 |
22-02-2010, 08:38
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.11.04
הודעות: 21,076
|
|
הגשם האחרון של דניאל - סיפור קצר
הבוקר הראשון של חודש פבואר היה לח כמו שהובטח.
הנקישות העדינות של הגשם הסבו את תשומת ליבה של שירה אל החלון.
'אוי הכביסה' חשבה לעצמה וחשה מהר אל חדר הכביסה בזמן שעלטת הלילה החלה להתפוגג לאיטה.
נשימת רווחה עצלה נפלטה מחצי שפה כששמחה לגלות שהכביסה שהייתה תלויה אמש על החבל, המתינה לה כעת בבטחה בסלסלה היבשה ליד האמבט.
'אחח.. איזה בעל יש לי' חייכה לעצמה. קשה להאמין אבל את אבי היא הכירה רק לפני שנה, וכבר הוא תפס פיקוד ושימש אב למופת לבנה הקטן, דניאל.
היא מעולם לא חשבה שלדניאל תהיה הזדמנות נוספת לזכות באבא נוסף, לא אחרי שזה הראשון נלקח ממנו בצורה כה אכזרית בדיונות של עזה.
מדינה איומה לגדל בה ילדים, חשבה לעצמה, ומייד התמלאה חרטה כשנזכרה בסבא מוסקו, ובמספר הדהוי שהיה מוטבע על ידו השקטה.
'אין לנו מקום אחר' הזכירה לעצמה ופנתה אל שארית ענייניה, הבוקר הזה הולך להיות עמוס וארוך.
השעה הייתה כבר 07:00 כשסיימה את כוס הקפה, השעון המעורר אישר עובדה זו בקול צלצול חד שבקע מחדר השינה שלה.
אבי מעולם לא השתמש בו, למרות שהיא קנתה אותו עבורו. השעון הפנימי שלו היה מכוון תמיד על 3 ורבע לפנות בוקר.
היא תמיד הרגישה אשמה, על כך שלאבי היה רק בוקר אחד בשבוע שבו יכל לישון כאחד האדם,
הוא עבד כל כך קשה על מנת לתת בטחון ועתיד נוח לדניאל הקטן, הוא ממש התאהב בבחור, לא פחות מאשר היה מאוהב באמו.
הוא ייתן להם את כל מה שאי פעם יצטרכו, נשבע לעצמו, כשענד את הטבעת על אצבעה של שירה בלילה המאושר ביותר בחייו.
"דניאל קום חמוד!" פצח קולה האימהי כמערכת כריזה ברחבי הבית, אך לשווא.
היא ניגשה למיטתו והסיתה את התריסים מחלון חדרו הצבעוני.
אור אפרורי מילא את החדר וחשף את עיניו הכחולות שבצבצו במבט מתחנן מבעד לשמיכה החמה.
"קום מתוק", הזכירה לו אמא בטון ענייני, שעליה זה לא עובד כמו שזה היה עובד על מאיר ז"ל.
הוא היה חסר אונים מול המבט הזה של בנו הבכור, הראשון והיחיד. על זאת יוכלו ודאי להעיד הררי הצעצועים שמילאו את חדרו.
"אני לא מרגיש טוב" שיקר עם חיוך שהסגיר אותו כמעט מייד. הנשיקה של אמא והצביטה הקלה באף שכנעו אותו שאין לו סיכוי וכדאי לוותר.
07:15 השעון החרוץ חזר לסיבוב שני, אך הפעם הובס סופית כששירה ביטלה את "כפתור הנודניק" שלו
והחזירה אותו להיות סתם עוד שעון חסר תכלית, לפחות למשך היממה הקרובה.
'רק שלא יאחר גם היום' חשבה שירה,
דניאל נאלץ לקחת אוטובוס כל בוקר לבית הספר שהיה רחוק מביתו,
בירוקרטיה מטופשת וויכוחים חסרי טעם עם העירייה הם שמנעו ממנו להרשם לבית ספר קרוב יותר,
בגלל חלוקה טיפשית בין קו התפר של רמת גן וגבעתיים, אבל זה לא משנה,
היא ואבי כבר עשו הכנות אחרונות למעבר הגדול שלו ציפו כל כך - הבית של סבא מוסקו בצפון, כך תדע להעיד שירה, הוא גן עדן לגדול בו.
מושב מוגן, שקט ועטוף טבע ירוק מכל עבר, והכי חשוב - בית ספר שנמצא במרחק פסיעה מבית המשפחה שירשה זה לא מזמן.
ככה צריך לגדול ילד, גערה בעצמה, בעודה מביטה בגשם שהיכה ללא רחם על ג'ונגל האספלט האפרורי שהציג חלונה.
"אמא אני מוכן!" הכריז דניאל ברברבנות מוכרת כשנעמד מולה מתוח כמו חייל ממושמע הממתין בגאווה לבדיקת רס"ר.
