לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #2  
ישן 14-01-2010, 23:37
צלמית המשתמש של b.a
  b.a b.a אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.05
הודעות: 4,338
הביטוי "נבגדים" חוטא לאמת
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי gm4450 שמתחילה ב "מלחמת יום כיפור- סיפורם של הנבגדים על הרכס"

על סיפורה של חטיבה 188, כפי שהוא משתקף בספרו של ברקאי , כבר התקיים דיון בפורום הזה. קשה לי לראות כי משהו בגד בלוחמי החטיבה. מנגד את ספרו של משה גבעתי טרם קראתי. אבל גם כך, הביטוי "נבגדים" צורם לי. חבורת הלוחמים האמיצה שנותרה על התל לא נזנחה, אלא נותקה ע"י כוחות דיבזיה 5 הסורית, שהבקיעו בגזרה ושטפו את דרום רמה"ג. את סיפורם של השריונאים מגדוד 82, שניסו לבלום את השטפון הסורי, ולהגן על התל, ניתן ללמוד בספרו של ברקאי. עם זאת, גם גדוד 50 לא זנח את לוחמיו, המג"ד יורם יאיר (יאיא) שלח לצורך חילוצם 3 נגמשים, אל נפגעו לא רחוק מהמוצב. תוך שהם סופגים אבידות קשות ביותר מול עיניהם הכלות של לוחמי התל. לתל הושת סיוע ארטילרי ע"י.גד"כ המילואים 412, את הסיפור שמעתי אישית מפי המג"ד מיד עם גיוס הסוללה הראשונה שלו, פרס אותה לסיוע לטובת התל. גם ידוע לי, משיחה עם אחד מלוחמי התל, כי הסיוע הארטילרי, ובמיוחד קולו הרגוע בקשר של מפקד הסוללה, תרמו למוראל של הלוחמים .
לנוכח דברים אלה, והאבידות הקשות שסבלו אנשי גדוד 50 והשריונאים, אשר סייעו לתל, איני מצליח להבין מאין הומצא הביטוי "נבגדים".
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 15-01-2010, 03:03
  קגנס קגנס אינו מחובר  
מנהל
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,908
זה עניין מורכב אבל לעניות דעתי לא הוגן להכליל לגבי כלל המעוזים
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "זו שאלה כבדה מאד, והיא פתוחה..."

קודם כל, הרבה מאוד חיילים וקצינים נהרגו בניסיון לחבור למעוזים. אם מישהו החליט במקרים מסויימים שהסיכון גדול מדי הן מבחינת כמות האבידות והן מבחינת שחיקת הכוח שבסופו של דבר צריך להכריע את המערכה, אזי החלטה לא לצאת למבצע פינוי לא יכולה להיחשב "הפקרה" (לדעתי).
שנית, יש לזכור ש"רק" 5 מהמעוזים נכבשו בידי המצרים בעודם מאוישים. כל השאר (ונשאיר את בודפשט בצד) פונו או התפנו בכוחות עצמם. עד הפינוי/התפנות המעוזים ברובם בסך הכל החזיקו מעמד באופן סביר ושיעור האבידות שלהם לא היה גבוה יותר משיעור האבידות של כוחות אחרים במלחמה. קשה לומר שהחיילים במעוזים אלו הופקרו. הם נלחמו כפי שמצופה מהם בתפקיד שנקלעו אליו במלחמה ואחר כך פונו על ידי צה"ל (לא פעם תוך מאמצים לא פשוטים ומסוכנים) או שהמצב איפשר להם להתפנות בעצמם, מה שמייתר לדעתי את הכינוי "הופקרו" לגביהם. זה שבחלק מהמקרים הכוחות שיצאו מהמעוזים הסתבכו או נקלעו למארב קטלני זה סיפור אחר ושוב לדעתי לא קשור ל"הפקרה".
לגבי 5 המעוזים שנכבשו-כאן היו מקרים שעשו הרבה וללא הועיל ומקרים שבהחלט לא נעשה מספיק. מקרה חיזיון (ההקלטה המפורסמת של הקשר ממן) מקומם במיוחד לאו דווקא משום שניתן היה להגיש סיוע ובחרו לא לעשות זאת כמו בשל האופן שבו שיקרו לאנשים שם כדי לנפנף אותם.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 15-01-2010, 11:58
צלמית המשתמש של b.a
  b.a b.a אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.05
הודעות: 4,338
בתגובה להודעה מספר 6 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "זה עניין מורכב אבל לעניות דעתי לא הוגן להכליל לגבי כלל המעוזים"

אני יכול לספר על זכרון שנותר חקוק בזכרוני מנפילתו של המעוז מצמד. בליל 8/10/73, הגיעו ראשוני הכלים של הגדוד שלי (גד"ב 834) לאיזור עכביש 58 ופרסו שם. בגדוד היו בסך הכל 3 קנים. בשעות הקטנות של הלילה הוקצה הגדוד, ע"י מס"ח 14 לטובת מעוז מצמד. קיבלנו פקודות אש מקש"א כל שהוא לירי לעבר מטרות בשולי המעוז, לרבות "אש על כוחותינו". שמענו בקשר את המעוז מדווח על כוחות חיר ושריון עולים עליו.שלושת הקנים ירו אש בקצב מירבי, משך שעות רבות, כאשר אגב כך, חטפנו אש נ"ס ונאלצנו לדלג. כיום ידוע כי בשעות הבוקר נפל המעוז. אני לא יודע אם המעוז קיבל את העזרה המירבית שצה"ל יכול היה להושיט לו, אבל ברור כי לא "בגדו" בו. מיקומו של המעוז ותורת הלחימה שפותחה ערב מלחמת יום הכיפורים- תורת לחימה יהירה ובלתי ניתנת לישום- הביאו לכך שהמעוז מצא עצמו מוקף ע"י כוחות מרובים, ללא יכולת של ממש לחלצו, או להביא להסרת המצור עליו. אנשי שלושת הצוותים ירו בקצב רצחני, עד אבדן כוחות. בשעות הבוקר של ה9/10, פגעה אש נס באחד מאותם הצוותים וגרמה לאבידות - הרוג אחד ומספר פצועים.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 23-01-2010, 19:28
צלמית המשתמש של b.a
  b.a b.a אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.05
הודעות: 4,338
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "[QUOTE=b.a]היו 9 כלים בימ"ח...."

בימח היו 9 כלים במקום 12. היכן שלושת האחרים? האמת לא יודע.אולי היו כלים שהושאלו לבה"ד 9 (בית ספר לתותחנות) אולי היו בסדנה. מכל מקום, יש לזכור שבאותם ימים לא היה אח"י והכלים היו חונים ערומים בסככות. הגעתי לגדוד ב-7/10 בשעות הבוקר המוקדמות. הגדוד כבר היה ערוך ליציאה אך תחמושת טרם הגיעה. היה בלאגן אדיר בבסיס התחמושת. רק בשעות בין הערביים הגיעה התחמושת. מובילים לא היו. הגדוד, שהיה מורכב כולו משרמנים M50, שבמהלך הסבתם עברו שינוי- כאשר המנוע הועבר מן הירכתיים לקדמת הכלי- סבלו מבעיות חמורות בתמסורות, וכתוצאה מכך החלו הכלים , במהלך התנועה האיטית עד כדי זוועה, להתקע. חלק סבלו מבעיות תמסורת, חלק מהתחממות מנועים. לצד הדרך חלפו על פנינו במהירות הטנקים של האוגדה- פטונים M-48 ו- M-60, אשר נעו בקלילות ובמהירות, והגיעו עוד באותו הלילה, או למחרת בבוקר, לחזית. על הכביש נעו מעט מובילים (אם איני טועה, היו דימונט-טי) שהובילו טיראנים. הגדוד הגיע עם לילה לאיזור עכביש עם 3 כלים. לקראת הבוקר הגיעו עוד כמה (שניים או שלושה) והוקמה סוללה שניה. אנשי החט"ג עבדו קשה מאוד. איני יודע כמה כלים נוספים הושמשו, שכן במהלך ה-9 לחודש סופחה לגדוד סוללה בת 4 כלים של קורס מפקדים של בה"ד 9 , כך שהגדוד חזר להיות גדוד פחות או יותר תקני. מהבזקי זכרונות שנותרו אצלי, זכורני כי הקח"ש דיבר על כך שהוא נאלץ להשבית את אחד הכלים, שהיה במצב סופני, ולהשתמש בחלקיו לצורך קניבליזציה.
אני לא חושב כי הטנקים של חטיבות השריון , ואפילו לא השרמנים של החטיבות הממוכנות סבלו מבלאי כה גבוה.
אגב, סיפור התקעות הכלים לאחר יציאתם מהימ"ח חזר על עצמו גם בלבנון 1, שעה שהככלים הובלו על מובילים עד הבטיחה, ומשם עלו על זחלים לעמדות ברמה"ג. (שוב, היו אלה אותם גרוטאות שרמן).
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 15-01-2010, 10:11
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
קיימת גם הקלטה
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "זו שאלה כבדה מאד, והיא פתוחה..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי צנחן77
זו שאלה כבדה מאד, והיא פתוחה לדיון

היו לא מעטים (בראשם כידוע, אריק שרון) שטענו שניתן היה לחלץ רבים מהלוחמים שנלכדו במעוזים, אבל הפיקוד העליון נמנע מכך.
זכורה במיוחד ההקלטה המצמררת של מקס ממן ז"ל, וגם המבצעים הבודדים של חילוץ עצמי שהתבצעו והצליחו, מעידים על כך שהיה מה לעשות.

השאלה הגדולה היא אם ההימנעות מניסיונות החילוץ יכולה להחשב כהפקרת הלוחמים, ובגידה בהם.

כנראה של ארדינסט שמודיע שהמצרים חדרו למעוז ובקשר אומרים לו "תהדפו אותם החוצה", והוא עונה "אז תביאו דחפורים"....
האמת היא שאת מונח "הפקרה" אני שומעת כאן לראשונה. ממש לא נראה לי שאת כל הברדק, המחדלים והכשלים ניתן להגדיר כהפקרה. המונח הפקרה נשמע כאילו מישהו עשה את זה במזיד.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 15-01-2010, 13:49
  צנחן77 צנחן77 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.08
הודעות: 665
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי יונה100 שמתחילה ב "קיימת גם הקלטה"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי יונה100
האמת היא שאת מונח "הפקרה" אני שומעת כאן לראשונה. ממש לא נראה לי שאת כל הברדק, המחדלים והכשלים ניתן להגדיר כהפקרה. המונח הפקרה נשמע כאילו מישהו עשה את זה במזיד.


הפקרה אינה כוללת זדון. הפקרה = נטישה (אמנם בצורה מודעת, אך ללא זדון).

הענין הסמנטי בין הפקרה, בגידה, או שאר מונחים קשים הוא לא החשוב כאן, והוא עלה בכלל בגלל הציטוט שהובא משם הספר "נבגדים על התל".
וד"א ברור שדוקא במקרה של תל סאקי לא היתה הפקרה של הלוחמים ולא כל שכן, בגידה בלוחמים, ויש רק להצטער שהמחבר בחר בשם כזה לספרו.

השאלה החשובה נותרת האם ניתן היה לעשות הרבה יותר לחילוץ הנצורים במעוזי התעלה, והדבר לא נעשה מסיבות לא מוצדקות (הסיבות המוצדקות ידועות).
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 15-01-2010, 18:06
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
לא מדוייק
בתגובה להודעה מספר 16 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "אף לוחם שנפל בשבי (לפחות..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי צנחן77
אף לוחם שנפל בשבי (לפחות במלחמת יום כיפור) לא קיבל עיטור על לחימתו.

כנראה, היתה מדיניות ברורה בענין, מבלי להתייחס לעצם גבורתם ולחימתם.

סא"ל אבי לניר ז"ל, קיבל כידוע את עיטור העוז על התנהגותו במהלך השבי - אי חשיפת סודות שידע (שעלתה לו בחייו).

סג"מ אבי ויס קיבל צל"ש על הונאת שוביו במהלך החקירות שעבר בשבי המצרי.

סרן אבודרם דוד 983083

תיאור המעשה:
עם פרוץ מלחמת יום הכפורים הותקף מתחם "האורקלים" בגזרה הצפונית של תעלת-סואץ ע"י גדוד מצרי בסיוע טנקים וארטילריה. מוצב "אורקל ג'" (הדרומי שבשלושת ה"אורקלים") נכבש, ובמוצב "אורקל א'" נהרגו כל המפקדים, ונראה היה שהמוצב עומד ליפול בידי המצרים. סגן דוד אבורדם, שפיקד על המוצב הקטן "אורקל ב'" נע בעצמו ל"אורקל א'", ארגן את הכוח שבמתחם ללחימה מחדש והדף מספר רב של התקפות מצריות, במשך 24 שעות נוספות. כשקיבל, ב-7 אוק' 1973, פקודה לפינוי, ארגן את האנשים, הוציא את הפצועים ב-זחל"ם ופרץ עם הכוח המשורין את טבעת-המצור המצרית. בהמשך הפינוי עלה הכוח על מארב מצרי, ולאחר קרב נוסף בו נפגעו לוחמים, נפל בשבי עם לוחמים נוספים. בזכות תושייתו, מנהיגותו ואומץ-לבו של סרן דוד אבודרם, החזיק מעמד מתחם ה"האורקלים" מעל 24 שעות ודחה בכך את חדירת המצרים.

על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז
אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי




רס"ן גרזון גבריאל 499300

תיאור המעשה:
ביום 13 באוקטובר 1973, בעת תקיפה ברמת הגולן, נפגע מטוסו של סרן גבריאל גרזון, והוא נאלץ לנטשו בשטח האויב. הוא הגיע לקרקע בריא ושלם, וברח לכיוון ההרים כשחיילים סוריים רודפים אחריו. כאשר נוכח לדעת שלא יוכל להימלט, הסתיר מכשיר-קשר ונכנע. בכלא הסורי עבר עינויים קשים ביותר, אולם הצליח להחזיק מעמד כמה ימים ולא מסר מידע לחוקריו, וכשהיה כבר בהתמוטטות כללית, מסר מידע שולי למעניו. במהלך החקירה אבדה התחושה ברגליו. הוא סבל כאבים חזקים, בעיקר ברגלו השמאלית, מחשש שהדבר ינוצל להמשך חקירות ולחצים סירב לקבל עזרה רפואית. כתוצאה מכך - נאלצו לכרות את רגלו הנגועה בגנגרינה. בהתנהגות זו גילה אומץ-לב ונאמנות למופת.

על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת
אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי

טוראי פלד אביחיל 2163283

תיאור המעשה:
לקראת יום הכפורים הגיע טור' אביחיל פלד למעוז המזח על מנת לארגן את ענייני הדת. עם הגיעו התנדב לסייע לחיילי המעוז, והשתתף עמם בעבודתם. עם פרוץ המלחמה, למרות שהוטל עליו לעסוק בחילוץ נפגעים מאחר ולא הוכשר כלוחם, השתתף טור' אביחיל פלד בלחימתם העיקשת של החיילים להגנת המעוז. ביום השלישי למלחמה, בעת שלחם מעמדה כשהוא חשוף לאש המצרים, נפגע טור' אביחיל פלד פגיעה קשה בידיו ובעיניו. למרות פציעתו הקשה המשיך לשמש דוגמה בהתנהגותו לכל חיילי המעוז. עם נפילת חיילי המעוז בשבי לא הניח טור' אביחיל פלד לחבריו לשאת אותו על אלונקה, והתעקש ללכת ברגל כשחבריו רק תומכים בו. במעשיו אלה גילה טור' אביחיל פלד רוח התנדבות, אומץ לב ודוגמה אישית למופת.

על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת
ניסן תשל"ו אפריל 1976, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי


סגן אלדן רפאל 2125879

תיאור המעשה:
עם פרוץ קרבות מלחמת יום הכפורים שימש סגן רפאל אלדן כמפקד מעוז "מפצח", בגזרה הדרומית שבתעלת-סואץ. כשתקפו המצרים את המעוז באש-ארטילריה ובטילים, היה סגן רפי אלדן מחוץ לחפרות, עובר מעמדה לעמדה ומוודא שאנשיו לא נפגעו, ולעתים אף שמר במקום החיילים שהיו עייפים. ב-8 באוקטובר 1973 אזלה התחמושת במעוז. אנשי המעוז, בפיקודו של סגן רפי אלדן, לחמו במצרים ב-נק"ל, בכלל זה רימונים, ולאחר קרב מר נפל המעוז בידי המצרים. בכל שלבי הלחימה גילה אומץ-לב, קור-רוח, תושייה ודבקות במשימה למופת.

על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת
אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי




רב"ט פיינשטיין בנימין 942978
על גילוי אומץ-לב, כושר מנהיגות, מסירות ויוזמה.

תיאור המעשה:
עם פרוץ המלחמה הותקף מוצב "ליטוף" על-ידי כוח מצרי גדול. המצרים ביצעו התקפות-מספר - כל המפקדים נפגעו, ונותרו רק כ-10 חיילים כשירים ללחימה. רב"ט בני פיינשטיין נטל לידו את הפיקוד על המוצב, ארגן מחדש את הכוח ללחימה והצליח להדוף את התקפות האויב במשך 20 שעות נוספות. המצרים קראו להם להיכנע - אולם חיילי המוצב המשיכו להילחם, עד שנותרו 7 אנשים בלבד. הכוח ניסה לחלץ את עצמו רגלית, אך נתקל באויב ונאלץ לחזור למוצב, וכשאפסה כל תקוה, לעמוד מול כוחות עדיפים ביותר שכתרו את המוצב, נשבו. במעשיו אלה גילה רב"ט בנימין פיינשטיין אומץ-לב, כושר מנהיגות, מסירות ויוזמה.

על מעשה זה הוענק לו : צל"ש הרמטכ"ל
תשרי תשל"ו ספטמבר 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי

נערך לאחרונה ע"י יונה100 בתאריך 15-01-2010 בשעה 18:20.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 22-01-2010, 09:30
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
מהמעט שהכרתי את גרזון
בתגובה להודעה מספר 21 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "גבי גרזון"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי סירפד
גבי הוא בן קיבוצי, ויותר מכך - בנו ש' ואני מאותו מחזור. כשהיינו בכיתה ה' או ו' במהלך מסיבת יום הולדת של ש', גבי סיפר לנו על השבי. אולי בדיעבד השאלה מה לעזאזל גרם לו לספר לילדים קטנים על זוועות השבי נראית במקום, אז זה נראה די הגיוני ומרתק במיוחד.

אגב, הוא גם אחד מטייסי הקרב הבודדים בעולם ואולי היחיד בישראל שחזר לטוס לאחר הקטיעה (טיסות הדרכה בלבד) - כדי שהפרוטזה הרגילה לא תיתקע בדוושות, תוכננה עבורו פרוטזה מיוחדת.

הוא בן אדם מקסים ומרשים ביותר.
הספור שלך משעשע, כי בפגישה איתו לפני כמה חודשים, הוא סיפר רק אנקדוטות מצחיקות מאד על שהותו שם בבית החולים.
אגב, הוא צייר בשבי את ילדיו במידת דיוק מדהימה וגם את החברה מחדר הקצינים http://www.erim-pow.co.il/gallery.php?id=230
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 15-01-2010, 10:38
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי gm4450 שמתחילה ב "מלחמת יום כיפור- סיפורם של הנבגדים על הרכס"

לגבי תל סאקי אסור לפספס את הספר של מנחם אנסבכר "רסיס ממגש הכסף".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://simania.co.il/bookimages/covers4/41913.jpg]

קריאת חובה!
קריאת חובה לא רק למחקר על תל סאקי אלא גם למשפחות שהבן או האבא-בעל חזר מהקרב והוא קצת שונה מהעבר.
תקראו את הספר ותבינו.

בנוסף אני מצרף בשתי התגובות הבאות באשכול זה את זכורנותיו של הארכיאולוג ד"ר מוטי אביאם, מי שהיה מט"ק 2א בפלוגה ו של חטיבה 188, מ"יום הקרב" שהתפתח להיות מלחמת יום הכיפורים.
זוהי עדות נדירה שמשלימה יפה הרבה סיפורים מוכרים יותר: של החלק הדרומי של חטיבה 7 (ונטישתה את האזור לתיחזוק גיזרתה), של לוחמי הנח"ל בתוך המוצב בתל סאקי, של דני פסח ועוד.
יכול להיות שיש משפחות שכולות שימצאו כאן מעט מזור וחוקרים שיגלו מידע חדש.
הסיפור הובא בפורום לראשונה ע"י תומר25 (תומר סנדלר) האחיין של מוטי בקובץ WORD.
ביצעתי מעט עריכות בקובץ ע"מ להקל על הקריאה.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 15-01-2010, 10:40
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 28 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "לגבי תל סאקי אסור לפספס את..."

יום כיפורים באוקטובר 1973

ניסיון ראשון להעלות על הכתב את המאורעות הבלתי יאומנו של המלחמה וחלק מהתחושות.

צריך עוד לחפור הרבה כדי להגיע להרבה יותר מזה.

עד סוף יום הלחימה השני הייתה פלוגה ו' כבבואה של חטיבה 188 ושל הצבא הסדיר בכלל. המ"פ אבי רוניס, הסמ"פ תני, מ"מ 3, סמל מחלקה 2, תותחן 2א נהרגו. 14 הלוחמים ששרדו ממחלקות 2 ו 3 היו פצועים ונצורים בתל סאקי. כל שלושת הטנקים של מחלקה 2 נגמרו וכך גם שני טנקים של מחלקה 3, אחרון הטנקים שלהם הצליח לסגת ולחזור אל המלחמה מצדה השני של הרמה. מחלקה אחת שרדה את הלחימה והטנקים שלה שימשו ככלי חילוץ לחיילי החי"ר שנקבצו לתל פארס. בדרך נסיגתם הם נפגעו מאש כוחותינו וספגו נפגעים, אך רובם שרדו והמשיכו בלחימה.

ביום שני בבוקר 8.10.73, אמרה אימי לאבי שיכבד נא וייגש לבית סוקולוב בת"א, מקומו של דובר צה"ל, לשם היה שייך אבא במילואים, יפעיל את קשריו ויבדוק מה קורה ברמת הגולן, למה לא שומעים מאומה מהחזית הצפונית ומה קרה למוטי בחטיבה 188. אבא פגש בחבר שלקח אותו למי מהקצינים שיכול היה לתת תשובה מוסמכת (פחות או יותר, אם בכלל היה מישהו בצה"ל שיכול היה לתת תשובה כזו) ואבא שאל מה קורה עם חטיבה 188. "188? נמחקה מסדר הכוחות של צה"ל !!!" הייתה התשובה. זה היה לאחר שהמח"ט בן-שוהם, הסמח"ט ישראלי וקצין האג"ם נהרגו ליד נפח. מכיוון שאבא לא היה אדם שיכול היה בקלות להביע רגשות, בייחוד מול ילדיו, לא הצלחתי אף פעם לשמוע מה הוא הרגיש בשנייה זו כשמשפט זה נזרק לחללו העשן של החדר בבית סוקולוב, אבל את התשובה הזו הוא לא הביא לאמא, כמובן.

