, אז כדאי שאדבר רק באנגלית.
פעמיים עבדנו יחד, אבל כל אחד לקח כיוון שעניין אותו ויצא למקום אחר. היום, כשהמשכתי לצלם חומרים לכתבה על הרצח של אחמד שאה מסעוד ועל איך יכולנו לנחש יומיים מראש את מה שיקרה ב־9/11, היא יצאה עם חמישה עיתונאים לסיור על גבול טג'יקיסטן, מקום שהסבירו לנו שכבר אין בו לחימה. כדי להשיג תמונות טובות יותר היא עלתה על גג המשאית עם שני צלמים. אחרי חצי שעה הם נתקלו במארב של לוחמי טליבאן. נהג המשאית פנה בסיבוב חד כדי לברוח מהמקום, ומהפנייה הזאת נפלו שלושתם לקרקע. הנהג ושני עיתונאים נוספים נמלטו בנסיעה תחת אש כבדה, וג'והאן ושני הצלמים נותרו על האדמה המדברית רק כדי לראות איך אנשיו של בן לאדן יוצאים מכל החורים ומתקרבים אליהם כמו חלום רע.
שני העיתונאים שנמלטו במשאית חזרו לשם אחר הצהריים כדי לאסוף את הגופות, וסיפרו שהטליבאן התעללו בהם ועינו אותם לפני שרצחו את שלושתם. מספרים גם שהטליבאן מתחבאים בנקיקים מאחורי הגבעה של האוהלים שלנו. מהנקיקים ומהמערות של ארגז החול הזה שקוראים לו אפגניסטן הם משנים את העולם. באותן מערות בדיוק ישבו השנה אוסמה בן לאדן וחברים, אכלו קערת שעועית ותכננו להוריד את מגדלי התאומים. בדיוק לפני חודשיים הם חגגו במערה את הצלחת התוכנית.
ועכשיו אני לבד באוהל, מנסה להעביר לילה שלם. אולי אני צריך לעשות מה שעושה החבר הכי טוב שלי כאן: אליו קולאוולפה, צלם איטלקי, מעשן כל לילה לפני השינה ג'וינט ענקי של חשיש אפגני, והוא מאושר. זה החשיש הכי טוב והכי זול בעולם, והוא אומר שזה גם עושה אותו צלם יותר טוב. אני לא בעסק, לפחות לא כרגע. אני מרגיש שאם אעשן אוותר על הטיפות האחרונות של חדות וריכוז שעוד נותרו בי, ואז באמת הכל ייגמר.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2179498/engel6.jpg_wa.jpg]
הרוסים הולכים
למחרת בבוקר אני נפגש עם אשמטוללה מוסלי, יד ימינו של המנוח אחמד שאה מסעוד, שהיה בעיני הדמות הכי מרתקת באזור. אם אפגניסטן היא מדינה של שאריות - אוזבקים שלא נכנסו לאוזבקיסטן, טג'יקים שנותרו מחוץ לטג'יקיסטן, פשטונים שלא נכנסו לפקיסטן ושיעים שנותרו מעבר לגבול איראן - אחמד שאה מסעוד היה היחיד שבנקודה מסוימת, לפני 20 שנה, איחד את כולם ונתן להם סיבה להילחם ולמות לא למען השבט הקטן שממנו כל אחד מגיע, אלא בעבור אפגניסטן כולה. הכריזמה והגאונות האסטרטגית שלו הביאו לכך שהצבא האפגני שעליו פיקד הנחיל את התבוסה האמיתית הראשונה לצבא ברית המועצות בימי המלחמה הקרה. כשאחרון החיילים הסובייטים נסוג בבושת פנים מאפגניסטן ב־1989, פתאום התברר לעולם שיש בלוף גדול בתפיסה שהמעצמה הסובייטית היא כל־יכולה. תוך שנתיים מאותה נקודה, גורבצ'וב פירק את ברית המועצות והמלחמה הקרה הסתיימה.
