לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 01-03-2010, 21:44
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 21,158
אשכול נבחר דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי

כל הטכנולוגיות, הנשק, הציוד והתו"ל שעליהם מתקיים הפורום ממצים את עצמם - בשורה התחתונה - בשעת הקרב. ועדיין - שדה הקרב האמיתי הוא לפעמים אירוע או רצף אירועים קשה, כואב, לפעמים רווי דם וטראומטי וברוב המקרים שונה לגמרי מהאקשן הקולנועי המצוי. חיילים רבים - חברים שלי ביניהם - מתקשים להסביר ל"מי שלא היה שם" מה עבר עליהם, מה ראו, מה עשו ואפילו מה הרגישו.

האשכול הזה לא נועד לסיפורי קרבות, אלא לסיפורים איך ולמי הצלחתם לספר - וגם למי לא הצלחתם, במיוחד אם מדובר באלו הקרובים אליכם ביותר. אותי אישית במיוחד מעניין במיוחד לשמוע מאלו שהשתתפו במלחמות והשתתפו בשדות קרב גדולים יותר מהיתקלות נקודתית (מבלי לזלזל בה בכל צורה שהיא).
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 02-03-2010, 00:51
צלמית המשתמש של שמולביץ אשר
  משתמש זכר שמולביץ אשר שמולביץ אשר אינו מחובר  
מנהל פורום: דגמים לבניה עצמית, סקופים וחדשות, צילום ווידאו, וכן.... הצ'קלקה הכחולה של פרש
 
חבר מתאריך: 01.02.09
הודעות: 6,252
Facebook profile
הי סירפד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

הדור שלי, (אני מחזור גיוס ינואר 67) עבר המון מלחמות:
ששת הימים, התשה. יום הכיפורים, מילואים אין סופיים בסיני, מלחמת לבנון הראשונה, ואינטפאדות.
ששת הימים עשיתי בח"א - טייסת תובלה (נורדים). השאר ביחידה קרבית.
אני בין המחזורים שהאריכו להם את השירות משנתיים וחצי לשלוש שנים,

אז מה כבר אפשר לספר? כאשר ביום הכיפורים (רמת הגולן) חברים שלך נהרגים לידך,
אתה לא יכול לספר לאף אחד מה שעברת, אתה מספר אנקדוטה קטנה פה ושם, אתה מראה רסיס שקרע לך את חגורת הדגמ"ח ושבר את אבזם הנחושת.
לרוע מזלי, גם נפצעתי במלחמה ההיא, ואשתי הייתה לידי בבית החולים,
אז אתה מספר לה סיפור שירגיע אותה (זה אף פעם לא מצליח, הנשים, תמיד יודעות מתי אתה משקר)
אבל אתה יודע שאין לך ברירה, כי לפניך עוד שנים רבות של מילואים ואולי גם מלחמות.
ואתה יודע שכל סיפור. אמיתי, שתספר, רק ידאיג אותה יותר.
אז במלחמת יום הכיפורים, היא כבר ידעה שאני בבית חולים,
אבל בשלום הגליל, סיפרתי לה שאני באימון בשיבטה (והיא לא קנתה את זה)
ובאינתפאדות, אתה אומר לה שאתה בכלל בצריפין, ולא בקסבה של חברון.
אבל לנשים יש חוש שישי, והן יודעות יותר טוב ממך, היכן מסתובב התכשיט שלהן

אז מי אנחנו, המין החלש, שיכולים להסתיר משהו מאלה שיודעות הכל גם אם לא סיפרתה להן,

למי כן לספר, רק לחבר שאכל איתך מאותו מסטינג, רק הוא יבין על מה אתה מדבר.

ואתה יודע מה.............. טוב שזה כך.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 02-03-2010, 14:13
  משתמש זכר מרקויס מרקויס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.12.08
הודעות: 5,329
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי שמולביץ אשר שמתחילה ב "הי סירפד"

אפשר לספר רק למי שעבר משהו דומה.
באחד הקווים בשנת 1984 בכפר מערוב החלטנו כל הסגל של הפלוגה ( אני הייתי החימושניק של הפל') שלא יוצאים הביתה אלא רק מפקד לליווי השיירה לגדר.
התקופה היתה תקופת ה"יד הקשה " של רבין וכל יום עשינו סגר על כפר אחר, הנוהל היה שבלילה היינו מקיפים את הכפר ברגל תופסים עמדות מסביבו ובבוקר היו נכנסים כוחות אחרים ובראשם זחל''מ של מג''ב שהיה מודיע לכל הגברים מגיל ככה וככה להתרכז בביה''ס.
היתה פקודה גורפת לירות בברחנים בלי נוהל עצירת חשוד כי תמיד במאה אחוז הם היו חמושים .
זה היה קו מטורף מבחינת פעילות . המון נפגעים, אבל בעיקר לצד השני. ( אז זה היה אל-אמל) לנו היה הרוג אחד ביום הראשון של הקו ( סגן אסף גביש הי''ד ) ופצוע אחד .
עכשיו לך תסביר או תספר את זה למי שלא עשה קו בלבנון מחייו.
זה כמו לדבר ללמפה.
זה לא סתם שהחברות שנבנית בצבא אין שני לה.
אני למשל מאז שהשתחררתי בשנת 85 כמעט בכל ערב כשאני נרגע לאחר יום עבודה אני מריח ריח של סולר שרוף או משהו דומה, אפילו לאבא שלי אף פעם לא ספרתי. למי אני אספר? לילדים שלי ? לא רוצה ללכלך אותם עם זה הם עדיין קטנים.
אבל פה בפורום מספיק שאני קורא הודעה או תאור של מישהו שהיה שם וזה מספיק לי כדי לדעת
שאני לא לבד..
בקיצור אני מתכוון לזה שגם אם יש לך מערכת יחסים אינטימית עם אישה או חברה אתה אולי יכול לספר לה או להורים או לאחים אבל אם הם לא חוו סיטואציה דומה אז חוץ מסימפטיה ונחמה הם לא ייתנו לך מזור .
הם פשוט לא יבינו על מה אתה מדבר..
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהמחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000


נערך לאחרונה ע"י מרקויס בתאריך 02-03-2010 בשעה 14:36.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 02-03-2010, 19:12
צלמית המשתמש של b.a
  b.a b.a אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.05.05
הודעות: 4,286
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

עברתי בימי חיי הקצרים אי אלו אירועים כגון קמצוץ התשה,קלחות, מלחמת יום כיפור, מבצע ליטני ומלחמת לבנון הראשונה. אין ספק כי מלחמת יום הכיפורים היתה הקשה מכל. השתתפתי באירועים בחזית הדרום במסגרת גדוד חת"ם באיזור ציר עכביש ומעבר לתעלה. חלק מחויותי הועלו כבר באשכולות שונים. עם זאת באותם ימים, כאשר הייתי צעיר ויפה, לא היו דרכי תקשורת הבייתה, כך שלא הייתי צריך להסתיר הרבה, מאלה אשר ממילא לא יכולתי לשוחח עימם. בדרך כלל הקשר היה באמצעות גלויות.כמעט מידי יום הייתה נשלחת הבייתה גלויה אופטימית
, אשר לא היה בינה לבין המציאות כל קשר. כאשר חזרתי הבייתה סוף סוף לאחר המלחמה, כאשר שמות החללים נודעו כבר, אף אחד לא התעניין בדיוק מה ואיך קרה. העיקר ששבתי הבייתה.
הסיוט החל כחודש לאחר המלחמה. באותם ימים החלה להתפתח, באיזור בו היינו פרוסים , מלחמת התשה של ממש. מידי יום ביומו היו חילופי אש ארטילריים כבדים. במהלך חילופי אש אלה הצליחו המצרים לטווח במדויק את עמדות הגדוד שלי. ימים ספורים לפני תחילת לחימה זאת נפלו בשטח מספר נפילות ספורדיות, אשר היו ככל הנראה, פגזי טיווח לשם רישום באש. משהחלה הלחימה, התחלנו לספוג אש נס ישירה בעמדות, כולל בעמדות החליפין, ואף בעמדות רחוקות יותר, אשר הוכנו לצורך ימי קרב. כיוון שכל העמדות היו חפורות, בנס לא היו נפגעים פיזית, פרט למספר נפגעי הלם קרב. המורל היה נמוך מאוד, כיוון שהייתה מין הרגשה, לאחר ששרדנו את המלחמה, כי הגיע כבר הסוף לסכנת החיים הכרוכה בה. והנה, לפתע, כל התקוות נגוזו. התחושות הקשות גם ליוו אותנו בעת היציאות הבייתה. אני לא העזתי לומר להורי מה קורה בגזרה. בבית נהגתי לשתוק והשתיקה העיקה עוד יותר. בחדשות היו מדווחים מידי יום על חילופי אש "מערבית לפאיד". כאשר אימי הייתה שואלת אותי אם אני לא משרת שם? נהגתי לומר כי אני נמצא רחוק- הרחק מטווח האש ובמקום שקט.
באותם ימים למדו החברה לחיות כחפרפרות. כל אחד חפר לעצמו שוחה אישית, פרט למחפורות הרק"ם. כאשר היינו מזהים קול של "יציאה", ומהר מאוד למדנו לזהות את קול היציאה, כאשר הקנה מנגד מכוון אליך, ידענו כי תעבורנה מספר שניות עד לנפילה, ומיהרנו לקפוץ למחפורת עד ששמענו, מקרוב מאוד, את הנפילה.
באותם ימים שנאנו בעיקר את הקש"אים. שכן, בדרך כלל לאחר שאלה היו פותחים בטיווח, היינו חוטפים אש נס. בדרך כלל כאשר שמענו קש"א מדווח בקשר שהוא "יוצא לעמדות", ידענו שאנחנו עומדים לחטוף. לאחר כחודש דילגנו לאזור פריסה קצת יותר צפוני, באיזור "מקצרה". נראה כי האיזור הזה לא היה תחת תצפית מצרית, שכן מרגע שפרסנו שם, לא חטפנו יותר אש. מנגד, בימי הקרב המשיכו המצרים להפגיז את העמדות הישנות.
עלי לציין כי לא רק חטפנו, אלא גם החטפנו והרבה. בתקריות האלה היה קש"א אחד מטווח את כל גדודי התותחים של האגד-לרבות שני גד"כים שהיו פרוסים בגזרה- על מטרה אחת. כל גדוד היה יורה פגז אחד לטיווח, מקבל תיקון לרישום כמטרה, ולאחר מכן כל הבריגדה הארטילרית היתה מקבלת פקודת אש לתכלית- 3 דקות בקצב מירבי. כיוון שהגזרה היתה שטוחה, ניתן היה לראות גם בעין את הפגיעות. לא קינאתי במיוחד במצרים שספגו את המטחים האלה שכללו כמה מאות פגזים ב-3 דקות. יום אחד נתקבל דו"ח מודיעין על מח"ט מצרי שהחל לצווח באלחוט כנגד הגנרלים השמנים, היושבים בעורף, שעה שחייליו נשחטים.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 02-03-2010, 20:55
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

לשקר -
תוך כדי, משקרים ומספרים שהפיצוצים והפצועים בכלל לא קשורים אלינו.
כן בטח!
אנחנו משקרים בעיקר לעצמנו ורוצים להאמין.