חדר המט"קים של מחלקה 2 פלוגה ו היה בבית סורי, אחד מכמה מבנים שהיוו את מפקדת הפלוגה בג'וחדר. המבנים האחרים היו מטבח, מגורי מפקדה, מגורי צוות וחדר המ"פ – אבי רוניס. מסביב למבנים, שלש סוללות עפר שמאחוריהם ניצבו ארבעת הטנקים – 2 טנק המ"מ של נתי לוי, 2ב של אשר ברינברג והטנק שלי 2א, שעמד מאחורי הסוללה המזרחית. מראש השנה היינו בכוננות גבוהה וישנו בסרבלים ונעליים. מקלחת אפשר היה לעשות בתורנות, אחד בכל פעם. בחדרי, בארון המתכת האפור שלי היה מונח הספר של הסקר הארכיאולוגי של יהודה שומרון וגולן, תמיד קיוויתי שיהיה קצת זמן בקו לצאת ולבקר באתרים אך במעט הזמן שהשגתי עצמי במהלך שהותי בקו הנוכחי הגעתי רק עד חאן אל ג'וחדר, המ"פ לא הרשה להתרחק יותר.
בראש השנה היינו בחיפוי על כוחות ההנדסה שנכנסו למקש את "ציר הנפט", כל כך רציתי שיקרה משהו, שנצטרך לפתוח באש... אני שהגעתי לחטיבה 188 כדי להלחם או כפי שקראתי לזה בראיון שבו הודעתי שאיני רוצה ללכת לקצונה "אני רוצה להפסיק לירות על חביות" ולכן ביקשתי להגיע כמט"ק לחטיבה 188, החטיבה היחידה בשריון ש"עשתה משהו" בימים ההם. אבל מאום לא קרה באותו לילה, כמו שלא קרה כלום מאז שהגעתי לחטיבה. כאילו שהבאתי "מזל רע", כמה שבועות לפני הגעתי נערך יום הקרב האחרון עם הסורים. המשכתי לירות על חביות ושלדי רכב עוד פעמים רבות...

דווקא כוננות זו של החגים העלתה בי את האדרנלין, היו אפילו פיסות מידע שהביא הקמ"ן על "ניסיונות מחטף של הסורים, איזה מוצב אחד או משהו כזה, ואז נראה להם". בביקורת החימוש שנערכה לפני החגים הייתה החטיבה והגדוד והפלוגה במצב מצוין. הראיתי לבקר החימוש שבא לבדוק את הטנק שלי שאיני מצליח לעשות תיאום כוונות בצורה מושלמת וכשמסתכלים דרך משקפת תיאום הכוונות מצד אחד שלה, ה"צלב" זז מהמטרה כשמסתכלים מן הצד השני. מסקנתו הייתה "התותח שלך עקום ונצטרך להחליפו". יכול להיות באמת שהחליפו אותו אחרי המלחמה כשחילצו את הטנק שלי משדה המוקשים של מוצב 116.

יום שבת, יום כיפור, קצת לפני 2 בצהריים, שכבתי על המיטה, אולי ישנתי אחרי תורנות לילה כשרעדה האדמה. הקולות היו מוכרים מאימונים אך לא בעוצמה כזו, בתוך חמש שניות מצאתי את עצמי בכסא המפקד, מתחבר למערכת הקשר "נהג תניע" אמרתי לסוויסה", "לעמדות" הודיע נתי בקשר המחלקתי, ריב הוציא את ראשו החוצה מתא הטען-קשר ואת פחימה התותחן הרגשתי יושב במקומו בכסא התותחן. המנוע הרעים בקולו האדיר שמילא אותי תמיד בתחושת עוצמה והטנק יצא ראשון מהמפתח שבין שתי סוללות העפר כשמאחוריו הטנק של נתי המ"מ ואחריו הטנק של אשר. עומד גבוה על כסא המפקד, הרגשתי שרגלי רועדות (התרגשות? פחד?) נפרשו לעיני מרחבי הבזלת של דרום רמת הגולן כשאת חלק מן האופק בצפון סוגר תל פארס, המחזה היה כמעט אפוקלפטי, שדות הבזלת היבשים של אוקטובר צימחו אלפי פטריות אבק, עד קצה האופקים, העשב היבש של שלהי הקיץ בער, הרעם היה אדיר.
"כך אם כן מתחיל יום קרב" חשבתי לעצמי, מט"ק צעיר שלא חווה אף יום קרב, צמא ריח אבק שריפה ושבע ירי על חביות. הוותיקים לימדו אותי שכשנעלה לעמדות ונתחיל לצלוף על טנקים סורים ונתחיל להשמידם, ישמעו בקשר הקריאות "עוד בקבוק שמפניה" ועוד ועוד... ואז, אמרו לי יגיחו מטוסי חיל האוויר ויפציצו את העמדות הסוריות וכך נחגוג עוד יום קרב מהולל עוד יום של אופוריה צה"לית.
נהמה אדירה נשמעה מעלי, בעודי עומד על כסא המפקד, והטנק דוהר מזרחה על העמדות שלנו, גבוה בצריח ומנסה להבין ולחוש את שדה הפיטריות האפורות הצומחות כל הזמן מסביבי ברעם המלווה באבק ורסיסי בזלת, אני נושא עיני לראות את מטוסי חיל האוויר הטסים לצלוף בסורים ואני רואה מחזה משונה. די נמוך מעלי חולף מטוס משונה, אף פעם לא ראיתי כזה. "הי, זה מופיע בחוברת לזיהוי נשק אויב", גם באופן די משונה יש לו עיגולים צבעוניים מתחת לכנפיים במקום מגן דוד כחול. כשחפצים מאורכים נושרים מכנפיו לעברי אני קורא לריב לצלול פנימה. סגרנו מדפים כשהפצצות מתפוצצות מסביב לטנק אך לא פוגעות בו.
עיני נעוצות במשקפת המפקד שלפני, תחתיתה העשויה מראה, משקפת את פרצופי. דרך המשקפיים אני רואה לתדהמתי זוג עיניים פעורות בגודל חריג מן הרגיל, מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה. זו הייתה כנראה הפעם היחידה שהרגשתי משהו ביומיים הקרובים, או יותר נכון ידעתי שזהו פחד.
מבלי לדעת, מבלי כוונה ביצע המוח שלי לחיצה על כפתור התירגולת, נעשיתי מכונת קרב, המוח עבד במקביל למנוע הטנק, לתמסורת, לצידוד הצריח, לכוונת התותח. "סע לרמפה" אמרתי לסוויסה והטנק דהר בדרך העפר, באבק של טנק 2 אל שתי הרמפות שמצידי "ציר הנפט". עלינו לעמדות ברמפה הצפונית כשנתי ניצב במרכז. "אנחנו בתרגולת יום קרב, אני יורה, 2ב מטווח 2א צופה טילים" אומר נתי ונכנס לעמדת ירי. תוך שניות אשר קורא לי "2א טווח אותי אני מזהה מטרות" "כאן 2א איפה, אני לא רואה כלום" "2א שים לב להיכן אני יורה" אני מנסה לעקוב ולראות היכן נוחת הפגז של אשר ולא מצליח.
ואז, דרך עיניות המשקפת אני רואה טנקים רבים הנמצאים בעמדות או עולים לעמדות. זה נראה שמאחורי כל סלע מציץ פתאום קנה. הרבה יותר מאשר העמדות והטנקים המחופרים שהכרנו מסקירת המודיעין. אני רואה רשפים של יציאות ושומע שריקות פגזים מעל ראשי.
נתי פוגע בטנק הראשון, פטרית עשן שחור שבליבה עמוד אש ואנו צוהלים "כל הכבוד 2, שמפניה ראשונה למחלקה (גם נתי היה מפקד צעיר בגדוד ולא זכה לחוות יום קרב. רק אשר וכמה מאנשי צוותי הטנקים עוד זכרו את בקבוקי השמפניה מלפני שנה). אמרתי לאשר שזה לא נראה הגיוני שאני אטווח אותו כשיש כל כך הרבה מטרות ולמרות שזו התרגולת החטיבתית, גם אני אפתח באש על מטרות שאני מזהה (אני חושב שפשוט רציתי כבר להשמיד את הטנק הראשון שלי...). כששלום זיהה מטרה הוא ירה. "שכחנו להוריד את כיסוי הקנה" זועק ריב "אני חתום עליו..." הוא ממשיך. מתברר שדווקא חמי, הטען קשר של אשר ירד מהטנק, עלה על הסוללה והוריד את כיסוי הקנה של טנק 2ב, "למה סתם לחטוף משפט אח"כ? התחלנו גם אנחנו לפגוע בטנקים סורים.
הארטילריה הסורית שזחלה אחרינו מגיעה אל תוך הרמפות, ומפעילה עלינו לחץ כבד, הפגזים מתפוצצים סביבנו וקרוב מאד. ברעם אדיר אחד של פגז קרוב מתעופפות פלטות הבזוקה של צד אחד שלי.
"כאן גפרור 2ב" אני שומע את קולו של שחר, התותחן של אשר בקשר "אשר נפגע אני מפנה אותו לוָרים" (שם הקוד למפקדת הפלוגה בג'וחדר). אני רואה את הטנק של אשר נוסע חזרה מערבה. נשארנו שני טנקים על הרמפה. פגז שנחת קרוב לטנק של נתי קיצץ את האנטנות של טנק המ"מ ועמדנו בעמדות ללא קשר אלחוטי בינינו.
מכיוון שעד עכשיו הייתי עסוק בלצוד טנקים סורים בעמדותיהם ובאיתור טילים שנורו עלינו, היו עיני נעוצות דרך המשקפת בשטח הסורי שהכרתי היטב ולא נתתי מבט רחב אל הגזרה כולה. לפתע, כשניתקתי מן המשקפת והסתכלתי אל ציר הנפט שנמשך ככביש ישר עשרות ק"מ לתוך סוריה, ראיתי על הכביש שיירה ארוכה של טנקים וכלי רכב משוריינים סורים. השיירה כיסתה את כל הכביש כמו נחש ארוך שעלה וירד בירידות שבכביש. לתדהמתי לא היה גבול. היה נראה לי שעמדתי המום, מנסה לעכל את שרואות עיני. בראש השיירה נע טנק עם ערכת "נוכרי" (מתקן לפיצוץ מוקשים) וראיתי כיצד הוא מפוצץ את המוקשים שהניחו חיילי ההנדסה רק מספר ימים קודם לכן. בעודי מביט בתדהמה, הפיל הטנק את שערי גדר המערכת.
מספר מטרים, ממערב לגדר המערכת, הייתה תעלת הנ"ט שהיא תעלה עמוקה ורחבה שבצידה המערבי (הפונה לעברי) סוללת עפר גבוהה. תפקיד התעלה לבלום את הטנקים והיא מגיעה לשני צידי כביש המערכת. כשהגיע הטנק הראשון אל בין תעלות הנ"ט פגע התותחן שלי ישירות בטנק זה. הצוות קפץ ממנו, ואני פוקד "צוות מקלע אש", המקלע המקביל ואני במקלע המפקד פותחים בירי צפוף אל צוות הטנק הסורי הנמלטים אל תעלת הנ"ט. כמו באימונים, אבל הפעם לא אל מטרות קרטון, מבלי יכולת לחשוב על מדוע ולמה אנחנו יורים בהם כמטווח ברווזים ופוגעים בהם. השיירה נעצרה מבלי יכולת לעבור. אני ממשיך לטווח את פחימה אל הטנקים האחרים בשיירה ואומר לו "עכשיו אתה יורה בתותח כאילו שהוא מקלע, פגז אחרי פגז מיד כשריב (הטען-קשר) צועק: טעון!" אני רואה שגם נתי יורה בהם. עכשיו ברור לי שחיל האוויר יחסל אותם בתוך דקות. מכיוון שלנתי אין קשר אני קורא למ"פ (וואו, אני הצעיר פותח בשיחת אלחוט עם המ"פ!!!) "ורים כאן 2א מבקש סיוע אווירי". לאחר דקה מגיעה התשובה "2א אין סיוע אווירי סוף".
סוף זה סוף, בשיריון כשהמ"פ אומר סוף אז זה סוף, בייחוד אצל אבי רוניס. אבי היה מ"פ קשוח, עוד לא למדתי להכירו מספיק טוב חוץ מקשיחותו. בסך הכל הגעתי לגדוד לפני מספר חודשים, אחד הצעירים בפלוגה, מלבד פחימה היו ריב וסוויסה וותיקים ממני והכירו את הווי החטיבה והפלוגה. רק כמה שבועות קודם שעלינו לקו נכנסתי למשפט אצל אבי. הרס"פ הכניס אותי ב"שמאל ימין", כומתה על הראש ונדרשתי להצדיע. נשפטתי על כך שבמסדר הטנקים, לפני היציאה לא היה לי כובע א' רק כובע עבודה וקיבלתי ריתוק. בחטיבה 188 באותם ימים, כשיצאנו פעם בחודש זה אמר חודשיים לא להיות בבית. אז "סוף" זה סוף ולא מתווכחים.
אך בכל זאת מוחי הקטן והעובד בתרגולת ולא בחשיבה מנסה לגלגל בתוכו את המשמעות של "אין סיוע אווירי". מה זה אומר? איפה חיל האוויר? אם היו מגיעים עכשיו הם היו מרקטים ומפציצים את הטור הסורי הזה לכל אורכו וגומרים את ניסיון המחטף הזה.
היום אני כבר יודע שהיו מט"קים וקצינים שכבר בשלב זה ידעו שמדובר במלחמה. חלק הבינו את זה מעוצמת הקרב וחלק שמעו ברדיו (בטנק של ניר במחלקה 3 היה טרנזיסטור). אני לא.
את המילה מלחמה שמעתי ביום ב' אחר הצהריים כששכבתי במיטה בבית החולים רמב"ם. אז מה זה מה כל מה שקורה מסביב? לא יודע. לא חשבתי. לא נתתי לזה שם. רק פעלתי. לחצתי על כפתורים. נתתי פקודות. הרמתי משקפת. מדדתי טווחים.
הסורים דוחפים הצידה את הטנקים הפגועים והם בשטחנו. הארטילריה בתוך העמדות, צפופה ביותר. נתי מסמן לי לנוע אליו ואנחנו נסוגים. לא, לא נסוגים, אין דבר כזה בצה"ל, "משפרים עמדות לאחור". דרום רמת הגולן זה אזור שטוח למדי. הגבעות שישנן כאן הן מתונות וככאלו אינן מאפשרות עמדות ירי טובות. הרמפות המלאכותיות הן העמדות הטובות ביותר אך אנו מוותרים עליהן בגלל האש הצפופה.
הסורים מטווחים אותנו היטב, הם מגיבים כנראה על הפגיעות המדויקות שלנו בשיירה הנכנסת. אנו תופשים עמדות בשורת הגבעות ממערב לרמפות.
שתי מחלקות של פלוגה ד' מגדוד 53 מגיעות לעזור לנו, זה משמח אולי נצליח "לדפוק עכשיו את הסורים! (קודם היינו 2 טנקים נגד 150 ועכשיו נהיה 8!) ממשיכים לירות על הטנקים הסורים והארטילריה רודפת אחרינו.
תוך כדי תנועה ושינוי עמדה אני רואה את הטנק של נתי חוטף פגיעה ונעצר, לדבריו פגעו בו שני פגזים. הצוות כולו קופץ מהטנק, רץ ונשכב בתעלה שלצד הדרך. אני נוסע אליהם ואוסף אותם לטנק שלי.
"סע לג'וחדר" אומר לי נתי "אני אקח את הטנק של אשר". אנחנו נוסעים לשם. מולי ובצמוד אלי עובר טנק של פלוגה ד' חלפנו קרוב מאד אחד לשני. צריחו של הטנק שחלף על פני, היה מרוח בדם, קרעי סרבלים וחלקי גופה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הרוג, בקרב או בכלל בחיים אך מוחי לא היה בmode רגשי. לא הרגשתי, לא הקאתי, לא התרגשתי, לא עיכלתי משהו כעין "אהה אז ככה זה נראה ...". רואים את הטנק של אשר ונתי עולה עליו עם צוותו ואנו חוזרים אל ציר הנפט. הטנקים של פלוגה ד' פרושים בעמדות ואנחנו מצטרפים ויורים בטנקים הסורים המתקרבים. השעה בערך 5 אחה"צ. ניתנה לנו הוראה לנסוע דרומה למוצב 116 ולחבור אל מחלקה 3 של יואב יקיר שלוחמת בטנקים סורים בתוך המוצב ותחמושתה אוזלת. לנו עוד נשארו פגזים והתחלנו בנסיעה לחלוק אתם את התחמושת הנותרת. הגענו לכביש הראשי, פנינו דרומה והתחלנו לנסוע לכיוון מוצב 116. לא נסענו על הכביש.
בחטיבה 188 אסור לנסוע על כבישים. כבר בימי המח"ט הקודם פדהל'ה, מי שנסע על הכביש או לא חצה אותו על גבי צמיגים נשפט ונכנס ל 30 יום לכלא. לא רק שמעולם אף אחד לא אמר לנו שבמלחמה זה בטל, הרי בכלל לא ידענו שאנחנו במלחמה. המשכנו לנסוע עד הסוף בשבילי העפר הצמודים לכביש. טוב שלא נאלצנו אף פעם לחצות אותו (שלא במעבירי הבטון המיוחדים) שאז היינו נאלצים גם לרדת מהטנקים, להניח צמיגים ולכוון את הטנק מבחוץ שלא יפגע בשולי הכביש, שלא ניכנס לכלא או נחטוף קנס.
נסענו דרומה לאורך דרך העפר הצמודה ממזרח לכביש הראשי ג'וחדר-רמת מגשימים. המ"פ מודיע לנו שפלוגה מגדוד 82 של חטיבה 7 יורדת דרומה לסייע לנו ולמחלקה 3. בנקודה מסוימת הציע נתי שננסה לעלות לעמדה על אחת הגבעות שממזרח נוכל אולי לסייע בירי מרחוק למחלקה 3. עלינו לשם וראינו כי הטווח גדול מדי מכדי להיות יעילים. בדרכנו חזרה לכביש ראיתי בעמק הקטן שמצפון לי, באיזור בצ'ת אל ג'וחדר, פלוגת טנקים סורים מתארגנת למארב על הכביש. הבנתי כי אם הכוח של גדוד 82 לא יקבל התראה על כך הם יפלו למארב. הודעתי למ"פ על מיקום המארב כדי שיעביר זאת אליהם. ניסינו לתפוש עמדת ירי אל מול המארב הסורי. מכיוון שהם היו במעין עמק קטן לא יכולנו להנמיך קנה ולשים אותם בכוונת, נאלצנו לרדת במורד הגבעה ואחרי הפגז הראשון שהחטיא, ראיתי את צריחיהם סובבים אלינו ובעמדתנו הנחותה לא היה לנו שום סיכוי, ניתקנו מגע והמשכנו דרומה לכיוון מוצב 116.
נתי נוסע ראשון, חושך של אוקטובר שעה 7 בערב, ופתאום בחשיכה, קרוב, משמאל, אני מזהה טנק נוסע מצפון לדרום (אנחנו בנסיעה ממערב למזרח) ואני רואה כי מפנה הגזים שלו בקצה התותח ומבין כי זה טנק סורי הנמצא במרחק של כ 50 מ' ממני ועוד רגע יתנגשו נתי והוא. על הצריח יושב המט"ק הסורי ומעשן סיגריה. מציצה, הבהוב אדום של הסיגריה, עד כדי כך קרוב. "פחימה, תנמיך קנה ותרביץ פגז" אני לוחש לתותחן, שהסורי לא ישמע. "אבל אולי זה טנק שלנו" אומר פחימה בחשש "תירה כבר" אני לוחש בלחץ. בשנייה זו מזהה גם נתי את המתרחש וממרחק קצר ביותר פוגעים בטנק הסורי שני פגזים והוא מתפוצץ. גל חום שוטף את פני ואני צולל לתוך הצריח. באור הבעירה אנו רואים טנקים נוספים בעקבותיו ואני נוסעים אחורה ותופשים עמדות ירי מאחורי תלולית קטנה מתוך הבנה שהסורים יתפרשו במטרה להשמיד אותנו אך הם כנראה נבהלו ונעצרו או נסוגו.
נתי קורא ליואב יקיר מ"מ 3: "3 כאן 2 הציר אליך חסום" "2 תנוע דרומה לציר....מצפון לתל סאקי, תתחבר לציר.... ותגיע אלי מדרום" עונה לו יואב. ושוב אנו בתנועה. לפתע נעצר הטנק של נתי, הוא עולה על הטנק שלי ואומר לי כי מכשיר הקשר התקלקל והוא מחליף איתי את הטנקים. עליתי על הטנק שלו והמשכנו בנסיעה. במבט אחורה אני שומע ירי ופיצוצים ורואה אבוקות נדלקות על הכביש. הבנתי שכח העזר של חטיבה 7 עלה על המארב שדיווחתי עליו.
רק אחרי המלחמה התברר לי כי הדיווח שלי למ"פ היה כמה שניות לפני שטיל "סאגר" פגע בראשו של אבי רוניס שעמד גבוה בצריח וגופתו הערופה נשמטה אל תוך הטנק, בין אנשי צוותו.
מרחוק ראינו כבר את את צלליתו הגושנית של מוצב החי"ר 116. עשן כבד של טנקים ונגמ"שים סורים כיסה את האזור. לפתע נבלע נתי בתוך אחד מעמודי העשן ואיבדתי אותו. ראיתי צללית של טנק בין עמודי העשן ולאור הבעירה צודדתי צריח ושמתי את פחימה "על" וברגע האחרון זיהיתי שזה טנק של מחלקה 3 בתנועה, הוא נעלם שוב בין ענני העשן. הבעיה בקשר הייתה ששמעו אותי אך לא יכולתי לשמוע אותם וכך חששתי שאני יכול לפגוע בטנקים שלנו "כאן 2א אני עוזב את השטח לתקן את הנוכחי". נסעתי אחורה כחצי ק"מ ועצרתי. כדי לדעת אם אין בקרבתי טנקים סורים הוריתי לנהג לדומם מנוע. שקט מדהים היה בחוץ. במרחק של כמה מאות מ' ראיתי אורות של פנסי יד ושמעתי קולות, כנראה בערבית, וחששתי מחוליות חי"ר, לוחמי קומנדו או אנשי תצפית קדומניים. הטען-קשר ביקש לצאת החוצה להשתין "בשום פנים" אמרתי לו "תשתין במימיה".
פרקתי את מכשיר הקשר, ניקיתי, משכתי, הברגתי ופתאום הכול הסתדר.
"2א, בוא תעזור לי עליתי על מוקש ופרסתי זחל" שמעתי את קולו של נתי. התחלתי בנסיעה חזרה. בעודי נוסע לבד, בחושך, ללא אורות, על ציר.... לאורך גדר המערכת, זיהו אותי טנקים סורים שהיו מצוידים בראיית לילה ופתחו עלי באש. איזה פחד!!! "נהג תן גז!!!" הטנק שועט קדימה נחלץ מהירי ללא פגע. נכנסתי לאזור המוצב ונתי כיוון אותי "אני על כביש הכניסה למוצב". נסעתי בזהירות על הכביש, בין הטנקים הסורים הבוערים כדי שלא אעלה גם אני על מוקש עד שנשקנו חזית לאחור.
הצוות המקורי שלי ונתי נכנסו אלי לטנק. נחלצנו לאחור והתקרבנו לשלשת הטנקים של מחלקה 3, הטנק של יואב יקיר המ"מ, ניר עתיר סמל המחלקה ויאיר וקסמן הגור. העברנו להם מעט מן התחמושת שהייתה בטנק היחידי שלנו. השעה בערך 9 בלילה, שקט מופלא השתרר, אפילו ירי של כדורים לא נשמע באזור. ישבנו על הטנקים, דיברנו, הלוואי ויכול הייתי לזכור על מה. אני רק זוכר את הסיפור של יאיר על כך שהופיע מולו טנק סורי ולא היו לו יותר פגזים, הוא ירה משני המקלעים ופגע במיכלי הדלק החיצוניים של הטנק הסורי וזה נדלק.
לפתע נשמע רעש מנועים, קפצנו לטנקים, יואב פתח בירי מן המקלע ובתגובה חטפנו אש נ"ט נוראית. הם וודאי ראו אותנו כמעט כבאור יום עם אמצעי הא"א שלהם. פגז פגע בכנף שמאל והטנק התחיל לבעור, בעזרת מטפים כיבינו את האש וחזרנו במהירות לטנק. אני יושב על כסא המפקד ונתי עומד בין רגלי "נהג אחורה מהר" פוקד נתי, נהמת המנוע המתאמץ הופכת לחבטה אדירה ודממה. "אנחנו בתוך תעלת הנ"ט" אומר נתי. בנסיעה לאחור, בחשיכה ותחת איום הירי הסורי שפגע כמעט בכל הטנקים שלנו, נסענו הישר אל תוך תעלת הנ"ט. יופי של תכנון של חיל ההנדסה. זה בהחלט עוצר טנקים. לא רק של האויב, גם שלנו. להם היו טנקי גישור, לנו לא.
הטנק תקוע בעומק של שני מ', הקנה שלו מזדקר גלמוד לשמים. חובשים קסדות, מצליבים את העוזים, שמים רימונים בכיסים והצוותים 2 ו2א של מחלקה 2 פלוגה ו, ללא טנקים רצים שפופים בתוך תעלת הנ"ט, מחפשים מוצא. מכיוון צפון אנו שומעים קולות בערבית ומניחים כי בתוך התעלה מצאו מחסה גם צוותים סורים, אולי אלו שפגענו בהם קודם. אנו רצים דרומה כמה עשרות מטרים עד שמוצאים מקום לעלות החוצה מהתעלה.
מחפשים בחושך את הצלליות של טנקי ה"שוט" של מחלקה 3. כשאנו מוצאים אותם אנו מתחלקים בין הטנקים. אומרים לי שיואב המ"מ נפגע קשה והפקודה שהגיעה היא לנוע דרומה לתל סאקי שם נמצאים טנקים של חטיבה 7 וניתן יהיה להתחמש מהם. אנו מתחילים לנוע. מרחוק ניתן להבחין בצללית של תל סאקי.
לפתע נעצר הטנק שבו אני נמצא בחבטה עזה. הוא נתקל בסלע גדול ופרס זחל. נאלצנו לנטוש אותו ועלינו על הטנק של יואב. גופתו כבר הייתה מונחת בסל הצריח. לא היה מקום לכולנו בטנק ומצאתי את עצמי רכוב על חזית הצריח חובק את תותח ה 105 מ"מ. עלינו בדרך העפר לראש תל סאקי.
כשהטנק נעצר, קפצתי ממנו ומה שראיתי הייתה למעשה שיירת טנקים לאורך דרך העפר של התל. מצפון לדרך היה חדר בטון קטן עם פרוזדור שמוביל אליו וסמוך לפתח עמד נגמ"ש BTR צה"לי וסביבו עמדו מספר חיילים שלא הכרתי ונאמר לי שהם מגדוד 50, הנח"ל המוצנח. בראש התל, בתחילת השיירה עמד טנק פגוע של חטיבה 7, בהמשך עמדו עוד שלשה טנקים שלהם ואחריהם עמדו שני הטנקים של מחלקה 3 שאיתם הגענו. התברר כי הטנקים של חטיבה 7 אלו הם ניצולי המארב הסורי שאנחנו נתקלנו בו לעת ערב, לפני מספר שעות.
עמדתי בסמוך לבונקר והבטתי לשמים. שובלים של אש עלו בשמים, כנראה טילים נגד מטוסים. התחלנו להעביר פגזים מהם לשני הטנקים שלנו. מצאתי את עצמי רץ בין הטנקים עם פגזים בידיים, כשהיה כבר ברור לי שכשהם ירדו למטה להמשיך בלחימה, אני נשאר פה מכיוון שאין לי טנק. לפתע נפתחה אש תופת על התל. אש מנשק קל, RPG ומרגמות ניחתה עלינו בפתאומיות ובעוצמה.
זרקתי הצידה את הפגז שהיה לי ביד.
מי שהיה לו טנק קפץ פנימה, הנהגים הניעו וארבעה טנקים ירדו למטה. אני והצוות שלי ועוד כמה חלקי צוותים אחרים נכנסנו אל חדר הבטון, מה שיכונה מעתה והלאה ה"בונקר".
בפנים היה חושך, ניתן היה למשש מיטות דו-קומתיות משני צידי החדר שגודלו כ 4X4 מ'. התיישבנו על המיטות, אני לא זוכר אף לא דיבור אחד. אל החדר נכנסו גם כמה לוחמים שהציגו את עצמם כחיילי גדוד 50 של הנח"ל ושמעתי שמות כמו מנחם, לייזי, רוני, שייקה אך לא ניתן היה לראות פנים.
האש בחוץ שככה כשהטנקים ירדו למטה. בדיעבד התברר כי טנק אחד של חטיבה 7 בפיקוד המ"פ דני לוין, שלא הכיר את השטח, ניסה לרדת מן התל לכיוון דרום, שם השיפוע מאד גדול, הטנק התהפך והצוות נטש. הם הסתתרו בבניין סמוך וניסו אח"כ להימלט.
אחד מהם נורה על ידי הסורים ונהרג, דני ועוד אחד נפלו בשבי ואחד הצליח להימלט, להסתתר ולעלות חזרה אל הבונקר בתל סאקי. טנק אחד בפיקוד הסמג"ד דני פסח נתקע בירידה והוא עלה על הטנק של יאיר וקסמן והורה לו לנוע דרומה. הם הצליחו להימלט, לחבור אל כוחותינו ולחזור אל הקרב למחרת היום, אז נהרג דני.
יאיר עבר את המלחמה בשלום. למרגלות התל נשארו נטולי יכולת תנועה לאחר שנפגעו, שני טנקים, האחד בפיקודו של ניר והשני בפיקודו של נתי. במהלך הלילה ותחילת הבוקר הם עסקו בפגיעה בכוחות הסורים שנעו על הכביש. היה להם ברור ש"יטפלו" בהם "אישית" תוך זמן קצר ולכן בשלב מסוים הם נטשו את הטנקים והגיעו בריצה לבונקר שעל התל, בתחילת ההתקפה הסורית הרגלית.
השכם בבוקר התארגנו הסורים להתקפה שעיקרה היה כוחות רגלים שתפשו מחסה על ה"מסולעת" שממערב, פתחו באש והחלו לנוע קדימה. אנו השריונאים בבונקר, נשארנו בפנים, תרומתנו עם ה"עוזים" שלנו לא הייתה לה כל משמעות.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מנחם, מפקד המחלקה של הנח"ל חילק פקודות שמהן הבנתי כי פועלים שני מקלעים. האחד 0.5 המוצב על נגמ"ש ה BTR שלהם הניצב בפתח הבונקר והשני מא"ג המוצב בראש התל.
ארבעת חייליו של מנחם חולקו שניים איתו על הנגמ"ש ושניים בפסגת התל. שמעתי את מנחם צועק לא לירות עד שהם מתקרבים, שמעתי את פקודת האש ואת נביחת המקלעים בצרורות ארוכים וקריאות שמחה על פגיעות מדויקות אך גם את קריאתו של מנחם לחסוך בתחמושת.
לאחר זמן קצר נכנס מנחם לבונקר ואמר "שמישהו יקפוץ לטנק הפגוע ויביא תחמושת".
מנחם ידע כי על הטנק נמצאים שני מקלעי 0.3 ושיש שם תחמושת מתאימה למא"ג. אמרתי לריב ושלום לבוא איתי.
מתוך מאות התרגולות שעשינו, באופן אוטומטי לחלוטין, חבשנו את קסדות ה VRC שלנו, הצלבנו את העוזים על החזה והגחנו החוצה ממסדרון הבטון הקצר והפתוח של הבונקר.
בחוץ כבר היה אור ובחוץ היה קרב. במעלה דרך העפר כ 30 מ' ממני ראיתי את הטנק הפגוע. בזווית העין, משמאל, ראיתי את צוות המא"ג יורה מערבה. הפניתי מבטי קדימה לכיוון הטנק והמשכתי בריצה הקצרה, ושוב בזווית העין ראיתי תנועה וכשהסתכלתי שמאלה ראיתי את אחד מאנשי צוות המא"ג עומד כפוף ומכוון אלי את העוזי. הטווח היה כ 15 מ', הבנתי שהוא עומד לירות, וכשהוא לחץ על ההדק אני צעקתי לאאאא (או אולי אמאאאא). מהירות הכדורים היא......וצעקתי השתלבה עם פגיעת שלושת הכדורים. שייקה הבין שהוא ירה בטנקיסטים ורץ אלי. הדבר הראשון שהרגשתי היה מכה אדירה בראש שהוטח אחורה, פגיעת שני הכדורים האחרים הרימה אותי מעט באוויר והפילה אותי אחורה. שכבתי על הגב וראיתי את פניו של שייקה צועק "למה לא אמרתם שזה אתם!".
כאב עז ביד גרם לי לרצות להביא את היד אלי לראות מה קרה אך שום דבר לא בא... הייתי בטוח שאין לי יד וצעקתי "תביאו לי את היד".
ריב שלף את היד שהייתה תקועה מתחת לגב, הכאב היה איום אך הכל כאב.
ראיתי שהיד מחוברת לגוף.
החבר'ה תמכו בי וסחבו אותי אל תוך הבונקר.
תחבושות אישיות נשלפו ונכרכו סביב הזרוע המרוסקת וסביב הברך הפגועה, בכל אחת מהפגיעות היה חור כניסה ויציאה של הכדורים.
שכבתי על המיטה המום מעוצמת הכאב והפגיעה והרגשתי דם מטפטף על עיני. ניגבתי את הדם מהמצח ומתחת לקסדה הרגשתי שריטה ונזכרתי בפגיעה בראש. נגעתי בחזית הקסדה, ושם ממש מעל לפס הגומי השחור המסיים את הקסדה היה חור בקוטר 9 מ"מ!!! העברתי את האצבע בחור, אני זוכר עד היום את התחושה של שבבי הפלסטיק השורטים את אצבעי סביב. חטפתי כדור במרכז המצח, מטווח של 15 מ'!, הכדור עבר את הקסדה אך נפל ברווח שבין הקסדה והמצח, שבבי הפלסטיק שרטו את מצחי. מכאן ואילך הייתי שוקע לתוך חוסר הכרה ומתעורר ממנה וקטעי הזיכרון האישיים שלי מתערבבים וודאי עם זיכרונות חברי שאיתם דברתי בבית החולים ובפגישות שלאחר מכן, אך יש קטעים שאני זוכר בבירור.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אי שם בשעות הבוקר (והדעות חלוקות), כנראה בסביבות 7-8, אזלה התחמושת למקלעים.
הלוחמים נכנסו לבונקר ומנחם במכשיר הקשר שהיה ברשותנו, דרך יה-יה המג"ד שלו יצר קשר עם סוללת תותחים כדי לקבל "אש על כוחותינו". לאחר שהפגז הראשון נפל במרחק מן התל ומנחם טיווח אותו, נפל הפגז השני על התל ברעם כבד. עכשיו ניתן היה לכסות באש את התל ולמנוע מן הסורים לעלות.
אך בזאת תמה תחמושתם של התותחנים, מצבן של סוללות התותחים שלנו לא היה טוב מיחידות השריון. חלקן נפגעו באש נ"ס וחלקן הושמדו בפשיטת קומנדו סורית. קולות הסורים העולים התקרבו ומנחם אמר בקשר "הסורים עולים עלינו, תגידו בבית שאהבנו אותם, לא נתראה יותר". לדבריו ענתה לו בקשר בקול בוכה קשרית מפיקוד הצפון. מכיוון ששכבתי על המיטה שהייתה קרובה לפתח וראשי היה קרוב למכשיר הקשר אני זוכר את החור בתקרה דרכו הוצאנו החוצה את האנטנה ודבריו של מנחם נאמרו קרוב לאוזני.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il


נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 15-01-2010 בשעה 11:14.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 15-01-2010, 11:23
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 30 שנכתבה על ידי יונה100 שמתחילה ב "[QUOTE=יוסיפון] . טנק..."

כן. עד כמה שאני יודע זה אכן ערן אברוצקי.
בכאוס שהיה שם לא חזרו אליו להציל אותו, הוא דימם למוות ועל כך יש מרירות רבה במשפחה.
אבל, כשבוחנים את השאלה מי בעצם היה יכול להציל אותו? את מי מאשימה המשפחה? לא נשארים עם תשובה.
מתוך הצוות הזה (ארבעה אנשים) שני חיילים (שאולי ניסו להציל את אברוצקי) נפלו בשבי ורק חייל אחד נמלט.
האשמה היא כלפי אותו חייל שהצליח להימלט?
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 15-01-2010, 15:26
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
אם לסמוך על הזכרון
בתגובה להודעה מספר 32 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "עד כמה שאני יודע ערן אברוצקי..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי צנחן77
עד כמה שאני יודע ערן אברוצקי ז"ל נהרג בטנק שלו, ולא בנסיבות שתוארו כאן.

בזמנו שמעתי ראיון עם אחיו (לימים האלוף דורון אלמוג שסיפר שמצא את גופתו) ואני די בטוח שהוא אמר שזה היה בתוך טנק.

בדף היזכור שלו נאמר שהוא נהרג בג'וחדר מפגיעה של טיל בטנק שלו. נדמה לי שגם בספרו של אבירם מתואר המקרה הזה.
גם מועד נפילתו (כנראה בלילה הראשון למלחמה), הוא לפני המקרה שקרה לטנקיסטים שהגיעו לתל סאקי.
העובדה שהוא היה בטנק של דני לוין אולי מתייחסת לתקופה מוקדמת יותר ולא למלחמה ולמועד נפילתו.

אז ככל הזכור לי זה גם מה שאמא שלו סיפרה לי. שהוא נהרג בתוך הטנק. אולי אם כך הוא לא היה בטנק של דני אלא דני היה המפקד שלו?
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 16-01-2010, 17:44
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי יונה100 שמתחילה ב "מצאתי עדות של דני"

מהעדות יוצא ששני אנשי הצוות של דני לוין נהרגו מרימון (שנזרק ע"י חי"ר סורי מחוץ לטנק, בעת שהסתתרו בתוך מבנה
הוא לא נותן שמות רק "טען-קשר" ו"תותחן".
בעדות הוא מציין שראה את הסורים קוברים את אנשי הצוות שנהרגו. זה לא מתיישב עם הסיפור של דורון אלמוג שמצא את גופת אחיו מוטלת לאחר שהאח מת מאיבוד דם.
בכל מקרה, איש לא נמלט מצוות הטנק הזה. התותחן והטען נהרגו. המ"פ והנהג נלקחו בשבי (הנהג גם נפצע מירי).
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 16-01-2010, 18:29
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
האמת יוסיפון
בתגובה להודעה מספר 36 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "מהעדות יוצא ששני אנשי הצוות..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי יוסיפון
מהעדות יוצא ששני אנשי הצוות של דני לוין נהרגו מרימון (שנזרק ע"י חי"ר סורי מחוץ לטנק, בעת שהסתתרו בתוך מבנה
הוא לא נותן שמות רק "טען-קשר" ו"תותחן".
בעדות הוא מציין שראה את הסורים קוברים את אנשי הצוות שנהרגו. זה לא מתיישב עם הסיפור של דורון אלמוג שמצא את גופת אחיו מוטלת לאחר שהאח מת מאיבוד דם.
בכל מקרה, איש לא נמלט מצוות הטנק הזה. התותחן והטען נהרגו. המ"פ והנהג נלקחו בשבי (הנהג גם נפצע מירי).

שסיפור הקבורה נשמע לי די משונה.
לא שאני מזלזלת חלילה בטוב ליבם ויחסם החם והאוהד של הסורים לחיילי צה"ל באותה מלחמה, הרי זה מן המפורסמות, אבל בכל זאת - בשטח מתחוללת מלחמה קשה, ברמת הגולן אדמת בזלת.
לך תדע...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 18-01-2010, 00:01
צלמית המשתמש של speedy_7
  speedy_7 speedy_7 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.08.04
הודעות: 452
צבאי ערן אברוצקי לא הגיע לתל סאקי
בתגובה להודעה מספר 41 שנכתבה על ידי יונה100 שמתחילה ב "מן הסתם הטעות היתה שלי"

לפי מה שנכתב בספרו של משה גבעתי בפרק ג' - המסע אל התופת של פלוגת "דומם", הרי שערן אברוצקי כלל לא הגיע לתל סאקי, אלא נהרג בדרך אליו, כאשר שמונת הטנקים של פלוגה ד' נתקלה בטווח של מטרים בודדים בחוד של גדוד טנקים סורי מחטיבת החי"ר 61 בעת תנועה לילית מצפון לדרום על הכביש מהג'וחדר לתל סאקי באיזור בצת אל-ג'וחדר.
3 טנקים מהפלוגה הושמדו במכת האש הסורית, בהם גם הטנק של ערן מ"מ 2.
4 טנקים נחלצו מההתקלות הזו קדימה והמשיכו בתנועה למשימתם לתל סאקי - הסמג"ד, דני פסח, המ"פ, דני לוין ומ"מ 1 אשר גולדמן ומט"ק 1א'. הטנק האחרון 2ב' נחלץ לאחור בחזרה לג'וחדר והצטרף ללחימה בציר הנפט.
השוט של ערן היה השני שנפגע, ולפי עדויות שונות של מפקדים ולוחמים בפלוגה (כולל של תא"ל שוקי בן-ענת, קמל"ר הנוכחי) הוא התפוצץ וכתוצאה מכך והצריח ניתק ממנו והוא החל לבעור "כלהבה עצומה".

מהטנק הראשון שנפגע, 1ב' של עופר טמיר, היחיד שהצליח להחלץ זה המט"ק, שהיה פצוע.
מטנק 2ב' כל הצוות הצליח לפרוק רגלית טם הפך גם הוא למאכלת אש. המט"ק דני בירן הפצוע וציוותו הצליחו להיחלץ מהחיילים הסורים שהסתובבו רגלית בין שלושת הטננקים הפגועים ונע ברגל והגיע עד חפ"ק סמג"ד 405.

להבנתם, לפי עדותם שבדיעבד, הם הניחו שהצוות של ערן נהרגו מיד.
גם אם חשבו שיש ניצולים - לא בטוח שניתן היה למצוא אותם, או לחלץ אותם, ולא נכון לטעון כלפיהם כי הפקירו אותו "לדמם למוות לבד בשטח" בנסיבות המקרה.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.yadlashiryon.com/View_files/Nofel_Pic/002904/M_NP_002904_0.jpg]


דף היזכור של ערן

יחד עימו נהרגו בטנק חיים בן-קידר, דן אלון ושמואל כספין. גם אהרון מולקנדון, דוד כהן ויעקב רוזנטל מצוות 1ב מצאו מותם בהתקלות זו.
_____________________________________


נערך לאחרונה ע"י speedy_7 בתאריך 18-01-2010 בשעה 00:05.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 15-01-2010, 10:56
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 28 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "לגבי תל סאקי אסור לפספס את..."

