6 השנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור היוו את תקופת ההתעצמות המשמעותית ביותר בתולדות צה"ל, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכות מערכות הנשק. ברם, לא כל זרועותיו של צה"ל התעצמו במידה שווה, וסדר העדיפות בא לידי ביטוי ברור מאוד במלחמת יום כיפור. אנסה לייצר כאן סקירה השוואתית על בסיס מקורות ידע מוגבלים. אשמח לתיקונים ותוספות.
דומני כי יש ערך לדיון זה משום שחוסר האיזון (להלן) בתוכניות ההצטיידות וה"קשב" הפיקודי מבחינת תיכנון, אימון ותו"ל לא ממש פס מהעולם ומוסיף להתקיים גם היום.
ראשית, החייל שבו התרחשה ההתעצמות המרשימה ביותר הוא דווקא חייל הים. במלחמת ששת הימים התבסס חייל הים על כלי שיט מיושנים (משחתות וטרפדות) וכמעט שלא בא לידי ביטוי בלחימה. יתרה, זמן קצר מאוד לאחר תום הקרבות הוטבעה אחת המשחתות המרכזיות ("אילת") ולכך היו השלכות קשות מבחינת אבידות ומוראל. למלחמת יום הכיפורים התייצב חייל הים על סידרה של ספינות טילים חדישות ומצוידות בטילי ים-ים מתקדמים והציג את המאזן הטוב ביותר מכל זרוע אחרת של הצבא: הטבעת מספר לא מבוטל של כלי שייט של האויב ללא אובדן אף כלי שייט משלו.
החייל הבא בתור הוא כמובן חייל האוויר. במלחמת ששת הימים עמדו לרשות החייל קצת יותר ממאתיים מטוסי קרב. כולם מתוצרת צרפתית וחלקם כבר מיושנים למדי. בתקופה שבין המלחמות נפתר צה"ל מחלק ניכר מהמטוסים הצרפתיים (מכולם פרט למיראז') ורכש במקומם כמות גדולה של פנטומים וסקייהוקים-מיטב מטוסי הקרב האמריקאים דאז. חייל האוייר אומנם לא השכיל לייצר תו"ל יעיל להתמודדות עם בעיית טילי הנ"מ אך מבחינת מערך מטוסי הקרב הרי שהסד"כ גדל והפער האיכותי מול מטוסי צבאות ערב גדל מאוד גם הוא.
בזרוע היבשה היה זה בעיקר חייל השריון (ליתר דיוק-חייל הטנקים) שהתעצם. כלקח מהצלחת השריון במלחמת ששת הימים גדל מאוד מספר יחידות הטנקים בסדיר ובמילואים. אם להתייחס למערך הסדיר בלבד, הרי שבמלחמת ששת הימים היו רק 2 חטיבות טנקים סדירות (7 ו-14) ובשניהם 2 גדודי טנקים.
במלחמת יום כיפור כבר היו לכל אחת משתי חטיבות טנקים אלו 3 גדודי טנקים ובנוסף היו עוד לא פחות מ-3 חטיבות שריון נוספות-500, 401 ו-188. במילים אחרות, כח הטנקים הסדיר גדל ביותר מפי שניים תוך שש שנים! נוספו גם טנקים למילואים. לגידול הכמותי נלווה שיפור איכותי משמעותי-במלחמת ששת הימים מערך השיריון כלל עדיין שיעור גבוה של טנקי שרמן (לדורותיהם) ו-AMX לצד טנקי מג"ח ושוט. במלחמת יום הכיפורים ה-AMX כבר לא היה קיים וטנקי השרמן היוו מיעוט זניח בכלל מערך הטנקים שלחם בפועל. טנקי השוט הושבחו משעותית לשוט קל, נרכשו טנקי מג"ח מטיפוס מתקדם יותר והושבחו והוכנסו לישרות טנקי T54./55 ("טיראן") שהיו גם כן מתקדמים יחסית.
