מה גורם לי לרצות לחיות, כאשר השגת התענוג/אושר/שמחה הם כ 5% מהחיים בפועל?
בעצם כאשר אני הולך לישון ומהרהר על היום שעבר, קשה למצוא שהיו רגעים שממש הייתי מאושר,
אולי ישנם רגעים שהם בסדר ללא מתח/לחץ/דאגות/כאב/סבל/יאוש/תסכול/ועוד אולם רגעים אלה עדין לא ממש הרגשת תענוג ואושר. אז בכל אופן אם רוב הזמן הוא לא בדיוק השאיפה שלי או הרצון שלי, אז למה אני בוחר להמשיך לחיות (מעבר לאחריות למשפחתי והתקוה ליותר טוב).
אשמח לקבל רעיונות ללמה כן לחיות.

זו שאלה די קשה.
לדעתי התשובה היא שזו לא אופציה לבחירה מבחינת רוב האנשים. כשרע למישהו, הוא לא בוחר בין לחיות או לא, אלא יותר בין אפשרויות שונות לשיפור/אי שיפור מצבו. גם בנוגע לאנשים שמבחינתם זו כן אופציה, עדיין הבחירה במוות צריכה להיות אקטיבית, בעוד שהבחירה בחיים היא די פסיבית. ואיכשהו, קשה לאנשים לעשות את הצעד האקטיבי הזה מסיבות אחרות (משפחה, דת) או ההדחקה שבעתיד יהיה טוב יותר.

אני גם לא מסכים איתך בקשר לחלוקה של ה5%. קודם כל, זה עניין סובייקטיבי. חוץ מזה, התענוג/אושר/שמחה זה לא תמיד המטרה. לפעמים יש מטרות ביניים אחרות (השאיפה להון, לכבוד, לשלטון, לתאוות, דת) שמסוגלות להניע את האדם בכל זמנו, למרות שבתוך תוכו הוא יודע שלא יגיע למטרה הסופית, ובעצם השאיפות הן מטרת חייו.

בנוסף, ניתן לומר שזה סוג של אינסטינקט בסיסי הטבוע באדם, בדומה לשאר החיים על פני כדה"א. אמנם האדם פועל על פי בחירה, אבל עדיין יש משהו מזה.

אשמח גם אני לשמוע דעות נוספות.

..

מטרת הביניים הן בעצם תחנות בדרך להגיע לאושר והסיפוק הגבוהה ביותר (קבלת כבוד ממישהו אולי מביאה לאושר אך אולי קבלת כבוד הי רק חלקית וכך גם תחושת האושר לא מלאה).
אז אתה טוען שמחוייבות למשפחה לדת ואף התקווה שהעתיד יהיה יותר טוב מונעות את הדם לא לממש את סיום החיים.
אני חושב שקיים בתת הכרה שלנו (נשמה?) תודעה מתוכנתת, שמגדירה את החיים כאירוע שיש לממש בכל מחיר אפשרי, אפילו על חשבון הזולת. האגו שהוא מצב מוחצן של התת הכרה מביא את האדם לשמור על חיו וכל אחד בהתאם לחינוך והסביבה ממנה שאב את האידאלים ותפיסת העולם.
האושר הוא בעצם לממש את השלמות כלומר למצוא את החסר (החלק) בפזל החיים.
האם הנשמה שלנו היא ניצוץ (חלק) מהבורא (ה'?) אז זה מקל להבין את כל האירועים הרבים בחיים שאנו בהם סובלים מתוסכלים וכו, על מנת להשלים את החסר בפזל החיים, כל אחד בפינתו הוא.

אז אתה בעצם הולך על אפשרות האינסטינקט הבסיסי.
בגדול, רוב האנשים מתכננים מה יהיה איתם מחר. אפילו ההומלס ברחוב שלא יודע אם ישרוד את הלילה, מחביא את צרורו מתחת לראש. אפילו לו המוות אינו אופציה. אדם שאין לו אפילו תקווה ל 5% של אושר, עדיין "רוצה" לחיות (גם אם הוא לא יודע שהוא רוצה) לכן יתכן שאושר אינו הגורם לרצון להמשיך חיים.