שיערו השחור והרטוב מסורק למשעי ושיניו החדשות שאך לא מזמן החליפו את שיני החלב, מצוחצחות ונקיות כשריח מסטיק מתקתק נודף מהן.
מבט עצוב ניכר על עיניה של אמו, הילד דמה לאביו בכל כך הרבה מובנים, הוא הזכיר לה אותו בכל תנועה, בכל מבט, בכל חיוך.
"כל הכבוד" החמיאה לו שירה ונשקה לו בהגזמה על המצח. דניאל גלגל את עיניו בניצוץ ראשון לציניות שתלווה ככל הנראה את תהליך התבגרותו בשנים הבאות.
"אמא, השיער!" הפציר בחישוק שיניים, וסידר אותו עם היד. 'ממש כמו אבא שלו' חייכה שירה לעצמה ופתחה לשניהם את הדלת החוצה.
"לא לרוץ!" היא הורתה לילד הפוחז, וזה מייד בלם את מהירותו והמתין לה שתדביק את צעדיו.
'האוטובוס יגיע ב 07:40, רק עוד 5 דקות, אולי הילד צודק בכל זאת',
"נו בוא בוא מהר, אנחנו נאחר!" אמרה שירה באמביציה קרבית
כשלפתה בידו הקטנה של דניאל והחלה לרוץ איתו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה.
נדמה שהגשם ששכח מעט בנתיים, החליט גם הוא להגביר את פעמיו,
וחזר להמטיר ללא רחם על העיר האפורה - התסכול הרגעי הפך מהר לצחוק וותרני של השניים,
הם רטובים, זו עובדה כעת - ואין מה לעשות בנושא.
מראה התחנה העמוסה קיבל את פניהם באדישות
"הגענו בזמן?" שאל דניאל בקול מתנשף והרים מבט לאמו,
"אהה...כן! כל הכבוד לנו, השעה עכשיו בדיוק 07:39" אמרה האמא בטון גאה.
כמות הממתינים בתחנה היה גדול מהרגיל, גם יחסית ליום ראשון שהיה מטבעו יום עמוס.
חיילים עייפים מסוף שבוע פרוע, זקנות רוסיות בדרך לפרנס את עצמן בדוחק,
והגוזל הקטן שלה, כמעט כבר בן 9, שנבלע לו מיד בין ים האנשים שעמדו בתור לאוטובוס,
ושנדמה שעדיין לא הקיצו משנת השבת המתוקה - השגרה הזו נראתה לה כבר בלתי נסבלת.
"רגע תן לי נשיקה!" קראה שירה לילדה הזריז שמיהר לתפוס מקום פנוי בידיעה שמימדיו הקטנים יהיו לו לרועץ,
אך זה היה כבר מאוחר מדי להגיד לו שלום, הוא כבר נבלע עמוק בתוך האוטובוס הגדול והדחוס.
'לעזאזל איתם, אין להם מכסה לדברים האלה?' התמרמרה בראשה שירה, לנוכח המראה המקומם של אנשים דחוסים כמו סרדינים,
בתוך אוטובוס שלא ידע להכילם, זה הזכיר לה דברים אחרים, ובראשה כבר החלה לנסח שורות פתיח שונות שיתאימו בחומרתן למכתב תלונה,
"תאבי בצע חמדנים" סיננה לעצמה וידעה שבזה זה יסתכם עבורה. היא התנחמה בידיעה שבקרוב, בקרוב מאוד אפילו,
התהליך המעיק הזה ייחסך מבנה הקטן לתמיד (לפחות עד שיגדל ויחליט כמו רוב חבריו לחזור למבוך הפיח הזה כדי לנווט מכאן את חייו הבוגרים),
אבל עד אז יעברו עליה ועל אבי שנים רבות של שקט, ציפורים, ושכנות טובה שהחלו השניים לרקום עוד במפגש המוצלח שלהם עם וועדת הקבלה לבית הספר של המושב.
היא הסתובבה וניחמה את עצמה בחיוך קל בדרך אל הבית. היום הזה עוד ארוך,
צריך להתקשר אל המובילים כדי לקבוע תאריך, צריך לסיים סידורים אחרונים בעירייה, והכי חשוב צריך ל....
~ דממה וחושך נעים עטפו את עולמה של שירה ~
היא מצאה את עצמה על ברכיו של סבא מוסקו,
הוא בדיוק סיים לספר לה איך לחם ב 48 על עצמאותה של ארץ ישראל,
שמלתה הפרחונית היתה המתנה שקנה לה כשחזר לא מזמן מטיול בקפריסין.
היא התכוונה לשאול אותו על הטיול כשלפתע נעלמה דמותו והתחלפה בעשן שחור גדול.
צפצוף דקיק ומתמשך החליף את קולו הרך של סבא מוסקו. היא ניסתה לדבר אך לא שמעה דבר יוצא מגרונה.
הגשם היה הדבר הראשון שזיהתה, הוא החזיר אותה בקרירותו הדוקרנית אל האספלט הרטוב והקר.
כשעיניה התמקדו מבעד לעשן, היא יכלה כעת לראות בבירור את שלד המפלצת הגדול והמפויח שרוע, בוער לו על צידו שם באופק.
הוא שכב מובס ומקופל, מכווץ לרבע מגודלו המקורי, תוכנו האנושי נעלם, והוא נותר כלפיד בודד באופק.
היא לא הספיקה לראות את בוהק התופת כשרסיס ניקב את עורפה ושלח אותה 30 שנה אחורה בזמן לפרק זמן קצר של חסד,
אבל עכשיו, עכשיו ראתה הכל. את מחזות הקרב של צלליות דמויות אדם, שרופות למחצה מתרוצצות לכל עבר כתרנגולות כרותות ראש,
את הבהובי האדום העז מפלחים את דרכם בערפל הגשום. היא ראתה עוד דברים, דברים שעליהם לא דיברו איתה,
לא סבא מוסקו, ולא מאיר. דברים שלא שייכים לכאן, דברים שלא צריך אף אדם לראות לעולם.
הכאב החד שפילח את צווארה קודם לכן, פינה כעת את מקומו לתודעה שהחלה לשקוע על חזה הקורס,
כמו רגבי החול ששקעו על ארונו של מאיר בבית העלמין הצבאי. עם כל רגב חול, התחדדה המציאות,
וחזרו החושים לתפקודם המלא - היא רצתה לצעוק את שמו של דניאל, אבל אזניה לא גילו לה אם הצליחה.
הצפצוף הדקיק היה פס הקול היחיד שליווה את המראות המשוגעים שסקלו את עיניה הרדופות.
החושך המבורך חזר ולקח אותה אליו בשנית, חזרה לסבא מוסקו על הדשא והנדנדה שבמושב.
"סבא, מה קרה לך בשואה?" שאלה שירה הקטנה,
אבל סבא מוסקו רק חייך ואמר לה "זו לא שאלה שילדות קטנות צריכות לשאול את הסבא שלהם",
המבטא הייקי שלו תמיד ניחם אותה, סבא מוסקו והנדנדה שלו בחצר,
היו כל מה שילדה קטנה צריכה כדי להיות מאושרת, חשבה לעצמה...
בחוסר רצון היא פקחה את עיניה התשושות בשנית.
רחובות העיר אחוזת הטירוף ריצדו בחוסר עניין אל פניה מבעד לחלונות הכהים של האמבולנס,
נופיה טושטשו מלחות הגשם שהצטבר עליהם, ובמידה רבה גם מלחות הדמעות הקרות שהטביעו את עיניה המזוגגות.
כעת היא יכלה לשמוע את קולה, ידעה, אך לא היה בו טעם עוד... לא יהיה בו טעם עוד לעולם.
"אמא?.."
פילח קול קטן את יללת הסירנות המונוטונית שבחוץ.
שירה סובבה את פניה הרדופות אל עבר הדמות הקטנה והחבולה שרכנה לידה,
עיניה האדומות פעורות כחיה בהולה, שפתיה הרועדות נלחמות, מתחננות להגות את שמו,
"דניאל....?" היא לחשה באפיסת כוחותיה האחרונים, "דניאלוש" היא החלה לצחוק בחנק.
הוא כרך את גופו השברירי סביב גופה ולחש באזניה "שכחתי לתת לך נשיקה",
כעת היא הבינה, וחייכה אל ילדה הקטן מבעד לפניה הכואבים. כעת הוא נשק לה סוף סוף.
"אנחנו חוזרים אל הידיעה שבה פתחנו.." ציין הקול הענייני ברדיו,
"20 הרוגים במה שנראה כפיגוע קשה מאוד הבוקר, אנחנו רוצים לפנות כעת..."
"סלח לי, תוכל אולי בבקשה לכבות את זה?" לחשה שירה במבטה הרצוץ אל נהג האמבולנס,
"כן בטח, אין בעיה" התנצל במבוכה הנהג הצעיר שהמשיך בנסיעתו.
"איתנו כבר על הקו עד ראייה שהיה במקום, והוא יספר לנו מה הוא ראה..."
בקע קול מקיוסק שעל פניו חלף זה הרגע אמבולנס בודד ובו אמא ובנה הקטן,
כשהוא חוצה באדום את הרמזור האחרון שנותר לו בדרכו אל בית החולים הסמוך...
 ______________________________
מוקדש באהבה לכל הילדים שאיבדנו באינתיפאדה השניה -ת.נ.צ.ב.ה
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