חייל התותחנים עבר שידרוג איכותי ונכנסו לשירות תותחים מתנייעים מתקדמים. אולם, מבחינה כמותית לא היה גידול משמעותי וכמות הארטילריה הסדירה שעמדה לרשות צה"ל הייתה זניחה בכלל, וביחס לעוצמת הארטילריה של האויב בפרט. מצב זה התקיים למרות שבמלחמת ששת הימים הארטילריה הוכיחה עצמה כמרכיב חיוני להצלחה (למשל בקרב אום כתף, במתקפת הנגד בעמק דותן ועוד) ולמרות שבמלחמת ההתשה הובהר שיש מחיר יקר לנחיתות צה"ל בארטילריה. נראה כי הייתה הסתמכות על חייל האוויר כ"ארטילריה מעופפת" ועל כך שבהינתן התרעה מספקת בטרם מלחמה יגויסו ויוכנסו לקו יחידות תותחנים במילואים שיגשרו ולו במידת מה על הפער מול הארטילריה הערבית (לעדותו של אברהם אדן). על חשיבות הארטילריה בקו לעצירת הסתערות חיי"ר מצויד בנ"ט נראה שלא חשבו יתר על המידה.
המערך המוזנח והמנוון ביותר היה כמובן מערך החי"ר/חרמ"ש. מבחינת סד"כ הרי שלא היה גידול משמעותי. בשתי המלחמות המערך הסדיר כלל את חטיבת גולני, חטיבת הצנחנים (+פלוגות נח"ל) ושני גדודי חרמ"ש (יש לשים לב שבעוד במלחמת ששת הימים היה גדוד חרמ"ש לכל חטיבת שריון, ביום כיפור היו חטיבות שריון ללא חרמ"ש אורגני כלל (חטיבה 7, 188). לכל היותר נוספו בתקופה זו עוד 2 גדודי סיור מוקטנים לפיקוד מרכז ופיקוד צפון (חרוב ו-אגוז)
מבחינת ציוד הלחימה לא היה כל שינוי בין המלחמות. החי"ר הישראלי הוסיף להיות מצויד באותו נשק אישי נחות בהשוואה לקלאצ' ובעיקר באמצעי נ"ט וסיוע מיושנים ובלתי מתאימים. למול החי"ר/קומנדו המצרי והסורי שהיו מצוידים היטב ברקטות אר פי ג'י וטילי סאגר, החי"ר הישראלי עמד עם בזוקות ותול"רים. למעשה, העדר נשק מסייע רציני הפך את החיי"ר הישראלי לבלתי רלבנטי במתארי לחימה רבים (כולל הגנת מעוזי קו בר לב, אילו חלילה אכן הייתה נשלחת אליהם בזמן חטיבת הצנחנים). חמור אף יותר היה העדר ההשקעה בנגמ"ש לחימה ראוי לכוחות החיי"ר והחרמ"ש. לחלק מהכוחות הסדירים והמילואים (בעיקר לחרמ"ש ויחידות הסיור) היו נגמ"שי m-113 שנרכשו במשורה מארה"ב. לכוחות האלו הייתה ניידות אך כבר אז היה אפשר לצפות שתילקח בחשבון הפגיעות של כלים אלו ויישקלו כלים אחרים או תוספת מיגון. אולם, חלק ניכר מהחי"ר (שתיפקד למעשה כחרמ"ש), ובוודאי בכוחות המילואים, היה מצויד עדיין באותו זחל"ם מיושן ופגיע. למרות שבמלחמת ששת הימים (למשל בקרב על עמק דותן) הומחשה הפגיעות הרבה של כלי זה בשדה המערכה המודרני (וזאת עוד טרם ימי הסאגר וה-אר פי ג'י) הכלי נותר בשירות ואפילו לא עבר שידרוג משמעותי מבחינת המיגון. כתוצאה, חלק ניכר מהחרמ"ש הצה"לי שהיה קיים על הנייר במלחמת יום הכיפורים כלל לא בא לידי ביטוי בלחימה משום שלא ידעו איך להפעילם (מבחינת רמת האימון והתו"ל החרמ"ש הוזנח מאוד בין המלחמות) ומשום שנראה כי ברור היה שרמת היכולת והציוד שלהם לא מאפשרת להטיל אותם ללחימה רצינית. כתוצאה מכך נוצר מחסור מלאכותי בחיי"ר וחרמ"ש ויחידות מסוימות (בעיקר חרמ"ש סדיר, גולני, צנחנים, וגדודים נבחרים בסדיר ובמילואים) הופעלו לעייפה.
ניתן לקבוע שאילו היו בגיזרת סיני, בנוסף לכוחות הטנקים, ארטילריה משמעותית וחי"ר מצויד היטב בכמות משמעותית (את כוחות החרמ"ש המעטים שהיו שם פיצלו באופן שעיקר אותם לחלוטין) הרי שההיסטוריה הייתה שונה לחלוטין.