לפי היהדות, הנשמה היא אכן חלק מהבורא - ה'. רק שלא הבנתי איך קישרת את זה לשאלה.

..

אם אפשר להמשיל את הבורא האינסופי לאדם עם כל הרצונות והאגו (כי רק דרך זו אפשר אולי להפעיל הגיון על קיומו של הבורא) הוא רוצה לחוש התייחסות תשומת לב כלפיו מאיזה גורם כל שהוא, כך זיו דוגמא את עצמך אם הייתה חי על אי בודד אין סוף זמן כל הזמן הייתה רואה את אותו הנוף מזג האוויר היה יציב ללא שינויי טמפ' ובעצם תחושה שהכל סטטי, האם לא הייתה רוצה לדבר עם משהו לקבל תשומת לב פידבק לשוחח על הא ודא? כן השיעמום היה הורג אותך או פשוט הייתה סובל משיעמום באופן כרוני במשך אין סוף זמן וואלה מסכן.
על אותה מטפורה הבורא החליט לברוא מערכת דינמית משתנה עם גורם מתייחס כדוגמאת חיות אך זה לא הספיק ואז ייצר אדם עם חופש בחירה בדמותו של הבורא, לפחות הכוונה לדעתי במובן של הנשמה שהיא חלק מאלוהה ממעל, וייצר מערכת שרואה בבורא כאדון עולם שיש לתת לו את הכבוד המגיע לו, ואם לא יש צרות צרורות שנופלות על האדם שמחזירות אותו ל"מסלול הנכון".
לדעתי האושר האמיתי שהאדם חווה הוא הרגעים שהוא נמצא על ה"מסלול הנכון".
לכן קישרתי את הנשמה לאושר, כי רק חווית האושר המוחלט מספקת את הנשמה שהיא בעצם חלק מהבורא.
שמע זיו אולי זה נשמע הזוי, אך זאת תפיסה שצריך להוכיח שהיא מוטעת.
אם אנחנו בגדר החלק שלעולם לא יוכל להקיש על השלם אז אנחנו באמת לא חלק מהבורא אך אם אנחנו כן חלק מהבורא האינסופי אז בהחלט יש בידינו להבין ולהסביר את האמת העליונה.

קודם כל תירגע, אתה מעלה הרבה רעיונות ושאלות, זה בסדר גמור וזה טבעי, כך קורה כאשר אנו נוגעים בעניינים מופשטים או מורכבים שאנו לא בהכרח מבינים. אך ברצוני לחזור לשאלה הראשונית, ולמקור הבלבול.
"למה לחיות אם רק 5% מהזמן אני מאושר?"
ראשית כל, לדעתי לעולם אין לבחור במוות, אלא אם הבחירה היא בין מוות איטי למוות מהיר.
כי תמיד ביכולתך לשפר את מצבך, להסתגל למציאות ו/או למצוא נחמה.

שנית, זהה בין אושר והנאה. הנאה/שמחה היא רגש רגעי הנובע מפעילויות או רעיונות מסוימים, אליהם אתה נמשך.
אושר הוא ידיעה. ידיעה שהמצב הכללי שלך הוא טוב, ואתה מרוצה ממנו. האושר קשור לאספקטים כגון בן/בת הזוג, מצב כלכלי, משפחה והערכה חברתית.
האושר(הידיעה) יכול לגרום להנאה.

אנו נוטים להרגיש ריקנות כאשר אין לנו מה לעשות, ומשעמם. רוב הזמן אנו עובדים או לומדים או עושים משהו מהנה; וכשאין מה לעשות אנו "מבינים" לפתע שאין משמעות לכל אותם הדברים שמעסיקים אותנו.