שנים חלמתי להגיע לאפגניסטן ולפגוש את מסעוד. עכשיו, כשאני כאן אבל הוא איננו, אני מעביר כמה שיותר זמן עם מי שהיה הכי קרוב אליו.
"אתה יודע", אומר לי מוסלי, "אם לאומה שלך היה קצת יותר שכל ויכולת ניתוח, הרי שברגע הרצח של אחמד שאה מסעוד הייתם צריכים לקלוט מה הולך ליפול עליכם. אבל מעולם לא הצטיינתם בחשיבה לטווח ארוך".
כשמוסלי מדבר איתי על האומה שלי, הוא מתכוון לארצות הברית. מבחינתו אני אמריקאי, וטוב שכך: אם היו יודעים כאן שאני ישראלי, חיי היו באים אל קיצם גם בלי אמבוש של טליבאן. המזל שלי כעיתונאי הוא שנולדתי בארצות הברית, ואף על פי שמגיל שנתיים חייתי רק בישראל, אני אזרח אמריקאי לכל דבר. יש לי דרכון אמריקאי, ולעולם לא תופיע בו שום חותמת בעברית. יש לי שם שני, ארתור, ובדרכון האמריקאי הפכתי אותו לשם הראשון.
הדרכון הוא רק חלק מנוהל ה"קוראים לי ארתור אנג'ל ואני אמריקאי". כשאני אורז תרמיל כדי לצאת לשטח, אני דואג שלא תיכנס אליו אפילו אות אחת בעברית; אם יש תג בצווארון של חולצה שכתוב עליו "לכבס במים פושרים", אני גוזר אותו; אם בקלסר הכתיבה שלי כתוב בשורה התחתונה בקטן "דפרון", אני חותך אותה באולר; ואם על הסוללות שאני מכניס למיקרופון האלחוטי כתוב "מוטורולה", אני מגרד את האותיות. אני אזרח ארצות הברית, וכשאני באפגניסטן או בעיראק אין לי שום קשר לדבר הזה שקוראים לו ישראל.
מוסלי אולי טועה בנוגע ללאום שלי, אבל לגבי החשיבה לטווח ארוך חייבים להודות שהוא צודק. לפחות באזור הזה של העולם, "האומה שלי" אף פעם לא חשבה קדימה. קחו למשל את השנים שבהן ברית המועצות שלטה באפגניסטן: אלה היו שנות המלחמה הקרה בין המזרח הקומוניסטי למערב הדמוקרטי. בעיניים אמריקאיות היתה רוסיה האויב, "ציר הרשע" כפי שהגדיר אותו רונלד רייגן. ובהמשך ישיר לתפיסה הזאת, כל מי שנלחמו נגד האויב היו בהכרח טובים. כל כך טובים שאמריקה יצאה מגדרה כדי לסייע להם במלחמתם הקדושה.
מי שנלחמו בברית המועצות באפגניסטן היו המוג'הידין, לוחמי קודש מוסלמים שהגיעו למדינה מכל כדור הארץ כדי להפיל את "הממשלה הקומוניסטית בלי האלוהים" שהציבו הסובייטים בבירה קאבול. האומה שלי, שעד אז לא הפנימה שלהילחם ברעים אין פירושו שאתה מהטובים, התלהבה מהלוחמים הנחושים האלה והרעיפה עליהם את מיטב כספי משלם המיסים האמריקאי. ב־1979, שנת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ג'ימי קרטר היה הנשיא האמריקאי הראשון שהעביר למוג'הידין 30 מיליון דולר. כעבור שנה נכנס רייגן לבית הלבן והגדיל את הסכום ל־250 מיליון דולר מדי שנה. ארצות הברית, מוזר ככל שזה נשמע היום, התלהבה במיוחד מהרעיון החדש שנקרא "ג'יהאד": אלפי מוסלמים טובים שמגיעים לאפגניסטן מכל קצות תבל כדי להילחם בקומוניסטים הרעים.