אני זוכר דברים שנאמרו על ידי מנחם בקשר לצאת ולתקוף החוצה אך מיד נשמעו קולות בערבית וצרור יריות נורה אל תוך הבונקר. ראיתי את הכדורים הנותבים ניתזים בין הקירות ותוך כדי כך נשמע פיצוץ אדיר. זאת עוצמת רעש שלא ניתן לתארה במילים, אני מניח שלא רבים שרדו בחיים לתאר את עוצמת פיצוץ רימונים בתוך חדר שגודלו 4X4 מ'.
התחושה הייתה של קורנס כבד הניחת על החזה. האוויר נפלט בשריקה מפי ואפי תחת הלחץ הכבד של הדף האוויר ואוזני צלצלו ברעש מחריש. ההלם וההתחרשות הזמנית שלאחר הפיצוץ גרמו לי לחשוב שאני מת.
היה שקט מוחלט שקשור בוודאי להתחרשות.
המחשבה שעברה לי בראש היא שלא אראה יותר אף אחד, לא את משפחתי ולא את נורית, זהו, זה פשוט הסוף! אין אחרי זה שום דבר! עידית (אחותי) צריכה ללדת כל יום ולילד בוודאי יקראו על שמי. ופתאום אני שומע קולות. בתחילה אלו אנחות ואני כל כך מתפלא איך זה שאני מת ושומע קולות, האם כך זה שם בעולם המתים? גם שם יש קולות? אז אני מתעורר מההלם. כל גופי כואב, הגב פשוט שורף. מכיוון ששכבתי עם הגב לפתח, חדרו לגבי עשרות רסיסי הרימון והבטון שעפו באוויר.
אינני יודע איך אבל מצאתי את המשקפיים שעפו לי מהפנים והרכבתי אותם מחדש. התחלתי לצעוק "יש לי רסיסים בגב" ומישהו אולי מנחם אמר לי "תפסיק לצעוק" ומכיוון שלא הפסקתי הוא הכניס לי סטירה שעוררה אותי מהמצב ההיסטרי שהייתי בו ואז שאלתי מה קרה ואמרו לי שאני צורח.
מנחם אמר "שמישהו יצא להיכנע" אני זוכר שמישהו קם, הוריד את הגופיה, ויצא החוצה.
לאחר זמן קצר נשמע צרור יריות. הבנו שהסורים לא מתכוונים לקחת שבויים.
היה ברור כי כעת יש רק אפשרות אחת והיא שהסורים נכנסים לטהר את הבונקר.
ככה למדנו. אפילו אנו השריונאים. זה היה ברור. כמי שקרא ספרים על מלחמת ששת הימים ועל שבויינו בסוריה, הבנתי, עד כמה שיכולותיי השכליות אפשרו לי, כי זה הסוף, זה כדור בראש, זה שחיטה בסכין, זה היה איום, אם כי ההבנה המוחלטת של הדברים לא חלחלה עד הסוף, זה היה על פני השטח. מנחם אמר לכל מי שיכול לקחת רימון לשלוף את הנצרה ולהחזיק את המנוף, כשהסורים יכנסו הוא ייתן פקודה ונפוצץ את הבונקר יחד אתם. גם זה סוף. אולי אפילו יותר טוב מאשר לחוות את קנה הרובה מול הפנים או סכין שלופה ומאחוריה פנים צמאי דם ואולי אף עינויים. כך זה יגמר מהר, מייד.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

עבר זמן. הרבה זמן. אני לא יודע כמה. אני רק רוצה לחיות. "הסורים לא נכנסים" אומר בסוף מנחם "כל אחד שיחפש את הנצרה". וכך בתוך החדר הצפוף הזה שאנשים שרועים בו פצועים אחד על השני ושריצפתו מכוסה עכשיו בדם, מגששים עד שמוצאים את הנצרות. אני מתעורר מגניחות. סוויסה שוכב לידי על המיטה וגניחות כאב נוראיות מפיו "העין שלי, אני לא רואה" ואני מלטף אותו ואומר "יהיה בסדר". הגב שורף לי, היד כואבת בכאב קשה מנשוא, משהו שחודר עד ללב.
אני צריך להשתין.
"איך משתינים?" אני שואל בשקט.
"תשתין במקום" מישהו עונה וכמו תינוק בן יומו אני משתין בסרבל, על המיטה, ליד סוויסה.

אנשים נאנקים וגונחים. מישהו מסתובב בין הפצועים וחובש במה שיש. נגיעה קלה, מלת עידוד.
"אביטל" קוראים אנשי הנח"ל, וכך נודע לי שמו של החייל הזה שידע לעשות כל כך הרבה טוב במקום של כל כך הרבה כאב וקושי. היה לו קול רך ומלטף ורק לשמוע אותו היה יוצר תחושת הקלה.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עכשיו כבר היה לילה בחוץ, הלילה שבין יום ראשון לשני. אני יודע זאת כי מישהו אמר, אביטל או מנחם ביקשו שמישהו מהטנקיסטים יצא לטנק הפגוע ביודעם את מקומות האוכל והמים. ניר יצא עם עוד אחד או שניים. כשהם חזרו הם אמרו שהגופה של יואב נעלמה.
הם הביאו ג'ריקן מים אלא שהוא היה מנוקב ברובו ורק בתחתיתו נשארו קצת מים. אביטל מזג מהם לפקק של הג'ריקן. כל אחד קיבל חצי פקק. אני זוכר את הריח של הפלסטיק כששתיתי את המים. הייתי כל כך צמא. רציתי לבקש עוד. הרגשתי שאני ממש רוצה לבקש עוד. אני כל כך צמא. אבל התביישתי. זאת פשוט הייתה בושה.
הרי אין מים למה תבקש עוד?
ופתאום צעקות "אני רוצה עוד מים!"
מנחם לוחש "שייקה שתוק אל תצעק"
אבל שייקה ממשיך לצעוק "אני רוצה עוד מים".
שייקה, מתברר לי אחר כך זה החייל שירה בי.
הוא נפצע קשה מרסיסי רימון שהתפוצץ לו ליד הראש והוא התחרש ולכן צעק, ולכן לא יכול היה לשמוע את מנחם.
"תשתיקו אותו" לוחש מנחם "הסורים ישמעו אותו" "אבל הוא לא שומע" לוחש לייזי "אז תחנוק אותו" פוקד מנחם. לייזי ששכב לידו מנסה להגיע לפיו או צווארו אך לליזי יש יד שבורה והוא לא מצליח.
"רגע יש לי רעיון" אומר אביטל הוא מוציא את קופסת הסיגריות וכותב "שייקה אל תצעק יש סורים בחוץ" הוא מדליק גפרור ושייקה משתתק.
אביטל מחלק כמה קרקרים ממנת הקרב ואנשים לועסים.
מתוך הכרתי המעורפלת נשמעים לי קולות הלעיסה כרעש אדיר ואני אומר להם "תפסיקו להרעיש כל כך הסורים ישמעו" עד כדי כך אני מפחד להפסיד את הסיכוי הכל כך קלוש הזה לחיות. נאחז מתוך דמדומי הכרתי בכל שביב של תקווה לצאת מכאן בשלום.
יש דיבורים על נטישת הבונקר וניסיון לחבור אל כוחותינו אלא שמתברר שמספר הפצועים שלא יהיו כשירים ללכת גדול מאלו שיכולים ללכת וכך נגנז הרעיון.
אביטל מדבר במכשיר הקשר "למה לא שולחים חילוץ? למה אין מסוקים?" התשובה, תשובותיו של יה-יה שהכוחות בדרך אלינו, נועדו לחזק אותנו נפשית. יה-יה כבר פגש אמנם את כוחות המילואים אך ידע שייקח זמן להגיע אלינו ושהכוחות לא נעים בלילה אבל תשובותיו חיזקו אותנו. אביטל העביר את המידע לכל מי שיכול היה לשמוע.
אביטל מחלק את קופסאות התירס, החומוס והאפונה שנשתה מהן את המים. מנחם קורא פרק תהילים. נאחזים גם בזה. מנחם אומר שהוא מאמין שנצא מכאן בשלום, "אם יה-יה אומר שהכוחות בדרך ועוד מעט יגיעו אז אנחנו כבר יוצאים מכאן". הוא מבטיח חפלה אצלו בבית בירושלים.
הזמן עובר.
מה קורה להם אני שואל את עצמי. כמה זמן זה עוד ייקח? אמרו עוד מעט. למה אין חילוץ? לא נצא מכאן! על פי האור הקלוש הקולח מן הפרוזדור הסמוך אלי אני מניח שיום שני בבוקר.
קולות רעמי תותחים בחוץ. ולפתע שריקת מטוסים ונפילת פצצות. חיל האוויר תוקף. שמחה מסוימת בבונקר הכאב.
שני חיילים סורים מבוהלים מהתקיפה נכנסים אל המסדרון שלידי ועומדים בפתחו. יותר עמוק הם לא נכנסו כי שם הייתה מוטלת גופתו של רוני מהנח"ל שנהרג בקרב בחוץ. קולותיהם בערבית מבוהלים. בבונקר דממת קבר.
"אני לא מאמין" אני אומר לעצמי, "עברנו הכל עד עכשיו ובגלל תקיפת כוחותינו הסורים יכנסו ויחסלו את כולנו". רימונים בידיים, עוזים מכוונים לפתח הבונקר. אפילו הכואבים ביותר לא מוציאים גניחה. בקושי נושמים. נדהמתי מעוצמתו של השקט שיכלו להפיק כל כך הרבה אנשים פצועים.
כשנרגעת ההתקפה מסתלקים הסורים. שוב ניצלנו. שוב יש סיכוי. איך לא נפסיד אותו ?
מנחם מבקש מאחד הטנקיסטים להסתכל החוצה מהפתח הצפוני ולזהות את כיוון התנועה של הסורים. שלום, התותחן שלי, לוקח משקפת ונעמד בפתח.
לאחר זמן קצר פיצוץ עז בתוך הבונקר. כנראה שהסורים זיהו תנועה בפתח הבונקר וירו פנימה פצצת RPG שהרגה את שלום ופצעה שוב את כולנו. שוב ריח עז של חומר נפץ, שוב פגיעות רסיסים, שוב חשש שהסורים יעלו ויטהרו את הבונקר. שוב אובדת התקווה. ברגיעה מנסים הפצועים פחות, לטפל ולסייע לפצועים יותר שהרי אין אחד שלא נפצע.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
יום שני בצהרים. קולות רכב עולים מדרך העפר המטפסת אל התל, "לשלוף נצרות מהרימונים" אומר מנחם, עוזים מכוונים אל הפתח. הרכב נעצר. "הי, יש פה טנקיסטים?" נשמעת קריאה בעברית.
אין לי מושג איך הצלחתי לאסוף את אברי הפצועים והמדלדלים, אני זוכר את עצמי קם מהמטה, מדדה החוצה, ממצמץ בעיניים מהאור החזק שבחוץ אחרי יומיים בבונקר החשוך ובחוץ עומדים חיילי מילואים מבוגרים, בגיל של אבא שלי, אני מחבק את הראשון שאני פוגש ואומר לו בקול חנוק "הצלתם אותנו". זה קרה. הבלתי יאומן. עברנו את זה. זה נגמר. נצלנו. הוא מושיב אותי על הסלעים בחוץ ומתחיל לבדוק אותי.
"אני רופא" הוא אומר "תגיד לי מה קרה לך?"
"יש לי יד שבורה ורגל שבורה" אני אומר לו.
הוא בודק, חובש מצמיד לגופי פתק וחיילים אחרים מעלים אותי על קומנדקר.
בינתיים ממשיכים לצאת מן הבונקר חברי הפצועים.
חיילי המילואים שלחלקם וודאי יש ילדים בגילנו עומדים המומים מול פתח הבונקר שממנו מגיחים החוצה למעלה מעשרים ילדים, כולם פצועים, זבי דם, חלקם חבושים, קרועי בגדים מהרסיסים, שחורים לחלוטין מפיצוצי הרימונים והפצצות, הם עומדים ובוכים. תמונה שנשארה חרוטה במוחי ומאפיינת את המלחמה הזו.
הקומנדקר מטלטל בדרך העפר ויורד למרגלות התל. מסביב רעמי תותחים, הקרב מצפון לתל נמשך אך התאג"ד נפרש למרגלות התל. מסוק עומד על הקרקע. מן הקומנדקר הזה ואחד שמאחוריו מורדות שלש אלונקות ומוכנסות למסוק.
"אתה יכול ללכת?" שואל הרופא
"כן" אני עונה ומדדה על רגל אחת, "אז תכנס למסוק ותשב על הכסא הזה" ומצביע על מושב בד בסמוך לדלת המסוק.

אני יושב. המסוק ממריא ואני לא מאמין למראה עיני. כל האזור מכוסה בכלי רכב פגועים שרופים, חרוכים, מעלי עשן או בוערים והקרב נמשך צפונה.
אני שוקע אל עילפון חושים של סוף הדרך, של הצלה, הכל נגמר. המסוק נוחת בבי"ח רמב"ם. הדלת נפתחת ולפני מופעים פניו של אלי, בן דוד שני שלי.
"אלי" אני קורא, "מוטי?" הוא שואל, שהרי פני השחורים לא נראים בדיוק כפי שהוא ראה אותי בפעם האחרונה. "תתקשר הביתה תגיד שאני בסדר, רק שברתי יד" כך אני אומר לו וגם חושב שזה נכון. אמבולנס מסיע אותנו למיון.
מריצים אותי בכסא גלגלים לצילום. אני יוצא מחדר הצילומים, זריקה וישיבה נינוחה, קצת מעולפת, על כסא גלגלים במסדרון. "סליחה, אפשר לקבל סיגריה?" אני שואל אדם שעובר בסמוך לי, "בוודאי, קח את כל החפיסה".
אני יונק בהנאה סיגריה ראשונה מזה שלשה ימים, איזה כיף, חיים אהה?
הרופא מגיע "תגיד לי אתה השתגעת? מה אתה מעשן יש לך ראה קרועה, כל העשן בורח" כך נודע לי על פנאומוטורקס. כתוצאה מההדף נוצר קרע בראה. דם ונוזלים בחלל החזה מקיפים את הלב ומקשים על פעימותיו. "אם לא היו מגיעים אליך היום, אולי לא היית נשאר בחיים" אומר הרופא. נו, לך תספר לו על כדור במצח.
מגלגלים אותי בכסא הגלגלים למחלקה הפנימית. אני ראשון בחדר. מיטה ראשונה ליד הפתח. אחיות בלבן, סדינים לבנים ואני שחור. מגיעה בחורה צעירה "אני מתנדבת, קוראים לי... " הלוואי והייתי זוכר. והיא גוזרת ממני את הסרבל במספרים. "יש לך פגיעה ברגל?" היא שואלת "כן" אני אומר והיא גוזרת גם את הנעליים. היא מביאה קערת עם מים חמימים, סבון ומגבת רכה, היא רוחצת אותי בעדינות והתחושה נפלאה. הן המגע המרפרף והן תחושת הניקיון ההולכת ומתפשטת על פני הגוף. היא מסיימת ואני שוכב על המיטה במעין טשטוש חושים או עלפון. ברקע אני שומע את צלצול הטלפון מעמדת האחות שנמצאת ממש מעבר לדלת ואני יודע שזה אבא.
"מוטי אביעם?, אבא שלך על הקו".
"שלום אבא, כן אני בסדר רק יד שבורה, בואו".
אלי כמובן הודיע להם מיד.
אחרי שעה, שנראתה כמו חמש דקות נכנסים אבא ונורית ואני כבר מחייך.
עכשיו זה באמת ברור שהכל נגמר.
"איפה אימא?" אני שואל "היא לא יכלה לבוא, היא לא מאמינה שאתה לא שרוף, מה זה טנקיסט ששבר את היד, מה הוא נפל מהטנק? הוא בטח שרוף ולא רוצים להגיד לי".
מגיע רופא ובהרדמה מקומית מכניס לי צינור ניקוז לחזה. מכיוון שיד שמאל פגועה ותהייה עוד מעט בגבס, לא מכניסים את הצינור בצד כרגיל אלא ממש בחזה בחזית. עכשיו יש לי כזה צינור שיוצא מהחזה בצד שמאל ויורד לתוך מיכל "אתה צריך להשתעל בכוח כדי להוציא את הנוזלים" מסביר לי הרופא ואני בקושי מצליח לכחכח בגרוני.
חדר ניתוח, אני בהמתנה בחוץ. קר, עיניים עצומות, אני שומע את האחות שואלת "נתתם לו טשטוש?" "כן" עונה מישהו "את לא רואה שהוא ישן", "איזה מזל" אני אומר לעצמי, "ניצלתי מזריקה אחת". אני מוכנס לחדר הניתוח ופוקח עיניים "מה זה לא קיבלת טשטוש?" שואל המרדים, "לא" אני עונה לו, "אין דבר, נתחיל". הוא מזריק חומר הרדמה לצינור של האינפוזיה ואומר לי "תספור עד עשר" אני מתחיל לספור, תחושה נעימה מתחילה לזרום בי ובבת אחת נסגרים התריסים ואני בעולם השינה הטובה. כשאני מתעורר הם לידי, אבא ונורית וזה נעים וטוב. אני לוקח עיתון ליד ושם לראשונה אני רואה את המלה "מלחמה". אני מבין. אני הייתי במלחמה. אני מטושטש, עייף ורוצה לישון. אבל זו שינה מאד משונה. עיניים עצומות אבל הפה מדבר. לפעמים נדמה לי שאני יודע מה אני אומר ולעיתים אני יודע שאני ישן. כך בשטף ממלמל אני מספר לנורית ואבא את מה שעבר עלי. למחרת זה בעיתון.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 17-01-2010, 11:17
צלמית המשתמש של zragon13
  zragon13 zragon13 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.09.05
הודעות: 1,280
בתגובה להודעה מספר 50 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "[QUOTE=משה מאירי]"הבונקר"..."

The old bunker (its eastern side) already appears behind the halftrack in the photo posted by Yosifoon above

Here are some photos from Tel A Saki that I took in 2007

The old bunker - side facing North.






תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה





Is the current location of the old bunker behind the hilltop the same as during the war or was it originally placed on top of the hill and just moved to its current spot when the new outpost was built?





I realize that the sign says that the bunker was on the top of the hill, but the drawing depicts what looks like some kind of "aquariam" observation structure that doesn't seem like part of this bunker. I also dosn't make sense to me that the bunker would be situated on the top where it would be in a direct line of view and fire from the enemy?






Photo taken from West with the old bunker's current location circled


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

Photo of tel from the beginning of the road to the west. Does anyone know if this BTR was one of the vehicles of the rescue force that was destroyed
?
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


_____________________________________
Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school
אבל אפשר לענות לי בעברית


נערך לאחרונה ע"י zragon13 בתאריך 17-01-2010 בשעה 11:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 21-01-2010, 20:11
צלמית המשתמש של zragon13
  zragon13 zragon13 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.09.05
הודעות: 1,280
בתגובה להודעה מספר 53 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "תודה על התמונות !"

I found some additional photos that I had taken of signs from the site that might help shed some light on the actual layout of the outpost during 1973

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה







Below I tried to match up a current Google map satelitte image of the Tel with the map drawing on the second sign תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה









Judging from this, I think that you are correct about the old "bunker HaLochamim" not actually being on top of the hill, but rather located where the current basalt rock-covered bunker is today, hidden and protected from the East, at the base of the hilltop.







Apparently only two or three covered fighting/observation positions were located on the actual hilltop. I guess that this makes the old bunker's current location quite near to where it originally stood during the war at the parking lot level, and not B'rosh HaTel like the sign on it says


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
This last shot lets you imagine what the view from a tank on Tel A Saki covering the area to the north, where hundreds of Syrian tanks and other forces had penetrated between them and Outpost 116, would have been
Note Tel Fares to the north. Juchadar is just below it, above the short section of black road that is visible
_____________________________________
Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school
אבל אפשר לענות לי בעברית


נערך לאחרונה ע"י zragon13 בתאריך 21-01-2010 בשעה 20:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 14-03-2014, 21:54
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,997
"ולילד בוודאי יקראו על שמי" - מוטי אביעם מספר על אירועי תל-סאקי במלחמת יוה"כ
בתגובה להודעה מספר 28 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "לגבי תל סאקי אסור לפספס את..."

הרעם האדיר של 2 בצהריים תופס את מוטי אביעם בחדר המט"קים של פלוגה ו', חטיבה 188, בדרום רמת הגולן. מט"ק צעיר בן 20 שלא חווה יום קרב מימיו, צמא לריח אבק שריפה ושבע ירי על חביות · מאותו רגע ובמשך שעות מיטלטל אביעם עם הטנק שלו בתוך הכאוס, רואה את חבריו בטנקים האחרים נפגעים בזה אחר זה, מאלתר מסלולי נסיעה, נלחם לבדו בטנקים סוריים ששועטים מולו, מחפש תחמושת, נופל לתעלת נ"ט, מחליף טנק, נפצע מירי כוחותינו, ולבסוף נקלע לבונקר הקטן בתל א-סאקי, שבו מצטופפים עוד 27 לוחמים פצועים, במשך 30 שעות, כשהסורים משליכים פנימה רימונים · זה סיפורו

http://www.israelhayom.co.il/site/n...p?id=13191&hp=1


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://media.israelhayom.co.il/2011/10/07/131794155143530273a_b.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://media.israelhayom.co.il/2011/10/07/131794155349111328a_b.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 18-01-2010, 03:28
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 63 שנכתבה על ידי romi4 שמתחילה ב "..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי romi4
כמה מוצבים צריכים ליפול עד שמישהו יבין שאסור לבנות מוצבים? מצדה,מז'ינו,לקקן,דלעת,איווזימה,חרמון,מזח,טרויה-אפשר להמשיך בלי סוף. ולמה משמשת המנהרה המחוזקת בסאקי? לחיל חדש המוקם בצהל-חיל החפרפרות? ואם לא היה מוצב בסאקי-מה היה קורה? הטנקיסטים היו נסוגים רגלית כמו שצריך להיות. מנחם גיבור ישראל היה פורש את הכח בין הבולדרים ואם צריך היה נסוג 500 מ לאחור. התפקיד היחידי של תל סאקי היה ע"מ לתת נ.צ. מדויקת של כוחותינו? שלא לדבר על המוצבים תעלה.


צורה קלוקלת לבצע ניתוח יעילות (שלא לדבר על כך שכמה מהדוגמאות שלך פשוט לא נכונות ודווקא מחזקות את הטענה ההופכית). באותה מידה ניתן היה לטעון שימיו של השריון עברו בגלל חוסר היכולת שלו להתמודד מול חי"ר מצוייד בנ"ט.
מספיק להזכיר את הצרות וההשפעה של המוצבים והתילים הסוריים על ההבקעה לסוריה וחוסר ההצלחה שלה בגזרה הדרומית, או המאמץ והאבידות שהיו כרוכות בכיבוש גבעת ההתחמושת או תל פ'חר.
גם החיזבאללה השתמש במוצבים, מוצבים שהיו מוסווים וחפורים בצורה מצויינת.
למוצבים יתרון נכבד בחיזוק היכולת של החי"ר לבצע הגנה קבועה. שימוש במרגמות וטילי נ"ט, יחד עם יכולת תצפית והכוונת אש ידרשו ריכוז מאמץ מיוחד כנגד אותו מוצב. הבעיה, אם כבר, היא בידע החסר בכל הנוגע לביצורים.

נ.ב. קו מאז'ינו דווקא מחליש את הטיעון שלך- הקמתו אילצה את הגרמנים לתקוף מגזרה אחרת, ובכך המכשול השיג את מטרתו - תיעול האויב לשטח אחר. זה שהצרפתים והבריטים לא הצליחו לנצל זאת כיאות זו בעיה אחרת.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #66  
ישן 18-01-2010, 07:08
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 65 שנכתבה על ידי romi4 שמתחילה ב "..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי romi4
אתה יודע מה ביטיס? אתה לבד בהנחה שאתה יודע לנהוג על גפ'ס ויש לך משקפת 50/7 היית יכול למלא את התפקיד של 3 מוצבים בתעלה, ואז לפחות היו יודעים מה קורה מאחר וכל אנשי המוצבים נמלטו מפחד 1000 קני ארטילריה הישר למחילות.
1. המוצבים של התעלה לא היו מוצבי לחימה אלא מוצבי בט"ש, כך הם נבנו, אוחזקו והופעלו.
2. המוצבים האלה לא היו מצויידים כיאות ללחימה - אלא שהיה להם סיוע שריון החזיקו מעמד הרבה יותר זמן.
3. החברים היקרים האלה העבירו מידע מודיעיני עדכני שלא נוצל כיאות בגלל בעיות בתא המודיעין, אבל זה סיפור אחר
4. כל תפיסת ההגנה של התעלה קרסה מהרגע הראשון - והמוצבים לא עובדים בוואקום.



