 |
09-10-2009, 23:50
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.01.07
הודעות: 3,397
|
|
סיפור| בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק (מס' לא ידוע) - אשתי השוטה.
פרק חדש בעלילות הגבר שמותח ביקורת על כול דבר שזז.
לא כהרגלי המשכתי את הסיפור בתקופה יותר (אפשר להגיד) מתקדמת \ מאוחרת (לפי העלילה), פשוט המוזה נחתה עלי עם הרבה דרמה וכתבתי את הפרק הזה.
אומנם הוא שלם, אבל בעל פוטנציאל להמשך אף יותר ארוך מזה שכתבתי עד כה.
לא ארבה לדבר על הפרק ועל תוכנו, מי שמעוניין ומסוקרן שיקרא  .
הפרק (לפחות מבחינתי) ערוך במקצת (מילים מיתרות, שורות\ ניקוד פה ושם) מקווה שזה עומד בסטנדרטים, אבל אני עוד אערוך אותו כאשר אסיים את כול הפרק סופית.
הפרק הזה אף על פי היותו אחד מפרקי עלילת המגירות שקיימות הוא מהווה טוויסט ענקי ומאחריו יתגלו הרבה פרטים על הגבר המסתורי, על חיוו האישים ולא רק על חיי האחרים והביקורת הדרמטית-קומית.
למי שמעוניין, באשכול קודם פרסמתי קיבוץ של כול הפרקים כולל הפרק הרביעי.
לינק לאוסף הפרקים.
הפרק החדש, לא אוסיף מילים, ופשוט אומר תיהנו  .
זה די ארוך :\ (שבעה עמודים לפי WORD)
-אשתי השוטה-
בכיכר רצוף אבנים, אבנים שהגשם והשמש ליטפו וחבטו קיררו וחיממו אותם בלי הרף.בלי להפסיק.
ציפור או שתיים,הרבה ציפורים, מכונפות: שרועות בנוצות. לבנות אפורות וחלקן בצבע חום האדמה.
באמצע במעגל סימטרי בריכה, מים קרים רגועים, מלוכלכים, באותו עת נשאבים באיטיות, זורמים.
עץ מגוחך שאפילו נגר לא יקבל אותו ,אולי למדורה ואולי אפילו לא יעיל, עירום נחות מבני מעמדו, חשוף ומקומט מקור, אין עלים.
ספסלים ואנשים, כאלה שיושבים כאלה שאוכלים וכאלה שזורקים אוכל ליונים, שמחים ועצובים מחפשים מישהו שידאגו לו, ממלאים את חורי הלב.
גוף צנוע של אישה, שיער כמעט אסוף עם גומייה, בצבע בלונדיני אפור,כזה שלא רואה את אור השמש הרבה, פנים לבנות קרות עם לחים מעט ורודות.
ז'קט בצבע ביג' עם כפתורים ענקים, כאילו לקחה את המעיל של אמא בעודה הייתה קטנה ולבשה אותו לעד. ידיים שלובות מונחות על בטנה.
חצאית שחורה עד הברכיים וגרביונים שחורים קצת בלויים, נעלי עקב לא מהגבוהים. אין תיק ולא טבעת נישואין.
הרוח מנסה להכות והעננים אופפים את השמים,צל רך של כחול הסתיו, וכמה יונים שעפים לוקחים בפיהם קמצוץ אוכל ועפים, למי עפים? לגורים? למחסה? קן או בית ישן ונטוש?
קורות גג רבות מוצאות היונים האלה: ליד חלון החדר שלך, במרפסת או על עץ האגסים.
והיא עדיין ישבה שם, מחכה.ואני חייכתי ישבתי בחיק המעיל ואספתי אותו היטב סביב גופי, לגמתי מכוס הקפה הוצאתי את חפיסת הסיגריות וניסיתי להדליק את אחת הסיגריות עם מצית אבל ללא כול הועיל, הרוח יותר למדי חזקה את הסיגריה לחפיסה אני מחזיר.