סקסי -
לספר על קרבות זה דווקא הכי קל.
פיצוצים.
רסיסים.
שריקות הכדורים וחום האש.
דם והרוגים זה סקסי.
כולם ראו את זה בסרטים.
זה מעניין אותם.
אתה רואה את העיניים שלהם יוצאות מהחורים, את הגרוגרת שנעה כשהם בולעים את הרוק, את החזה שעולה ויורד כשהם מתנשמים בכבדות וליבם הולם, את הזיעה שנוטפת מהמצח שלהם כשאתה מספר איך הצלחת לחמוק מהפגז ההוא ומהטיל הזה ועל החבר ההוא שלא הצליח...

לשתוק -
יש את הדברים שעליהם באמת לא מספרים.
על הפחד, האובדן, רגשי האשם.
השאלות הגדולות: למה אני והוא לא?
למה הוא כן ואני לא?
איזו זכות יש לי?
ועוד כמה דברים שנשארים גם עכשיו בתוך השתיקה...

נגזר עלינו לשתוק ולא לספר.
להיות גיבורים.
עם השאלות אנחנו מתמודדים לבד, ולפחות חלקנו רוצים להיות שם במקומם, שותקים מתחת לרגבים.
לא מזמן אמר לי מישהו שניצל בארוע מפורסם מאד: "באיזו זכות אני חי? כל יום אני שואל את עצמי: למה הוא הציל אותי ולא אני אותו? למה הוא שוכב שם ולא אני? למה הוא הגיבור ואני האפס שהוא הציל? אני האפס שחי".
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 03-03-2010, 18:09
  sartorius sartorius אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.12.09
הודעות: 85
מה שבאמת לא יכולתי לספר לאמא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

בכל שנותי בסדיר ובמילואים - שריון ואח"כ חי"ר קל -לא השתתפתי בהיתקלות, במבצע או במלחמה. אני מניח שאני בר מזל (אני עדיין משרת בגדוד קרבי).
הסיפור שלא סיפרתי קשור לאימון טנקים בחצי השנה האחרונה של השרות; הגענו לקו מטרות והסגל התכנס להתייעצות. אני (תותחן) קפצתי מהטנק והתחלתי לבדוק פינים. נשמעה יריה, ואני מניח שהמחשבה הראשונה שלי הייתה משהו בסגנון 'מי פלט?" אז ראיתי את המ"פ שלי כורע ממולי -ירדתי מהטנק בלי נשק, וזו הייתה דרכו לומר "דיר בלק". רק כדי לסבר את האוזן, כמה דקות מאוחר יותר עוד מישהו ירד מטנק בלי נשק וחטף ריתוק, כך שיצאתי בזול.
זה קרה ב-1992 ולא בשנות ה-60 העליזות אבל לא עלה על דעתי להתלונן - אבל חס וחלילה לספר להורים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 03-03-2010, 18:38
  ארנבתול ארנבתול אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.12.08
הודעות: 686
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אוקיי, אז זה הסיפור הקטן שלי, הייתי תותחן בפלוגה שריון בזמן קו בחטיבה המרכזית של עזה,
בערך באמצע בקו אחד הטנקים שלנו שיצא למארב עלה על מטען גחון של 100 ק"ג, באירוע נהרג הנהג,
אני הוקפצתי מהבית יום לאחר מכן והצטרפתי לצוות שהחליף את הצוות השני.

יומיים לאחר מכן יצאנו יחד עם כוחות הנדסה לאיזור ממנו הגיעה החוליה שהטמינה את המטען על מנת לבצע פעולות "חישוף", היו שם שני דחפורים שהחלו לעקור מטע זיתים שעומד במקום עשרות רבות של שנים, לאחר מכן, המשכנו והגענו אל בית שמאוכלס במשפחה גדולה ( להערכתי 10-15 איש) הדחפורים גילחו את כל סביבת הבית; חממות, מחסנים, עצי פרי, נדנדות של ילדים ומכל הבא ליד. במהלך הפעולה הטנק שלי היה בחיפוי ממרחק קרוב כך שיכולתי לצפות בכל המתרחש בבית, ראיתי ילדים קטנים בוכים יחד עם סבא וסבתא שלהם, ראיתי את אב המשפחה לוקה בליבו ומתמוטט, ראיתי חבורות של זקנות מלקטות זיתים מהאדמה על מנת לנסות ולהציל את מה שנעקר...
הכל התערבב לי, החבר שנהרג, רגשות הנקם, הטרגדיה האנושית שחוותה המשפחה הזו, לא קל...

לא סיפרתי על כך לאף אחד מעולם, בכל פעם עולה משהו לגבי שירותי הצבאי חברה שלי מבקשת ממני שלא אספר לה מה עבר עליי כי היא לא רוצה לדעת, היא לא רוצה לדעת מה עשיתי שם, במי פגעתי. אולי יום אחד אספר לה על זה, על המשפחה, הבכי והחבר ההרוג.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 03-03-2010, 18:50
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 8,899
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אני מניח שזה עוד ניסיון אמיץ לתת במה למי שרוצה ויכול לשתף את מה שקורה אצלו עמוק בפנים.
באשכול קודם שיוסי פתח בנושא דומה התגובות היו מעורבות, אני הייתי מהמסתייגים!
האשכול מ 05/2006 כאן

טווס (סיור רגלי) לפתיחת ציר החוף דרומית לצור, שעת דימדומי זריחה (אמצעי ראיית לילה כבר לא יעילים ומצד שני אור קלוש אבל עדיין לא רואים), אני עם מא"ג מימין למפקד בחוליית החוד.
הקשר מזהה שני "שקים חומים" בתעלה בצד הכביש, הכוח נישכב (גם אני), המפקד והקשר ניגשים לבדוק.
שני "השקים" מתרוממים (שני מחבלים שהניחו מטעני חבלה, כשראו אותנו כרעו ברך עם מצח נוגע בקרקע) פותחים באש ובורחים לפרדס סמוך, צרור נוחת מטר ממני מתיז עליי רסיסי אספלט שפוצעים לי את כל הפנים.
אנחנו מסתערים אחריהם, לפתע אני נהדף לאחור ונוחת על הגב (הכל הסתחרר סביבי), חבר עוזר לי לקום וצועק "יש כאן גדר תיל" (לא ראינו אותה בחשכה), עוברים אותה וממשיכים לירות, סריקה ומוצאים גופת מחבל אחד וסימני דם של השני. אני פוניתי לתאג"ד פצוע קל בחזה, בידיים ובפנים.

בסדיר הייתי בעוד אירוע שהשאיר בי צלקת לאורך תקופה ארוכה ולא העזתי לספר את זה אפילו לעצמי.
כדאי לדבר על דברים כאלה עם אנשים קרובים, בעיקר בכדי לשמוע את עצמכם וגם לשמוע את מי שעבר דברים דומים.
באשכול הקודם יוסי כתב "לנקות את הפצעים" והוא צדק, רמבו קיים רק בסרטים, כאן במציאות היוםיומית הישראלית כולנו בני אדם.
תודה!


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 15-07-2019 בשעה 14:42.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 04-03-2010, 10:12
צלמית המשתמש של cre666
  cre666 cre666 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.09.06
הודעות: 4,878
בתגובה להודעה מספר 14 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "אני מניח שזה עוד ניסיון אמיץ..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי Fang
באשכול הקודם יוסי כתב "לנקות את הפצעים" והוא צדק, רמבו קיים רק בסרטים, כאן במציאות היוםיומית הישראלית כולנו בני אדם.
תודה!

אפילו רמבו בוכה בסוף הסרט.
עד אז הוא פשוט לא הצליח להיפתח לאף אחד שלא היה "שם". רק כשהוא מדבר פנים מול פנים עם מפקד היחידה שלו (היחיד חוץ ממנו שעדיין בחיים), הוא מצליח להתחיל לנקז את הרעל שהצטבר בתוכו.
אני לא מאלה שאוהבים "לדבר על זה". אני אדבר שעות על כל דבר אחר, אבל לא על "זה".
למרות שאני יודע שהרבה דברים הרבה יותר גרועים קרו כבר להרבה מאוד אנשים אחרים ושאם הם יכולים - אין סיבה שאני לא אוכל (או שלפחות ה"ידיעה" הזו הומצאה כי היא עוזרת לי להתמודד, אני לא בטוח מה הביצה ומה התרנגולת פה).
אבל כשאתה מוצא מישהו שאתה סוף סוף יכול לדבר איתו... שווה לנצל את ההזדמנות לנקז את המוגלה הזו. לי זה עזר.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהA nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph
מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון
Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...


נערך לאחרונה ע"י cre666 בתאריך 04-03-2010 בשעה 10:26.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 03-03-2010, 19:09
  Tal53 Tal53 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.12.04
הודעות: 2,030
דברים שאמא לא סיפרה לי.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

את מה שלא סיפרתי לאמא או לאישתי אני מעדיף גם לא לספר לעצמי. ריחות מסוימים, תמונות וכו' שמתחברות לפלאשבקים לא נעימים, בעיקר ריחות.

אבל אני כן יכול לספר על מה שאמא הסתירה ממני המון זמן.