הגרמנים עקפו את קו מז'ינו מאחר וכל הצבא הצרפתי ישב במחילותיו בתוך מוצבים אז למה שלא יעקפו?
תשמע, פשוט אין שחר לדברים שאתה אומר! כל הצבא הצרפתי ישב במחילות? 40 דביזיות ישבו על הגבול הבלגי (שלא היה מוגן ע"י קו מז'ינו), יחד עם עוד 16 דביזיות בעתודה - די והותר בשביל להדוף את הגרמנים. הגרמנים ביצעו מהלך אופרטיבי שהצליח, אבל הוא הוכתב ע"י חסימת איזור הריין ע"י קו מז'ינו. למעשה קו מז'ינו הצליח לשלול מהגרמנים מחצית מקו המגע!


בדיוק כמו שעקפו את שלנו.
וזה אולי הפאנצ' ליין. אני מבקש שתעשה השוואה רצינית בין "קו" המוצבים הישראלי לבין קווי המוצבים של איזה צבא שאתה רוצה. קו מאז'ינו, קו המוצבים הסורי - מה שבא לך. אם תצליח להראות לי שקו המוצבים היה קו בר הגנה, אני אוכל את הכובע האוסטרלי שלי
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 18-01-2010, 12:06
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 69 שנכתבה על ידי romi4 שמתחילה ב "..."

כמו שאמרתי - החלטת על מטרה ועכשיו אתה מתאים את המציאות לתיאוריה שלך. אין שום שחר לקביעה שלך לגבי מוצב החרמון פשוט כי אתה לא מבין את תפקידו.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #73  
ישן 18-01-2010, 12:51
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 72 שנכתבה על ידי romi4 שמתחילה ב "..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי romi4
זה כבר לא מתאים לך-כלומר אלה שלמעלה יודעים מה הם עושים ואנחנו לא מבינים הכל-אין שום צורך לנחש מה תפקידו מאחר והנושא כבר ניבדק-תפקידו היה להעביר מודיעין מדויק בקלסרים ישר לדמשק כולל פרשנים שינתחו להם אותם. תעלה צפלין כבר עדיף על החרמון.ומה עם מפקדת האוגדה בנאפח? היה להם שכפ"ץ למלחמת גוג ומגוג אבל כשהסורים התקרבו ם דילגו משם ופרסו בשטח מה שהיו צריכים לעשות ביום שישי.שלא לדבר על קן הקוקיה באום-חשיבה. המוצבים האלה רק מושכים ארטילריה שדרכה לא רואים כלום


נכון, לא מתאים לי כי לא אמרתי את זה. אתה נכנס לדוגמאות לא רלוונטיות ומשליך עליהן על טכניקה שאין לה תחליף, גם היום. לכל דבר יש חסרונות ויתרונות, וגם צפלין אפשר להפיל בלי בעיה. למוצב מבוצר יש יתרונות רבים, רבים מאוד, ויש לו גם חסרונות. צריך גם לדעת איך בונים, איך מסווים, איך מטעים ואיך מפעילים. יש מעט מאוד דברים נחרצים בתחום הצבאי - זה לא אחד מהם.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 18-01-2010, 12:09
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 74 שנכתבה על ידי מרקויס שמתחילה ב "נכון שזו חכמה לאחר מעשה אבל..."

אתה מוציא את הצבא מאוד בזול ובלי שום הצדקה. גם אם המילואים היו מגוייסים מראש - זה לא היה הופך את הימ"חים מלאים, זה לא היה מלמד את הצבא לעבוד בשת"פ, זה לא היה שם נ"ט ונק"ל רציני בידיים של החי"ר ולא היה ממלא את מחסני התחמושת. הצבא הגיע לא מוכן למלחמה עם קונספטים מטורפים במקום תו"ל.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #77  
ישן 18-01-2010, 12:59
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 76 שנכתבה על ידי מרקויס שמתחילה ב "זה נכון שלכולם היה חלק קטן..."

נו אז מה?! מה זה משנה? נניח שאתה צודק. אתה יודע מה, בא ניקח את ששת הימים, נצחון מרהיב, נכון?
אבל כמעט כל התקלות ביוה"כ היו גם בששת הימים. אז מה שהצבא ניצח? זה הופך אותו פתאום לחף מטעויות? זה אומר שהוא התכונן נכון ללחימה? לא. זה אומר שהוא תפקד יותר טוב (הרבה יותר טוב) מהאויב. אבל התקלות הבסיסיות היו קיימות כבר אז - בעיה במודיעין שדה, במודיעין טקטי יבשתי לח"א, בתיאום סיוע אש, בימ"חים.
אחרי המלחמה נוסף לנו עוד ניוון של החי"ר והתו"ל של יחידות השדה, וחוסר היכולת להתמודד עם טילי הנ"מ. כל אלה תקלות ששום גיוס מקדים לא היה פותר - עכשיו ברור? הצבא לא היה מוכן למלחמה, ולא משנה מה היתה התוצאה הסופית.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #79  
ישן 18-01-2010, 14:07
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,742
בתגובה להודעה מספר 78 שנכתבה על ידי מרקויס שמתחילה ב "בטח שהצבא לא היה מוכן ,..."

היהירות חלחלה מלמעלה? היהירות חלחלה מלמעלה?! היהירות היתה קיימת למעלה - ברמת המפקדים. כל מיני אלופי שהתבטאו בצורה הזויה, חטאו למקצוע הצבאי והתהלכו כמו יוליוס קיסר ברחובות הערים.

והטענה שלך לגבי הניצחון בששת הימים היא פשטנית, ומכל מקום לא קשורה.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #84  
ישן 20-01-2010, 23:44
  צנחן77 צנחן77 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.08
הודעות: 665
בתגובה להודעה מספר 83 שנכתבה על ידי b.a שמתחילה ב "לא הרגשנו נבגדים"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי b.a
העליתי את הסוגיה לפני מנחם אנסבכר, מפקד התל, ושאלתיו האם הוא ואנשיו חשו "נבגדים על הרכס".
מנחם השיב על השאלה בצורה ישירה וברורה ובקשני להיות שלוחו, ולהעלות את תשובתו .
והרי תשובתו לשאלה , האם חשתם נבגדים:



ממש לא

]בשעות שהיינו שם אפילו לא היה לנו מספיק זמן לסכם ולחשוב על כל מה עובר עלינו ולנסות להבין את התמונה הכוללת ומשם לדעת מה אנו מרגישים מול זה]
]אני יכול להעיד על עצמי, שאני לא שמעתי את הביטוי בגידה המופנה כלפי המדינה]



כל הכבוד על הבאת הדברים ממקור ראשון

מעניין מה יש לכותב המלומד אורי דרומי להגיד על כך

לדעתי, טוב היו עושים באתר יד לשיריון אם היו מביאים את הציטוט הזה בהמשך לכתבה שפירסמו (מיכאל , מה דעתך ?)

נערך לאחרונה ע"י צנחן77 בתאריך 20-01-2010 בשעה 23:46.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #88  
ישן 22-01-2010, 09:20
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
ברור שבאתר השריון העתיקו הכל
בתגובה להודעה מספר 87 שנכתבה על ידי צנחן77 שמתחילה ב "באתר הארץ נכתב כדלהלן (ציטוט..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי צנחן77
באתר הארץ נכתב כדלהלן (ציטוט מדויק):

מלחמת יום כיפור - סיפורם של הנבגדים על הרכס

מאת אורי דרומי


כך שנראה לי שבאתר יד לשיריון פשוט העתיקו את הכתבה כולל הכותרת, והכותרת לא עברה אצלם שום עריכה.
אולי באתר הארץ מישהו נתן את הכותרת ולא אורי דרומי עצמו, אבל לדעתי אם זה מתפרסם בצורה כזו,
הקרדיט (לטוב ולרע) - שייך למחבר, ולא לעורך.

כולל את הכותרת המקורית מתוך מוסף הספרים של עתון "הארץ".
אבל בעתונים מקובל שהעורך נותן כותרות לכתבות שהוא מקבל מהכותבים, כך שלא נראה לי שדרומי הוא זה שכתב אותה. למרות שאתה צודק בעובדות - דרומי הוא זה שחתום על הכתבה.
בנוסף למכתב שהתפרסם השבוע במוסף הספרים (שגם אותו צרפו לפה מתוך אתר השריון), לדעתי יש חשיבות רבה מאד למכתב גם של אנסבכר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #92  
ישן 09-08-2011, 23:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,278
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי gm4450 שמתחילה ב "מלחמת יום כיפור- סיפורם של הנבגדים על הרכס"

אם כבר מדברים על גיבורים עלומים, אז מאחר ומורשת קרב ממלחמת יום כיפור מעניינת אותי (אני חושב, כמי שנולד עשר שנים לאחר המלחמה, שגם בהקשר של הגבורה וגם בהקשר של הלקחים שניתן ללמוד ממנה היא ראויה לחקירה ולימוד וראוי להעביר את חוויות הלחימה ותולדותיה לדור שלי ובכלל לכל מי שלא לחם בה), ובמיוחד סיפורי מורשת הקרב (ואני מודה שסיפורים על חטיבת הצנחנים, ששנים אחר נוספתי גם אני על בוגריה), אזי סיפורו של גדוד 50 של הצנחנים (נח"ל מוצנח) בקרבות הבלימה ברמת הגולן (תל סאקי) ידוע לכל, ואף נכתבו בנושא ספרים לא מעטים ("בודדים על התל" מאת משה גבעתי ואחרים כמו "רסיס ממגש הכסף" המצוין שכתב מנחם אנסבכר). הרבה פחות ידוע הוא סיפור הקרבות שלחם הגדוד לאחר מכן בחזית סיני, שאינו פחות הירואי מקרב ואדי מבעוק של גדוד 202, הפשיטות של סיירת צנחנים בסוריה או קרב החווה הסינית של גדוד 890. תיאור לחימת הגדוד מופיע רק בספרים מאת תא"ל אלישיב שמשי ("בהם יותר מכל" ו- "ולא אשוב עד כלותם"). בחרתי להביא את זה שמופיע ב"בהם יותר מכל" משום שהוא מכיל בתוכו את הסיפור הכולל של הגדוד.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מפקד גדוד50 של הצנחנים (נח"ל מוצנח) במלחמת יום הכיפורים, רס"ן יורם יאיר. צילום: אלדד ניר
האדומים מנקים את השטח הירוק
הקרב לטיהור החיץ החקלאי מאויב מצרי, 1973 (גדוד חי"ר בלחימה, בפיקודו של רס"ן יורם יאיר [ייה])
"ביום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, השישי באוקטובר 1973, היה גדוד 50 ערוך להגנה בגיזרה הדרומית של רמת הגולן. הגדוד היה שייך לחטיבת הצנחנים 35, חטיבה סדירה שכוחותיה האחרים היו באותו זמן באזור סיני. רס"ן יורם יאיר (ייה) היה חניך במכללה לפיקוד ומטה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. בבוקר יום פתיחת המלחמה הוא החליט לטלפן למח"ט 35, עוזי יאירי, כיוון שבעבר שירת בחטיבה 35 כמ"פ וכסמג"ד. המח"ט ביקש מרס"ן ייה לעלות בהקדם לרמת הגולן ולעזור במידת הצורך לסמג"ד 50, מנחם זטורסקי, שנשאר לפקד על הגדוד ללא מג"ד. חיילי גדוד 50 איישו באותה עת את המוצבים בדרום רמת הגולן ולחמו מול השריון הסורי שפרץ לתוך הגיזרה הדרומית. רס"ן יורם יאיר נסע לעבר היישוב אל- על שברמת הגולן, שם ישבה מפקדת הגדוד, וראה את הגיזרה כולה נתונה תחת הפגזה כבדה של הסורים. היה זה דקות ספורות אחרי השעה 14:00. תמונת המצב הייתה קשה ומעורפלת, הניסיון של רס"ן ייה לאתר את הסמג"ד לא הצליח והוא נטל לידיו את הפיקוד על הגדוד. בעשרים השעות הראשונות של המלחמה פרצו כוחות סוריים לדרום רמת הגולן ועקפו מוצבים של צה"ל, והמצב היה קשה. רס"ן ייה עשה מאמץ להבין מה קורה בגיזרה וליצור קשר עם המ"פים ומפקדי המוצבים, כדי שידעו שהוא מפקדם. בבוקר יום ראשון קיבל רס"ן ייה הנחיה לפנות את כל המוצבים ולהתרכז בקיבוץ עין- גב. תחת אש כבדה ובין כוחות סוריים עזבו הלוחמים את המוצבים ונעו לכיוון עין- גב. יומיים קשים של זעזועים, נפגעים ונעדרים עברו על הגדוד. חיילים הגיעו ללא ציוד וללא זחל"מים, והיה צורך לשקם אותם במהירות כדי שיחזרו להיות יחידה לוחמת. חטיבת האם הייתה רחוקה, ורס"ן ייה, המג"ד לחץ בפיקוד צפון ובמטה הכללי לצייד את הגדוד ולקבל משימות. 'ידעתי שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי,' אומר ייה. הלחץ עזר. הגדוד הוסע באוטובוסים להצטייד במחנה הקבע שלו, בבית סחור, ונקבע שישמש כעתודה מטכ"לית. כעשרה ימים לאחר תחילת המלחמה עלה הגדוד כולו על מטוס בואינג והוטס משדה התעופה לוד לרפידים שבסיני. ברפידים קיבל הגדוד זחל"מים עם נהגים ונעשו ההכנות הדרושות להיכנס לכשירות מבצעית. בעשרים באוקטובר קיבל המג"ד הוראה לעבור תחת פיקוד אוגדת ברן ולהיפגש עם מח"ט 460, בצד המערבי של תעלת סואץ. רס"ן ייה מצא דרך מקורית להתעדכן על אופי הלחימה בחזית המצרית. עד לתחילת התנועה הוא ניצל את הזמן לשיחות עם פצועים בבית החולים ברפידים, ובירר מה היו הבעיות בלחימה וממה הם נפגעו. התרשמותו הייתה שיש להיזהר מטילי סאגר, הנמצאים ביחידות החי"ר המצריות בשפע. לכן החליט שכל פעולה שיבצע עם הגדוד תהיה רגלית, והזחל"מים ישמשו כלי תובלה בלבד. למחרת היום נע הגדוד לעבר התעלה, כשהכלים מפלסים לעצמם מעבר בתוך הצירים העמוסים, המובילים אל הגשרים שהקים צה"ל על תעלת סואץ, צפונית לאגם המר הגדול. ממערב לתעלת סואץ ולאגמים משתרע החיץ החקלאי, ברוחב של אחד- שניים קילומטרים, הנחתם בתעלת מים מתוקים הנמשכת מצפון לדרום. בחיץ החקלאי צמחייה סבוכה, חלקו בוצי ולאורכו היה ערוך צבא מצרי בתוך חפירות. ממערב לתעלת המים המתוקים השטח הוא מדברי, רחב ופתוח, המתאים לפעולה של כוחות משוריינים.
הלחימה במסגרת חטיבה 460
בעשרים ואחד באוקטובר חצה הגדוד את תעלת סואץ והמג"ד יצר קשר עם מח"ט השריון 460, אל"ם גבי עמיר, לקבלת משימות. המשימה שהוטלה על הגדוד הייתה לטהר את החיץ החקלאי, בין האגם המר לתעלת המים המתוקים. השריון שנע בשטח הפתוח, מצפון לדרום, לאורך ציר 'חבית', היה חשוף לפגזי נ"ט שנורו מאזור החיץ, ולכן היה צורך שגדוד החי"ר יפעל בתוך החיץ ויטהר אותו, במקביל להתקדמות הטנקים. המערך המצרי בחיץ היה מופנה לכיוון מזרח, להגנה מפני פשיטות של צה"ל דרך האגם המר. המג"ד החליט שתקיפת המערך בממד הצר שלו, מצפון לדרום, ייתן מענה טקטי טוב, ובהתאם לכך קבע את תוכנית הפעולה: שתי פלוגות ינועו ברגל בפריסה לפנים, האחת לאורך הכביש הסמוך לאגם והשנייה לאורך תעלת המים המתוקים; פלוגה שלישית תנוע מאחור, והזחלמ"ים ינועו במגמה אחת מאחוריה, כדי להימנע מפגיעת טילי סאגר. מ"פ ב', יצחק איתן, יחד עם מ"פ המסייעת, אריק מורן, נקבעו כמובילים בפריסה רחבה מלפנים, ואילו מ"פ א', חיים קונדה, פרס את פלוגתו מאחור. הנחיית המג"ד הייתה להתקדם צעד אחרי צעד, לירות על כל מקום חשוד, ובמקרה של היתקלות- לחפות באש, לאגף ולהסתער. היה זה בשעות אחר הצהריים. הצנחנים נכנסו ללחימה על יעד 'שונית', לאורך כחמישה קילומטרים, כשהם נעים בתוך צמחייה סבוכה ומטהרים תעלה אחר תעלה. הלחימה בחיץ החקלאי לוותה רוב הזמן באש ארטילרית מצרית שהכבידה על ההתקדמות, שגם כך התנהלה באיטיות בשל טווח הראייה המוגבל והחשש שמאחורי כל שיח יצוץ אויב. מפעם לפעם הייתה היתקלות עם חיילים מצרים, אך ללוחמים של רס"ן ייה הצליחו לשתק את מקורות האש ולפגוע באויב. עם רדת החשכה ערך המג"ד את הגדוד להגנה, תוך ניצול החפירות הקיימות בשטח, כל פלוגה בגיזרתה. במשך הלילה ניסו מפעם לפעם חיילים מצרים להתקדם לעבר כוחות הגדוד, אך הם נורו מטווחים קצרים. מ"פ א', קונדה, נשלח עם פלוגתו לסייע לכוח אחר בטיהור שדה התעופה פאיד, הנמצא מערב לתעלת המים המתוקים; אך בכניסה לשדה הוא עלה על מוקש ונהרג. למחרת בבוקר, עשרים ושניים באוקטובר, המשיך הגדוד בלחימה לכיוון דרום, במרחב העיירה פאיד ומערך 'דקדקן'. הפעם נתקלו הלוחמים בכוח אויב נחוש ועיקש יותר. במקביל להתקדמות הצנחנים בחיץ, נעו הטנקים של חטיבה 460 בשטח הפתוח שממערב. בתנועה דרומה השטח הפתוח נעשה צר יותר, בגלל ג'בל ג'ניפה שהיה ממערב. הטנקים נאלצו לנוע סמוך יותר לחיץ החקלאי, ומשם נפתחה לעברם אש נ"ט יעילה. 'התקדמנו יותר מהר מהשריון', אומר ייה. 'הסיבה הייתה שהטנקים חששו מטילים שנורו עליהם. ביקשתי מהמח"ט שיניע את הגדוד המוביל במקביל אליי, כי היו לפניי המוני חיילים מצרים ורציתי סיוע של אש טנקים צמוד. כבשנו מוצב אחרי מוצב, חיילי אויב רבים נפגעו, רבים נלקחו בשבי ורבים ברחו'. בעוד הגדוד תוקף וכובש בשיטתיות שטחים בחיץ החקלאי, הודיע המח"ט לרס"ן ייה שהפסקת האש עם המצרים אמורה להיכנס לתוקפה בערב ועליו לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט, עד הפסקת האש, על כל מערך 'טנג'יר'. מכיוון שלמהירות הייתה חשיבות, בחר המג"ד לפעול באופן שונה מזה שפעל עד כה. הלוחמים עלו על הזחל"מים ונעו דרומה, תוך שהם מיצרים אש חזקה לפנים. הגדוד הצליח להשתלט על כל מערך 'טנג'יר' ואף דרומה משם. הפלוגה המובילה נתקלה באויב שפתח לעברה באש מכיוון מזרח. בפעולה מהירה הסתערו הלוחמים על האויב והשמידו אותו. או אז פתחו המצרים במטחים של טילי סאגר לעבר הזחל"מים. ובשלב זה החליט המג"ד לסגת מהר לאחור ולצאת מטווח הטילים. הייתה זו המחשה למה שהיה עלול לקרות בשלבי הלחימה הקודמים, לולא תבונתו של המג"ד, שבחר לפעול ברגל היכן שניתן. הגדוד נע מאות מטרים לאחור, ועם רדת החשכה התארגנו הפלוגות להגנה כלפי דרום. יום לחימה נוסף עבר על הגדוד, יום שבו טיהרו הלוחמים כארבע עשר קילומטרים לאורך החיץ החקלאי.
הלחימה במסגרת חטיבה 217
בעשרים ושלושה באוקטובר בבוקר קיבל המג"ד הוראה לעבור תחת פיקודו של מח"ט השריון 217, אל"ם נתק'ה ניר. הגדוד עלה על הזחל"מים ונע על ציר 'חבית' דרומה, מרחק של כעשרים קילומטרים, עד להסתעפות עם ציר 'פח', המקום בו היה המח"ט. 'נתק'ה הוציא מפה אחד לחמישים אלף והתחיל להסביר לי מה הוא רוצה ממני', מספר יורם יאיר: 'אנחנו רצים מזרחה לכבוש את הסוללה שעל התעלה, כיוון שהיא שולטת על כל החיץ החקלאי ועל השטח הפתוח שממערב לו. בחיץ החקלאי יש חיילי אויב רבים המצוידים בטילי נ"ט, שפגעו אמש בעשרה כלים שלנו. לכן אני זקוק לכם ורוצה שתנועו לפנינו, תסרקו את השטח ותכבשו את הסוללה'. נתק'ה לחץ על המג"ד להתחיל מהר בהתקפה, אך רס"ן ייה התעקש לתכנן את המשימה, לספק מים שחסרו לחיילים, להתארגן ורק אז לזוז. 'בשבילנו כל חמישים מטרים זה טקטיקה ואיגוף', אמר רס"ן ייה למח"ט השריון, 'מה שהראית לי על המפה באצבע שלך, זה עניין של חמישה- שישה קילומטרים. אנחנו צנחנים ולא טנקים. תן לנו את המשימה ונבצע אותה על- פי דרכנו'. המשימה שעמדה בפני המג"ד הייתה מורכבת. הוא היה אמור לנוע בשטח אויב פתוח בעומק של ארבעה- חמישה קילומטרים, להיכנס לחיץ החקלאי ולטהר אותו מאויב עד צידו השני, בעומק של קילומטר, ובסוף לכבוש את סוללת העפר המתנשאת לגובה של כעשרים מטרים. התוכנית של המג"ד הייתה לנוע בתנועה מבצעית לחציית השטח הפתוח והחיץ החקלאי, עם פלוגה ב' והפלוגה המסייעת לפנים ועם פלוגה א' המוקטנת מאחור; לאחר מכן להיאחז בסוללה, ומשם לטהר את גב הסוללה לכיווני צפון ודרום במקביל. רס"ן ייה נתן פקודות ותדריכים למ"פים, והחל לנוע למשימתו כשטנקים מחפים על תנועתו. חיילי הגדוד דילגו מכפל קרקע אחד למשנהו, אך להפתעתם לא נתקלו באויב. הסתבר שהמצרים פינו את השטח, לרבות החיץ החקלאי, והתרכזו בסוללה המבוצרת. תחת הפגזה מצרית הצליחו הלוחמים להגיע לחיץ החקלאי ולהתקדם מזרחה, עד לקצהו השני. בין הצמחייה הסבוכה לסוללת העפר היה שטח בוצי של כמאתיים מטרים, שנשלט היטב מהסוללה. סוללת העפר המצרית התנשאה לגובה של כעשרים מטרים והייתה כולה כמו יעד מבוצר אחד גדול. עיקר העמדות היו מופנות מזרחה, לכיוון תעלת סואץ, אך בחלק העליון היו תעלות בטון שבהן יכלו חיילים מצרים לכוון אש גם לאחור, מערבה, לכיוון הגדוד. הגדוד של רס"ן ייה הגיע לסוללה מכיוון מערב, בעורף של המערך המצרי. מן העורף אפשר היה לראות את פתחי הבונקרים שדרכם נכנסו המצרים לסוללה. חציית השטח הפתוח והבוצי של מאתיים המטרים, בין החיץ החקלאי ועד לאחיזה בסוללה, היה השלב הקשה והמאיים ביותר על הגדוד. המצרים ירו מגב הסוללה ומפתחי הבונקרים לכיוון מערב, כשהשליטה שלהם על השטח מלאה. רס"ן ייה ביקש מגדוד הטנקים, שתפס עמדות מחוץ לטווח טילי הסאגר, לירות פגזים לכל פתחי הבונקרים שבסוללה. במקביל לירי הטנקים פתחו החיילים באש חזקה, ולפקודת 'הסתער' של המג"ד הם קמו והסתערו לעבר הסוללה תוך שהם ממשיכים לייצר לעברה אש, עד אשר נאחזו בה. כדי לא להסתבך בלחימה מיותרת, הורה המג"ד לעלות על הסוללה ולטהר את החלק העליון בלבד, מבלי להיכנס לתוך הבונקרים. הגדוד התפצל לשניים ונע בכיוונים מנוגדים. המג"ד הוביל כוח שטיהר לכיוון צפון, והסמג"ד, אבי שמיט, הוביל כוח שטיהר לכיוון דרום. הלחימה התבצעה בתרגולות של יעד מבוצר, כשבכל מקום בו הייתה כניסה לבונקר הוצבו שניים- שלושה חיילים לשמור על הפתחים. לא עבר זמן רב וההתנגדות המצרית נשברה, רבים נפלו בשבי ואחרים ברחו. בסביבות השעה 16:00 סיים הגדוד להשתלט על הסוללה, לאורך כשישה קילומטרים. 'הסוללה בידי', דיווח רס"ן ייה למח"ט. 'על מה אתה מדבר', שאל נתק'ה, 'כמה הרוגים יש לך?', מספר רס"ן ייה. 'נתק'ה לא האמין שהסוללה נכבשה כל כך מהר, ועוד יותר נדהם כשזה נגמר ללא הרוגים. מאז הוא סמך עליי לחלוטין'. עם רדת החשכה היה הגדוד במצב לא נוח. כולו היה פרוס על הסוללה ובפתחי הבונקרים. המג"ד הורה לכולם להישאר ערים במקומם ולשמור על עצמם כל הלילה. את הזחל"מים הוא קידם באור אחרון, והם נצמדו לסוללה. הלילה עבר על חיילי הגדוד בדריכות ובלחץ מתמשך. הכוחות היו מפוזרים לאורך הסוללה, כשבתוך הבונקרים היו מצרים רבים. 'פתאום שמעתי צרור יריות מעליי', מספר ייה. 'רצתי לעבר פתח הבונקר שממנו נורה הצרור וזרקתי רימון לתוכו. עמדתי עם עוד חייל ליד הפתח וצעקתי למצרים בערבית שיצאו מהבונקר. ראיתי חייל יוצא עם נשק למעלה, לקחתי את נשקו והוריתי לו לשכב. אחריו יצאו עוד ארבעים חיילים מצרים ואת כולם השכבתי על הקרקע. כל הלילה עמדתי עם חייל נוסף ושמרנו על פתח הבונקר ועל השבויים. המצב היה מאוד לא נעים. אמרתי לקמב"ץ שהיה בזחל"ם הפיקוד, לרגלי הסוללה, שיודיע שוב לכולם לשמור היטב על פתחי הבונקרים'. בבוקר הורה המג"ד למ"פים לסרוק את הסוללה ולהוציא את החיילים המצרים מהבונקרים בעזרת השבויים שנמצאים בידם. מאות שבויים נאספו לאורך הסוללה, ונוצר מצב שכל שלושה לוחמים שמרו על כמאה שבויים, והגדוד לא יכול היה לתפקד מבחינה מבצעית. רס"ן ייה קרא אליו את המפקד המצרי הבכיר, הראה לו נקודה בולטת בשטח הפתוח שממערב לתעלת המים המתוקים, ואמר לו ללכת לשם עם כל השבויים. במשך יומיים סרקו חיילי הגדוד את הסוללה וריכזו שבויים, כשמפעם לפעם נפתחה עליהם אש ממזרח לתעלה, שטח שהיו בו יחידות של הארמייה השלישית.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
לוחמי הגדוד בסיני
הלחימה במסגרת חטיבה 500
לאחר שהמג"ד הצליח לייצב את המצב בגיזרתו, הודיע המח"ט לרס"ן ייה שיחידה אחרת בדרך להחליף אותו, והוא עם גדודו עוברים תחת פיקודו של מח"ט השריון 500, אל"ם אריה קרן, הנמצא סמוך לעיר סואץ. שוב נאלצו הצנחנים לנתק את עצמם מחטיבה שרק החלה לשתף איתם פעולה. הגדוד ירד דרומה, ורס"ן ייה קיבל גיזרת אחריות מצפון לעיר סואץ. הפלוגות נערכו בגיזרתן על הסוללה והחיץ החקלאי, ומפקדת הגדוד קבעה את מקומה בבסיס טילים נטוש. הפסקת האש עם המצרים הייתה כבר בתוקף כאשר המג"ד קיבל משימה לסרוק את החיץ החקלאי לכיוון דרום. שלושים חיילים מצרים נראו ליד גשר על תעלת המים המתוקים, מקום שסיכן את המאחז הדרומי ביותר של צה"ל שהיה על הסוללה. המג"ד לקח איתו פלוגת חי"ר ופלוגת טנקים והחל לנוע דרומה, משני צידיה של תעלת המים המתוקים. כאשר הגיע הכוח לגשר, הופיע קצין או"ם פיני שסימן להם לעצור בטענה שהגשר נקבע כגבול בין שני הצבאות ואסור לחצות אותו. רס"ן ייה ניסה להסביר שיש לו משימה והוא לרדת עוד כשני קילומטרים, כדי ליישר קו עם המאחז הדרומי ביותר של צה"ל. אך קצין האו"ם בשלו: 'אם תמשיך לנוע, יהיו פה הרבה גוויות. יש פה כוח מצרי גדול שנחוש להגן על הגיזרה הזו'. רס"ן ייה ביקש מקצין האו"ם לקרוא למפקד המצרי הבכיר של הגיזרה, וכך עשה. בינתיים הופעל על רס"ן ייה לחץ בלתי פוסק מהרמה הממונה לנוע קדימה, אך הוא ידע באיזה מחיר כרוכה התקדמות כזו, ולכן החליט למצות קודם את דרך השכנוע לפני שנשפך דם מיותר. כפי שהוא מספר: 'הדברים הגיעו לכך שבאחת הפעמים מח"ט 500 דחק בי לנוע ואמר שלוחצים עליו מלמעלה. לא היססתי לומר לו: 'לוחצים עליך, אז תלחץ חזרה''. במסגרת שכנוע המצרים ביקש רס"ן ייה מהמח"ט לדאוג לכך שהמטוסים שלנו יישארו בשמים. כעבור זמן קצר הגיע קצין מצרי בדרגת אל"ם. שלושת הקצינים- הישראלי, המצרי והפיני- עמדו על הגשר. רס"ן ייה הוציא מפה ותצלומי אוויר והסביר לקצין המצרי שעליו לפנות את השטח, כשני קילומטרים דרומה, עד למפעל המים. 'לוחצים עליי לנוע כבר', אמר רס"ן ייה, 'אתה רואה, מאחוריי יש טנקים, בשמים יש מטוסים. לא חבל על האנשים שלך? הקצין המצרי רצה כנראה לבחון אותי, ואמר שבתצלום האוויר זה לא ברור לו, ואם אהיה מוכן להראות לו את מפעל המים בשטח. בלי היסוס אמרתי לו שאני מוכן'. הקצינים עלו לג'יפ של קצין האו"ם, כאשר הפיני נהג, המצרי ישב מימין ורס"ן ייה ביניהם. מאחור ישבו קצין מצרי נוסף וחוקר שבויים שרס"ן ייה צירף אליו. הם נסעו בדרך עפר לאורך תעלת המים המתוקים, והמחזה שרס"ן ייה ראה היה מדהים. 'נעשה לי חושך בעיניים', מספר ייה, 'חצינו מערך מצרי עם מאות חיילים על ציודם: מקלעים, מרגמות ונשק מגוון אחר, הכול היה חפור ומאורגן להגנה. הפעלתי את כל הפסיכולוגיה האפשרית. בדיוק עברו מלמעלה מטוסים שלנו, ואמרתי לקצין: 'לא חרם' (לא חבל) , המטוסים מחכים לפקודה והטנקים ממתינים מאחור'. הגענו למכון המים ואמרתי לו 'עד לכאן'. כשהג'יפ עצר, הקיפו אותנו עשרות חיילים מצרים שחשבו כנראה שנלקח שבוי. הייתה אי נעימות רבה'. הם חזרו לגשר, והקצין המצרי ביקש שהות לבדוק ואז לתת תשובה. כעבור כחצי שעה הוא חזר עם תשובה חיובית והכוח המצרי החל לפנות את השטח. גדוד מצרי שלם, על ציודו, התקפל שני קילומטרים דרומה, מבלי שנורתה ירייה אחת. כשעה לאחר שהכוח המצרי פינה את הגיזרה סרק הגדוד של רס"ן ייה את השטח. החיילים נדהמו מהחפירות ומהציוד הרב שהמצרים השאירו. לאחר שכל השטח היה בשליטת הגדוד, הורה רס"ן ייה לנקות עם טרקטור את כל הצמחייה שבין המאחז הדרומי לבין תעלת המים המתוקים, כדי שיהיה קו ראייה טוב. מבחינת המג"ד המשימה הושלמה והוא דיווח למח"ט שהגיזרה בידו. וכפי שייה אומר: 'המהלך האחרון שעשינו היה המהלך המוצלח ביותר שלי במלחמה'.
הסיבות להצלחת הגדוד
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

