 |
17-01-2010, 04:05
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
|
בשמו של מרשי, השטן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי upintheair שמתחילה ב "צריך עזרה בהבדלים בין המשטר הדמורטי למשטר הטוטליטרי"
אני חושד שלכולנו יש תפישת עולם מאד מגובשת שבה הדמוקרטיה (דמוקראטִייָה, כמאמר לבן-השיער) היא כל הטוב שיש, ואילו משטר טוטליטרי הוא כל הרע. אין לנו שמץ של ספק בכך, תולדה של המון שנים של חינוך ושל, אה, איך נאמר זאת - התנייה (מילה יפה ל"שטיפת מוח", הנהוגה כמובן רק במשטרים טוט.).
אנסה, בשמו של מרשי, להציע כי תיתכן אמת אחרת.
אפצח בעליית הפאשיזם האיטלקי, בשנות העשרים של המאה הקודמת. ברקע - מאבק מר בין שמאל סוציאליסטי בכל רחבי היבשת, מול ימין בורגני מסורתי. בעשור שלאחר מכן תפרוץ מלחמה כזו, מרה מאד, בספרד. בעשור שלפני כן היתה מהפכה כזו בבריה"מ, שבה אחד הפלגים הקיצוניים ביותר של השמאל - הקומוניסטים הלניניסטים - מפיל את שלטונו של אחד הפלגים היותר קיצוניים של הימין - הצארים והכמורה ברוסיה. בכל מקום ביבשת מתחוללים קרבות רחוב בין השמאל לימין, וזה קורה גם במדינות דמוקרטיות. סיסמתם של "הכוחות המהפכניים" - העובדים, העניים, הליברלים, האנטי-אנטישמים, היהודים והציונים - מתבססת על מאבק מעמדות, ורבותי - 50% מהסיסמה הזו היא המילה "מאבק". הם מטיפים בגלוי לשינוי, לקרע, לעימות. מולם מתייצבים הכוחות השמרניים (ריאקציוניים, בשפתו של מרשי) שמאגדים את הבורגנים, התעשיינים, המלוכנים, המימסד הדתי. אלה - אינם ששים לוותר על הכוח שבידם, עוד מהמאה ה-19. וגם הם מוכנים לחלוטין להיאבק על עמדתם.
הפתרון ה"מומלץ" לבעיה הזו היא דמוקראטייה. אלא שבמצב שבו צד אחד רוצה להחריב עדי יסוד את העולם הישן, ואילו העולם הישן לא מהסס לירות לתוך שורות המפגינים, הדמוקראטייה לא מתגלה כמשטר יעיל במיוחד. אפילו לא במולדתה האמריקאית.
ולפיכך כאשר מוסוליני ומרעיו מציעים פתרון אחר, של "עם אחד, דעה אחת, מנהיג אחד", פתרון שבו אמנם תישללנה זכויות המחאה, ההומור (דווקא אצל הפשיזם האיטלקי זו היתה בעיה פחותה. הנאצים והבולשביקים היו שונאי הומור, וכצ'לה גם) וחופש הדעה, אבל בתמורה תובטח אחדות. הפסקת מלחמת האחים, הפסקת ההחרמות ההדדיות, הפרעות ברחוב, השביתות הפראיות, השטנה ההדדית. ראו זה פלא - האיטלקים, ברובם הסוחף, בחרו במודע במשטר טוט. לא כי זה נכפה עליהם, אלא כי הם רצו זאת. בידיעה ברורה. הם הסכימו לוותר על זכותם להחזיק דעה, תמורת שקט.
האם נוכל להאשים אותם? האם ברור לנו, מעל לכל ספק, שגם במקרה כזה הדבר החשוב ביותר הוא החירות? וכאן מדובר על החופש לחשוב אחרת מכפי שהשלטון מורה לנו לחשוב - לעומת - חיים די דפוקים, ברמת היומיום. להזכירכם - גם אנחנו, היושבים בציון, מוכנים ואף נלהבים לוותר על חלק מחירויותינו כאשר מאבק אחר - המאבק בטרור - מתגבר. כלומר גם אנחנו, המותנים, לא מקדשים את הדמוקראטייה כאשר היא מבטיחה, באותה נשימה, פיגועים ופחד.
ומכאן אני מגיע לשאלתו העיקרית של מרשי: מבין 3 ההבטחות שירדו לעולם המערבי ב-1789: חופש, שוויון ואחווה, מי ומתי החליט ש"חופש" חשוב יותר מ"שוויון" ומ"אחווה"? מה קורה כאשר החופש הוא ה"מלהיפך" של שתי ההבטחות האחרות? אין ספק שהדמוקראטייה מבטיחה את כל החרויות הנהדרות של הרוזבלטים, לרבות החופש מפחד. האם אין לנו שום ספק שלערכים שנרמסים תחת השלטון הדמוקראטי, ובראש ובראשונה שוויון ואחווה, אין בכלל חשיבות?
הדמוקרטיה והקפיטליזם שלובי זרועות המה. כך גם הדמוקרטיה והחילוניות. אטען, בשם מרשי, כי לא תיתכן דמוקרטיה שאיננה חילונית, ואיננה קפיטליסטית/ליברלית. הרי מרגע שהמשטר כופה את רצונו הכלכלי על האזרח, שנטייתו הטבעית היא "לעשות לביתו", ולביתו בלבד - הדמוקרטיה איננה יכולה להתקיים. כך גם כאשר המשטר מאמין, ללא יכולת לפשרות, באל ובמצוותיו - לא תיתכן במקרה כזה דמוקרטיה. יש, הרי, אל - שהוא חשוב יותר מכל ציווי דמוקרטי. ראו מקרה ישיבת הסדר מסוימת.
האם, אם טענתו של מרשי נכונה, החלטנו באופן מובהק להיות קפיטליסטים חילוניים? ולשפוך את השוויון שמציע הסוציאליזם, או את האחווה שמציעה הדת? ולצרף לסדרת החירויות גם את החירות לרעוב, להיות מושפל, לקנא, לחמוד, להיות מבולבל, להיות טרף לכתות שמציעות נחמה, להיות בודד?
כי כל אלה, מלומדי, הן החירויות שקנינו לנו בשם אותה "חירות" דמוקרטית שאין עליה.
סיימתי את טיעוני, טריבונאל נכבד, אלא אם למרשי יהיה מה להוסיף. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