ברחוב הקטן בכפר שלנו לא היו מספרי בתים. לעומת זה הינו חמישה קצינים קרבים צעירים, אחד החלים מפציעה קשה והשאר "בילו" באימונים ולבנון.
בוקר אחד אמא שלי הביטה לרחוב וראתה רכב לבן מאיט לפני הבית שלנו, בתוכו ישבו ארבע חברה על מדים. הבחור שישב ליד הנהג רב-סרן יצא מהאוטו והתחיל צועד לכיוון הבית שלנו, עצר, התלבט, חזר, יצאו שני קצינים נוספים, סגנים או סרנים. אמא שלי כמעט התעלפה אבל אז החבורה החליטה להכנס לבית ממול. אמא של ארנון יצאה אליהם חיוורת כסיד, אבל אמא שלי עדיין לא עזרה אומץ לצאת לרחוב ולבדוק את מי מחפשים, למי באו להודיע. עוד כמה שניות והחבורה עברה לבית השלישי, שגיא יצא ממנו לבוש מדים והתארגן להצטרף לחבריו למילואים.
בנתיים חזר לאמא שלי הדם לרגליים והיא יצאה יחד עם אמא של ארנון ואמא של יהודה וצעקה על החבורה, "בפעם הבאה בואו על אזרחי, לפחות שלוש אמהות כמעט קיבלו התקף לב בגללכם". רק אז החבורה הבינה כמו מה הם נראו, התנצלו, קיבלו ברכה שישמרו על עצמם ויצאו למילואים.

אני את הלקח למדתי, שנים אחר כך שאספנו חברים למילואים דאגתי לצאת מהאוטו בטריקו ולא בחולצה עם דרגות, למה להפחיד.
אחר כך כבר היה לכולם פלאפון ואפילו ברחוב שלנו כבר יש מספרים לבתים.
_____________________________________
טל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 03-03-2010, 20:03
צלמית המשתמש של b.a
  b.a b.a אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.05.05
הודעות: 4,286
דברים שבני לא היה צריך לספר לי.
בתגובה להודעה מספר 16 שנכתבה על ידי Tal53 שמתחילה ב "דברים שאמא לא סיפרה לי."

כולנו היינו חכמים גדולים ולא סיפרנו כלום לאמא. אך מה איתנו? אנחנו שגידלנו בנים לתוך דור אחר. את מה שלא היה כל כך ברור להורינו, ומה שנחסך מהם, עקב העובדה שבימים ההם התקשורת לא היתה כה מהירה ודיווחה בדרך כלל באיחור, ללא שידורי טלויזיה ישירים, ובכלל רק בפאזה מאוחרת, עקב מגבלות הצנזורה וללא טלפונים ניידים- אנו סופגים במישרין לפנים ללא רחם.
בני הבכור שירת כקצין בפלס"ר בשנת 2000- בתקופה הסוערת ביותר של האינתיפדה. היתה זו תקופה קשה להורים, אשר נחשפו ON-LINE לקורה בשטח.
זכור לי יום אחד, בו יצאתי ממקום עבודתי בדרכי הבייתה . ברדיו דווח על קרב קשה באיזור ציר המנהרות ועל מספר נפגעים בשטח וביניהם הרוגים. ידעתי שבני משרת בגזרה, ומיד קצב הדופק הואץ. כל הדרך נסעתי באי שקט. מכשיר הפלפון של הבן לא ענה. כאשר נכנסתי לעיר מגורי, מיד בכניסה, ראיתי במראה האחורית מכונית צבאית ובה מספר קצינים נוסעת אחרי. נכנסתי לכיוון השכונה והמכונית בעקבותי. מובן כי כל העת התבוננתי במראה... נכנסתי לרחוב המוביל לכיוון ביתי, והמכונית אחרי. הלחץ התגבר. נכנסתי לרחוב מגורינו , והמכונית אחרי... נכנסתי לחניה והמכונית ... נכנסה ...לחניית השכן....בערב הבן התקשר ושאל במין תמימות כזאת האם שמעתי בחדשות מה קרה ליחדה השכנה.
אירוע אחר התרחש כעבור שבוע. בשעות הערב התקשר אלי הבן, אשר שהה במקום מבודד, מוקף פלשתינאים לא ידידותיים במיוחד. תוך כדי השיחה אני שומע באפרכסת הטלפון רעש חזק מאוד של ירי אוטומטי והילד אומר לי "איי יורים עלי" ומיד הקשר נותק. התיישבתי במקום קפוא. להתקשר שוב לא העזתי, כי ידעתי כי מתרחשת תקרית. כך ישבתי לי באותה פינה מכווץ בלי נוע, כשעה בערך, עד שהטלפון צלצל והילד אמר שהבעיה חוסלה.
באותם שבועות ארוכים, מעט השיער שנותר לי האפיר.
לצערי, בקיץ 2006 נאלצתי לעבור את הסיוט פעם נוספת, הפעם עם הבן הצעיר ששירת בחטיבה 401, וחזר לאחר תום הלחימה עם חורים בכובע וברצועת הנשיאה של הרוס"ר.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 04-03-2010, 08:23
  צופה ורואה צופה ורואה אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.10.07
הודעות: 2,022
איך שיקרתי בכדי להרגיע והצלחתי להדאיג את כולם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

בשנת 2004 זומנתי למילואים, חצי מהפלוגה היתה בגזרת עזה וחצי מהפלוגה בהר חריף (גבול מצרים),
המחלקה שלי הוצבה בגזרת עזה.
אלו היו המילואים האינטנסיביים ביותר שחוויתי, ישנו ביום היינו ערים בלילה, ביצענו מערבים ומרדפים כמעט כל לילה כולל ירי מכמעט כל כלי שברשותנו.

על מנת שלא להדאיג את משפחתי סיפרתי להם שאני בכלל בהר חריף ואין מה לדאוג, רצה הגורל ובדיוק בזמן שהגדוד שלי היה בגזרה התרחשה בהר חריף ההתקלות הראשונה ב 20 ומשהו השנים האחרונות.

מייד החלו להגיע אלי טלפונים בהולים מכל המשפחה ואז מצאת את עצמי אומר לאמא שלי את המשפט המוזר ביותר שאמרתי לאמא שלי ובכלל.

אין לך מה לדאוג, אני לא בהר חריף- אני בגזרת עזה!
_____________________________________
תרגישו חופשי לצפות בגלריה שלי
וגם במצגת המובחרות
אין כל ערך להחלטת הכבשים בזכות הצמחונות בשעה שהזאב נשאר בדעה אחרת.

(ויליאם רארף אינג')
גם כאשר יגור זאב עם כבש-אני לא מציע שנהיה הכבש.
(אלוף מיל' עוזי דיין)


נערך לאחרונה ע"י צופה ורואה בתאריך 04-03-2010 בשעה 08:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 04-03-2010, 09:50
  g.l.s.h g.l.s.h אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,295
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

בניגוד להרבה מאוד אנשים מזמני, מראש "באתי לנושא" עם פרספקטיבה אחרת... אבא של אבא שלי ראה אותו בפעם הראשונה כששב כקצין (צעיר) ממלחמת העולם השניה. אני לא חושב שהייתה לו אפילו הזדמנות מינימאלית לקבל "הכשרת אבא" (נכנס למלחמה תיכוניסט, יצא ממנה קמב"ץ חטיבה) ולכן סיפורי ילדות של אבא שלי כללו תיאורים די מפורטים על איך בונים רפסודות לחציית הדנייפר, איזה מפחידים בהתחלה הטיגרים, עד שמתרגלים ומגלים את המגרעות העצומות שלהם ולומדים להתחכם להם, איזו גאווה זו לראות קטיושות "שלנו" בפעולה ואיך הגרמנים מאבדים עשתונות למשמע השריקה שלהם, פצועים בשלג ויחס בנאלי למוות: אין שמות, אין ממש היבט אישי: כמו סרט מלחמה של ספילברג, רק בע"פ. ואיך אני מכיר את הסיפורים? כי אבא שלי נהג לספר אותם, פחות או יותר במחזורים, כדי שאבין "איזה מזל יש לי שאני לא מהדור שלו וכמה טוב לילדים היום". היו עוד סיפורים של בני משפחה אחרים, והיו פה ושם סיפורים שהוצאתי מאבא שלי אודות מלחמת יום כיפור והשירות בתקופת הטרור בעזה.



כשהגעתי ל"שירות שלי" תמיד איכשהו התבוננתי על הכל בפרופורציה הנ"ל – כאשר ערבי הפתיע אותי בהתקפת סכין, כשחייל בלבנון חטף פגיעת פצמ"ר ישירה 20 מטר ממני ו"התפרק לחתיכות", המארבים, הירי הבלתי פוסק עליך בימי חאן יוניס האחרונים כאשר כל נסיעה בצירי הרצועה הייתה סכנה – לקחתי הכל בפרופורציה של "נו טוב, יש לי מזל שאני לא במוצב מפרקת". אחרי השירות כבר נתקלתי בהיבטים הרבה יותר מפחידים של החיים: פה חבר שהתלונן על כאבים ברגל במשחק כדורסל פתאום התגלה כחולה סופני בסרטן, שם מכר שאשתו נפטרה בלידה, והם היו חברים מהתיכון, והוא נשאר בהלם על ילדה ותינוק: כל אלה היו קרביים, אולי אפילו יותר ממני, ואיכשהו הפעם ההיא שבארבע בבוקר 8 מחבלים הסתערו כמו אינדיאנים על המוצבון שלנו ליד עזה, לא נראתה לי אפילו משתווה לחרדה של מישהו שהרופאים שולפים אותו בתקיפות ועדינות מחדר הלידה כי משהו מסתבך. יש דברים שצריכים להיות מוכנסים לפרופורציה.



ובכל זאת יש סיפור צבאי אחד שאני לא מספר, בין השאר כי אני לא חושב שיבינו אותו כשהוא מסופר בע"פ ובסביבה של אנשים שלא מכירים את הנושא. חוצמזה שאני חי אתו בשלום.