לאחר הטראומה הקשה שהגדוד עבר ברמת הגולן, הוא חזר לתפקד בצורה מוצלחת בחזית המצרית. במשך שמונה ימי לחימה הגדוד טיהר עשרות קילומטרים של מערכי אויב בתוך החיץ החקלאי, כשהוא גורם לנפגעים רבים בקרב החיילים המצרים ולמאות חיילים שבויים. בכל ימי הלחימה בחזית המצרית בוצעו המשימות במלואן, כשלגדוד היו שני הרוגים ומספר קטן של פצועים. המקצועיות, ההתלהבות ההתקפית והתבונה הטקטית של המג"ד, תרמו להתמודדות המוצלחת של הגדוד מול אויב מצרי עדיף. מכיוון שהשטח היה סבוך ורווי באויב, בחר המג"ד לפעול בפשטות, כאשר הפלוגות נעות בתבנית מבצעית ומתייחסות לכל מקום כאילו יש בו אויב. המג"ד דרש מהחיילים לפעול על- פי התרגולות שלמדו ודאג לתת להם את הזמן הדרוש לכך. הוא הוכיח, הלכה למעשה, כי בלחימה שיטתית ונכונה של גדוד חי"ר אפשר להתקדם בשדה הקרב מהר יחסית, בלי לסכן את הלוחמים שלא לצורך. תוך כדי לחימה, ובסיומו של כל יום שעבר, הפיק הגדוד לקחים ושיפר את הביצועים. האחריות למשימה ולחיילים הייתה בראש מעייניו של המג"ד. הוא נלחם על כך שיהיה לא חופש פעולה במסגרת המשימה שקיבל. הוא לא היה מוכן לקבל תכתיבים על דרך הפעולה ממפקדי שריון שאינם בקיאים בהפעלת חי"ר. שיקול הדעת שלו כמג"ד חי"ר הוא שהכריע, גם אם היה צריך לבוא בדין ודברים עם מפקדיו. כמג"ד הוא הדף כל לחץ לפעול מהר 'בקצב שריון'. הוא עבר תחת פיקוד שלושה מפקדי חטיבות שריון, ומכל אחד מהם ביקש שיתנו לו את המשימה והוא יבצע אותה באופן מקצועי. בפועל, מפקדי השריון- שהיו ספקנים בהתחלה באשר לצנחנים של רס"ן ייה- נחשפו במהרה לתוצאות הטובות בשטח: חלקים נרחבים בתוך החיץ החקלאי טוהרו מאויב מצרי והייתה הפחתה ניכרת בכמות טילי הסאגר שנורו משם לעבר הטנקים. הפעולה האחרונה של הגדוד, בפאתי העיר סואץ, לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש עם המצרים, מעידה על שיקול הדעת שגילה מג"ד הצנחנים. למרות לחצים של הרמה הממונה לטהר אויב עוד שני קילומטרים דרומה, בתוך החיץ החקלאי, הוא לא מיהר לבצע את הפקודה לפני שמיצה אפשרויות אחרות. המחיר של ביצוע המשימה כפי שהוטלה עליו עלול היה להיות קשה מנשוא. היה זה בשלהי המלחמה, כאשר המצרים היו ערוכים בעוצמה בשטח שהוסכם עליו עם האו"ם. רס"ן ייה, כמג"ד, העדיף את דרך הדיבור והשכנוע בטרם יישפך דם מיותר. תוך הפגנת קשיחות מצד אחד ורוח טובה של הבנה הדדית מצד שני הוא הצליח, בנוכחות קצין האו"ם, לשכנע את המפקד המצרי לסגת דרומה עד לקו שדרש, ובכך חסך חיי אדם יקרים. הגדוד פעל בגזרות לחימה שונות, בכל פעם תחת פיקוד חטיבת שריון אחרת. המצב שבו לא הייתה לגדוד יחידת אם אורגנית דרש מהמג"ד תשומת לב מיוחדת לצרכים הלוגיסטיים. רס"ן ייה דאג לחיילי הגדוד ועמד על כך שיקבלו את הצרכים הבסיסיים המגיעים להם. הוא לא הסכים לצאת לקרב לפני שהחיילים קיבלו שתייה ומזון ולפני שהצטיידו בדלק ותחמושת, גם אם המשמעות הייתה עיכוב מסוים. האחריות שגילה המג"ד כלפי החיילים וליכולת תִפקודם כלוחמים, אִפשרה לגדוד להילחם לאורך זמן בהצלחה, ולא להישאר חלילה תקועים בשטח כבר בשלבים הראשונים. הדוגמה האישית והביטחון שהמג"ד הִשרה על המפקדים והלוחמים היו גורם חשוב בהצלחת הגדוד. ההבנה ושיתוף הפעולה היו מלאים והמ"פים נתנו בו אמון רב. הם נוכחו לדעת כי מדובר במפקד מקצועי, בעל ביטחון עצמי, המפעיל את הגדוד בחוכמה. רס"ן ייה הוכיח שהצלחה בלחימה אינה עומדת בסתירה לנורמות התנהגות בסיסיות, ולעיתים ההפך מכך הוא הנכון. על מעט מנורמות ההתנהגות בקרב עליהן הקפיד המג"ד אפשר ללמוד מסיפורו של צדוק ליפשיץ, לוחם מהפלוגה המסייעת: 'תוך כדי הלחימה בסוללה שמעל התעלה, נוכחתי באירוע שהרשים אותי במיוחד בהתנהגות המג"ד. זרקנו רימונים לתוך הבונקרים בסוללה ופתאום ראיתי קבוצה של חיילים מצרים מרימים ידיים לכניעה. המג"ד סימן להם לרדת לכיוון הזח"למים שחנו למטה. שני נהגי זחל"ם ניגשו אל השבויים ולקחו מהם שעונים וכסף. המג"ד ראה את זה ורץ אליהם כשהוא כולו רותח. הוא צעק עליהם והוקיע אותם ליד השבויים והורה להם מיד להחזיר את כל מה שלקחו. אריק מורן, מ"פ המסייעת, אומר: 'עם ייה נפגשתי במלחמה עצמה. מהר מאוד הוא נתן לי להרגיש שיש לי עם מי לדבר ונוצר אמון בינינו. ראיתי שמדובר במפקד מקצועי שנותן דוגמה אישית טובה. הפקודות שלו היו שקולות וענייניות. מצד אחד, הוא עשה הכול כדי לשמור על חיי אדם, ומצד שני, הוא דרש שהמשימות יבוצעו כמו שצריך. בזמן הלחימה הוא אִפשר לי לפעול עם הפלוגה כמו שאני יודע, מבלי להפעיל עליי לחצים מיותרים. כמפקד פלוגה, שמחתי שיצא לי להילחם בגדוד שייה היה מפקדו'. יצחק איתן, מ"פ ב', אומר: 'לא יכולתי לצפות למפקד טוב יותר. מבחינתי הוא היה המג"ד האולטימטיבי. הוא לא נכנע ללחצים מלמעלה והיה בו רצון עז שהגדוד יבצע את המשימות מהר ובצורה מקצועית ועם מינימום נפגעים. ייה הקרין ביטחון רב וידע להפיח רוח לחימה והתלהבות בקרב הלוחמים'. אהרל'ה ריבלין, עורך- דין ירושלמי שלחם כמפקד כיתה בגדוד, אומר: 'היה לי אמון מלא במפקדים שלי. ייה, המג"ד, היה כריזמטי והרשים אותי בכל שלבי הלחמה. כשראיתי אותו מוביל ראשון כמו ג'ון וויין כזה או קלינט איסטווד, זה נסך בי ובחבריי הרגשת ביטחון רבה'. אין לראות את ההצלחה של גדוד 50 בחזית המצרית כמובנת מאליה. רס"ן יורם יאיר נטל את הפיקוד על הגדוד בנתונים קשים ביותר, כשהיה מוכה אחרי התקפת הפתע הסורית ברמת הגולן. התושייה והנחישות שלו לשקם מחדש את הגדוד ולדרוש עבורו משימות מבצעיות הפיחו רוח לחימה חדשה בחיילים, רוח שהלכה והתעצמה בכל יום לחימה שעבר. מעבר להשגת המשימות הצבאיות, אחד ההישגים של המג"ד התבטא בשיקום חיילי הגדוד ובהחזרת ביטחונם העצמי לאחר הטראומה שעברו בגולן." (מתוך הספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל אלישיב שמשי עמודים 93-105)

עוד פרטים ותמונות אפשר למצוא בבלוג של גדעון ארז- "עכבר מעבדה" אשר היה לוחם בגדוד 50, וכותב "כיוון שהמג"ד נוטרל – החליף אותו המג"ד הקודם – יורם יאיר - ייה. אין לי מושג איך בנדל היה מתפקד במלחמה, אבל התפקוד של ייה היה מדהים, ולדעתי לא אגזים באמירה שחלקנו חייבים לו את חיינו והגדוד חייב לו את העובדה שיצאנו מהמלחמה עם תחושת ניצחון וללא הלם קרב קולקטיבי."
ובאתר עם תמונות ממלחמת יום כיפור ובו הרבה תמונות של לוחמי ומפקדי גדוד 50 של הצנחנים
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #94  
ישן 21-11-2011, 02:59
  ilanb ilanb אינו מחובר  
אילן בן-נון. מומחה לקליעה וצליפה, מדריך ירי בכיר ומאמן קליעה ספורטיבית
 
חבר מתאריך: 17.03.05
הודעות: 1,902
בתגובה להודעה מספר 92 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "אם כבר מדברים על גיבורים..."