כאן עליך לומר לעצמך שזה לא נכון. יש משמעות. אתה המשמעות.
אתה יצור תבונתי שמעצב את העולם לפי רצונותיו.
אתה לא חייב לעשות את כל אותם הדברים שאתה עושה ולא מהנים כל כך.
אתה בחרת לעשות אותם, מפני שהגעת למסקנה שהם יתרמו לנוחיותך בעתיד הקרוב והרחוק.
מעבר לזה, דע שאתה חשוב לאחרים. אתה חשוב למשפחה שלך שאוהבים אותך ותלויים בך; כך גם כן האנשים בעבודה וחברים שלך תלויים בך בדרך זו או אחרת.
דע שאתה טוב כמו כל האחרים, שווה להם אם לא יותר טוב.
אם אתה לא יותר טוב, למד להשלים עם זה, בשלווה.
אם אתה לא מצליח להשלים עם זה, הרי שאתה אדם שאפתן, ועליך להתאמץ, לעבוד ולהצטיין בתחום לבחירתך, בו תוכל להתגאות.

זכור את הדברים האלו כאשר אתה תוהה במשמעות הדברים, ותחיה באושר

אני חושב שהגישה עצמה לפיה יש להשיג אושר כל רגע מוטעית.
קודם כל אני חייב להדגיש שהגדרת המוסג אושר מאוד מופשטת ולכן קשה מאוד להגיד "עכשיו אני מאושר". לפי מילונים שונים ניתן לראות שאושר הוא מצב בין שמחה לבין אי הרגשה שלילית, כלומר אם ברגע זה אין שום דבר שפוגע או נותן לך הרגשה רעה אז אתה מאושר. מצד שני אנשים יגידו שזה אינו אושר ולכן לדעתי השואל צריך להגדיר מושג זה לפני השאלה.

בנוסף אני חייב לציין שכל רגע בחיים אנו לא מקדישים למציאת אושר אלא להגשים מטרות ביניים(כמו שכבר אמרו), לרוב מטרות אלה יגרמו לאושר רגעי אבל בילוף הזמן אנו נוטים להתייחס עליהן כדבר ברור מאליו.

לדעתי האישית עדיף הנאה רגעית(שלא פוגעת באף אחד אחר וגם לא יותר מדי בעצמי)*היא דבר שיש לשאוף אליו בכל רגע כי בסופו של דבר שום דבר מזה לא משנה(אני מצטער אם אני נשמע קצת פסימי)

"כמה שתקנו כשהיינו צריכים לצעוק, כמה צעקנו כשהיינו צריכים לשתוק
כמה נלחמנו במקום לוותר, כמה וויתרנו במקום להלחם" (מוקי)

אני לא בטוח אם זה המקום,אבל ננסה...לא מצאתי מקום יותר מתאים...
חשבתי והרגשתי לאחרונה שהנאה היא הרגשה זמנית ומוגבלת מאוד.
מה הכונה? נניח ויש אדם שמאוד נהנה מאכילת שוקולד, הוא קונה את השוקולד האיכותי ביותר ומשקיע בו הרבה כסף. הוא אוכל,נהנה מכל רגע ומרגיש מסופק מאוד.

עכשיו, בואו נעשה סטופ על הרגע של אחרי. נניח והבחור שלנו סיים לאכול, עברה דקה וגם הטעם בפה עבר. עכשיו, מה ההבדל בינו לבין אדם שישב בבית ובהה בקיר!?!?
בוא רגע התענוג גובר על הרבה,אבל מיד ברגע שאחרי,הוא לא שווה כלום!
נפתח את זה, נניח ויש שני אנשים גוססים, האחד היה הרפתקאן,גילה עולמות ונהנה מכל רגע, והשני היה אדם רגוע שהעדיף לבלות את מרבית זמנו בבית כדי לטפל באמו החולה.
עכשיו, ברגע זה ששניהים באותו מצב,מה ההבדל ביניהים מבחינת הנאה?
נכון שיש גם את תחושת הסיפוק,אבל זו תחושה אחרת,אני מתמקד בהנאה.

לכן,למסקנה, האם באמת כדאי לי להתרוצץ ממקום למקום,להשקיע כספים וזמנים בשביל הנאה?! הרי בסופו של יום ההנאה אינה שווה יותר מדי...

יש למישהו דעה אחרת או אולי דרך אחרת להסתכל על זה ככה שנרגיש באמת הנאה גם מיד אחרי הפעולה?
אני יודע שזה מבט עצוב ודכאוני על נקודת הסיום של החיים,אבל לפי דעתי ככה הם...

