10-10-2009, 05:41
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,222
|
|
לפולוק יש את הנישה שלו (זה גימיק אבל לתוצאה יש ערך אסטטי) ועל אמנות אפשר להתווכח לא פחות מפוליטיקה.
ברור שיש ים בולשיט בעולם האמנות. איפה אין ים בולשיט? איך כתבת פה לפני כמה ימים? רוב הטיעונים של הרפובליקנים נגד רפורמת הבריאות של אובמה הם בולשיט. רוב המסעדות בעולם מחורבנות, רוב הסרטים גרועים, רוב המוסיקה משעממת ומונוטונית וכן, רוב האמנות עלובה.
העניין החשוב ביותר כפי שכתבתי מקודם וכפי שכתבת גם אתה פה עכשיו הוא הרעיון שלמעשה חשוב יותר מיכולות הביצוע. הגביע הקדוש באמנות זה מקוריות ורוב האנשים לא מבינים כמה מקוריות היא קשה.
למרות מה שאורי כתב הסמפסונים הם לא תכנית רדיו והקסם הוא בשילוב בין טקסטים מעולים לבין סגנון גרפי פשוט אבל מאוד מאוד אפקטיבי. את הסגנון הזה קל לחכות אבל קשה מאוד היה להמציא (או לא קשה בכלל, לפעמים פשוט יש לך את זה רק שזו תכונה נדירה מאוד מאוד). הגדולה של הסגנון של הסימפסונים, כמו כל סגנון משובח, היא קודם כל בכמה קל לזהות אותו. אתה לא יכול לטעות בדמות מהסמפסונים. בונוס ענק זה כמה קל בעצם לשחזר את הדמות. יתרה מזאת, מרגע שאתה שולט בנוסחה אתה יכול לייצר עוד ועוד דמויות בסגנון (1001) וזה הופך להיות קל. המפתח הוא, כאמור, בלפתח את הסגנון הזה.
רוב האנשים לא מבינים מה זה עיצוב דמות (ויזואלי). יש הבדל עצום בין יכולת רישום, אפילו מעולה, לבין יכולת סגנון ולשניה ערך רב הרבה יותר (גם מסחרית). בדומה לאתגר שהצבתי בפני אורי כל אחד מוזמן לנסות ולסגנן דמות אדם בצורה מקורית, זה ממש, אבל ממש לא קל אבל אסור לזלזל, תעשיית האנימציה עושה בליונים כל שנה. עלות הפקת סרט אנימציה אמריקאי של סטודיו מרכזי היא בין שיבעים למאתיים מליון דולר! כסף גדול, GM מוכרת את הבראנד של ההמר בעבור מאה וחמישים מליון דולר (היה אתמול בבלומברג), פחות מעלותו של אפ, הסרט האחרון של פיקסר.
מה כל זה קשור לאמנות מודרנית? שכל הסגנונות הללו מתחילים לא בסטודיואים הגדולים אלא דווקה בפיין ארט. כל הדיונים הללו בתחילת הפקה, החיפושים האין סופיים אחר סגנון, הנסיונות, כולם מתייחסים לעולם האמנות.
אחת המעצבות האגדיות של דיסני בשנות החמישים, מארי בלייר (כל מי שהיה בדיסנילנד ונכנס לעולם הקטן, זה הכל מארי בלייר, דיסני ממש בנה את האטרקציה סביב יכולות העיצוב שלה). למי שאוהב לראות דברים יפים שווה לנסות ולהשיג את ספרו היפה של הסטוריון האנימציה (וראש החוג לאנימציה באנ ווי יו) ג'ון קיינמייקר. הצצה באיורים שלה בספר תמחיש לכל מי שיכול לראות את הקשר המיידי בין אמנים כמו פיקסו לבין סרטי האנימציה של דיסני בשנות החמישים ובמיוחד, במקרה בלייר, אליס בארץ הפלאות. הסרטים הללו של דיסני, יצירות מופת לכל הדעות, חווים המון לכל מיני אמנים שניראה שאוהבים פה להשמיץ.
ומילה על פיקסו, מעבר לזה שהמדובר באדם שזכה בתחרויות אמנות בגיל שלוש! הוא מעולם לא הפסיק להיות אמן ענק ושטות לחשוב שההתרחקות שלו מפיגורטיזם פשוט לסגנון קיצוני יותר ויותר היתה התדרדרות אמנותית, בדיוק להפך, היה זה מסע של אמן שחקר יחסים וצורות. גם אנשים ללא גישה לאמנות אבל עם שכל וראש אנליטי יכולים לראות תמונה כמו למשל הפורטרייט של דורה מר והבין מה פיקסו עושה שם. הדיוקן הזה הוא יפיפה, חושני וכמו הסימפסונים, ניתן לזהוי מיידי וככזה הפך לאחד מהאייקונים של אמנות המאה העשרים.
ומשהו על אמנות עכשוית. גם אני לא מת על תומרקין אבל זה לא אומר שלא ניתן ליצור אמנות ניפלאה מצורות מתכת שחורות. לואיז בורז'ואה האמנית הצרפתיה הותיקה מפורסמת בעולם בזכות פסלי העכבישים הענקיים שלה (מי שסקרן שיעשה חיפוש בגוגל, יש שפע תמונות). אדם צריך להיות עיור כדי לא לראות את היופי שבצורות ובפרופורציות של הפסלים שלה. כל החיים של הגברת הזו מוקדשים לחיפוש של צורות ופרופורציות וזה בדיוק מה שאמן אמיתי אמור לעשות. מהתוצאות אנחנו נהנים ובד"כ בחינם או תמורת תשלום סימלי של כניסה למוזיאון. קצת הכרת תודה במקום קטלנות שחצנית שאינה מתבססת על ידע היתה במקום.
(משורשר אליך אבל ברור שלא לך כיוונתי בביקורת שלי)
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|