אם תבדוק את ההתעצמות שבין כיפורים ללבנון2, תראה שלפחות חייל אחד שוב נשאר במקום, שזה אומר הלך אחורה, והוא חיייל התותחנים. לא לומדים לקחים.

חיל האוויר בתקופה זו שיפר לעין ערוך את היתרון האיכותי שלו על פני חילות אוויר עוינים ומערכי הנ"מ שלהם, כך שיכול היה לשמש בארטילריה מעופפת בצורה טובה יותר מאשר בכיפורים.

מצד שני, מערך ה-MLRS, עם הרקטות לטווחים הארוכים, חלקן מצרר, חלקן מתקנות מסלול, נותנות מענה יפה לעניות דעתי.
אני לא מכיר את המערך של התומ"תים , אז אין לי מושג..

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

את איסוף המודיעין הקרבי שלו בזמן אמת
דבר שהתחייב מלקחי המלחמה ההיא
בה חיל האויר הסתמך עך מודיעין מצה''ל ולא מודיעין יעודי
דבר שהתבטא בהרבה כשלונות צורמים של מבצעי החיל

חיל התותחנים עבר מהפך לאחר מלחמת יום כיפור. כל גדודי המכמת 120 מ"מ הוסבו לרוכב. הוקמו מספר אגדי רוכב. גדודי הרוכב קיבלו קנים ארוכים יותר מאלה ששירתו בשני הגדודים שהיו ביום כיפור. גדודי השרמן הסדירים הוסבו גם הם לרוכב. גדוד המכמת 160 ממ הסדיר הוסב לרומח (בפועל, סד"כ הרומח הסדיר הוגדל בסוללה אחת). הגדודים הנגררים הוסבו לקנה המודרני יותר, M71 . גדודי השרמן רוכזו באגדים נפרדים, והוסבו אף הם, במהלך שנות ה-80 לגדודי רוכב. בהמשך שודרגו גם הרוכבים.הוקמו/הוסבו גדודי MLRS. ועדיין אני סבור כי חיל התותחנים ממשיך להיות הבן החורג במשפחה, וממשיך להשתמש בציוד מיושן, לא מספיק ההולך ומתגרט עם השנים.

.

בתור תותחן לשעבר, אני חושש שאתה טועה. היחידות הכי מתקדמות טכנולוגית בזרוע היבשה, נמצאות בתותחנים. פרט למורן אני לא יודע בעוד אילו שמות ניתן לנקוב, אבל ללא ספק החת"ם קפץ כמה וכמה מדרגות מאז יו"כ.

אלא שארטילריה היא קודם כל כיסוי שטח (כלומר, תותחים ומטל"רים) וכאן יש פערים, בוודאי כמותיים

הבעיה היא שבהרבה מקרים ע''ס התוצאות מסיקים מסקנות לא נכונות
ומלקחי ההצלחנ המסחררת של השריון והאויר בששת הימים
הסיקו בצה''ל מסקנה שמספיק עדרי טנקים רבים שירוצו מהר קדימה ושום דבר אחר
הזניחו כמעט לגמרי את האיסוף הרבי ואת יחידות הסיור את החי''ר ואת הארטילריה
את התוצאות ראו קצת באיחור במהלך מלחמת יוה''כ ואחריה ניסו במהירות לתקן....בהצלחה??

מתוך אתר מורשת חיל הים

http://www.hi-teach.com/infohub/Main.asp

בשנת 1963 אושרה במטכ''ל תכנית חיל הים לבנין סדר כוחות המבוסס על ספינות טילים ,אשר יחליפו את המשחתות ואת ספינות הטורפדו . התכנית הייתה לפתח את הספינות במספנה זרה, לבנות סדרת ספינות ראשונה ועם רכישת הידע והניסיון להמשיך את הבניה בארץ . הספינות תחומשנה, על פי תכנית זו, בטיל הים-ים הישראלי 'גבריאל', שפותח בארץ באותן שנים, ובמערכת נשק מתקדמת להפעלת הטילים והתותחים שפותחה אף היא בארץ .


תחילה דובר על ספינת היגואר של מספנת 'לורסן' הגרמנית, ספינה זו הייתה בנוייה עץ אך נראה הייה שתתאים, אחרי מסםפר שינויים, לצרכיו של חיל הים. עובדת העיסקה המתרקמת נודעה למדינות ערב ובלחצן עצרה ממשלת גרמניה את ההתקשרות.


עירנותם של מספר קצינים בחיל הים איפשרה את הפיתרון -התברר עפ''י פרסומים גלויים כי מספנה קטנה בשרבורג עובדת בשיתוף פעולה עם מספנת 'לורסן'.

בשנת 1965 נחתם חוזה עם מספנות 'שרבורג' בצרפת, לבניית שש ובהמשך הורחב החוזה לשתיים עשרה ספינות מהירות שנקראו ספינות 'סער'.
במהלך השנים 67 - 69 הגיעו ארצה שבע הספינות הראשונות.
על חמש הספינות הנותרות הוטל איסור לעזוב את המספנות עקב ה'אמברגו' שגזר נשיא צרפת, גנרל דה-גול על ישראל.
חיל-הים לא ויתר. במבצע חשאי ומתוכנן היטב הוברחו חמש הספינות (אח'י סופה, אח'י געש, אח'י חרב, אח'י חנית ואח'י חץ). בליל ראש השנה הנוצרי , דצמבר 1969 הפליגו לישראל והצטרפו לשייטת הסטי'לים הישראלית. כאמור התכנית המקורית שאושרה כללה כוונה לבנות את המשך כוח הסטילים בארץ . ואכן בשנת 1968 אושרה בנייה בארץ של סדרה נוספת של שישה סטילים גדולים יותר. היו אלו ספינות ה'סער 4' מדגם 'תכלית'.

התעצמות בכמויות אמל"ח ומערכות נשק אינה כשלעצמה "תרופת פלא", ראה למשל את ההצטידות האדירה לאחר
מלחמת יום הכיפורים.
המתכננים בצה"ל לא הפנימו את השינויים והאילוצים המדיניים שבאו בעקבות מלחמת 6 הימים ולמעשה והמשיכו לחשוב במושגי טרום 67.
עמנואל ולד בספרו "קללת הכלים השבורים" (המבוסס על מחקר גנוז שלו שנערך בהזמנת צה"ל) נוגע בנקודה הזו. מלחמת לבנון ב-82 באה לאחר קליטה מאסיבית של אמל"ח דבר שלא תרם להישג צבאי מערכתי.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

מודיעין צבאי אשר "בא במגע יומ-יומי" עם האויב, אז והיום ומסיבות המובנות לא ניתן להוסיף.
זה חסך "קצת" בחיי אדם בזמן הלחימה ובכלים ותמיד יש מקום לשיפור.
רק דבר אחד אוסיף אם האויב מתקדם בצעד אחד - אנו צריכים להקדם בלפחות שלשה והאם כך זה נעשה
תחליטו בעצמכם.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

בתחום האיסופי כן, בהחלט. ובתחום הערכתי?....