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי mr voss נכון שיש גם את תחושת הסיפוק,אבל זו תחושה אחרת,אני מתמקד בהנאה.

אם אתה מראש שולל את הסיפוק שלאחר מעשה אז ברור שאין לך הבדל ביניהם..

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

השאלה שלך דומה מאד לשאלה באשכול "הבחירה בין חיים למות".
קרא את תשובתי המורחבת שם.

בגדול עליך להבחין שאנו לא חיים בשביל הנאות רגעיות, אלא בשביל מספר אספקטים ארוכי תווך.
להתגלמות האספקטים האלה בחיינו נתתי את הכותרת "אושר".

הנאות רגעיות הן חשובות, אך אינן הדבר היחיד שמפיק שמחה, ואינן המשמעות היחידה לחיינו.

בסופו של דבר אין הבדל בין האנשים האלה לדעתי, אבל זה מאד תלוי באמונות של אותם אנשים.
אם נניח והאנשים לא מאמינים באל כלשהו, אז נוצר אצל האדם צורך בלמצא סיבה או משמעות לקיום שלו. לרוב הנאה הוא סיפוק זמני ולומרות שהוא עובר עדין האדם לא מרגיש שהוא "בזבז" את החיים שלו ו"השיג" הרבה.
לאדם מאמין יש תפיסה שונה להנאה כי לפעמים היא מוגבלת בחוקי הדת. כלומר יכול להיות שמימוש הרצונות שגורם להנאה יגרום לייסורים.

קצת גלשתי כאן מהנושא, אבל בעיקרון מה שאני רוצה להגיד זה שההנאה שאנו מרגישים וההשלכות שלה תלוים בנקודת המבט של האדם עצמו. אם להסתקל באופן כללי, אם אני רואה בן אדם נהנה זה לא משנה בשבילי דבר, אבל אם האדם הנהנה הוא אני אז יש הבדל עבורי.

עוד נקודה מעניינת אולי, היו הרבה פעמים שנהנתי מאוד מדבר מסוים בפעם הראשונה שעשיתי את אותו הדבר. מאז יש לי את הזיכרון של אותה הנאה גדולה ולכן אני מנסה לשחזר אותה ע"י חזרה על התהליך, אבל לא באמת הרגשתי את אותה הנאה. אז השאלה היא האם ההנאה תלויה עד כדי כך מהמצב, או אולי ההנאה דואכת כשחוזרים על התהליך.(די חבל לדעתי)

"כמה שתקנו כשהיינו צריכים לצעוק, כמה צעקנו כשהיינו צריכים לשתוק
כמה נלחמנו במקום לוותר, כמה וויתרנו במקום להלחם" (מוקי)

נמצאת בהווה בלבד והווה מסתייםממש מידית עם תזוזת הזמן קדימה ברצף אינסופי (לגבי הנשמה לפחות).
חוויות ההנאה נמצאות לדעתי בנפש בתוך ההכרה והמודעות של האדם.
בשוטף האדם טרוד באירועי המציאות הרצופה. בסוף חיו האדםלא בודק לאחור את כל עברו הנאותיו תיסכוליו וכו'
גם אז הוא טרוד איך יעבור הרגע המיצאותי שבו הוא שרוי וגם אם זה לרגע קט.
לדעתי ההנאות בחיים זה רק נקודות ציון להשוואה כאשר האדם נמצא במצגי סבל יאוש ותיסכול, שהם האירועים החשובים באמת בחיו, כי לדעתי רק אירועי סבל יש בהם את הכח לגרוםפ לאדם לתקן את המצב השלילי בו הוא נמצא.
מעניין עד כמה חשוב הצורך של האדם לחשוב על מצבו הקיומי בעוד לבעל חי זה איננו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי avig52 לדעתי ההנאות בחיים זה רק נקודות ציון להשוואה כאשר האדם נמצא במצגי סבל יאוש ותיסכול, שהם האירועים החשובים באמת בחיו, כי לדעתי רק אירועי סבל יש בהם את הכח לגרוםפ לאדם לתקן את המצב השלילי בו הוא נמצא.