שני טיפים על יה יה
1978 מפקד כוח יה יה (היה ראש תחצ"ן) בגזרה המרכזית של מבצע ליטני.
קיבל תחת פיקודו את 906 פלוגת המכי"ם של הנח"ל. ועוד כוחות נלווים.
גם שם הוא שם דגש על עבודת חי"ר נכונה, פרק מהנגמשי"ם בכל התקלות, עד לניקוי השטח.
ב1982 יה יה מוביל את חטיבה 35 במסע רגלי ארוך עד פאתי בירות. בסריקה חי"רית מעל הציר כשהנגמשי"ם משתרכים מאחור.
כשחי"ר עובד כמו חי"ר יש לזה תוצאות.
אגב אם הייתם קוראים את הדו"ח שחיבר יה יה כראש תחצ"ן על איפיון הנשק הדרוש לחי"ר...
הייתם בוודאי מוצאים שם את לקחי ה "עוזי" לא מתאים לצה"ל. ואת המלצתו לקנים ארוכים לכל לוחם שאינו מפקד או פקליס"ט.
יה יה היה הקצין שהכריע לאחר ליטני (בעקבות תפיסת דרגונוב שלל - אלירז ז"ל היה עם יה יה בנגמ"ש) על הכנסת צלף הסער לצה"ל. תוכניתו היתה צלפי סער + צלפי טרור + צלפים למשימות ארוכות טווח.
מה השתבש ? הרבה - אבל זה לא הנושא.
חסרים לנו היום קצינים ברמה של יה יה שיקחו את יכולות החי"ר הפשוט ויתאימו אותו לזמננו (בזמנו הוא היה אנדר דוג) מעניין מה הוא היה אומר על המיקרו תבור ?
_____________________________________
לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #95  
ישן 10-08-2011, 22:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,278
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי gm4450 שמתחילה ב "מלחמת יום כיפור- סיפורם של הנבגדים על הרכס"

התמחות בטיהור שטח
סרן אריק מורן- מ"פ חי"ר בקרב התקפה
"גדוד הנח"ל המוצנח- גדוד 50, נערך להגנה במוצבים בגיזרה הדרומית של רמת הגולן כשבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הפלוגה המסייעת של הגדוד (מ'), בפיקודו של סרן אריק מורן, תפסה את המוצבים השולטים על פתחת רפיד ופתחת כודנה. ההפגזות הסוריות הכבדות יחד עם ההתקפה הקרקעית הנרחבת בשישי באוקטובר 1973, יצרו מצב בו כל מוצב לעצמו. למחרת בבוקר, היו כוחות סורים בעורף המוצבים, ולמרות שאף מוצב לא נכבש, התקבלה הוראה לפנות את המוצבים ולסגת לאחור. המהומה הייתה רבה וסרן מורן לא יכול היה ליצור קשר עם אף גורם בשטח. בשביעי באוקטובר, במשך היום ובשעות הערב, חיילי המוצבים מאה וארבע עשרה, מאה וחמש עשרה ואלה שהיו בתל פארס, נסוגו לאחור עם הטנקים של גדוד 53. 'תחילת המלחמה תפסה אותי כשביקרתי במוצב מאה ואחת עשרה,' מספר אריק מורן, 'הרכב שלי נפגע ולא נותר לנו אלא לעלות על טנק ונגמ"ש של אנשי השריון. נתלינו כעשרים איש על הטנק ודהרנו לכיוון נפח, כשאנו חולפים ליד כוחות סורים. ההרגשה הייתה מזופתת. מבחינתי ברחנו מהמוצבים מבלי להילחם.' רק לילה לאחר עזיבת המוצבים נודע לסרן מורן שהגדוד התרכז ליד קיבוץ עין- גב. הוא הגיע למקום ונפגש עם חייליו. הפלוגה הייתה 'ערומה' לגמרי. כל הציוד נשאר במוצבים, למעט נשקם האישי של החיילים- תת- מקלע עוזי או רומ"ט (רובה מטען) אף- אן לכל חייל. האווירה בגדוד הייתה עכורה מאוד, אך כולם רצו להילחם. באותו לילה פגש סרן מורן לראשונה את המג"ד החדש שלו, רס"ן יורם יאיר (ייה), שהתמה במקום המג"ד הקודם שנפגע באימונים, מספר ימים לפני המלחמה. למג"ד ולמ"פ הייתה זו היכרות ראשונה ומהר מאוד ידעו השניים להעריך האחד את רעהו. סרן מורן, נולד והתחנך בקיבוץ שער הגולן. הוא פיקד על פלוגה בגדוד 50 במשך כשנה עד למלחמה. חיילי הפלוגה היו אנשי נח"ל שהיו באים לתקופת אימון בגדוד וחוזרים לאחריה ליישוב החקלאי שבו היה הגרעין שלהם. כוח- האדם היה איכותי מאוד, ולמרות שהחיילים לא עשו שירות צבאי ממושך, הם היו ברמה מקצועית גבוהה, ואף הספיקו לעבור אימון מרוכז במסגרת חטיבת הצנחנים 35. הפלוגה המסייעת בפיקודו של סרן מורן מנתה כשבעים לוחמים שהיו מאורגנים בשלוש מחלקות: מחלקה אחת- מחלקת מרגמות, בפיקודו של יוסי בראל; מחלקה שתיים- מחלקת תול"ר (תותחים ללא רתע), בפיקודו של יעקב פוקס; ומחלקה שלוש- מחלקת מק"כ (מקלעים כבדים), בפיקודו של זאב גיטרמן. אמנם הייתה זו פלוגה מסייעת, אך לא היו לה מרגמות, תול"רים ומק"כים, והיא פעלה כפלוגת חי"ר רגילה. לאחר התארגנות מחדש בבסיס הקבע, הוטס גדוד 50 לסיני, והפלוגות התארגנו על זחל"מים שקיבלו שם. פלוגתו של סרן מורן קיבלה שמונה זחל"מים עם נהגי מילואים, והיא יצאה במסגרת הגדוד מאזור טסה שבסיני ללחימה בחזית המצרית.
לחימת הפלוגה

בבוקר העשרים ואחד באוקטובר, חיילי הפלוגה, כמו גם הפלוגות האחרות של הגדוד, היו בעיצומה של התארגנות על הזחל"מים שקיבלו. המג"ד, רס"ן ייה, לא שעה לבקשת המ"פים לתת זמן נוסף להתארגנות, הוא קבע סדר תנועה והחל לנוע כשהפלוגות מנסות לסגור רווחים. ככל שהגדוד התקרב לתעלת סואץ, הייתה ההפגזה המצרית חזקה יותר. בצהריים חצה הגדוד את התעלה על גבי גשר שצה"ל הקים והלוחמים נכנסו לפעולה. בתוך החיץ החקלאי, סמוך לאגם המר הגדול, ריכז המג"ד את המ"פים, אמר להם שמשימה שהוטלה על הגדוד היא לטהר את החיץ החקלאי מאויב, והורה על דרך הפעולה. תוכנית המג"ד, הייתה לסרוק את השטח בפעולה רגלית, מצפון לדרום, כאשר: הפלוגה המסייעת של סרן מורן, תפעל לאורך הכביש הסמוך לאגם; פלוגה ב' של יצחק איתן, תפעל לאורך תעלת המים המתוקים; פלוגה א' של חיים קונדה, תנוע מאחור; אחרי פלוגה א' ינוע התאג"ד ושדרת הזחל"מים של הגדוד. המג"ד הוסיף ואמר כי מופעל עליו לחץ לטהר את השטח מהר, אך הוא החליט לבצע את המשימה רגלית, בצורה מקצועית, שתהיה בסופו של דבר גם המהירה ביותר. המ"פ, סרן מורן, ריכז את חייליו, נתן תדריך קצר והחליט לפעול בתנועה מבצעית של 'שניים לפנים'- הוא מוביל לאורך הכביש, מחלקה אחד משמאלו, מחלקה שתיים מימינו ומחלקה שלוש מאחור. לאחר שפקד על תחילת הביצוע, הוביל סרן מורן את הפלוגה, החל מהשטח שמצפון למערך המצרי שכונה במפת הקוד 'שונית'. הלוחמים נעו בשטח מכוסה צמחייה רבה- גידולים חקלאיים, שדות תירס ועצי דקל- ומבותר בתעלות מים וחפירות צבאיות רבות. אופי השטח חייב תנועה זהירה ותשומת לב מרובה, משום שמאחורי כל שיח ובתוך כל מחפורת עלול היה להימצא אויב. השקט בתחילת התנועה לא העיד דבר על המשכה. ניכר היה שחיילים מצרים נסוגו לאחר חציית כוחות צה"ל את התעלה, אולם ככל שהפלוגה נעה דרומה, ההיתקלויות עם האויב הלכו ותכפו. באחת ההיתקלויות הראשונות, הסתערו חיילי הפלוגה על האויב ושיתקו את מקורות הירי. בתוך אחת המחפורות נגלה פלג גופו העליון של חייל מצרי פצוע. חייל מהפלוגה התקרב אל המצרי, ירה בו מטווח קצר והרגו. סרן מורן שראה את האירוע ניגש מיד אל החייל כדי לברר מדוע פגע בחייל פצוע שהיה חסר אונים. 'איני יכול לשכוח את התשובה שנתן לי החייל,' מספר אריק מורן, 'החייל, שהיה בחור טוב מהשומר הצעיר, אמר לי: 'אני כל הזמן יורה מהעוזי שלי והייתי סקרן לדעת מה זה עושה לבן- אדם.' המקרה הזה היה חמור מאוד בעיניי, אך כיוון שידעתי שהיה זה מפגש האש הראשון שלו עם אויב, הסתפקתי בהערה ונתתי לו להבין שאל לו לעשות זאת שנית.' לוחמי הפלוגה פילסו דרכם בין קני התירס והצמחייה הרבה והמחלקות נעו גם הן במבנה פנימי של 'שניים לפנים'. מפעם לפעם נפתחה אש מטווח קצר וחיילי הפלוגה הגיבו באש ובהסתערות מהירה. ההתקדמות הפכה איטית יותר ובפקודת המ"פ, סרן מורן, נורו צרורות קצרים בלבד לעבר עצמים חשודים, משום שכמות התחמושת הייתה מוגבלת. סרן מורן, נע לפנים כשהקשר שלו מאחוריו מאזין דרך קבע לרשת הקשר הגדודית. את הפקודות למחלקות העביר בצעקות ובסימנים מוסכמים, ומפעם לפעם, עבר בין המחלקות לצורך תיאום ותדרוך, תוך כדי תנועה. הצמחייה הקשתה מאוד לשמור על קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש, תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח. ביום הלחימה הראשון היו רק היתקלויות בודדות מטווח קצר, בהן הצליחו חיילי הפלוגה להשמיד חוליות אויב שארבו להם, מבלי שיהיו לפלוגה נפגעים. הפלוגה סרקה באותו היום שטח שאורכו שישה קילומטרים, והותירה מאחוריה שטח נקי מאויב ובו עמדות רבות שבמקצתן ננטש נשק מצרי כבד. עם רדת החשכה עצרה הפלוגה להתארגנות מצפון לעיירה פאיד, וסרן מורן הורה לסגנו, יעקב גולדווסר, לדחוף למחלקות תחמושת, מים ומזון. הלוחמים הצטיידו בתחמושת, אכלו מנות קרב, והחליפו חוויות על יום הלחימה שעבר, וכן על טיב מנות הקרב של צה"ל לעומת מנות הקרב המצריות שמצאו במקום. לאחר ההתארגנות, הורה סרן מורן לכל המחלקות להישאר בכוננות מלאה. הוא עבר בין המ"מים, שמע דיווח מפורט מכל אחד מהם ותדרך אותם לשהיית הלילה וליום הלחימה שלמחרת. במשך היום צפה סרן מורן על הספינות התקועות בתוך האגם המר. הוא חשש שמא קציני ארטילריה מצריים יטווחו לעברם אש, שכן, לא היה לו ספק כי מי שנמצא על הספינות מזהה את תנועת הפלוגה והגדוד בקלות. לכן, דרש שחיילי הפלוגה יימצאו בתוך חפירות במשך הלילה. חיילים שמצאו חפירות מוכנות נכנסו לתוכן והשאר חפרו לעצמם עמדות באתי החפירה האישיים. לא חלף זמן רב וחששו התאמת. המצרים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על כל השטח, הרעשה שמשכה לסירוגין במשך כל הליה. התנהגות קרבית נאותה, ועוד יותר מכך, מזל רב, הותירו את חיילי הפלוגה ללא נפגעים.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהאריק מורן

עם שחר, בעשרים ושתיים באוקטובר, עבר סרן מורן בין המחלקות, ולאחר שווידא שסיוט הלילה עבר ללא נפגעים, רווח לו. הוא המשיך להוביל את הפלוגה באותה תבנית תנועה, כשהפלוגה סורקת את השטח לאורך הכביש דרומה. כבר מהבוקר רבו ההיתקלויות באויב, והיה ברור שיום הלחימה הזה עומד להיות קשה מקודמו. המאמץ הגופני שנדרש מהלוחמים היה רב ורבים היו גם הפחד והמתח הנפשי. מעת לעת נשמעו יריות של היתקלות ומיד לאחר מכן צעקות וירי של הסתערות. באחד המקרים נעו המחלקות בתוך שדה תירס גבוה, שרק ראשי החיילים בלטו ממנו, ודי היה להתכופף מעט כדי לא להיראות. כאשר החיילים המובילים היו סמוך לקצה השדה, נפתחה עליהם אש חזקה מטווח של כעשרה מטרים בלבד. כדור מצרי פגע במ"מ שתיים, יקב פוקס, והוא נפצע קשה בראשו. החיילים הסתערו על האויב, כקפיץ דרוך, וחיסלו שלושה חיילים שהיו בתוך מחפורות, בשטח חשוף שגבל בשדה התירס. צרור נוסף מהפלוגה נורה לעבר חייל מצרי שהיה על אחד הדקלים ושימש כנראה תצפיתן. לאחר חיסלו האויב, הורה סרן מורן לפנות את יעקב פוקס לאחור ומינה במקומו את סמל אורי אסף, שהיה באמצע קורס קצינים והצטרף לפלוגה.ארבעה חיילים נשאו את פוקס לעבר הכביש, משם פינו אותו לתאג"ד שנע מאחור. הרופא הגדודי, אורי מרטינוביץ', נתן לו טיפול ראשוני, מסוק שהוזעק למקום פינה אותו לאחור, וחייו ניצלו. חיילי הפלוגה המשיכו בסריקת השטח כשלפתע גילו טנק מצרי בתוך סבך של שיחים. סרן מורן הורה לכולם לתפוס מחסה ולירות טילים מסוג 'לאו' לעבר הטנק. הטילים נורו ופגעו בטנק אך לא נגרם לו כל נזק. למרבה המזל הצוות המצרי נטש בבהלה את הטנק והפלוגה המשיכה במשימתה. 'את הטילים מסוג 'לאו' קיבלנו בזמן המלחמה ושמחנו מאוד לשאת אותם איתנו,' מספר מ"מ שלוש, זאב גיטרמן, 'מהר מאוד הסתבר לנו שהיו אלה טילי אימונים עם ראש נפץ מגיר ולכן הם לא עשו כלום לטנק. מיד לאחר מכן זרקנו את כל הטילים שהיו לנו.' במהלך הסריקה נתפסו מספר שבויים שהעדיפו להיכנע, וכמו בתרגולת הם הועברו לידיו המסורות של הרס"פ (רב- סמל פלוגתי), אהרון בוך. בכל פעם שהצטברו שבויים, העברי אותם הרס"פ לטיפול הגדוד. סרן מורן, המשי להוביל את החיילים לאורך הכביש, אך יותר ויותר הוא חש את השפעת המאמץ על החיילים. מפעם לפעם הוא החליף בין החלקות הקדמיות למחלקה האחורית, כך שהחיילים יוכלו לנוח מעט מהריכוז הרב שנדרש מהם לפנים. סרן מורן רצה שהחיילים לפנים יהיו כשירים לחלוטין מבחינה גופנית ונפשית, כדי שלא ייפגעו כתוצאה מחולשה שפקדה אותם. לכן הוא איפשר למספר חיילים תשושים להיעצר ליד הכביש ולהמתין לזחל"ם שיאסוף אותם. 'גם אני חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה,' מספר אריק מורן, 'אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית.' בשעות אחרי- הצהריים, לאחר שהגדוד השלים את טיהור כל מערך 'דקדקן', הורה המג"ד לעצור ולאבטח כלפי דרום. הוא כינס את המ"פים ואמר להם שהפסקת האש עם המצרים עשויה להיכנס לתוקפה באותו ערב, ויש הוראה להזדרז ולהשתלט על החיץ החקלאי, לפחות עד סוף מערך 'טנג'יר'. המג"ד הדגיש כי מבחינתו זה אילוץ, ולכן הגדוד יפעל מרגע זה על גבי זחל"מים, כשהפלוגה המסייעת מובילה. הזחל"מים הריקים התקדמו לעבר הפלוגה, ולאחר תדריך קצר למ"מים, הורה סרן מורן לחיילים לעלות על הזחל"מים, והחל בתנועה כשהוא מוביל בזחל"ם הראשון. טור הזחל"מים החל לנוע על הכביש תוך כדי ירי לחזית ולאגפים. סרן מורן הוביל את הפלוגה בחוסר נחת מסוים, משום שהפלוגה חדרה לעומק שטח אויב, מבלי לטהר אותו, וכולם היו על הזחל"מים ששימשו מטרות נוחות לאויב. לא היה זמן להרהורי סרק. סרן מורן המשיך בדהרה קדימה כשלפתע ראה מוקשים מונחים על הכביש. 'צעקתי לנהג 'עצור, עצור,' נתתי לו מכה חזקה על הקסדה והנהג בלם באחת את הזחל"ם, סנטימטרים ספורים לפני המוקשים,' מספר אריק מורן. התברר שהמצרים הכינו שם מארב. מיד כשהזחל"מים עצרו, נפתחה לעברם אש חזקה מכיוון מזרח, ואת נקישות הכדורים על דפנות הזחל"ם אפשר היה לשמוע היטב. סרן מורן סימן לכולם לרדת מהזחל"מים. לאחר שצפה על השטח, ראה כי האש נפתחה מיעד חפור ומוגן היטב באזור 'סירקוז'. כיוון שהטווח ליעד היה קצר, הוא הליט להסתער. מחלקה אחת הוא השאיר בחיפוי ועם שתי מחלקות יצא להסתערות. סרן מורן הוביל את ההסתערות ותוך כדי ריצה הוא חטף כדור ונפצע במרפק היד. 'בזמן ההסתערות שמעתי מאחוריי צעקות 'הוא נפצע, הוא נפצע',' מספר אריק, 'הבטתי לאחור והבנתי שהכוונה אליי. הסתכלתי על מרפק ימין שלי משום שחשבתי שקיבלתי מכה חזקה ממשהו, אך הסתבר לי שנפגעתי מכדור ודם נטף ממני.' סרן מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות. סרן מורן חזר עם הלוחמים לזחל"מים ומיד החלו טילי סאגר מצריים לעוף לכיוון הפלוגה. המג"ד שראה את המתרחש, הורה לכולם לנתק מגע ולנוע מיד לאחור. רס"ן ייה ידע שההישגים שהיו עד עכשיו עלולים לרדת לטמיון אם הטילים יפגעו בזחל"מים ולכן רצה לצאת במהירות מהטווח היעיל שלהם. בחסות אש ארטילרית שהמג"ד הנחית על האזור ממנו נורו הטילים, נעה הפלוגה המסייעת לאחור, עד לשטח שהוקצה לה על ידי הגדוד. בזמן התארגנות הפלוגה, נבדק סרן מורן על ידי הרופא והסתבר שנגרם לו שבר במרפק. הוא נחבש והמשיך לפקד על הפלוגה. לאחר לילה שהיה רגוע יותר מקודמו, נעה הפלוגה במסגרת הגדוד דרך ציר 'חבית' דרומה, ובמשך מספר ימים נוספים לחמה בתוך החיץ החקלאי עד לפאתי העיר סואץ.
סיכום
הפלוגה המסייעת של סרן אריק מורן לחמה כפלוגת חי"ר רגילה וביצעה את משימותיה בהצלחה. בקרב ההתקדמות שניהלה הפלוגה לאורך קילומטרים רבים, הרגו לוחמי הפלוגה עשרות חיילים מצריים ורבים נלקחו בשבי. לפלוגה היו שלושה פצועים בלבד, כולל המ"פ. הלחימה המוצלחת בחיץ החקלאי סייעה לחיילים להשתחרר מהטראומה שסחבו איתם מרמת הגולן- טראומה שנבעה מההפגזות הכבדות ומהבושה שבנטישת המוצבים. קרב ההתקדמות בתוך שטחים סגורים בהם היה אויב, חייב את החיילים ובראשם את המ"פ, סרן מורן, למאמץ גופני ונפשי עליון. פעולת הפלוגה במסגרת הגדוד, איפשרה למפקדים וללוחמים להתרכז בביצוע התרגולות וטכניקות הלחימה אותן למדו. אריק מורן ציין את המג"ד ואת המסגרת הגדודית התומכת, כגורמים שאיפשרו לו לתפקד כראוי כמ"פ: 'המג"ד עדכן אותנו בתמונת המצב הכללית ובכוחות השכנים לנו, הוא הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד. היה לי נוח מאד שמפקדת הגדוד נעה מאחוריי ודאגה לכל הצרכים שלנו.' המקצועיות והמוטיבציה של חיילי הפלוגה היו מרכיבים מרכזיים בהצלחה, אך אין ספק שהדוגמה האישית של המ"פ וקור הרוח שלו הם שסחפו את החיילים לביצועים מבריקים. יוסי בראל, מ"מ אחד, אומר: 'סמכנו על המ"פ לחלוטין. היו בינינו יחסי אמון מלאים והוא איפשר לנו לפעול בצורה מסודרת ומקצועית.' יעקב פוקס, מ"מ שתיים, אומר: 'אריק, המ"פ, הוא מסוג המפקדים שיש להם מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לביטוי בעיקר בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה.' צדוק ליפשיץ, סמל מחלקה בפלוגה, אומר: 'אריק היה טיפוס מיוחד. סמכנו עליו והוא הקרין ביטחון בכל מהלך שעשה. הוא פעל בסבלנות והתנהג באנושיות רבה, גם במצבי לחץ'." (מתוך הספר "ולא אשוב עד כלותם" מאת תא"ל אלישיב שמשי עמודים 35-44)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #96  
ישן 08-02-2016, 00:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,278
בתגובה להודעה מספר 95 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[CENTER][B][U]התמחות בטיהור..."