הזמן לא זז, ועוד מעט השמים אמורים להחשיך,אבל הזמן לוקח הפסקה.מפהק ושואף את השקט, נושם את פתיתי השלג.
היא זזה קצת, לרגע עוד דמיינתי אותה כפסל מימי הביניים שנשאר עליו קצת צבעים (לא שזה היה מנהגם לצבוע),עכשיו היא שמה את הראש בידיים, האם כואב לה הראש? או שפשוט התייאשה והיא עומדת לעזוב כי מי שהבטיח שיגיע לפה לא בא?
נעמדתי על רגלי, ביד אחת מחזיק כוס קפה בפה סיגריה כבויה בפה, ובאחרת מהדר את הבגדים,מעוות את הקמטים.
"אפשר לשבת?" אמרתי בקול קצת מעוקם בגלל הסיגריה.
היא הסיטה את מבטה בי מקצה השערות ה"בלונדיניות" שהשתרעו מול עיניה, ואישרה ביד בתנועה פתוחה.
ישבתי וניסתי להצית את הסיגריה, כמעט התייאשתי אבל בסוף הצלחתי, ואז אמרתי בנדיבות: "מעשנת? סיגריה?"
היא לטשה בי עוד פעם את מבטה הקודם, אפוף מסתורין, ואז די בפתאומיות חזרה לעמדת ישיבה רגילה, הסיטה את שיערה מאחורי האוזניים ופישקה את שפותיי הדקות כאילו מסמנת לי לתת לה את הסיגריה והשאר היא תשלים.
אני שואף ומוציא עשן לאוויר, לוגם קצת מהקפה וחש לא נעים,והיא שואפת את הסיגריה כאילו וזה היה ממתק מחנות באבא-שלומי.
אוי הזיכרון שעלה ברוחי, כשהייתי קטן ועוד כסף היה דבר נדיר, הייתי מקצץ מדמי הכיס שלי עוזר לשכנה רבקה לאסוף את הקניות מהחנות עד הבית ואז הייתה נותנת לי כמה מטבעות , והייתי שמח והייתי היחיד
ואז הייתי רץ בסופי השבוע אחרי ארוחת הערב, אל באבא-שלומי. חנות קטנה וצנועה הייתה לו באבא, כזאת עם הרבה מדפים וצנצנות ענקים מלאים בכול מה שיחפץ לבך או דעתך,כול הממתקים.
ואז הייתי מתמרמר ממה לקחת ועל מה לוותר, והייתי בסוף מחליט כול שבוע אבחר מדף ומכול צנצנת אקח ממתק אחד. ובגלל שהייתי מיוחד (או לקוח מתמיד אצל באבא) הוא היה מוסיף לי מהצנצנת הכסופה ואמר לי:" דיר באלק חביבי, תלך לבית ספר תלמד ואל תמכור כמוני ממתקים!".
ולי לא היה כולך אכפת למה באבא התכוון, אבל הייתי בסתר לועס וממתיק את הפה עם הרכוש שלי, ומשאיר לסוף את הממתק מהצנצנת הכסופה.
ואז התחיל לרדת גשם, וכמעט והסיגריה נגמרה בעצמה, ואז פתאום אני רואה תא עצמי שולח את היד ועוטף אותה, והיא מסכימה וכמעט מתכרבלת בחיקי.
ואז היא בוכה, בוכה בשקט כמו השלג שהתחיל להתעופף לו במסע ארוך בין השמים והאדמה.
ואז עטורי הנוצות עפים, ומי שישב להאכיל אותם לרגע קט ניסה לרחף איתם ואכן כול אחד הלך למחסה שיש לו , אנשים שפתחו מטריות והתחילו ללכת הביתה וכאלה שנשארו במקומם לא זזים.
ואז שנינו יחדיו קמנו, לא ניערנו את השלג, זרקנו את הסיגריות ליד העץ היחף ונכנסנו לבית הקפה הקרוב.