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

אבל כאן זה עולה בדם והרבה דם...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מה שניסיתי לומר זה שבתחום האיסוף היתה הצלחה משמעותית אבל רגרסיה חמורה בתחום ההערכה
שתוצאותיה בקבלת ההחלטת בדרך לפרוץ המלחמה.
כן, אף אחד לא מושלם אבל יש מרחק רחוק לזלזול באויב וניטרול כל מי שהיתה לו דיעה שונה כפי שהיה בקרב גורמי ההערכה.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

חיל התותחנים עבר שדרוג משמעותי בין שתי המלחמות, אולם יש לזכור כי עיקר השדרוג היה בהסבת מספר גדודים(כתריסר בערך) לגד"בים על בסיס תובת שרמן- כלים שהיו מיושנים ובלתי אמינים מלכתחילה. כמו כן הוסבו שני גדודים לרוכב קצר והוקמו 4 גדודי רומח (אחד מהם הוסב מ M52) לקראת המלחמה הוסבו כ-2 גדודי L-33 מתנייעים, גם הם על בסיס תובת שרמן, אבל עם קנה מודרני יותר ובעל טווח גדול יותר. מבחינת מודרניזציה של התותחנים אפשר למנות גם שני גדודי 130 מ"מ נגררים, סוללת M102 מוטסת וסוללת עברי שלא באה לידי ביטוי. עיקר המערך ביום הכיפורים התבסס על גד"בים ומכמתים מיושנים ומקרטעים, אבל היתה בהם התקדמות רבה לעומת חת"ם של ששת הימים שהתבסס על גד"שים 25 ליטראות, מספר מועט של M50 הרבה מרגמות, חלקן מתנייעות וחלקן נגררות ושלושה או ארבעה גדודים מתנייעים 105 מ"מ.

.

במלחמת יום הכיפורים, היות ולא הייתה ממש סוללה. והמשגר סבל מתקלה. לעומת זאת כידוע לך פעל גדוד המטל"ר 240 מ"מ, שממש לא היה מודרני, אבל היה חידוש בחת"ם.

סליחה ששכחתי אתכם. היו עוד כמה שלא הכנסתי, כגון הגד"ש 122 קצר ושאר מוזרים, חלקם שירתו רק חלק מהתקופה שבין שתי המלחמות (ע"ע M52).

.

מהו גד"ש? גדוד שלל?

גדוד שדה. מקובל לכנות כך גדודים נגררים בעלי קוטר קטן יותר (להבדיל מגדודים בינוניים 155 מ"מ). בצה"ל כונו כך גדודי ה-25 ליטראות ואחרי ששת הימים - גדודי ה-122 מ"מ קצר, נגרר.

.

1. במידה ולא עשית כן, ממליץ לך לקרוא את ספרו הקצר המצויין של אלוף במיל' חיים נדל בנושא זה - "בין שתי המלחמות: הפעילות הביטחונית והצבאית לכוננות והתכוננות של צה"ל, מתום מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים"
2. לא רק המיראז הצרפתי שרד את המהפכה האמריקנית אלא כמובן גם הסער/סמב"ד (וגם הסופר פרלון והאלואט במערך המסוקים)
3. התקופה הנ"ל אינה מהווה את תקופת ההתעצמות הגדולה ביותר בתולדות צה"ל - זו שאחרי מלחמת יוה"כ 1974-1982 הייתה גדולה ממנה בהרבה הן בתחום הכמותי (בצבא היבשה+מודיעין+ים בעיקר אבל גם בח"א) והן בתחום האיכותי (בכל הזרועות).

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong1 1. 3. התקופה הנ"ל אינה מהווה את תקופת ההתעצמות הגדולה ביותר בתולדות צה"ל - זו שאחרי מלחמת יוה"כ 1974-1982 הייתה גדולה ממנה בהרבה הן בתחום הכמותי (בצבא היבשה+מודיעין+ים בעיקר אבל גם בח"א) והן בתחום האיכותי (בכל הזרועות).