ה־CIA שאף לחזק את ידיהם של מי שניצחו על המלאכה. בוושינגטון ציינו אז בסימפטיה מיוחדת אדם בעל השפעה שסייע לשנע את אלפי הלוחמים האלה, אחד אוסמה בן לאדן. נציגים של ה־CIA באפגניסטן נפגשו איתו, לחצו את ידו, ומסרו לידיו עוד כמה מיליוני דולרים וסוללות של טילי סטינגר כדי ליירט מטוסים סובייטיים (אפשר לומר שזאת היתה הפעם הראשונה שבן לאדן נחשף לקונספט של להוריד מטוסים מהאוויר אל הקרקע, רעיון שהוא בהחלט ישכלל בהמשך). בכל אופן, במהלך עשור של לחימה זכו לוחמי הג'יהאד ל־3.3 מיליארד דולר מתנת האומה שלי. אף אחד בוושינגטון לא חשב מה יהיה באפגניסטן ביום שהרוסים יצאו משם, וככה - החל בתבוסה המפוארת שהנחיל לסובייטים אחמד שאה מסעוד ב־1989 - האזור כולו חדל לעניין את אמריקה ואת המערב בכלל.
"אני זוכר שהיינו בהלם מהסיוע שלכם", אומר לי מוסלי ונזכר בימים המפוארים של המלחמה. "מצד אחד שמחנו מאוד, כמובן, כי בלעדיו לא היינו מצליחים להביס את הסובייטים. מצד שני הזדעזענו לקלוט שאתם בכלל לא מסתכלים למי אתם עוזרים. במקום שהתמיכה כולה תגיע ישירות אלינו, למטה של אחמד שאה מסעוד, נפגשו כאן אנשי CIA עם כל לוחם מוג'הידין שעשה רעש ובלגן. היה רושם שככל שמישהו מטורף יותר, ככה האמריקאים התלהבו ממנו יותר. נתתם כסף ונשק לחולי נפש כמו חקמתיאר או אוסמה בן לאדן, ששמרו את זה בעיקר לעצמם. התרומה שלהם למלחמה שניהלנו נגד הסובייטים היתה צנועה מאוד. אפשר להגיד שהם המתינו בצד בשקט שאנחנו נעשה את העבודה, ובנשק ובכסף שלכם הם ישתמשו מאוחר יותר, נגדנו".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2156126/JS1831_wa.jpg]
מה שעשינו ב־96'
אשמטוללה מוסלי מדבר אנגלית מושלמת במבטא בריטי־אוקספורדי. זה לא מקרי; אחרי שהסובייטים נסוגו מאפגניסטן, מסעוד שלח אותו להשתלמות בלימודי ממשל באוניברסיטאות הטובות במערב. הרעיון היה ליצור ממשלה אפגנית מסודרת ודמוקרטית, ומוסלי היה אחד מהאנשים שנועדו לממש אותו. האנגלית שלו נוחה לי, כי הרבה יותר טוב לדבר עם מישהו בלי תיווך של מתורגמן. מצד שני זה מלחיץ אותי שהוא מדבר יותר טוב ממני, בהתחשב בהנחה המשותפת שאני כאן האמריקאי.
האמת היא שאין לי סיבה לדאגה. כמו שקורה לי בדרך כלל במקומות האלה, אחרי כמה ימים שאני מסתובב עם אנשים וחולק איתם מציאות קשה ומדכאת, אנחנו מתחברים באופן שהזהות או הלאום שלי כבר לחלוטין לא קריטיים. אני חבר, וככזה אני בנאדם וזהו. זה השלב שאני הכי אוהב בעבודה. גם מוסלי כבר יודע שאני יהודי; סיפרתי לו. וכמו שתיארתי לעצמי, אין לו שום בעיה עם זה. עכשיו כשאנחנו חברים, עוברים יחד שעות ארוכות ומשוחחים גם מעבר למצלמה, יש בי פיתוי אדיר לספר לו שאני גם ישראלי - מאותה ארץ שעדיין נתפסת כאויב מפלצתי לכל המוסלמים באשר הם - ולראות אם הוא יגיב לזה ב"וואלה, ישראלי יכול בעצם להיות אחלה בנאדם". אבל לעולם לא אספר לו. לא בגלל שאני חושש לעצמי; די ברור לי שכרגע הוא יקבל גם את זה באהבה. אבל אם חס וחלילה יעלו עלי כמה לוחמי ג'יהאד, יחשפו שאני ישראלי ויעשו בי שפטים, יש להניח שהם יכלו את זעמם גם באיש ש"ידע על הישראלי".
ההוויה הזאת של חיים בשקר מתישה אותי. סוד הישראליות שאני נושא איתי, שאוי לי אם מישהו יגלה אותו, סוחט ממני אנרגיות עד שאין לי אפילו דקה אחת להירגע. אם מישהו לוטש בי עיניים יותר משתי שניות, אני מיד נכנס לסרט שאולי הוא חושד במשהו; אם האנגלית הטובה שלי מתפקששת לרגע בהגייה לא נכונה, אני נחרד. והכי חבל לי ברגעים האלה שאני צריך להיות עסוק בעצמי. הייתי רוצה להירגע, להתבונן רק באנשים המרתקים שכאן, ובעיקר להיות קשוב לסיפורים שלהם. לא לסרטים של עצמי.
"שאללה ייקח את כלי הרכב הזה לגיהנום", מפטיר פתאום מוסלי, ואני מסתובב לכיוון שאליו הוא שולח עיניים רושפות. את המדבר האינסופי שסביבנו קורע רכב שטח, ומול ענן החול העצום שהוא מעלה לאוויר כולנו נערכים בנוהל המקובל של כאפיות על הפנים ובעיקר על דרכי הנשימה. אני מצידי ממהר לכסות גם את המצלמה שלי בחולצה. שני צלמים שהכרתי כבר איבדו כאן את הציוד שלהם בגלל החול והאבק שהארץ הזאת מפזרת לכל עבר. היתרון שלי על המצלמות המקצועיות שלהם הוא שאני משתמש בדי.וי, מצלמה דיגיטלית קטנה שאני יכול להחביא בכיס או להגן עליה די בקלות. בכלל, למלחמה הזאת קראו בתקשורת "מלחמת הדי.וי", כי רק המצלמות הקטנות שנוח לכסות בפרצי הסופות שתוקפות כאן תיפקדו ביעילות. אבל רגע, היינו ברכבי שטח ובענני חול.
"זה מה שגמר אותנו", נאנח מוסלי, "הטויוטה היילקס. רק הרכב הזה איפשר לטליבאן לתפוס את השלטון".
כדי להבין למה מוסלי מקלל דווקא טנדר אפרורי מעמקי ליבו, צריך לחזור שוב לעידן שאחרי הסובייטים באפגניסטן: אחרי שהרוסים נסוגו ואפגניסטן כביכול שוחררה, הספיקו שבועיים בלבד כדי שכל הפלגים של המוג'הידין יילחמו על השלטון בינם לבין עצמם. במשך שנים של מלחמות לא היה לאף אחד סיכוי ממשי מול אחמד שאה מסעוד ויד ימינו אשמטוללה מוסלי, עד לרגע אחד ב־1996.
אחרי שהוגלה ממולדתו ערב הסעודית ומאוחר יותר ממקום המקלט שלו בסודאן, אוסמה בן לאדן התבונן בעניין בנעשה באפגניסטן. האיש הזה, שהחזיק באמתחתו חזון ברור לגבי העולם וגם כמה מיליארדי דולרים, היה למעשה מנהיג בלי מדינה; אפגניסטן, שהיתה שסועה במלחמת אזרחים על שלל השבטים והפלגים שבה, היתה מדינה ללא מנהיג. השניים התאימו כמו כפפה ליד. לבן לאדן היו זיכרונות יפים מאפגניסטן עוד מימי הג'יהאד נגד ברית המועצות, רק שעכשיו הארץ הזאת נחסמה בפניו בידי הכוח השפוי ויקיר המערב, אחמד שאה מסעוד. אלא שאותו מערב, כאמור, כבר לא היה שחקן בזירה מאז תבוסת הסובייטים, ואחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי איבדו האמריקאים עניין באפגניסטן. כל מה שנותר לבן לאדן היה למצוא את השבט החביב עליו מבין הפלגים הלוחמים, ולהטות את מאזן הכוחות לטובתו.
בן לאדן היה מאוהב בטליבאן. כמוהו הם האמינו באיסלם הווהביסטי, שדוגל ביישום הכי קיצוני של חוקי השריעה. המנהיג שלהם, מולה עומר בעל העין האחת, הבטיח לבן לאדן שאם ידו תהיה על העליונה במאבק הפנימי באפגניסטן, הארץ כולה תעמוד לרשותו. בן לאדן נכנס לאפגניסטן מהצפון, ולא בא לבד: יחד איתו היו 2,000 רכבי שטח מדגם היילקס של טויוטה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2179496/engel5.jpg_wa.jpg]
שין מינוס יומיים
בארץ העצומה והחולית שהפרד היה בה כלי התעבורה העיקרי, המתנה המכנית מתוצרת יפן שינתה דרמטית את יחסי הכוחות: על גבי הטויוטות התקינו הטליבאן את אמצעי הלחימה שהביא איתו דוד אוסמה, וכך הפכו לצבא המתקדם ביותר באזור. במצב שנוצר לא עזר לאחמד שאה מסעוד כל הברק האסטרטגי שהיה לו, והוא ניגף עם צבאו לרצועה צרה ולא רלוונטית בצפון המדינה. קריאותיו לעזרה נפלו על אוזניים אמריקאיות אטומות, והוא שקע בדיכאון עם מה שנותר לו מצבאו, הברית הצפונית.
אפגניסטן של הטליבאן היתה התגשמות החלום של בן לאדן. אחרי שרמסו במכבשים את כל כלי הנגינה והקלטות, שרפו את בתי הקולנוע והתיאטרון, עטו על האישה האפגנית בורקה שתכסה אותה מכף רגל ועד ראש ושללו ממנה כל זכויות של בן אנוש, התפנו המנהיגים לאיצטדיון הכדורגל בקאבול. לא כדי לראות משחק, חלילה - גם הכדורגל האפגני הגיע אל קיצו - אלא כדי לחזות בהוצאות להורג השבועיות לעיני עשרות אלפי צופים נלהבים. במקביל, לבקשת בן לאדן, אירחה המדינה החדשה את אירגונו אל־קעידה ואיפשרה לחבריו לעשות בה ככל העולה על רוחם. אחת הבקשות הראשונות מצידם היתה לארגן מסלולי טיסה, כדי לספק לכמה מהחברים הכשרה בסיסית לפני שיישלחו לאמריקה ויעברו השתלמות מתקדמת בהטסת מטוסי נוסעים.
בן לאדן איש חכם. הוא ידע שאם יצליח לרסק מטוסים לתוך מגדלי התאומים והפנטגון והבית הלבן, ייחרב העולם שאנחנו מכירים - וארצות הברית תמהר להגיע אליו לאפגניסטן. אבל מהיכרותו המוקדמת עם האמריקאים ואנשי ה־CIA שלחצו את ידו בחום, הוא ידע גם שאמריקה נשמרת מאוד מתדמית השוטר של העולם. שהיא תמיד תעדיף להסביר שלא היא יוזמת מלחמות והפיכות, אלא שמדובר בעם עצמו שיוצא בהתקוממות ספונטנית של חופש ודמוקרטיה. במילים קצת אחרות, במקום להנחית חיילים אמריקאים על אדמת אפגניסטן, וושינגטון תעדיף לחמש ולחזק את הברית הצפונית - אותם אפגנים שמתנגדים לטליבאן - כדי שהם יעשו את העבודה בשטח, בזמן שאמריקה תגבה אותם בהפצצות מהאוויר ממטוסים שאף אחד לא יראה או יצליח לצלם. בדיעבד, ככה בדיוק היה.