אפריל 2002 – מבצע חומת מגן. את הגדוד שלנו גייסו יחסית בין הראשונים: מי שזוכר, יש התלהבות והתמסרות של מעל 100 אחוז: כמעט כולם מגיעים, גם אם יש כאלה שמאוד מתביישים לא להופיע, אבל היו מאוד רוצים שיגידו להם שלא צריכים אותם ושילכו הביתה. אחרי אימון בצאלים – מין טירונות חוזרת מבחינת הגיבוש, רק שעם יותר מצב רוח: מישהו תורם כסף לקניית מצרכים לליל סדר (שני) כיד המלך, מקרינים לנו סרטים במסך גדול (איזה גאון מחליט שלקראת מבצע ברצועת עזה יהיה טוב שנראה "בלק הוק דאון" ו"גליפולי" עם מל גיבסון... ופה יש מזל גדול שישראלים לא מתעמקים בפרטים של מה שמסביב)... יוצאים ערב אחד לקנות משהו בתחנת דלק ומשפחות של מטיילים מוחאים לנו כפיים – ממש ששת הימים reloaded. לקראת שבת מתבררת התמונה: בעוד כוחות של צה"ל עושים סדר ביו"ש – משימה קשה אבל תמיד קרובה לקווים, וחוצמזה שלשם כבר חודשים שנכנסים, אנחנו אמורים להוות חלק מכוח פשיטה גדול ש"ישטוף" את מזרח העיר עזה והרצועה... פשיטה משוריינת גדולה, כולל כוחות סדירים, מילואים, חי"א מוהנדסים ומה לא... אני מסתכל מסביב ורואה שמאחורי ההתלהבות, כמעט כולם – בטח השריונרים – קצת מחליפים צבע. עזה זה לא צחוק. במהדורת החדשות של הלילה בין חמישי לשישי ערוץ 2 משדר כתבת תעמולה של סולימן א שעפי שמשדר מעזה ומספר בפירוט "מה מכינים לנו": לא שאני צריך את השטויות שלו כדי לדעת, אבל נראה לי מטופש שהחדשות שלנו משדרות את זה.



בשישי אחרי הצהריים יוצאים לדרך: אני נוסע עם המ"פ ברכב שהושכר בשבילו – יוצרים לדרך הראשית, ליד מכלאות היענים. אני רואה שורה אין סופית של מובילים וחטיבה שלמה של מילואים (כולל כאלה שנשלחו לגזרות אחרות) מועמדת – מכוונים, עשן שחור ואבק, והרבה-הרבה מכוניות של עם ישראל עומדים בשוליים וצופרים. לא סתם המ"פ לקח אותי: הוא מכיר אותי טוב והוא באמת אדם משכמו ומעלה. ערב לפני שקיבלנו צו-8 הוא פגש אותי בסוכנות וולקסואגן ליד קניון איילון – שנינו באנו לקנות פולו חדשה (לאשה...), וככה הוא יודע שאשתי בסוף ההריון. הוא מודיע לי חגיגית שמהפעולה הזאת אני משוחרר "לא כי חו"ח אני חושב שתהרג, אלא כי אולי תפצע ואפילו זה יותר מדי לאשה בסוף הריון. וחוצמזה שיש לי 130% מצבה". אי אפשר להתווכח, ומעבר לכך הוא מצטט אותי משיחה במילואים הקודמים כשאני אומר שכולנו נחווה יותר ממלחמה אחת במילואים שלנו, אז הוא ישמור אותי לבאה. אי אפשר להתווכח, ומעבר לכך שבמקומי בנגמ"ש כבר צוותו מישהו אחר.



נוסעים לנצרים בשיירה ארוכה, איטית וחשופה. מפה צריכה להתחיל הפשיטה. אני לא משלים על זה שהוציאו אותי מציוות. אני הולך בין הטיפות ומנג'ס למג"ד: לא אומר למה לא ציוותו אותי, סתם אומר שאין בי צורך בפלוגה בגלל עודף כ"א. הוא שולח אותי לקמב"ץ הגדוד "שאולי ימצא לי מה לעשות". הקמב"צ במקרה מכיר אותי גם כן ממשימה בקו קודם שנטלתי חלק בה: הוא זוכר שאני מכיר היטב את רצועת עזה מהסדיר שלי, ואפילו מכיר אותה לא מעט מבחינה היסטורית. נכון שאני רחוק מלהיות מומחה, אבל אני עדיין אחד היחידים ש"מסילת הברזל המפורקת" אשכרה אומר לו משהו. אני משכנע אותו למצוא לי תפקיד. אני קרוע ל-2 לחלוטין: חלק אחד אומר שאני לא נורמאלי, ומחפש צרות שלא לצורך. שמלחמת העצמאות נגמרה וכמעט איש לא יחשוב שאני חכם גדול אם איהרג או אפצע קשה במשימה שלא צוותתי אליה, שממילא מישהו אחר היה יוצא במקומי, ועוד כשאשתי בסוף הריון... חלק אחר מרגיש דחף לחפש "אקשן" – אקורד אחרון של חוסר אחריות של צעירים. אני חושב שאפילו צחקתי עם עצמי שעכשיו אני סוף סוף מבין את הטיפשים האלה שממשיכים לעשן אחרי התקף לב, חיים בחרדות ומעשנים בו זמנית. אם הכל יהיה בסדר לפחות אני אצא מפה עם תובנות טובות על החיים. גם משהו. עוד תובנה: לא מעט גיבורי מלחמה הם בטח אנשים שלקחו החלטות בלי לחשוב על התוצאות, והיה להם מזל.



הקמב"ץ מצא לי אחל'ה ג'וב בנגמ"ש מבצעים שאמור להיות קרוב לחוד – "להכנס ראשון, לצאת אחרון". מעולה! אני מגיע לכלי. כל צוות הנגמ"ש דתיים: לצאת לפשיטה על עזה מנצרים, בין פסח ליום השואה ובמוצאי שבת קודש: פחות או יותר מושלם בשבילם בהתחשב בנסיבות. לא עוזר לי, אבל אני מעדיף להיות בנגמ"ש עם מי שיצטט את הרמב"ם ולא יפטפט חצי לילה על זה שהולכים למות "סתם". לא החלפתי איש, פשוט נוספתי כ"גלגל רזרווי". אני גם קלע מובטל, ועם קלע תמיד יש מה לעשות.



הנגמ"ש חלוד ועתיק: לא ממוגן בגרוש אז כולו "רופד" בשקי חול, ואפילו לא מהסוג האיכותי... למעלה מקלע 0.3... איש לא יודע איך לתפעל כמו שצריך, וגם המדרכה בצאלים לא ממש הייתה מבינה גדולה. ה A3, אקילה והאקדח הפרטי דובר הגרמנית שלי הם הכלים המודרניים ביותר בכל הכלי החלוד הזה... לשאר יש גלילים מוכספים, אפודי חש"ן ושלוות נפש. אני מביט צפונה מנצרים – לא הייתי בנצרים מאז 1996: עזה מלאה רבי קומות שאני לא זוכר- משהו כמו 10 פעמים מתחם עזריאלי. הצוות מדבר על זה שהנגמ"ש גרוטאה, שבצאלים לא נסע אפילו חצי ק"מ בלי תקלה. עוד תובנה שאני צורב לכבוד לימודי ההיסטוריה שאז אני עוד מצוי בהם: גם חיילים שיש להם תחושה שהולכים (אולי) למות מסוגלים לחיות בצל הידיעה הזאת חיים די נורמאליים. את זה יש אפילו פרופסורים שלא יכולים ממש לדעת. תובנות של חפ"ש. כאן, כשאין כבר דרך חזרה, אני מחליט שההחלטה, בעיניים אזרחיות, הייתה מטופשת. הבן שלי לא יחשוב שהייתי גיבור... ואני תמיד חשבתי שחינוך הילדים להפעלת ההגיון זו שליחות שחייבים לממש. אשתי אמנית, ואם היא לבד תחנך אותם, אז יצאתי טיפש כפול. עוברים שוב התצ"אות והמפות – נגמ"ש עמוס שקי חול וזחלים חלודים אמור לנווט לתוך מזרח עזה: כמה גאוני... אני נזכר בטנק הבריטי ההוא מקרב עזה השני שנשאר תקוע והונצח באלף תמונות. זה היה אמנם יותר ליד עלומים, אבל אולי הנגמ"ש שלנו יהיה השחזור שלו קצת יותר מערבה.



בסוף אני נרדם על רצפת הנגמ"ש. שעה או שעתיים אחרי זה מעירים אותי ומודיעים שהפעולה בוטלה לעת עתה: מזל שאני לא חלק מהצוות האורגאני של המבצעים, חסכו ממני את השלוש פעמים להתעורר באמצע בגלל הדחיות של הפעולה עוד לפני שבוטלה. ישנן כל מיני סברות למה בוטלה, והאם סופית, אבל אני לא מעסיק את עצמי בהן. מנסיון אני יודע שאפילו המג"ד לא ממש יודע את האמת, בטח לא במבצע כל כך מושפע מפוליטיקה כמו עכשיו.



למחרת יוצאים מנצרים: אני בטיולית, אבל רואה את הנגמ"ש מבצעים הזה תקוע ממש 200 מטר לפני השער בכניסה לציר נצרים. הוא לא הכלי היחיד שנתקע בנסיעה הקצרה הזאת.



הגדוד מתארגן למחנה ארעי על גבול הרצועה: תחילת פרק זמן של שבועיים שבו יצאנו למבצעים מוגבלים – חישופים, מארבים, פשיטות קטנות והרבה "גבעת חלפון" במחנה המאוד נחמד שסידרנו לנו. שום דבר שאני לא מכיר או שמרתיע אותי: סיכונים מחושבים ומצבים שבהם יש לי שליטה על גורלי. בהתחלה אני לא חושב על הבחירה המטופשת ההיא, אבל כמה ימים אחרי ששוחררנו, נולד הבן (השני) שלי ואז נזכרתי כמה מטופשת הייתה ההחלטה שלי בכוח להדחף לאיזה נגמ"ש גרוטאה בחוד של כוח פשיטה שנכנס למקום מאוד לא נחמד.



על "איך קרה שכמעט הייתי בחוד הפשיטה" לא סיפרתי: לא בגלל שאשתי לא הייתה מבינה או כועסת, פשוט כי חשבתי שממילא הסיפור ישמע משעמם וטרחני. לא נשרטתי, בטח לא נהרגתי ואפילו צלקות נפשיות אני לא חושב שיש: אז מה אני מתבכיין? מה אני צריך להיות כמו אלה שחייבים בכוח למצוא את עצמם כנפגעי מלחמה, למרות שהיו בכלל טכנאי קשר בפיקוד דרום בבאר שבע?



למדתי לא מעט מהשתלשלות העניינים ההיא, ב"מלחמה שלא הייתה" ואני חושב שאפילו לקחים לא רעים. לא לעיתים קרובות, בטח לא במיטה בבית, אבל כמעט תמיד כשאני יוצא לטיולים וישן בשק שינה – אני נכנע בקושי לשינה (תופעה רגילה אצלי) ואז 5 דקות, או אולי עשרים, אחרי שהעיניים נכבות אני כמעט תמיד פוער אותן באחת, מתיישב ומניח יד על האדמה: רק בשביל לבדוק שזה סתם משטח מאדמת ארץ הקודש, ולא חס וחלילה שקי חול על רצפת נגמ"ש חלוד בפאתי נצרים, ועוד כזה שאני בכלל לא אמור להיות בו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 04-03-2010, 13:39
  adl adl אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 04.03.10
הודעות: 30
בינת ג'בל 2006...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

כשאתה חוזר הביתה בפעם הראשונה, זו תחושת שמחה שמהולה בעצב, בניכור, בזרות...
אתה לא רוצה להכניס את הקרובים אליך לעולם של זוועות, צרחות ושריפות. למעשה, אתה גם לא יכול. זה פשוט נכון- מי שלא היה שם לא יבין.

להורים לא סיפרתי כמעט כלום. קצת לחברים, שמתלהבים מהאקשן, אולי גם מזדעזעים מהסיטואציות, אבל נשארים בחוץ... היה חשוב לי לספר לאשתי משום מה, היא מצדה ניסתה לתמוך, אבל היא אפילו לא היתה בצבא, אז אין מה לדבר על הזדהות עם עולם מושגים של קרב.

אין ספק שזה מטלטל ומשנה לך כיוון, מכניס אותך לפרופורציות ביחס לחיים, מה חשוב לך בחיים, איך להעריך דברים שיש לך (למשל, שיחה אישית, חיוך של הבת שלי, בית אוהב שמח ובריא) ובמה להשקיע (הערכה, פרגון, קשר עמוק ואמיתי עם אנשים). אין ספק שדברים מקבלים משקל שונה אחר כך...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 04-03-2010, 20:19
צלמית המשתמש של skydiver
  משתמש זכר skydiver skydiver אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.04.07
הודעות: 1,111
כרוניקה של שקרים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אצלי זה התחיל משקרים לאמא כאשר הוקפצנו עם הטנקים למבצע בבית חנון בפסח 2003. כל יום חטפנו אלבנות ומטעני צינור וRPG וירי נק"ל וצלפים וקסאמים שעפים מתוך מטעי זיתים 200 מטר מהטנק והפס"דים בצומת גיל-טנצ'ר. ואמא חושבת שאני באימון בגולן הפסטורלי...

זה המשיך עם ההתקלות בנצרים בעמדת הגזע כשבלילה ערפילי, למרות התנגדותי כ"סמכות הטנקאית העליונה" (מט"ק...) מ"פ הישוב מגבעתי מחליט להוציא אותנו למארב ארטישוק שלא יעיל באותו לילה ודוקא אז מצליחים 2 מחבלים להתקרב לטנק כשהעט"ף ונץ סגול אומרים לי שאלו כלבים וכשהתותחן מזהה 2 אנשים על ארבע זה כבר קרוב מדי לכבדה המאגים פוצחים בניגוניהם ואותו מ"פ ששלח אותנו לא מסכים להוצי את הכרמל-כרמל בגלל הערפל וככה נשארים על קוצים עד הבוקר כשמגלים מחבל הרוג, שביל של דם לכיוון עזה ו50 ק"ג חומר נפץ. ואמא חושבת שאני בגולן הפסטורלי...

אח"כ באה תקופת רגיעה בצמ"פ שמופרת ע"י רעש של 2 יריות וזרם דם שמתפרץ מתוך חזה של חייל שלך שהתאכזב מעצמו והחליט לסיים את זה בשרותים עם גלילון לחזה. ולחץ על הפצע והנחתת מסוק. והכל בסדר אמא.

ואז זה עבר לשקרים לארוסה כאשר אני כבר ביחידת חילוץ והחתונה ביום חמישי ומראשון עד רביעי אני עם פלס"ר נח"ל בקסבה של חברון בבית שלפי השועלים לא אמור להיות בו היעד אלא רק מידע ואמל"ח ופתאום מוצאים סליק מתחת למקלחון ופותחים את הרצפה וצרור של עוזי שורק בין השערות ורימונים וסיר לחץ. וכן מתוקה אני בבסיס מתרגש לקראת החתונה...

בנתיים זה הסתיים בעופרת יצוקה כשכבר לא יכולתי לשקר כי היא ידעה בדיוק לאן אני הולך. מזל שלא קרה כלום...
_____________________________________
"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 04-03-2010, 23:38
צלמית המשתמש של efekt
  efekt efekt אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.12.08
הודעות: 14,025
דווקא כן סיפרתי לאמא...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

לבנון, שנת 2000, חודשים ספורים לפני הנסיגה.
מוצב יקינטון.

היה לי כבר טלפון סלולרי, ובתוך המוצב עצמו אין קליטה, אז יוצאים לרחבת המוצב, מוצאים פינה שקטה ומטלפנים הביתה, להרגיע את ההורים בשעות לקראת הערב.
אמא שלי עונה, אנחנו מדברים ואני משדר "עסקים כרגיל".
- "הכל בסדר אצלכם?" היא שואלת.
- "בוודאי. הגזרה שקטה, כמו בית קברות [אופס, דוגמא לא טובה]", אני עונה. רק כמה שעות לפני כן, ישבנו אני (טען) והמט"ק בצוות שלי במארב דוב בשעות הקטנות של הלילה, מתבוננים בהשתאות בהתפוצצויות המזדחלות לאיטן מצפון לדרום, במעלה הגבעה (ג'בל בלט?) אל עבר מוצב כרכום. לאט, אבל בטוח הן מטפסות מעלה, עד שהראשונה פוגעת במוצב - ואז הן מתחילות להלום בו בקצב מהיר ובדיוק מופלא. ממש מייק טייסון עם פצמ"רים במקום כפפות אגרוף, לא פחות. זה כ"כ קרוב עד שאני מרגיש שאני יכול לרדת מהטנק, ולהגיע לכרכום בריצה קלה תוך פחות מ-10 דקות...

- "אתה בטוח שהכל שקט? כי שומעים בחדשות לפעמים שיורים על המוצבים שלכם", אמא מקשה.
- "הו כן, הם תמיד יורים - לירות הם יודעים, למזלנו בלפגוע הם טובים הרבה פחות", עניתי. ימים ספורים לפני כן התעוררתי לקראת שעות הצהריים שכן מהלילה ועד הבוקר היינו במארב. ירדתי לאט לאט מהמיטה שלי - צריך להיזהר, המיטות במוצב הן לא מיטות קומותיים, אלא מיטות בעלות 3 קומות. החדר חשוך לחלוטין, כל הצוות עדיין ישן כמו בולי עץ, אז צריך להיזהר כשיורדים מגובה כזה ללא סולם. גם לא רוצים לעשות רעש, כולם פה הרוויחו את השינה שלהם בכבוד, אבל ראבאק - אני חייב לשירותים.
השירותים, המקלחות והמטבח ביקינטון היו בזמנו מחוץ למוצב, ברחבה שלו, מה שלעיתים יצר סיטואציות מאוד משעשעות ומלחיצות בעת שהיית באמצע מקלחת או "יורה כבדה" בשירותים, וחיזבאללה היו מחליטים לפתע לשלוח ד"ש חם (פצמ"רים לא היו מגיעים אלינו - היינו יותר מדי רחוקים. עלינו היו יורים קטיושות). אני מדדה חצי רדום לכיוון היציאה מהמוצב אל השירותים, אך שניה לפני שאני יוצא תופס אותי הרץ חמ"ל בצעקה "כוננות ספיגה!". כאילו האזעקה של המוצב מופעלת לקול רץ החמ"ל, היא מיד מתחילה ליילל, ובכריזה נשמעת החמ"ליסטית בקול מונוטוני "כוננות ספיגה, כוננות ספיגה" ולאחריה, כדי להדגיש, נשמעת שוב האזעקה.
פאק מי, אני מת להשתין! כבר שעה נדפקת לי השינה בגלל זה, ועכשיו עד שקמתי מהמיטה הנבלות מחיזבאללה דופקים לי את הפיפי של הבוקר!
לפתע נשמע פיצוץ אדיר. אפילו שאני בתוך המוצב ודיי רחוק מהיציאה שלו, הרעש עדיין מחריש אוזניים, הקירות רועדים, האבק עולה מהרצפה ויש ריח חריף מאוד של אבק שריפה. זה מעיר אותי טוב טוב.
הפיצוצים ממשיכים. חלקם נשמעים חזק (קרי, נפילות מדרום למוצב), חלקם עמומים (נפילות על המוצב עצמו או צפונית לו), אבל בכולם ניתן להריח את אבק השריפה היטב.
זה נמשך כך למשך מה שנראה לי כנצח, ואני מתחיל כבר לאבד את העשתונות - "אם הבני זונות פיצצו את השירותים, אני אישית הולך להרוג אותם אחד אחד!" אני צועק לתדהמת החי"רניקים לידי.

- "טוב, רק תשמור על עצמך, כן?"
- "ברור. נראה לכם שתיפטרו ממני בכזו קלות?" אני עונה מחוייך. היא צוחקת.
לפתע אזעקה עולה ויורדת נשמעת במוצב. "כוננות ספיגה, כוננות ספיגה!". הפעם (למה דווקא הפעם?) החמ"ליסטית נשמעת לחוצה - זו אחת חדשה, היא עדיין לא רגילה למה שהולך פה.
- "אמא, אני צריך ללכת - יורים עלינו טילים"
- "בסדר. תטלפן מחר?"
- "אוקיי", ומנתק. אני ממהר לתוך המוצב. לא עוברת דקה קלה והחבטות מתחילות להישמע, ואיתן ריח אבק השריפה. כשהדקות נוקפות, אני מתחיל להיות רעב.
אני אהרוג את הנבלות האלה אם הם יפוצצו את חדר האוכל...
_____________________________________
"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:
במקור נכתב על ידי Carl Sagan
"If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 05-03-2010, 00:00
  משתמש זכר shruki shruki אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.10.08
הודעות: 25,344
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אני רוצה להביא דווקא נק' מבט אחרת, ולא את הסיפורים שלי מהמלחמה או "סתם" מהשירות.