קולות,אנשים :דיבורים, לוגמים גורסים וכאלה שאת הגוף בכוס תה או קפה מחמימים. וקלות של נקישות, כנקישות המנזרים ביום ראשון, מנגנים.
שולחנות וכיסאות מלאים בכוסות ועיתונים אנשים שמחים ועצובים.מעופפים.
ושם שנינו ישבנו בצד ליד כמה אורחים כאילו לא הינו רצוים, שולחן עגול קטן במיוחד ואני והיא יושבים כמעט במקביל, היא קצת התאוששה כאילו צבט אותה הקור ואמר לה לצאת מחלום הבלהות שהיא שקעוה בו.
ואז ניגשה אלינו המלצרית, עם חיוך מאולץ שמסתיר יום עבודה מעייף: "מה בשבילך אדוני?" אמרה בעוד היא מגישה לי משהו שנראה כמ שריד של איזה תפריט.
לא התלבטתי הרבה, כבר שתיתי קפה (חזק במיוחד) עכשיו זה זמן טוב לתה ממתיק.
"ולך גברתי?" אמרה בעוד היא רושמת את הבקשה. קולה היא עדיין, כמעט ונמס בתוך מקהילת הכלים, היא הסיטה את שערה קלות והשיבה:"מה שהזמין בעלי".
לרגע השקט אפף את המקום ואפף את מחשבותיי, הוצאתי את החפיסה ושלפתי סיגריה, רציתי להציע לה אבל לא יכולתי.
שאיפה ואחרת ותוך כדי אני זורק את המילים:"ואיך...בדיוק,אני בעלך?",ואז בכול פשטות היא משיבה (כאילו ואנחנו עושים משהו רע):"רוצה שאנשים יחשדו?"
תמהתי ולרגע קיללתי את עצמי, האם הזמנתי זונה לקפה? או אחת כזאת שהולכת כל יום עם מישהו ושודדת אותו אחרי סקס מדהים?
או ש.... או שהיא. ואז פתאום היא קטעה את הדאגות שהיו לי ואמרה בקול מרגיע:"אני עוד אסביר..."
ואז הגיעה המלצרית עם מגש עשוי עץ בצורה עגולה והניחה לפני ולפני "אשתי" שתי כוסות תה בטעם זעתר. ביקשתי ממנה להביא לנו איזה לחם וקצת ממרחים והיא הלכה לה למטבח עם בקשת ארוחת הבוקר לשעת ערב.
"תן סיגריה" היא אמרה די בתקיפות בעוד היא מסמנת לי עם היד, היא עישנה ואני עישנתי וכמו זוג ממורמר התנהגנו.זה בזה בהינו בצורה אינסופית.
"אתה יודע, כבר כמה זמן חיפשתי מישהו כמוך, כזה אדם עם אומץ רב שאולי קצת יבין."אמרה בעוד היא מסובבת את כוס התה קליל בצורה אלפסי שכמעט גרמה לשפיכת התה.
זה יהיה נאיבי להגיד לה תודה (חשבתי לעצמי), והתחלתי כבר לשים לעצמי כללים, מה להגיד ומה לא לפי הסטנדרטים משתי מילים שאמרה.
"אני אישה, כזאת שאף פעם לא מצאה את הגבר המתאים, אם בכלל איזה גבר ניסה לחפש אותי" אמרה די בזלזול ושאפה מהסיגריה שאיפה ארוכה,וכמעט דמעות עלו בעינה.
ואז היא המשיכה:"ואז לפני כמה ימים מצאתי אותו, הוא נראה מקסים כבן שלושים וארבע, יצאתי איתו כמה פעמים והכול היה מקסים" שתקה לרגע והמשיכה:
"חשבתי שהכול ילך כפי שחלמתי, אבל לא ! זה היה חייב להשתבש".
ונואשות אני כמו מישהו שמנסה להקשיב , כבר התחלתי לאלתר ציטוטים מאופרת סבון שאני צופה בקביעות או מאיזה ספר רומנטיקה זול.