בן לאדן ידע דבר נוסף: שיש הבדל גדול בין הברית הצפונית עם מפקדה הדגול מסעוד לבין הברית הצפונית בלעדיו, שאז היא רק אוסף עלוב של חיילים שלא יצליחו לכבוש אפילו חווה אחת באפגניסטן. היה לו ברור גם שבלי מסעוד לא ייווצר מצב לא נוח שבו מארחיו, מולה עומר והטליבאן, יפחדו נורא ויפסיקו להגן עליו ועל אל־קעידה. ככה שכל הטייסים המתאבדים של אל־קעידה, שהמתינו בסבלנות עם כרטיסי הטיסה ליום המיוחל, ידעו שהם יקבלו אוקיי למשימה רק ברגע שמסעוד יסולק מהדרך.
ב־9/9, יומיים לפני היום ששינה את העולם, הגיעו לאזור הברית הצפונית שני כתבים עם דרכונים מזויפים. "הם נראו בדיוק כמוך", אומר לי מוסלי, "גבוהים ורזים עם מצלמה ביד".
איש מאנשיו של מסעוד, מנהיג שרגיל במפגשים עם תקשורת בינלאומית, לא העלה בדעתו ששני הכתבים הם למעשה מחבלים מתאבדים של אל־קעידה. השניים סיימו את הסידורים הטכניים לראיון, התיישבו מול המרואיין והפעילו את המצלמה. אחמד שאה מסעוד נהרג מיד בפיצוץ.
"כמו שאתה רואה, ידידי", מסכם מוסלי, "באותו רגע התברר שפיגועי התאבדות הם לא מנת חלקם הבלעדית והכואבת של אזרחי מדינת ישראל".
שיט, מה פתאום הוא מזכיר עכשיו את ישראל? בטוח שהוא יודע.
עד היום אין לי ספק שמוסלי ידע שאני ישראלי. בגלל שהבין שאני לא יכול להתוודות בפניו ושהוא לא אמור לדעת את זה, שיתפנו פעולה. אבל הוא בכל זאת דאג להישיר מבט למצלמה שלי ולהגיד את זה. אחר כך הוא דילג בחזרה לזהותי האמריקאית.
"מילא זה שהזהרנו אתכם חודשים מראש שאל־קעידה מתכנן את 'אם כל הפיגועים' על אדמת ארה"ב ואתם התעלמתם", אומר מוסלי, "אבל איך הרצח של אחמד שאה מסעוד לא הדליק לכם את כל הנורות האדומות?". הוא עוצר ומרכין ראש. נראה שפתאום הוא מתעייף מלכעוס על דברים שכבר קרו ואי אפשר לשנות. הוא עובר לתאר לאט ובשקט את מה שחווה ביומיים שבין רצח מסעוד ל־9/11.
"מדינה שלמה בכתה. טג'יקים, אוזבקים, טורקמנים, פשטונים, הזארים שיעים - כולם בכו. זאת כנראה הפעם האחרונה שהיינו כולנו שוב אפגנים. ובתוך הבכי הזה, במקום להרפות ולשקוע בדיכאון ולהתנתק מהעולם, רץ אצלי איזה שעון עצר בתוך הראש. הנה זה הולך לקרות. הנה מתממש האיום הגדול ביותר שממנו חששנו והזהרנו. הם הורידו את אחמד שאה מסעוד, ועכשיו הם מתפנים לפיגוע של החיים שלהם. שתבין, לא היה לי מושג מה הולך לקרות ואיפה, אבל מדי כמה שעות התחברנו לחדשות. יום שלם עבר ושום דבר לא קרה. למחרת גם לא שמענו כלום, והתחלנו לשקוע באבל שלנו. אבל בלילה נכנס אחד החברים לחדר, ואמר שמטוס התנגש באחד ממגדלי התאומים. אצלכם זה היה בוקר, ובהתחלה עוד דיווחתם שכנראה מדובר בתאונה. אצלנו כולם הסתכלו אחד על השני בשקט. ידענו שקורה משהו שהעוצמה שלו לא תאפשר לנו להמשיך להתאבל על אחמד שאה מסעוד".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3781734,00.html
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