מי שגדל סמוך לגבול לבנון חווה לעיתים דברים ששירות שלם בפנים לא ישווה. אם מגיל אפס אתה לומד שהשריקה והאזעקה זה מה שגורם לאמא לבכות ולאבא לרוץ החוצה עם הציוד (עובד מד"א), אתה מתחיל להירתע. ממש תגובה פבלובית קבועה. ואם אתה לומד שהבום שובר את כל הזכוכיות בבית ואחרי זה צריך לגור אצל סבתא חודש, אתה לא תשכח.

אז לך תסביר לאנשים למה כשאתה אוכל אתה אוכל מהר, כי הם לא יודעים שאם לא אכלת מהר מספיק והיתה שריקה אתה מחכה שעות עד שאתה יכול לחזור ולאכול את האוכל שהתקרר. אז אני נוגס ובולע כמעט בלי ללעוס.

ולך תסביר לאנשים שכל פעם שהם פאקינג מעשנים בחדר המדרגות בבניין ואזעקת האש צורמת באוזן, הדופק שלך עולה ל-130 תוך שניות, הדם אוזל מהביצים (התחושה הכי מוזרה שחוויתי) והבטן מתהפכת, כי אתה נזכר שצריך לרוץ ואוחז את ידית הכיסא עד שהאצבעות כואבות.

אז כן, אף אחד לא יודע, לא חברים ולא משפחה ולא כלום. היחידה שיודעת היא דווקא בחורה זרה לחלוטין שהכרתי בחו"ל שממש משוכנעת שאני שרוט. חביב, אבל שרוט. כל השאר רק צוחקים עלי כשאני מסיים את הארוחה המוגדלת לפני שהם התחילו לנבור בצ'יפס של מקדונלדס, וצוחקים עוד יותר כשכל דלת נטרקת גורמת לי להסב מבט כמו חתול רחוב ששומע מישהו מתקרב לפח שלו.

את המלחמה שלי התחלתי כשנולדתי, והיא לא ממש הסתיימה, גם כשעברתי לעיר במרכז.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 05-03-2010, 00:52
צלמית המשתמש של שמולביץ אשר
  משתמש זכר שמולביץ אשר שמולביץ אשר אינו מחובר  
מנהל פורום: דגמים לבניה עצמית, סקופים וחדשות, צילום ווידאו, וכן.... הצ'קלקה הכחולה של פרש
 
חבר מתאריך: 01.02.09
הודעות: 6,252
Facebook profile
הי
בתגובה להודעה מספר 27 שנכתבה על ידי shruki שמתחילה ב "אני רוצה להביא דווקא נק' מבט..."

רק מי שחטף אש מהסורים. ביום הכיפורים, כי החרמון היה עדין בידים שלהם,
רק מי שחווה תקיפה של מטוסי מיג סוריים, תוך שהם פוגעים במשאית (מגוייסת) הנושאת תחמושת.
רק מי שרץ על השביל, ונכנס לשוחה, ואז אומרים לך, "המיג ירה עליך" ואחר כך, אתה חוזר לשביל ומוצא כל מטר, חור באדמה, בדיוק איפה שאתה רצתה, ואתה אפילו לא הרגשתה בזה.
רק מי שניסה לחפור שוחה בקרקע הסלעית של רמת הגולן,

יכול להבין את המשמעות של השריקה של הפגז שעף לעברך, ואתה מתפלל שהוא ימשיך לשרוק, כי אתה יודע שברגע שהוא יפסיק לשרוק, מיד אחריו בא הבום הגדול (פגז ארטילריה סורית).

ואתה מתפלל, שרק ימשיך לשרוק, ולא יפסיק,
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 10-03-2010, 11:55
צלמית המשתמש של salak
  salak salak אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.08.06
הודעות: 1,368
מכתב אחרון להורים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אין מה להוסיף משל עצמי אבל שהו מכתבו של חיים "פוזה" פוזננסקי שנהרג מספר ימים אחרי שכתב אותו כשהוא מוביל את ההסתערות על נבי סמואל במלחמת העצמאות.
ה"אסון" הוא מות אחיו בקרב בית קשת, כמה ימים לפני כן:

מכתבו האחרון
לאבא ואמא היקרים!
שלום רב
אבקש סליחתכם על שלא כתבתי ולא שמרתי על קשר אתכם עד כה, ונתתי לכם לדאוג!
אך לצערי הרבה לא היתה לי אפשרות לקשר תקין.
אחרי האסון שקרנו, לא יכולתי להתגבר על עצמי ולהשאר בבית. האסון דחפני לעשות את "המקסימום" שאני יכול לעשות להגנת הארץ. אך שקלתי היטב את מצבכם והסתדרתי לעבוד בעבודה אדמניסטרטיבית, (אפסנאי) אני עובד די קשה וברצון רב!
אני אינני יוצא לפעולות!

ודאי חושבים אתם אותי כאכזרי לבית, אך תבינו - לא יכולתי!
לצערי הרב אני בתנאים כאלה, בעבודה כזו ובסביבה כזו שלא אוכל לבוא ל"סדר" הביתה - פשוט, מחוסר תחבורה...
אני אבוא כנראה בשבוע הבא.
מסרו שלום לשמואל, רחל ומשפחותיהם, למכירים ולידידים!
אבא ואמא - הנחמו, אזרו עוז!
להתראות הורי!
שלכם אוהבכם - חיים
_____________________________________
אז מה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 11-03-2010, 19:43
  amit shakel amit shakel אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.03.10
הודעות: 2
איך אני הצלחתי לשרוד יותר מ-20 שנה....
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

לפני הכל רציתי להגיד שאני נהנה לקרוא כאן והיום החלטתי גם להירשם...
במשך 20 שנה עשיתי דברים שאף אחד לא ידע.
הכי קשה היה כמובן להסתיר מאישתי. היא ידעה או יותר נכון הרגישה אבל מכיוון שלא סיפרתי מעולם
היא גם לא שאלה. כל פעם שיצאתי למילואים רק אמרה לי תחזור בשלום.
המפנה היה לפני 4 שנים כשהייתי חייב לצאת לשליחות בחו"ל וזה היה משהו שהרגשתי שאם אני לא אספר לה זה לא יהיה בסדר. זה לא היה משהו מסוכן אבל "צו המילואים" שקיבלתי היה לחודש עם אופציה להארכה. ישבנו בבית לבד על כוס קפה, לשיחה שהתנהלה יותר מ-3 שעות. עם הרבה שאלות ומעט תשובות...בסוף היא אמרה לי משפט שכנראה מסכם הכל: "אני חיה איתך כל כך הרבה שנים ולא ידעתי כלום. אתה שחקן טוב..."
במבט לאחור, לא סיפרתי כי לא רציתי להדאיג אותה. לא שהיא הייתה חוקרת אותי אבל למה להדאיג? למה לספר דברים שאפשר אח"כ להגיד (או לא תלוי בנסיבות). היה לי קשה אבל זה לקח 20 שנה....
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 11-03-2010, 19:48
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,935
לא סיפרתי לחברה, שלימים הפכה לאישתי ולימים לגרושתי...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

בשנת 1964 או 1965 כאשר הייתי חייל צעיר, עשיתי טעות מבצעית (לא ניתן לספר כאן-אולי בפורום סגור)
אז לא היו משפטים אלא המפקד הישיר שלח אותך לכלא או לריתוק...
נאמר לי ע"י הקמב"צ לתגבר את היחידה באילת לשבוע ימים.

בקשתי לקפוץ הביתה ולקחת כמה דברים ובגדים נקיים, הוא אמר שלא צריך והכל אקבל במקום.
לשאלתי היכן נמצא המקום שאליו אני אמור להגיע אף אחד לא ידע, אך סמכו על התושיה שלי שאמצע
את החוליה והם כבר ידאגו לי למחסורי.

באותם הימים עדיין נסעו בטרמפים ולקח כמה שעות טובות עד שהגעתי לאילת.
הצלחתי למצוא את כל הבסיסים והיחידות של צה"ל באיזור אילת, ורק היחידה שלי "יוק".
רעב, צמא וללא כסף, מיואש לחלוטין ישבתי בצל ותכננתי איך יוצאים מהבלגן הזה.

פתאם ראיתי אישה הולכת עם סלים, נגשתי אליה ושאלתי אותה בשקט אולי היא יודעת איפה יש איזה
קבוצת חיילים ממודיעין, כי אני מחפש אותם...

הסתכלה עלי וחייכה, "אה זה כאן לאחר הסיבוב הקרוב" אמרה

האל הטוב שלח לי אותה להראות את דרכי, כי אני בחיים לא הייתי מוצא אותם.

לאחר כשבוע ימים, התקשרתי בטלפון שדה (זוכרים היה עם ידית שמסובבים אותה)
לקמב"ץ להזכיר לו שה"גלות" הסתיימה. ברגע ששמעו מי המבקש הטלפון נותק....

כך עבר עוד שבוע, רק לאחר שלשה שבועות קבלתי אישור להתייצב בחזרה במפקדה ומאז השתדלתי להיות חייל טוב.....
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 11-03-2010, 20:59
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 40 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "לא סיפרתי לחברה, שלימים הפכה לאישתי ולימים לגרושתי..."

דוגמא מצויינת למה לעולם לא תבינו!
אני מצטער שאני אומר את זה דווקא לך ואני יותר מצטער שאתה לא יודע על מה אני מדבר.
נכון שאתה לא רואה הבדל בין הסיפור שלך לסיפורים שאנשים אחרים כתבו באשכול הזה?
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 14-03-2010, 15:45
  יואליקו יואליקו אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.01.10
הודעות: 3
הבעיה הגדולה של אנשי המודיעין
בתגובה להודעה מספר 42 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "אתה צודק ידידי..."

הבעיה הגדולה של אנשי המודיעין היא שהם לא יכולים לספר את הסיפורים שהם לא יכולים לספר לאמא או לאשה, אפילו בפורום כזה באינטרנט.

אמנם נכון שהפגזים לא נופלים לך על הראש (אלא אם כן אתה יושב בחמ"ל מודיעין ביביל איפשהו בדרום או בצפון ושומע את השריקות מעל לראשך) והכדורים לא עפים מסביבך, אבל השילוב של הידע העצום שנמצא אצלך במחשב ובראש {יש פה מחבלים}, וההבנה המבצעית [עוד רגע נכנסים לשם כוחות] יוצרת חוויה קשה ושורטת.
הקרבה האינטימית לאירועים שיוצר החומר המודיעיני [המצלמה רואה את המחבל כאן], לצד ערפל הקרב והניתוק מהתמונה האג"מית האמיתית [איפה הכוח שלנו נמצא בדיוק?], יוצר חוויה קשה ומתסכלת ביותר, כי פעמים רבות כמה שלא תצליח לקצר טווחים ולדבר עם הרמה הנמוכה ביותר, לא תצליח להסביר לו בדיוק מה אתה רואה ומה אתה מבין.

לפני כמה שנים היתה התקלות של גולני בצפון הרצועה. התצפיתנית זיהתה מחבלים והזניקה לשם כוח ירוט שביצע חציית גדר. בתמונות רואים את המחבל מסתתר מאחורי תלולית, ואת הכוח צועד לכיוונו תוך כדי שהתצפיתנית מנסה להסביר למ"פ איפה בדיוק המחבל נמצא. המ"פ איגף את המחבל והרג אותו, אבל אני נשארתי עם התמונה הזאת של התצפיתנית שיודעת בדיוק איפה המחבל נמצא, ומנסה להעביר את זה הלאה, ויודעת שיותר מזה היא לא יכולה לעשות [חוץ מלומר פרקי תהילים, שהתבררו בכמה סיטואציות כאמצעי האש היעיל ביותר], והיא משקפת אולי בצורה הטובה והחזקה ביותר מה שחוויתי בכל מיני סיטואציות דומות.

"ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" אמר קהלת, והוא צדק. הוי, כמה שהוא צדק.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 14-03-2010, 20:17
  שקדי 1 שקדי 1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 22.09.07
הודעות: 1,108
בעופרת יצוקה ביתי ששירתה בפלח''יק גולני......
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

ישבה כל זמן הלחימה עם קדמית גולני אי שם לא רחוק מהגבול
החלטנו שמוטב שזוגתי לא תדע היכן היא בדיוק יושבת למען שלוות נפשה
וסיפרנו לה שהיא נמצאת בצאלים הבטוחה...ודאגנו שהיא תתקשא אליה מעת לעת
בשבתות בד''כ הייתי נוסע לבקר אותה עם בת אחרת וחברה
שזה גם סיפור של שקרים כי המשטרה הצבאית סגרה את הכביש לנחל עוז
והייתי מספר להם שבאנו לחלוב את הפרות בנחל עוז כדי להיכנס לשטח
פעם אחת האמת כמעט נחשפה כי ביתי סיפרה לה שהם נסעו להתקלח בכפר עזה
וזוגתי תהתה...מה זה אין בצאלים מקלחות?? אבל עבר איכשהו....
לקראת הסוף שכבר כל הקיבוץ ידע חוץ ממנה בהתיעצות משפחתית החלטנו לספר לה
מה שעד היום היא לא יודעת זה שבשלב הבא של המבצע שאו טו טו התקיים
היא היתה אמורה להיכנס עם הקדמית כמה ק''מ פנימה....וטוב שלא התקיים (מבחינה אגואיסטית גרידא)
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 15-03-2010, 14:20
צלמית המשתמש של amirsgv
  משתמש זכר amirsgv amirsgv אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.08.04
הודעות: 3,959
ספטמבר 1992
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אני מפק"צ ביחידת "עקרב" של אגד "עמוד האש", מוצב בגזרת תפוח/חווארה (הבסיס היה במה שהיה בה"ד 3 ליד איתמר).

לילה, אני בסיור. דרומית לצומת תפוח יש יריות מכפר ערבי. בהחלטה מטומטמת אני וקצין נח"ל, סג"מ צעיר, בהאחזות רחלים מחליטים להיכנס לכפר. שמים את הרכבים עם שומרים, והולכים בקבוצה מעורבת, שני טורים: אני מוביל את השמאלי, מאחורי חייל שלי וחייל נח"ל מאחוריו. את הימני מוביל קצין הנח"ל ואחריו שני חיילים שלו. חוצים את בית הקברות, ומזהים קבוצת אנשים מתגודדת ליד דגלי אש"פ, בתקופה שעוד היה אסור. אנחנו מסתכלים אחד על השני, שנינו עם כדור באויר ורצים בטור לעבר הקבוצה. הכביש הוא בעלייה, ואנחנו מתקדמים.
כל החיילים מאחור, בניגוד להוראות, יורים גם באויר. חיילי הנח"ל יורים ב-60 מעלות, החייל שלי יורה ליד הראש שלי. לי, תוך כדי ריצה ואחרי הכדור הראשון, יש הזנה כפולה. אני מאט, מוציא מחסנית ומשקשק. זה מה שהציל אותי. החייל ירה משמאל לראשי לעבר המרכז, וקצין הנח"ל אמר לי שהכדורים שרקו לפניו. אני, בגלל המעצור, האטתי וניצלתי. לולא המעצור הייתי חוטף צרור בראש.
החייל שלי פצע שני מקומיים, ונהיה שמח. אמבלונסים, תחקיר קצין אג"ם של חטמ"ר שכם ולמחרת תחקיר מח"ט. חטפנו על הראש, וזה נגמר בזה. אני הסתובבתי יום שלם בהלם איך הייתי חצי מטר ממוות בטוח. לא סיפרתי להורים.

שבוע אחרי זה, אני בג'יפ על הכביש מתחת למ.פ בלאטה. החלון פתוח ואני מתאוור. פתאום, "ווש" ומשהו בוער. בקת"ב מתפוצץ מאחורי הג'יפ ונדלק. במזל לא נכנס פנימה עם החלון הפתוח. גם לא סיפרתי להורים.

אחרי כמה חודשים, כשעברתי להדרכה בבאלי"ש, סיפרתי להורים.
_____________________________________
מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 15-03-2010, 17:04
  משתמש זכר מרקויס מרקויס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.12.08
הודעות: 5,329
בתגובה להודעה מספר 51 שנכתבה על ידי amirsgv שמתחילה ב "ספטמבר 1992"

אי אפשר להעביר את התחושה של הפחד לפני הכניסה בשער פאטמה .
אי אפשר להעביר את ההרגשה הזאת של מתח אדיר עד שמגיעים למוצב ורק אז אתה נרגע בבת אחת ולא שמת לב עד כמה היית מתוח.
את הריח של רק''מ שלנו בוער ואתה לא יודע אם מישהו נשאר בפנים.
את תחושת העוצמה האדירה למראה גד' שלם נוסע באש לכל הכיוונים, ומיד אח''כ ההלם של מראה ההרוג הראשון .
את תחושת הגועל שמילאה אותי כשראיתי אחרי הנחיתה מ"כוכב 5" לשדה דב איך החיים ממשיכים בתל אביב.
עד שהתבגרתי והבנתי שזה כל הפואנטה , אנחנו שם כדי שפה יהיו חיים נורמליים.
את השיטוט בעיניים לצידי הדרכים אפילו באוטובוס בארץ לחפש מטעענים.
והיום 28 שנה אחרי עם כרס ושיער מאפיר במקום לפנטז על פמלה אנדרסון אני חולם שאני יורה והכדורים עפים ונופלים על הקרקע אחרי 2 מטר..
אבל אני לא מצטער לרגע, לא הייתי משנה בכלום , אין לי מושג למה אבל יש לי תחושה ש"זכיתי"..
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהמחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 15-03-2010, 19:37
  Danielk35 Danielk35 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 20.09.09
הודעות: 254
בתגובה להודעה מספר 51 שנכתבה על ידי amirsgv שמתחילה ב "ספטמבר 1992"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי amirsgv
אני מפק"צ ביחידת "עקרב" של אגד "עמוד האש", מוצב בגזרת תפוח/חווארה (הבסיס היה במה שהיה בה"ד 3 ליד איתמר).

לילה, אני בסיור. דרומית לצומת תפוח יש יריות מכפר ערבי. בהחלטה מטומטמת אני וקצין נח"ל, סג"מ צעיר, בהאחזות רחלים מחליטים להיכנס לכפר. שמים את הרכבים עם שומרים, והולכים בקבוצה מעורבת, שני טורים: אני מוביל את השמאלי, מאחורי חייל שלי וחייל נח"ל מאחוריו. את הימני מוביל קצין הנח"ל ואחריו שני חיילים שלו. חוצים את בית הקברות, ומזהים קבוצת אנשים מתגודדת ליד דגלי אש"פ, בתקופה שעוד היה אסור. אנחנו מסתכלים אחד על השני, שנינו עם כדור באויר ורצים בטור לעבר הקבוצה. הכביש הוא בעלייה, ואנחנו מתקדמים.
כל החיילים מאחור, בניגוד להוראות, יורים גם באויר. חיילי הנח"ל יורים ב-60 מעלות, החייל שלי יורה ליד הראש שלי. לי, תוך כדי ריצה ואחרי הכדור הראשון, יש הזנה כפולה. אני מאט, מוציא מחסנית ומשקשק. זה מה שהציל אותי. החייל ירה משמאל לראשי לעבר המרכז, וקצין הנח"ל אמר לי שהכדורים שרקו לפניו. אני, בגלל המעצור, האטתי וניצלתי. לולא המעצור הייתי חוטף צרור בראש.
החייל שלי פצע שני מקומיים, ונהיה שמח. אמבלונסים, תחקיר קצין אג"ם של חטמ"ר שכם ולמחרת תחקיר מח"ט. חטפנו על הראש, וזה נגמר בזה. אני הסתובבתי יום שלם בהלם איך הייתי חצי מטר ממוות בטוח. לא סיפרתי להורים.