השקפה קודרת.

לדעתי הסיבה שאירועים שליליים מסוגלים להניע אדם לשינוי היא העובדה שהמצב החיובי הוא אידיאלי.
הרגשה טובה היא התוצאה אליה אנו חותרים, כאשר היא לא קיימת נרצה לשנות את המצב.

אם חוסר הטעם בהנאות מתגלה לך, הרי שברגע זה החרבת את ההדוניזם.

עכשיו השאלה מה אתה חושב על חייך- האם אתה מעוניין רק לרדוף בצורה עקרה אחר הנאות או להשתמש בכוחותיך בשביל שיפור עצמי וחברתי, בשביל להשיג את הסיפוק האמיתי- יצירת "אני" שייחשב כיצירת אומנות. אז, כשאתה יוצר בפרץ אינסופי תוך שאתה פועל לשפר גם את סביבתך, האושר וחדוות היצירה לא נעלמים, לא נהיים פחות עוצמתיים עם הזמן, אלא ממשיכים ומתגברים עוד ועוד.

אני מסכים, אחד הדברים שעל כל אדם לשאוף אליו הוא שיפור עצמי, וזו מטרה שמביאה אושר ללא החיפוש של אושר עצמו, כפי שבפרדוקס ההדוניזם.

אך השלילה של הנאות לדעתי נובעת מהפחד של חוסר משמעות. והפחד לדעתי נובע מחוסר הערכה עצמית או שיעמום, את הראשון אפשר לתקן עם שיפור עצמי.

אני לא חושב שאיזה אדם שבאמת אוהב את החיים ישלול הנאות, אלא שיש בעיה בהיכן ההנאות ממוקמות: האם הן מטרה בשביל עצמן? האם מידת ההנאה היא המדד שלך לאושר? ואולי יש צורך בהנאות ובסבל בשביל ליצור ביחד אני טוב יותר שכפי שאמרנו: משום שלא ניתן לעולם להגיע לשיא (משום אינסופיות הבחירות שניתן לעשות) הרי שמדובר כאן במפעל חיים שיתן להם צבע בהיר כל חייך.

אז עם כל הפילוסופיה המדוברת כאן, עדיין האם האדם נוצר כדי להנות כל חייו?

אז אשאל אותך את מה שנשאל באשכול הזה http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=499246
אם האדם לא חי בשביל הנאה, מה מניע אותו לחיות?

..

קראתי את האשכול . לפי דעתי גם אם האדם לא נהנה הוא חי. גם בתנ"ך זה מוזכר בפסוק " מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" כלומר כל עוד האדם חי אין לו כביכול מה להתלונן. ורק אם הוא חוטא הוא חסר.
אם מדברים על אנשים שמתים מצער, אכן יש כאלו אנשים. אמנם הם בעלי רגשות עזים שמשפיעים על כל המערכת החיסונית של האדם ומפילים אותה כשהם מתפרצים בצורה עזה במיוחד.
אבל רוב העולם לא כאלה. ורק אלו שמוכנים לשים קץ לחייהם מרוב צער ודיכאון וכדו' הם המלמדים אותנו שבשביל שהאדם ירצה לחיות הוא חייב סיפוק עצמי בחיים. ואין שום קשר בזה להנאה. וכמו שכתב קודמי שיש הבדל בין סיפוק להנאה.

'תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו'. (בבלי עירובין יג ע"א)

עדיף לאדם לא לחיות. אבל עכשיו שהוא חי, יעבוד ויתהה.

האדם הוא השלך, אין הוא עוצר או נח, שכן איננו יכולים להפסיק לחשוב לרגע, תמיד דינמים.
אנו נידונים לעבוד, אחרת נמות. אך לא מספיק לעבוד, שכן ניחנו ביצרים- רגשות.
את הרגשות אפשר לחלק שניים- משיכה וסלידה.
משיכה יכולה לנבוע מדברים פשוטים או מופשטים: אכילת שוקולד-קבלת קידום בעבודה.
אנו לרוב דוחפים אל הדברים שמושכים אותנו אך לא תמיד, לפעמים אנו דוחפים אל הסלידה הפשוטה כדי שנוכל ליהנות מהמשיכה המופשטת.
לדוגמא: לוותר על חתיחת העוגה האחרונה למישהו אחר כדי שנרגיש נדיבים.