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...08/98046785.pdf

התמחות בטיהור שטח
סרן אריק מורן – מ"פ חי"ר בקרב התקפה

גדוד הנח"ל המוצנח – גדוד 50, נערך להגנה במוצבים בגיזרה הדרומית של רמת הגולן כשבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הפלוגה המסייעת של הגדוד (מ'), בפיקודו של סרן אריק מורן, תפסה את המוצבים השולטים על פתחת רפיד ופתחת כודנה. ההפגזות הסוריות הכבדות יחד עם ההתקפה הקרקעית הנרחבת ב-6 באוקטובר 1973, יצרו מצב בו כל מוצב לעצמו. למחרת בבוקר, היו כוחות סורים בעורף המוצבים, ולמרות שאף מוצב לא נכבש, התקבלה הוראה לפנות את המוצבים ולסגת לאחור.
המהומה הייתה רבה וסרן מורן לא יכול היה ליצור קשר עם אף גורם בשטח. בשביעי באוקטובר, במשך היום ובשעות הערב, חיילי המוצבים 114, 115 ואלה שהיו בתל פארס, נסוגו לאחור עם הטנקים של גדוד 53.
"תחילת המלחמה תפסה אותי כשביקרתי במוצב 111," מספר אריק מורן, "הרכב שלי נפגע ולא נותר לנו אלא לעלות על טנק ונגמ"ש של אנשי השריון. נתלינו כעשרים איש על הטנק ודהרנו לכיוון נפח, כשאנו חולפים ליד כוחות סורים. ההרגשה הייתה מזופתת. מבחינתי ברחנו מהמוצבים מבלי להילחם."
רק לילה לאחר עזיבת המוצבים נודע לסרן מורן שהגדוד התרכז ליד קיבוץ עין-גב. הוא הגיע למקום ונפגש עם חייליו. הפלוגה הייתה "ערומה" לגמרי. כל הציוד נשאר במוצבים, למעט נשקם האישי של
(עמוד 35)

החיילים – תת-מקלע עוזי או רומ"ט (רובה מטען) אף-אן לכל חייל. האווירה בגדוד הייתה עכורה מאוד, אך כולם רצו להילחם. באותו לילה פגש סרן מורן לראשונה את המג"ד החדש שלו, רס"ן יורם יאיר (ייה), שהתמנה במקום המג"ד הקודם שנפגע באימונים, מספר ימים לפני המלחמה. למג"ד ולמ"פ הייתה זו היכרות ראשונה ומהר מאוד ידעו השניים להעריך האחד את רעהו.
סרן מורן, נולד והתחנך בקיבוץ שער הגולן. הוא פיקד על פלוגה בגדוד 50 במשך כשנה עד למלחמה. חיילי הפלוגה היו אנשי נח"ל שהיו באים לתקופת אימון בגדוד וחוזרים לאחריה ליישוב החקלאי שבו היה הגרעין שלהם. כוח-האדם היה איכותי מאוד, ולמרות שהחיילים לא עשו שירות צבאי ממושך, הם היו ברמה מקצועית גבוהה, ואף הספיקו לעבור אימון מרוכז במסגרת חטיבת הצנחנים 35.
הפלוגה המסייעת בפיקודו של סרן מורן מנתה כשבעים לוחמים שהיו מאורגנים בשלוש מחלקות: מחלקה 1 – מחלקת מרגמות, בפיקודו של יוסי בראל; מחלקה 2 – מחלקת תול"ר (תותחים ללא רתע), בפיקודו של יעקב פוקס; ומחלקה 3 – מחלקת מק"כ (מקלעים כבדים), בפיקודו של זאב גיטרמן. אמנם הייתה זו פלוגה מסייעת, אך לא היו לה מרגמות, תול"רים ומק"כים, והיא פעלה כפלוגת חי"ר רגילה.
לאחר התארגנות מחדש בבסיס הקבע, הוטס גדוד 50 לסיני, והפלוגות התארגנו על זחל"מים שקיבלו שם. פלוגתו של סרן מורן קיבלה שמונה זחל"מים עם נהגי מילואים, והיא יצאה במסגרת הגדוד מאזור טסה שבסיני ללחימה בחזית המצרית.

לחימת הפלוגה

בבוקר 21 באוקטובר, חיילי הפלוגה, כמו גם הפלוגות האחרות של הגדוד, היו בעיצומה של התארגנות על הזחל"מים שקיבלו. המג"ד, רס"ן ייה, לא שעה לבקשת המ"פים לתת זמן נוסף להתארגנות, הוא קבע סדר תנועה והחל לנוע כשהפלוגות מנסות לסגור רווחים. ככל שהגדוד התקרב לתעלת סואץ, הייתה ההפגזה המצרית חזקה
(עמוד 36)

יותר. בצהריים חצה הגדוד את התעלה על גבי גשר שצה"ל הקים והלוחמים נכנסו לפעולה.
בתוך החיץ החקלאי, סמוך לאגם המר הגדול, ריכז המג"ד את המ"פים, אמר להם שמשימה שהוטלה על הגדוד היא לטהר את החיץ החקלאי מאויב, והורה על דרך הפעולה. תוכנית המג"ד, הייתה לסרוק את השטח בפעולה רגלית, מצפון לדרום, כאשר: הפלוגה המסייעת של סרן מורן, תפעל לאורך הכביש הסמוך לאגם; פלוגה ב' של יצחק איתן, תפעל לאורך תעלת המים המתוקים; פלוגה א' של חיים קונדה, תנוע מאחור; אחרי פלוגה א' ינוע התאג"ד ושדרת הזחל"מים של הגדוד. המג"ד הוסיף ואמר כי מופעל עליו לחץ לטהר את השטח מהר, אך הוא החליט לבצע את המשימה רגלית, בצורה מקצועית, שתהיה בסופו של דבר גם המהירה ביותר.
המ"פ, סרן מורן, ריכז את חייליו, נתן תדריך קצר והחליט לפעול בתנועה מבצעית של "שניים לפנים" – הוא מוביל לאורך הכביש, מחלקה 1 משמאלו, מחלקה 2 מימינו ומחלקה 3 מאחור. לאחר שפקד על תחילת הביצוע, הוביל סרן מורן את הפלוגה, החל מהשטח שמצפון למערך המצרי שכונה במפת הקוד "שונית".
הלוחמים נעו בשטח מכוסה צמחייה רבה – גידולים חקלאיים, שדות תירס ועצי דקל – ומבותר בתעלות מים וחפירות צבאיות רבות. אופי השטח חייב תנועה זהירה ותשומת לב מרובה, משום שמאחורי כל שיח ובתוך כל מחפורת עלול היה להימצא אויב. השקט בתחילת התנועה לא העיד דבר על המשכה. ניכר היה שחיילים מצרים נסוגו לאחר חציית כוחות צה"ל את התעלה, אולם ככל שהפלוגה נעה דרומה, ההיתקלויות עם האויב הלכו ותכפו.
באחת ההיתקלויות הראשונות, הסתערו חיילי הפלוגה על האויב ושיתקו את מקורות הירי. בתוך אחת המחפורות נגלה פלג גופו העליון של חייל מצרי פצוע. חייל מהפלוגה התקרב אל המצרי, ירה בו מטווח קצר והרגו. סרן מורן שראה את האירוע ניגש מיד אל החייל כדי לברר מדוע פגע בחייל פצוע שהיה חסר אונים. "איני יכול לשכוח את התשובה שנתן לי החייל," מספר אריק מורן, "החייל, שהיה בחור טוב מהשומר הצעיר, אמר לי: 'אני כל הזמן יורה מהעוזי
(עמוד 37)

שלי והייתי סקרן לדעת מה זה עושה לבן-אדם.' המקרה הזה היה חמור מאוד בעיניי, אך כיוון שידעתי שהיה זה מפגש האש הראשון שלו עם אויב, הסתפקתי בהערה ונתתי לו להבין שאל לו לעשות זאת שנית."
לוחמי הפלוגה פילסו דרכם בין קני התירס והצמחייה הרבה והמחלקות נעו גם הן במבנה פנימי של "שניים לפנים". מפעם לפעם נפתחה אש מטווח קצר וחיילי הפלוגה הגיבו באש ובהסתערות מהירה. ההתקדמות הפכה איטית יותר ובפקודת המ"פ, סרן מורן, נורו צרורות קצרים בלבד לעבר עצמים חשודים, משום שכמות התחמושת הייתה מוגבלת. סרן מורן, נע לפנים כשהקשר שלו מאחוריו מאזין דרך קבע לרשת הקשר הגדודית. את הפקודות למחלקות העביר בצעקות ובסימנים מוסכמים, ומפעם לפעם, עבר בין המחלקות לצורך תיאום ותדרוך, תוך כדי תנועה.
הצמחייה הקשתה מאוד לשמור על קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש, תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח.
ביום הלחימה הראשון היו רק היתקלויות בודדות מטווח קצר, בהן הצליחו חיילי הפלוגה להשמיד חוליות אויב שארבו להם, מבלי שיהיו לפלוגה נפגעים. הפלוגה סרקה באותו היום שטח שאורכו שישה קילומטרים, והותירה מאחוריה שטח נקי מאויב ובו עמדות רבות שבמקצתן ננטש נשק מצרי כבד.
עם רדת החשכה עצרה הפלוגה להתארגנות מצפון לעיירה פאיד, וסרן מורן הורה לסגנו, יעקב גולדווסר, לדחוף למחלקות תחמושת, מים ומזון. הלוחמים הצטיידו בתחמושת, אכלו מנות קרב, והחליפו חוויות על יום הלחימה שעבר, וכן על טיב מנות הקרב של צה"ל לעומת מנות הקרב המצריות שמצאו במקום. לאחר ההתארגנות, הורה סרן מורן לכל המחלקות להישאר בכוננות מלאה. הוא עבר בין המ"מים, שמע דיווח מפורט מכל אחד מהם ותדרך אותם לשהיית הלילה וליום הלחימה שלמחרת.
(עמוד 38)

במשך היום צפה סרן מורן על הספינות התקועות בתוך האגם המר. הוא חשש שמא קציני ארטילריה מצריים יטווחו לעברם אש, שכן, לא היה לו ספק כי מי שנמצא על הספינות מזהה את תנועת הפלוגה והגדוד בקלות. לכן, דרש שחיילי הפלוגה יימצאו בתוך חפירות במשך הלילה. חיילים שמצאו חפירות מוכנות נכנסו לתוכן והשאר חפרו לעצמם עמדות באתי החפירה האישיים. לא חלף זמן רב וחששו התאמת. המצרים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על כל השטח, הרעשה שנמשכה לסירוגין במשך כל הלילה. התנהגות קרבית נאותה, ועוד יותר מכך, מזל רב, הותירו את חיילי הפלוגה ללא נפגעים.
עם שחר, ב-22 באוקטובר, עבר סרן מורן בין המחלקות, ולאחר שווידא שסיוט הלילה עבר ללא נפגעים, רווח לו. הוא המשיך להוביל את הפלוגה באותה תבנית תנועה, כשהפלוגה סורקת את השטח לאורך הכביש דרומה. כבר מהבוקר רבו ההיתקלויות באויב, והיה ברור שיום הלחימה הזה עומד להיות קשה מקודמו. המאמץ הגופני שנדרש מהלוחמים היה רב ורבים היו גם הפחד והמתח הנפשי. מעת לעת נשמעו יריות של היתקלות ומיד לאחר מכן צעקות וירי של הסתערות.
באחד המקרים נעו המחלקות בתוך שדה תירס גבוה, שרק ראשי החיילים בלטו ממנו, ודי היה להתכופף מעט כדי לא להיראות. כאשר החיילים המובילים היו סמוך לקצה השדה, נפתחה עליהם אש חזקה מטווח של כעשרה מטרים בלבד. כדור מצרי פגע במ"מ 2, יעקב פוקס, והוא נפצע קשה בראשו. החיילים הסתערו על האויב, כקפיץ דרוך, וחיסלו שלושה חיילים שהיו בתוך מחפורות, בשטח חשוף שגבל בשדה התירס. צרור נוסף מהפלוגה נורה לעבר חייל מצרי שהיה על אחד הדקלים ושימש כנראה תצפיתן. לאחר חיסול האויב, הורה סרן מורן לפנות את יעקב פוקס לאחור ומינה במקומו את סמל אורי אסף, שהיה באמצע קורס קצינים והצטרף לפלוגה. ארבעה חיילים נשאו את פוקס לעבר הכביש, משם פינו אותו לתאג"ד שנע מאחור. הרופא הגדודי, אורי מרטינוביץ', נתן לו טיפול ראשוני, מסוק שהוזעק למקום פינה אותו לאחור, וחייו ניצלו.
חיילי הפלוגה המשיכו בסריקת השטח כשלפתע גילו טנק מצרי
(עמוד 40)

בתוך סבך של שיחים. סרן מורן הורה לכולם לתפוס מחסה ולירות טילים מסוג "לאו" לעבר הטנק. הטילים נורו ופגעו בטנק אך לא נגרם לו כל נזק. למרבה המזל הצוות המצרי נטש בבהלה את הטנק והפלוגה המשיכה במשימתה. "את הטילים מסוג 'לאו' קיבלנו בזמן המלחמה ושמחנו מאוד לשאת אותם איתנו," מספר מ"מ 3, זאב גיטרמן, "מהר מאוד הסתבר לנו שהיו אלה טילי אימונים עם ראש נפץ מגיר ולכן הם לא עשו כלום לטנק. מיד לאחר מכן זרקנו את כל הטילים שהיו לנו."
במהלך הסריקה נתפסו מספר שבויים שהעדיפו להיכנע, וכמו בתרגולת הם הועברו לידיו המסורות של הרס"פ (רב-סמל פלוגתי), אהרון בוך. בכל פעם שהצטברו שבויים, העברי אותם הרס"פ לטיפול הגדוד.
סרן מורן, המשי להוביל את החיילים לאורך הכביש, אך יותר ויותר הוא חש את השפעת המאמץ על החיילים. מפעם לפעם הוא החליף בין החלקות הקדמיות למחלקה האחורית, כך שהחיילים יוכלו לנוח מעט מהריכוז הרב שנדרש מהם לפנים. סרן מורן רצה שהחיילים לפנים יהיו כשירים לחלוטין מבחינה גופנית ונפשית, כדי שלא ייפגעו כתוצאה מחולשה שפקדה אותם. לכן הוא איפשר למספר חיילים תשושים להיעצר ליד הכביש ולהמתין לזחל"ם שיאסוף אותם. "גם אני חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה," מספר אריק מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית."
בשעות אחרי-הצהריים, לאחר שהגדוד השלים את טיהור כל מערך "דקדקן", הורה המג"ד לעצור ולאבטח כלפי דרום. הוא כינס את המ"פים ואמר להם שהפסקת האש עם המצרים עשויה להיכנס לתוקפה באותו ערב, ויש הוראה להזדרז ולהשתלט על החיץ החקלאי, לפחות עד סוף מערך "טנג'יר". המג"ד הדגיש כי מבחינתו זה אילוץ, ולכן הגדוד יפעל מרגע זה על גבי זחל"מים, כשהפלוגה המסייעת מובילה. הזחל"מים הריקים התקדמו לעבר הפלוגה, ולאחר תדריך קצר למ"מים, הורה סרן מורן לחיילים לעלות על הזחל"מים, והחל בתנועה כשהוא מוביל בזחל"ם הראשון.
(עמוד 41)

טור הזחל"מים החל לנוע על הכביש תוך כדי ירי לחזית ולאגפים. סרן מורן הוביל את הפלוגה בחוסר נחת מסוים, משום שהפלוגה חדרה לעומק שטח אויב, מבלי לטהר אותו, וכולם היו על הזחל"מים ששימשו מטרות נוחות לאויב. לא היה זמן להרהורי סרק. סרן מורן המשיך בדהרה קדימה כשלפתע ראה מוקשים מונחים על הכביש. "צעקתי לנהג 'עצור, עצור,' נתתי לו מכה חזקה על הקסדה והנהג בלם באחת את הזחל"ם, סנטימטרים ספורים לפני המוקשים," מספר אריק מורן.
התברר שהמצרים הכינו שם מארב. מיד כשהזחל"מים עצרו, נפתחה לעברם אש חזקה מכיוון מזרח, ואת נקישות הכדורים על דפנות הזחל"ם אפשר היה לשמוע היטב. סרן מורן סימן לכולם לרדת מהזחל"מים. לאחר שצפה על השטח, ראה כי האש נפתחה מיעד חפור ומוגן היטב באזור "סירקוז". כיוון שהטווח ליעד היה קצר, הוא החליט להסתער. מחלקה אחת הוא השאיר בחיפוי ועם שתי מחלקות יצא להסתערות. סרן מורן הוביל את ההסתערות ותוך כדי ריצה הוא חטף כדור ונפצע במרפק היד. "בזמן ההסתערות שמעתי מאחוריי צעקות 'הוא נפצע, הוא נפצע'," מספר אריק, "הבטתי לאחור והבנתי שהכוונה אליי. הסתכלתי על מרפק ימין שלי משום שחשבתי שקיבלתי מכה חזקה ממשהו, אך הסתבר לי שנפגעתי מכדור ודם נטף ממני." סרן מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות.
סרן מורן חזר עם הלוחמים לזחל"מים ומיד החלו טילי סאגר מצריים לעוף לכיוון הפלוגה. המג"ד שראה את המתרחש, הורה לכולם לנתק מגע ולנוע מיד לאחור. רס"ן ייה ידע שההישגים שהיו עד עכשיו עלולים לרדת לטמיון אם הטילים יפגעו בזחל"מים ולכן רצה לצאת במהירות מהטווח היעיל שלהם.
בחסות אש ארטילרית שהמג"ד הנחית על האזור ממנו נורו הטילים, נעה הפלוגה המסייעת לאחור, עד לשטח שהוקצה לה על ידי הגדוד. בזמן התארגנות הפלוגה, נבדק סרן מורן על ידי הרופא והסתבר שנגרם לו שבר במרפק. הוא נחבש והמשיך לפקד על הפלוגה.
(עמוד 42)

לאחר לילה שהיה רגוע יותר מקודמו, נעה הפלוגה במסגרת הגדוד דרך ציר "חבית" דרומה, ובמשך מספר ימים נוספים לחמה בתוך החיץ החקלאי עד לפאתי העיר סואץ.

סיכום

הפלוגה המסייעת של סרן אריק מורן לחמה כפלוגת חי"ר רגילה וביצעה את משימותיה בהצלחה. בקרב ההתקדמות שניהלה הפלוגה לאורך קילומטרים רבים, הרגו לוחמי הפלוגה עשרות חיילים מצריים ורבים נלקחו בשבי. לפלוגה היו שלושה פצועים בלבד, כולל המ"פ.
הלחימה המוצלחת בחיץ החקלאי סייעה לחיילים להשתחרר מהטראומה שסחבו איתם מרמת הגולן – טראומה שנבעה מההפגזות הכבדות ומהבושה שבנטישת המוצבים.
קרב ההתקדמות בתוך שטחים סגורים בהם היה אויב, חייב את החיילים ובראשם את המ"פ, סרן מורן, למאמץ גופני ונפשי עליון. פעולת הפלוגה במסגרת הגדוד, איפשרה למפקדים וללוחמים להתרכז בביצוע התרגולות וטכניקות הלחימה אותן למדו. אריק מורן ציין את המג"ד ואת המסגרת הגדודית התומכת, כגורמים שאיפשרו לו לתפקד כראוי כמ"פ: "המג"ד עדכן אותנו בתמונת המצב הכללית ובכוחות השכנים לנו, הוא הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד. היה לי נוח מאד שמפקדת הגדוד נעה מאחוריי ודאגה לכל הצרכים שלנו."
המקצועיות והמוטיבציה של חיילי הפלוגה היו מרכיבים מרכזיים בהצלחה, אך אין ספק שהדוגמה האישית של המ"פ וקור הרוח שלו הם שסחפו את החיילים לביצועים מבריקים. יוסי בראל, מ"מ 1, אומר: "סמכנו על המ"פ לחלוטין. היו בינינו יחסי אמון מלאים והוא איפשר לנו לפעול בצורה מסודרת ומקצועית." יעקב פוקס, מ"מ 2, אומר: "אריק, המ"פ, הוא מסוג המפקדים שיש להם מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לביטוי בעיקר בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה." צדוק ליפשיץ, סמל מחלקה בפלוגה, אומר: "אריק היה טיפוס מיוחד. סמכנו עליו והוא
(עמוד 43)

הקרין ביטחון בכל מהלך שעשה. הוא פעל בסבלנות והתנהג באנושיות רבה, גם במצבי לחץ."
(עמוד 44)


(מתוך הספר "ולא אשוב עד כלותם" מאת תא"ל אלישיב שמשי, הוצאת משרד הביטחון, 2005, עמודים 35-44)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 08-02-2016 בשעה 00:31.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #101  
ישן 10-02-2014, 02:21
צלמית המשתמש של dsho
  dsho dsho אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.09
הודעות: 668
סיפור היחלצות פחות ידוע מתל סאקי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי gm4450 שמתחילה ב "מלחמת יום כיפור- סיפורם של הנבגדים על הרכס"

קראתי לאחרונה את סיפורו של אבי ארבל ז"ל מקיבוץ מרום גולן על היחלצותו מתל סאקי, סיפור שלא הכרתי לפני כן. בתאורי קרב תל סאקי הסיפור הזה מוזכר רק כ "שרידי כח החילוץ השני חילצו את עצמם מערבה", אבל הסיפור הרבה יותר מדהים ומסמר שער מכך. (ארבל נספה בתאונת צלילה בכנרת ב 1986 עת עבד בחברת מי גולן וירד לטפל בתקלה בצינור שאיבה.)

בפרוץ המלחמה ארבל היה טוראי בגדוד 50. הוא היה בכח השני שנשלח עם שחר ה 7 באוקטובר כדי לחלץ את אנשי התצפית בתל סאקי. הכח שלו נתקל באותו מארב סורי שהשמיד את הכח הראשון, ורק ארבל ועוד שלושה שרדו מתוך כח של 11. הם נחלצו אל התל כשכל ארבעתם פצועים והסתתרו בבונקר בצידו המזרחי של התל, מנותקים ולא מודעים לקבוצה שהסתתרה בבונקר המפורסם בצד המערבי. הם הסתתרו במשך כל ה 7 באוקטובר, ובלילה שבין ה 7 באוקטובר ל 8 באוקטובר הם יצאו בהליכה רגלית דרך הכוחות הסורים כששני הפצועים המהלכים נושאים את שני חבריהם הפצועים קשה. במשך כל הלילה הם חצו את הרמה ברגל, ירדו במורד נחל כנף והגיעו בבוקר ה 8 באוקטובר לכביש הכנרת ליד מושב רמות. כח מילואים שעבר על הכביש מצא אותם וכמעט ירה בהם כי חשב שהם סורים.

לסיפור המלא: http://www.merom-golan.org.il/node/226

ארבל מתאר שבשלב כלשהו בזמן שהסתתרו בבונקר שלהם הם שמעו צעקות של מישהו בחוץ, וכשהוא הציץ החוצה הוא ראה את הסורים מטפלים בבחורצ'יק שחרחר ומכים אותו בכתות רובים. לפי התאור של ארבל הסורים ירו בבחור וחיסלו אותו, אבל למעשה נראה שמדובר בעדות לנפילתו בשבי של יצחק נגרקר, בסיפור הידוע שבו הקריב את עצמו כדי להציל את שאר המסתתרים בבונקר המפורסם.

לסיפור הלחימה והשבי של יצחק נגרקר:

http://www.kippurim.co.il/%D7%99%D7...7%A7%D7%A8.html

נגרקר שירת כטען-קשר בגדוד 74 של חטיבה 188, הגדוד בו שירתתי בתחילת שנות ה 80 לאחר הסבה ממגח לשוט. נגרקר מספר שאחרי שנשבה הסורים חשבו שהוא טייס היות ולבש "סרבל מצטיינים בצבע טורקיז". מישהו יודע במה מדובר? נשמע כמו איזה נוהג שהיה בשנות ה 70 לצ'פר צוות מצטיין, אבל טורקיז?

נערך לאחרונה ע"י dsho בתאריך 10-02-2014 בשעה 02:38.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 21:51

הדף נוצר ב 0.91 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2020 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר