גונתר רול מת בשבוע שעבר בגיל 91.
אומנם הוא נאצי - לפחות בתחילת הקריירה שלו - ואומנם הוא זרע מוות בקרב בנות הברית. אולם מדובר באחד מטייסי הקרב המהוללים בהיסטוריה, שאחז ברשימת הפלות כמעט בלתי נתפסת - 275 מטוסים מופלים. לקראת סוף המלחמה רול היה אחד מטייסי המסרשמידט 262 הבולטים.
ויצוין גם שלאחר נפילת הרייך השלישי רול מילא תפקיד מכריע בהקמתו מחדש של הלופטוופה. הוא היה מפקד חיל האוויר הגרמני, ואחר כך קצין בכיר בנאט"ו.
הנה טקסט "אחרי מות" טוב מהעיתון הבריטי "טלגרף".

תיקון קטן: ראל ולא רול. הזדמן לי פעם לשמוע הרצאה שלו. ללא ספק הוא היה מספר מעולה, אבל התרשמתי שזכרונו לא היה חד במיוחד.
כמו כן, אמנם היו מספר אייסים בולטים מאוד שטסו על ה-262, אבל אפילו הם לא הצליחו לעשות גדולות ונצורות עם מטוס קשה להטסה ולא-בשל זה.

זכרונותיו מהוויה קריאה מעניינת, אבל אינם זורקים אור רב במיוחד על ההיסטוריה של הלופטוואפה. חוששני שהעובדה שהוא עבד עם סופרת צללים בעלת ידע תעופתי קלוש לא עזרה במיוחד.
לפחות זכרונותיו אינם מלאים בשקרים כמו הזכרונות של גאלאנד ובאומבך.

מיד עם תום מלחמת העולם השנייה הוא נעצר, ונשלח לבריטניה ביחד עם כמה טייסי 262 נוספים. המטרה: ללמד כל מה שאפשר על המטוס המתקדם. בבריטניה התיידד רול/ראל (אני מקבל את התיקון..) עם רוברט טאק - גיבור הקרב על בריטניה, אייס רציני בזכות עצמו... ובמקרה לגמרי יהודי כשר. תהפוכות הגורל.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי oxcart מיד עם תום מלחמת העולם השנייה הוא נעצר, ונשלח לבריטניה ביחד עם כמה טייסי 262 נוספים. המטרה: ללמד כל מה שאפשר על המטוס המתקדם. בבריטניה התיידד רול/ראל (אני מקבל את התיקון..) עם רוברט טאק - גיבור הקרב על בריטניה, אייס רציני בזכות עצמו... ובמקרה לגמרי יהודי כשר. תהפוכות הגורל.

מדהים לכשעצמו שמגדולי המגינים על אנגלייה כלל לא הורשה ע"פ חוק שעוד קיים היום לגור באנגלייה או לפחות להיות אזרח ע"פ חוק. ע"פ מספר הסטוריונים החוק הבריטי עדיין שולל זכות לאדם בעל דת יהודית לגור באנגלייה ע"פ פקודת הגירוש ההיסטורית.

מה שעוד יותר מדהים הוא שצה"ל הצעיר לא הצליח לשכנע אותו להתגייס להקמת חיל האוויר של ישראל. איך לא חשבו לשלוח איזו בחורה צעירה ומושכת מהיישוב בשנת 1947 בשביל להביא את הבחור לישראל...

http://www.stanfordtuck.com/

Intro by Robert Stanford-Tuck

At the age of 19 I accepted a short - servicecommission in the Royal Air Force in September, 1935, after having had two years at sea as a cadet. I was bored and wanted to fly. After training at No. 3 F.T.S. at Grantham, flying the Avro Tutor, Hawker Hart, Hawker Fury and the Bristol Bulldog, I was glad to pass out with the highest rating available "exceptional" in my log-book.

In July 1936, I was posted to my first Fighter Squadron, No. 65(F) at Hornchurch where I flew Hawker Demons, which were replaced by Gloster Gauntletts, then Gladiators, and finally Spitfires, which we received in late 1938, being one of the first Squadrons to be equipped with this revolutionary aircraft.
Consequently, by the outbreak of war I had flown several hundred hours on Spitfires and was thoroughly familiar and confident in it. A tremendous advantage later when going into combat. On the 16th May 1940, I was instructed on a top secret order to fly to Hendon with two other Spitfires. We were to act as fighter escort to an un-armed twin-engined Flamingo, carrying Winston Churchill and a small staff to Le Bourget, for his final attempt to prevail on the French to hold out a little longer.
Churchill realized the evacuation of the B.E.F. from Dunkirk was imminent. After the retum flight to Hendon the next day, Winston thanked us for our escort, but from his expression he left us in no doubt that he had been unsuccessful.

My first aerial combat took place over Dunkirk on 23 May 1940, as a flight commander in 92 (F) Squadron. I couldn't have got off to a better start when I destroyed an Me 109; later the same day I shot down two further enemy aircraft, both Me 11O's.

I continued to serve with No. 92 Squadron on Spitfires, commanding one of the Flights throughout the Dunkirk battles, the large air battles which followed over the Channel in the build up to the Battle of Britain.
I was still with 92, during the first half of the Battle of Britain, when I was posted to take over command of No. 257 Hurricane Squadron, which up until this time had suffered heavy casualties. I commanded this squadron until half way through 1941, when I was given command of the Fighter Wing at Duxford.

I spent October 1941 in the U.S.A. lecturing on air combat, and flying all the American fighters as part of an Air Ministry assessment for the Lend-Lease programme. I returned to the U.K. to take command of the Biggin Hill wing of four Spitfire Squadrons. My air combat career finished when I was shot down by ground fire during a low level attack over Northem France, in January 1942 and was taken prisoner by the Germans. I was credited with 29 air victories.

However, in 1978, the Aircraft Recovery Group excavated the remains of an Me 109 22 ft deep in the marshes, (sadly still containing the remains of the pilot, Lt. Wemer Knittle), and subsequently, after considerable research at the M.0.D., it was decided that it was an aircraft I had shot down, but had only claimed as "probable" at the time. It was duly accredited to me, bringing my total to 30.

I spent the next three years as a P.O.W., but managed to escape in January, 1945, and made my way via Poland to meet up with the advancing Russian Army. Back in England by April 1945, I completed a refresher course on Harvards at Digby before flying Vampires and Meteors at Tangmere and West Raynham.
In 1946 I became Station Commander at Coltishall, and after a spell in Singapore, retired from the R.A.F. in 1949.