אתם אומרים הנאה וסיפוק, אני אומר פשוט ומופשט, ואני לא מבין למה הורדתם את הסיפוק דרגה מתחת להנאה.

האדם צריך לשאוף אל הפשוט וגם אל המפושט. בלעדי אחד יהיה ריקני ובלעדי האחר לא יהיה.

זה לא נכון לדעתי. הנה אסיר העולם בבית הסוהר. אין לו סיפוק מכלום, וגם לא יהיה לו כי הוא בצינוק לנצח. אפילו הוא ינסה להפעיל כל עורך-דין אפשרי כדי להתחמק מעונש המוות. וזה אפילו במקרה הקיצוני הזה, כי הרי גם אם לא יבצע פעולה אקטיבית, הוא ימות.

..

לא הבנתי עם איזו נקודה אתה לא מסכים. "הסיפוק מעל ההנאה"?
כי למיטב הבנתי באשכול הזה, סיפוק הפך כותרת להנאות מופשטות יותר, ערכיות יותר, כפי שנאמר.
בעוד הנאה היא כותרת לעונג עקב דברים פשוטים כמו אוכל.

אתה צודק, סיפוק הוא סוג של הנאה (או להפך) והתגובה שלי מכוונת יותר להודעה 12# באשכול, שבה נטען

ציטוט:

"המלמדים אותנו שבשביל שהאדם ירצה לחיות הוא חייב סיפוק עצמי בחיים"

ומציב דוגמא השוללת סיפוק כלשהו.

..

צודק.

לדעתי הרצון לחיות נובע מתוך רגש הפחד, שמגן עלינו ממעשים מסוכנים.
לכן אנו יותר אמיצים כשאנו שיכורים.

אני מאחד את שני האשכולות "הבחירה בין חיים למות" ו-"נקודה למחשבה"

לדעתי, רוב האנשים מפחדים ממוות כי כשמתים אי אפשר לחזור לחיים, לעומת זאת מוות אנחנו יכולים לבחור בכל רגע לבצע, ואי אפשר באמת לדעת מה יהיה כשנמות, ובסופו של דבר כולנו נמות, אז עדיף לנצל את הרגעים הקטנים של ההנאה.

ציטוט:

זה לא נכון לדעתי. הנה אסיר העולם בבית הסוהר. אין לו סיפוק מכלום, וגם לא יהיה לו כי הוא בצינוק לנצח. אפילו הוא ינסה להפעיל כל עורך-דין אפשרי כדי להתחמק מעונש המוות. וזה אפילו במקרה הקיצוני הזה, כי הרי גם אם לא יבצע פעולה אקטיבית, הוא ימות

לדעתי יהיה לאסיר הזה טוב כשהוא יתרגל לרגע.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

לדעתי אנשים מפחדים ממוות מפני שזה משהו לא מובן, מעבר לתפיסת האדם; זו תגובה טבעית לכל דבר לא מוכר, כאמצעי הגנה.

הבחירה במוות היא קשה לרוב האנשים מפני שהיא אקטיבית, בעוד שלבחור לחיות זה פסיבי.
נכון, עלינו להעריך את רגעי השמחה בחיים, אך לא לראות בהם כמהות לחיינו.
מהי פילוסופיית החיים שלך, לגבי מהות ומוות?

אני חושבת שבסופו של דבר, המהות של כל בן אדם זה משהו שהוא נהנה לעשות. קל לנו יותר לראות את החיים בצורה פסיבית, ולכן כשאנחנו מסתכלים על היום שעבר, אנחנו רואים את הרגעים הלא נעימים, המשעממים, הלא משמעותיים. בשביל זה אנחנו צריכים לחפש גם את הרגעים הטובים של היום, וכשמחפשים אותם אפשר להבין את משמעות החיים.
מטרה, משפחה, ילדים, אושר -אלו זה דברים שאנחנו מחפשים בשביל הרבה רגעים של הנאה.
כשאנשים אומרים שהם מאושרים, הם לא מתכוונים שהחיים שלהם מושלמים, הם מתכוונים שיש בהם הרבה רגעים של הנאה.
זאת מהות החיים, בעניי לפחות.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

אני מסכים שרגעי ההנאה חשובים כדי שניהיה מרוצים מחיינו, אך גם ערכיות חשובה. קראי את תגובה מספר 6.