אולי דר פיל( גם כן החיה) היה חולק על דעתי ודרך ה"טיפול" שלי, הוא היה מקשיב לה ומתחיל לנתח אותה ולהטיף לה, ואז מסביר לה על משמעות הזוגיות. ואז פתאום הבן שלושים וארבע יקפוץ משום מקום והם יתווכחו, ויצא בסוף שהפיל השמן הזה ינצח, ויצא צודק. אבל לדעתי אם היו מעבדים אותו בקרקס הוא היה עושה טובה לאומה במקום, והיה משמח אנשים באותה מידה שהוא פותר את הבעיות בצורה זמנית.
"ומה השתבש? הוא בגד בך הממזר?" אמרתי בצורה שכמעט נטתה להצחיק.
"לא ! הלוואי ! אבל אפשר להגיד" היא אמרה עם קצת חיפזון לקראת הסוף.
כבר אז הגיעו הממרחים וכמה פרוסות לחם (ההזמנה שלי), ישבנו ודיברנו ואני די הקשבתי ותו לא, והיא התחילה לספר לי על הילדות שלה ועל אבא ואיך שהוא בגד באימה ושהיה לה חסכונות ושהיא הכירה מישהו, ואיך שהיא עזבה את הבית בגיל שמונה עשרה,ועל החיים והעבודה שלה והמנהל החרמן ועוד הרבה דברים, שאת רוב העולם לא יענינו.
בסוף הפסקתי להקשיב נתתי לה לדבר והנהנתי מפעם לפעם או זרקתי ציטוט ממה שאלתרתי.
ואז היה לילה, והשלג הפסיק לרחף, עטורי הנוצות יושבים או רובצים, כמה על העץ היחף ואחרים על המנורה הפועלת למחצה. ואני והיא עזבנו את המקום, עמדנו מול העץ ולא ידענו מה להגיד.
"בואי אזמין לך מונית" אמרתי לה כאילו אני ג'נטלמן ועכשיו סיימתי דייט "מקסים" או שכן? ואז היא השיבה כמעט בצחוק מלגלג:" לאן? להורים שלא ראיתי כבר שנים? או למוטל המסריח?"
כבר רציתי להשיב לה שמצבי לא שונה משלה, אבל לא החשבתי את כרלוונטי.
כבר אז על סף המדרכה עצרה מונית, נכנסתי אחרי "אשתי" והוריתי לנהג לקחת אותי אל "הביתה".
היה כמעט בוקר, בוקר צח אחרי שלג קליל, והאיש שעמד בדלת היה מנמנם כמעט בעמידה, נוטה ככה קצת לימינה ומתנער מהשינה שרובצת עליו, ואז נוטה שמאלה וכמעט נופל וקם ועומד זקוף כאשר הוא רואה אותנו.
התנהגתי לו לא כהרגלי, אפילו השבתי לו "בוקר טוב" במקום הנהון מזלזל.
לפני שהגעתי לדלפק המפתחות היו מונחות, עלינו במעלית והיא כול הזמן עמדה עם ראש מושפל ועם פנים מבוישות.
עלינו לחדר, ולרגע היא די היססה להיכנס אבל דחפתי אותה בקצה האצבעות והיא נכנסה.
ואז היא שמטה את גופה על המיטה ומתחה שרירים, ואני כזה עם המעיל ביד מסתכל על השעון הממזר שמציין שעוד ארבע שעות אני צריך "לקום" לעבודה.
ואז הפינתי את מבטי אל מישה ואמרתי:"עוד ארבע שעות אני צריך להיות בעבודה..." ועוד לא נתנה לי לסיים את המשפט ואמרה: מה עבודה, תעזוב אותך בוא תישאר איתי"
ואז שקט של דקה או פחות שרר ואמרתי לה במין אגרסיביות:"אני נכנס להתקלח ואז ללכת לעבודה. מוקדם".
את האמת שההצעה שלה נשמעה די מפתה אבל לאבד את העבודה שלי אנני חפץ בכך,] כי המנהל שלנו (ובצדק) החליט שמי שלא נוכח ליותר משלושה ימי עבודה מקבל השהיה(וזה אם הוא עובד טוב) ואחרת הוא מפוטר.