אכן, לאחר מלחמת יוה"כ היתה קליטה מאסיבית של אמל"ח אולם לא היה שידוד מערכות מבחינה תפישתית.
אל"מ (מיל.) עמנואל וולד (ולא רק הוא) מעלה במחקר שביצע כשלים רבים התפיסתי שלא זכו לטיפול לאחר המלחמה ושבאו לידי ביטוי במלחמת לבנון הראשונה.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

לגבי החי"ר:

1. חסרונות העוזי וה- FN היו ידועים, רובה הגליל היה כבר בשלבי פיתוח ב- 73'.
2. לגבי הזחל"ם: גולני והצנחנים הסדירים השתמשו בו ב- 67' להתקפות על יעדים מבוצרים (בכיבוש הגולן ובפתחת רפיח). האבדות היו כבדות אך נסבלות. להבנתי, הזחל"ם גם היה מוצלח בפשיטות בכראמה ובלבנון (קלחת). כך שהפגיעות שלו לא היתה ברורה. מפקדים שזכרו את הזחל"מים והטנקים כובשים יעדים שבוצרו ע"י המצרים במשך חודש~ ב- 67' הופתעו בצדק מהמתחמים שאותם מצרים הקימו בימים בודדים ב- 73'

השאלה המעניינת היא, אם ב- 73' היה זמן לתכנן מתקפה סדורה על המתחמים המצריים, האם היה הבדל בין זחל"מ ל- M113 (עם עבירות עדיפה). אני חושב שהבעיה העיקרית היתה תכנון ישראלי גרוע (בגלל הצורך להגיב לפעולות מצריות) ולא אמל"ח.
שאלה מעניינת נוספת היא, האם הארטילריה הסורית והמצרית התעצמה בין 67' ל- 73', או שפשוט מפקדי 67' ידעו לנטרל אתה.

התשובה הכללית לשאלה שלך היא קצת שונה. ב67' הסורים והמצרים לא נלחמו כצבאות אלא ביחידות נפרדות כמעט ללא סיוע וללא תיאום. לכן המסקנות שלך לטעמי קצת שגויות - גם בנושא של הארטילריה ובעיקר ביעילות של הזחל"מים - בכל מקום שהאויב נלחם ביעילות, שימוש בזחל"מים לווה באבידות כבדות וחוסר יכולת להמשיך במשימה, גם ללא כמות הנ"ט שגדלה מאוד בצבאות ערב בין שתי המלחמות (קח דוגמה מהצנחנים בעזה).

לגבי החי"ר: לחי"ר היו מספר חסרונות -
1. חוסר יכולת להתמודד ביעילות עם חי"ר בטווחים רחוקים יותר - נק"ל
2. מחסור בנ"ט יעיל וברמות הנמוכות
3. מחסור באמצעי ניוד קלים וכבדים.

בסופו של דבר הבעיה של צה"ל לא היתה קשורה כלל להתקפה סדורה (אם כי נראיתה כבר בששת הימים בעיה להתמודד מול מערכים חפוזים), כי אם להעדרו של תו"ל לחימה משולב. היו התקפות סדורות של שריון על נ"ט שנכשלו כשלון חרוץ או הצליחו באבידות איומות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

הארטילריה הערבית כנראה התעצמה. אבל, יש לזכור כי בששת הימים פעל חיל האויר ביעילות גדולה יותר נגד סוללות הארטילריה של האוייב ללא איום טק"א. גם המתחם הארטילרי המצרי הגדול בעורף אום כאתף, הותקף כידוע ע"י חיר"ם מוסק ושותק בחלקו.

הזחל"ם לא היה מעולם כלי הסתערות מוצלח. לכל היותר הוא היה כלי הובלה די מקרטע. מיגון הצד שלו היה עמיד יותר בפני נק"ל ורסיסים מאשר האלומיניום של ה- M113.

המתחמים המצריים שהוקמו ב-73 בגדמ"ז היו מתחמים חפוזים, מבוססים על שוחות שועל אישיות ולא על עמדות ותעלות קשר. כל המתחמים קיבלו חיפוי נ"ט יעיל של טנ"ט וטנקים, שהוצבו בעורפם. היחידות הקדומניות צויידו בהרבה מטולי נ"ט אישיים. כיוון שצה"ל הסתער בעיקר רק עם טנקים ובחיפוי ארטילריה מועטת, גבו המתחמים האלה מס דמים מהכוחות הרכובים. כאשר החיילים המצריים הוציאו את ראשיהם מתוך השוחות רק כאשר הטנקים היו כבר על היעד, או בין כוחותיהם (דוגמא קלאסית לכך - קרבות חמוטל )

.