אני חושבת שערכיות חושבה אך משנית.
בנאדם קם לעבודה בשביל נוחיותו לעתיד בשביל שיהיו לו רגעים של הנאה.
ובאשר למשפחה - בנאדם בהחלט חשוב למשפחה שלו ולחברים שלו, אבל אני לא חושבת שצריך להתלות בזה ולחשוב שאתה חי בשביל המכרים שלך, אלא אתה צריך להסתכל על הצד האופטימי של היום, ולשאוף ליותר טוב.
במילים אחרות, צריך להנות מהרגע ולחשוב על המחר.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

אני לא אומר שצריך להיתלות באהבה של אחרים; יש אנשים שלא מסופקים ע"י הנאות רגעיות ומחפשים משהו משמעותי יותר בחיים שלהם. עקב אי מציאת דבר כזה יש אנשים שנכנסים לדיכאון. בתגובה 6 כתבתי מה לדעתי אדם צריך לזכור כדי לא להיכנס לדיכאון.

לדעתי שני דברים יכולים להיות מספיק משמעותיים בשביל האדם:
1.מפעל חייו של אדם, כל מה שהשיג עד כה.
2.מאפיין אישיותי או התמחות\ידע בתחום כלשהו, משהו להתגאות בו.

חלק מההנאות של בן אדם הוא הידע והתמחותו. בן אדם מחפש את עצמו, נוסע לתאילנד, הודו, לאשראמים בשביל להכיר את עצמו, להבין מה באמת הוא אוהב לעשות, ובן אדם שלא מוצא את עצמו, נכון, הוא נכנס לדיכאון.
אין ספק שהישגו של האדם הוא דבר משמעותי, אך הוא לא המהות - לפחות לא בעני, וגם לא המשפחה. בן אדם מחפש אחרי משהו משמעותי בשביל להנות יותר, כי לא מספקים אותו הנאות רגעיות.
הרבה אנשים מוצאים משהו משמעותי בחיים שלהם, אבל עדיין לא מרוצים.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

נכון. בסופו של דבר רוב בני האדם לא מסתפקים במה שיש להם ותמיד ישאפו לעוד, זהו טבענו. אילולא היינו כך, יכול להיות שהיינו מסתפקים בטכנולוגיה של תקופת האבן.

כשאדם יודע שיש לו חיים משמעותיים וטובים, הוא בדרך כלל יהיה מסופק, כל עוד הוא עסוק בדבר מה משמעותי רוב הזמן. אם הוא אינו עסוק רוב הזמן, אפשרי שלא ירגיש כך, ולדעתי עליו למצוא תחביב.

אולי זו גישה פסימית, אך כדי להרגיש טוב עליך להסיח את דעת עצמך מהמחשבות המדכאות.

ציטוט:

אם הוא אינו עסוק רוב הזמן, אפשרי שלא ירגיש כך, ולדעתי עליו למצוא תחביב.

בדיוק קראתי אתמול על השעמום
http://fgcl16.b1.gns.co.il/articlef...41434639953.pdf

גם הרגעים המשעממים הם משמעותיים כדי להתפתח.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

אני מסכים לגמרי עם המאמר. אני פשוט מעולם לא החשבתי את אותם רגעים של הרהורים כ"שעמום", חקירה פנימית חשובה באותה מידה כמו חקירה חיצונית.

האופציה לחיות גם אם לא במצב האידאלי בשבילך עדיין עדיף באלפי מונים על מוות שיהווה סוף לכול.
חוץ מזה, אם החיים שלי לא בדיוק כמו שהייתי רוצה אני רואה את זה כאתגר לשפר אותם. לא לקחת שני צעדים אחורה ולברוח מהתמודדות. בטח לא לחשיבה קיצונית כזאת.