עד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות וזאת מכח פקודת החוק הפלילי, 1936
ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954
ישנם סייגים לחוק התיקון ואחד מהם הוא: לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל במסגרת סמכותו עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493 (א) לחוק זה עונש המוות יבוצע בירייה.

החוק לא יושם מעולם, למעט מקרים שארעי במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה (פרשת מאיר טוביאנסקי).


מאז ועד היום, עולם הפשע שהשתלט על כל חלקה טובה בארצנו ומקיים "משפטי זוטא" שבמסגרתו מוצאים להורג מתנגדים, הפך את עצמו למערכת משפט אלטרנטיבית למערכת המשפט בישראל , שבמסגרתו אף לא חסים על חפים-מפשע העלולים להיקלע לזירת האירוע.

הרסן שהטילה על עצמה מערכת המשפט הישראלית, אינה עומדת במבחן המציאות לנוכח מעשי הרצח היומיומיים ונשאלת השאלה האם יש לשנות "דיסק" בראשה של מערכת המשפט בישראל ולהחיל עונש מוות על מקרים יוצאי דופן.

גם אם מערכת המשפט תחליט בסופו של דבר על השבת עונש המוות לחיים, ידרשו שנים על גבי שנים של דיונים וסחבת משפטית מכוונת מצד עורכי דין ממולחים לאי מימוש העונש.

כיצד אפוא, מתמודדים עם ביצוע העונש מחד , ומאידך לא נופלים לידיה של סחבת?

אולי כדאי לחשוב מעתה בדרך יצירתית ול"שתף" את האסיר בקבלת ההחלטה:להשאיר את הפתרון בידי הרוצח: כפי שמתברר, קורה עם חלק מהם, שבוחרים לבצע את העונש במו ידיהם.

להשאיר בידי הרוצח את האפשרות להחליט, האם רוצה להמשיך להנמק בכלא עד יומו האחרון , ללא אותן "הקלות מטופשות" שהחוק הישראלי מחלק בנדיבות ולהפוך את חייו לגיהינום עלי אדמות, או לתת לו לבחור את האפשרות ליטול את חייו במו ידיו.

אולי זה לא נשמע הגיוני במבחן המציאות, אבל מתברר כי לא כולם בנויים לחיים בכלא. אולי הם יקבלו את ההחלטה [והביצוע] הטובים ביותר.

לא חושב שזה רצוי, משתי סיבות:
1. אדם כלוא לא כשיר להחליט על סיום חייו.
2. התאבדות זו התחמקות מריצוי עונש.

יהיה משהו, כי יש משהו

התאבדות בכלא היא חסכון של אלפים רבים של שקלים המושקעים בנבלה סרוחה אחת.