ממלאי היום זה חצי יום עבודה ואם אגיע בזמן אוכל לחסוך לעצמי את פקק הבוקר והחזרה, וגם כן שעת עבודה שאני תמיד מאחר ובגללה אני חייב להישאר עוד שעה.
יצאתי מהמקלחת חצי ערום עם מכנסי ג'ינס על המותנים, ואז היא הסתכלה עלי מזווית העין ונשכה את השפתיים, חייכתי חזרה בישמתי את עצמי בדיאטורנט ולבשתי חולצה מכופתרת כרגיל.
ואז היא באה אלי ונישקה אותי והתנשקנו נשיקה עמוקה כזאת עם לשון ודברים, ואז אני עסוק בלנשק אותה ולבדוק מה השעה והיא לוחשת לי מבין הנשיקה הלוהטת :" אתה לא תאחר כולה עשרים דקות".
התלבשתי בחזרה ןהיא התעטפה בשמיכה ואור השמש כבר גלתה על כול גופה ושערה הבלונדיני האפור גלה באור, אז לקחתי את מחברת הסקציה ורשמתי אותה, את התנועה שלה את השיער וסימנתי את מקור האור.
ואז שמתי לידה שטר של מאה ואמרתי לה שתקנה אוכל מהחנות של "ג'ון" כי אוכל המלון או "המלון" בעצמו לא משהו.
ואז כשירדתי ניגשתי לפקיד שבקבלה והוריתי לו להתקרב ולחשתי לו באוזן:
"ראית את זאת שבאה איתי?"
הוא הנהן לאות הסכמה ואמר: "מה איתה?"
"כשהיא יוצאת תיקחו את כרטיס הכניסה ממנה, ובכול שעתיים תתקשרו לבדוק אם היא עונה"
"טוב" הוא השיב.
ואני עזבתי אותו מופתע והמשכתי בדרכי לעבודה.
--------------------------------------------------------------------------------
מקווה שנהניתם, ואם כבר, ואני חושב שזה קצת מיותר אבל אתם יכולים למלא את השאלון הבא אחרי קריאת הפרק? פשוט זה חשוב לי
אודה לכם מאוד (זה קצר כמה שאלות:
1 - גרוע\לא טוב. 10. מצויין\ משובח.
1.מ-1 ועד 10, עד כמה תדרגו את הפרק בצורה כללית?
(השפה, איכות, ניקוד, טוויסטים, כול מה שעולה לכם בראש )
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
1 -לא סקרן אותי בכלל. 10. מותח, אני רוצה עוד  .
2.מ-1 ועד 10, עד כמה סקרן אותכם הסיפור לקראו עוד ממנו? האם הוא מותח?
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- -
1 -גרוע מהקודם. 10. יותר טוב מהקודמים.
3.מ-1 ועד 10, עד כמה הפרק היה טוב מקודמו?
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - --
1 -השם לא מתאים. 10. השם מצויין.
4.מ-1 ועד 10, עד כמה השם מתאים לפרק?
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10.
- - - - - -- - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - -- - - - -- - - - - - -- - - - - -- - - - - - --
תודה לכול מי שענה, יתר על זה אשמח לשמוע כול ביקורת שהיא :O, אני מוכן לכול דבר, כי אני פשוט רוצה להשתפר בתחום הכתיבה בצורה עצמאית.
תודה לכולם על הזמן שהשקעתם בקריאת הפרק\ הענות לסקר ותגובתכם.
שלכם,
ה"סופר" אמיל.
|
|
ראשי
צ'אט
. מקווה שהוא בתהליכי יצור.
(או במילים אחרות- אני עובד על זה. נתקעתי בסצנה שאני ממש לא אוהב אז אני מחפש איך לכתוב אותה מחדש. אך לא לדאוג, אני מקווה שעד אמצע החודש הפרק הראשון יעלה).
מצב כלאיים