שבוע אחרי זה, אני בג'יפ על הכביש מתחת למ.פ בלאטה. החלון פתוח ואני מתאוור. פתאום, "ווש" ומשהו בוער. בקת"ב מתפוצץ מאחורי הג'יפ ונדלק. במזל לא נכנס פנימה עם החלון הפתוח. גם לא סיפרתי להורים.

אחרי כמה חודשים, כשעברתי להדרכה בבאלי"ש, סיפרתי להורים.


למה יריתם בטור? במקום ליישר קוו ולהסתער (אם המרחק לא היה כל כך גדול)?
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 17-03-2010, 15:24
צלמית המשתמש של agent_amos
  משתמש זכר agent_amos agent_amos אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.08.05
הודעות: 4,000
שלח הודעה דרך ICQ אל agent_amos שלח הודעה דרך MSN אל agent_amos Facebook profile
מבחינתי,
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

באיוש ובעזה לא נהגתי לספר לאמא שלי מה קורה תמיד הכל בסדר.גם כשהיא שומעת מטען על הגדר או פצמר בגזרת נחל עוז אז הכל בסדר ומספרים לאבא ואז הוא אומר תשמור על עצמך ונגמרת השיחה ואבוי אם לא התקשרת פעם ביום להגיד שהכל בסדר.

מבחינתי היו פעמיים בטלפון ועוד פעם אחת מלחיצות:

-שיחת טלפון שמתחילה בהכל בסדר ואז פיצוץ מחריד שגורם לך לחרבן במכנסיים,"אמא הכל בסדר אני אדבר איתך יותר מאוחר אוהב אתכם."פצמ"ר נוחת כמה מאות מטרים ממני,עם כל הפחד טסים לסופה עולים על קרמי ווסט ויאללה לגדר.

-עוד שיחת טלפון כמו הראשונה אבל הפעם כריזת כוננות ספיגה ומיד אח"כ צבע אדום ובום,רצים למרחב מוגן,גם הפעם הכל בסדר אמא.

-המזבלה הידועה לשמצה,חוצים גדר רגלית,נזהרים איום צליפה כבד לפנינו,100 מטרים מאיתנו פיצוץ ופטריה לאחריו ערימות זבל שעפו עלינו,הפעילו מטען.כל מה שנותר זה לחפש מחסה ולהכריז בקשר בקול רועד ולהתנשף ממתח ומאמץ.

הכל נשמע קטן במילים,אבל שניות כאלו נמשכות כמו נצח,זה נראה כאילו למחבל לעולם לא תיגמר המחסנית,לאכזרית או לנגמחון לוקח יותר מדי זמן לנסוע,מחבל פלסטיני פצוע שנאבק על חייו ועושים מאמצים כבירים להשאירו בחיים.
מהאירועים הללו יצאתי אחר,מצד אחד מחפש את הריגוש,ומצד שני חושש מהנורא מכל.

בימים אלו אני חושב על כתיבת מהלך שירותי הצבאי ועל החוויות שעברתי.
_____________________________________
"בגבורה ובענוווה"

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #58  
ישן 26-05-2018, 15:22
  guy_y guy_y אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.02.08
הודעות: 25
הפעם הראשונה שלי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

סיפור קצר שנכתב בעקבות "צוק איתן":
לא ככה דמיינתי את הפעם הראשונה שלי. לפחות לא עם אשה, זאת אומרת. כבר עשיתי את זה כמה פעמים לפני כן, אבל לא חשבתי שככה זה יהיה, עם כל החבר'ה מסביב שמעודדים אותי ודוחקים בי לגמור עם זה כבר. חשבתי שאוכל לעשות את זה בצורה הרבה יותר שקולה ונינוחה, באור יום, אבל היא לא הותירה לי ברירה. ראיתי אותה נפגשת עם אנשים שהיא לא היתה צריכה לפגוש בשעת לילה מאוחרת. הפור נפל.
היא הייתה חמה מאוד, ככה הצלחתי לאתר אותה. היא ניסתה להסתתר בין השיחים, אבל חום גופה הסגיר אותה. "יאללה, נו כבר, מה יש לך לחשוב על זה?" אני שומע את הסגן לוחש לי מאחור. ואני מביט בה כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה ממני, כמעט בלתי מושגת. ואני מהסס, בכל זאת הפעם הראשונה עם אשה.
היא מתקרבת אל החבר'ה כוונותיה ברורות. עכשיו אני כבר רואה אותה בבירור. זהו אין יותר היסוסים. צריך לתת את הפקודה לצוות:
3, 2, 1, אש!
לא ככה דמיינתי את הפעם הראשונה שאהרוג אשה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #59  
ישן 26-05-2018, 19:59
  vitaman vitaman אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.01.09
הודעות: 1,221
קול כלב ביג'י יומו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אינתיפאדה ראשונה, עזה מערב פרוע. שבוע קודם נאלצתי לירות במישהו, אז כל אירוע כזה לווה גם בחקירת מצ"ח, לא מצב שילדים טובים ביחידה מובחרת מצפים לו. אני בוכה לאמא בטלפון אבל משקר שזה בגלל שיריתי בכלב.



ממשיכים לעבוד. עכשיו צריך לעלות על בית של מבוקש בשקט. בהתאם לתו"ל התקופתי חבר עם רוגר מושתק יורה במנורת הרחוב היחידה ובמידה ויש גם כלב נובח, זה תפקידי. מתגנבים, החבר יורה במנורה במושתק והיא מתפוצצת כמו רימון בסמטא שקטה בלילה, הכלב בכניסה מילל בטירוף ואליו מצטרפים השאר. כל המחנה נדלק בשניה. יאללה באלאגן.


על המבוקש אני לא חושב בכלל אבל הצווחות של הכלב עדיין מציקות לפעמים
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #61  
ישן 29-05-2018, 00:07
צלמית המשתמש של MS_Rogue
  משתמש זכר MS_Rogue MS_Rogue אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.03.10
הודעות: 16,892
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

אצלי זה החלומות. זכרונות שנדחקו לפינות אפילות של המוח עד כי כמעט ואינם שם בשעות העירות, עולים בקלות בזמן השינה, עתירי פרטים שהייתי מעדיף לשכוח. לך תסביר למישהו איך זה שחברים שכבר מזמן דהו בזכרון ופניהם נזכרות רק כתמונות, שבים לפתע לתחייה בסופר-HD בחלומות. לך תסביר למישהו איך זה שאתה מתעורר בבהלה, באף עדיין ריח של סולר בוער, אבק שריפה וזיעה אנושית ועוברות שניות ארוכות עד שהוא נמוג. לך תסביר לאשתך שאתה קובר את האף בשיער שלה ונושם עמוק את ריח השמפו שלה כי זה מניס את ריח הקרב ומחזיר אותך לשפיות. היא לא יודעת. מבחינתה זה רק איזו מוזרות קטנה ולא מזיקה באישיות שלך.

אז אני לא מנסה להסביר. אולי אין בכלל מה להסביר. אני קם המיטה, שוטף את עצמי במקלחת, מחכה שתיים שלוש דקות עד שהאצבעות מפסיקות לרעוד, נכנס חזרה למיטה ומחבק אותה.. מסניף עוד פעם את ריח שיערה. "חלום רע?" היא ממלמלת. "סיוט סטנדרטי" אני משקר, "אפילו לא זוכר הרבה ממנו. זומבים". הרבה פחות מדאיג אותה שחלמתי על המתים החיים. לו ידעה שמה שבאמת חלמתי עליו זה החיים שמתים הייתה דואגת הרבה יותר.
_____________________________________
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים


נערך לאחרונה ע"י MS_Rogue בתאריך 29-05-2018 בשעה 00:10.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 29-05-2018, 14:05
  לוגיין לוגיין מחובר עכשיו  
 
חבר מתאריך: 09.09.06
הודעות: 885
בלי צלקות, אבל תהום לא קטנה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

בניגוד למה שנכתב פה כבר, השירות שלי לא חרט בי יותר מדי. הוא היה מעניין, מאתגר ומלא אקשן. פעילות סמויה וגלויה אבל בלי המגע הקרוב של ה"ירוקים" ובמין שקט מבצעי למרות כל מה שקרה מסביב. הרבה מזה לא מעניין, או לא "סקסי" בחברה הישראלית, אנחנו קהים לזה במידה רבה וכולנו גדלנו ושמענו, חווינו והשתתפנו בצורה זו או אחרת בחיי הצבא. זה קצת שונה עם זרים, במיוחד כשאתה מוקף בהם.

בפעם הראשונה שנתקלתי בזה, זו הייתה בדיחה. הצ'יף של הדבור התארגן על חברה אמריקאית שפגש ב"תגלית" והיה מבלה חצי מהזמן הפנוי שלו בלרוקן את חשבון הפלאפון עם שיחות חו"ל. הבחור היה כלכך מהופנט שהיה מתחבא לפני הכניסה למדור מכונה ומדבר שעות, לא זז משם גם בהקפצות. בינתיים, עמדות קרב, ניגשים למטרה חשודה- חבית צפה. נו טוב, "ירי להתממה", מא"ג ושני נק"ליסים נותנים צרור וכמה כדורים, החבית לא מגיבה ואנחנו ממשיכים הלאה נרגעים ומורידים כוננות. למטה במדור, הצ'יף בהיסטריה, "No darling, I'm ok....it was just shooting, don't worry".... אנחנו על הרצפה מצחוק! לקח לבחור שעתיים להרגיע את המסכנה!

בפעם השניה, זה היה קצת יותר רציני. אני עם חברה איטלקיה, חוזר לחופשה בארץ מלימודים והיא נשארת. שיחת סקייפ לתוך הלילה, הכל רגוע הכל שקט. לפתע, בלי הזעקה, מטח רקטות, תגובה של כיפת ברזל ופיצוצים ברורים נראים מהחלון של הסלון. אני כלכך אפטי שלא זזתי אפילו מהמקלדת, היא.....מבולבלת, לא מבינה....לא מקשרת אפילו.... "זיקוקים" אני שולף, בלי להסס, בלי לחשוב פעמיים. היא מקבלת את זה, למה שיהיה משהו אחר?

עכשיו לך תסביר לה, לך תסביר להם....אתה מספר מדי פעם על פק"לים, על תיזוזים וזה מגניב... הם אוהבים את זה, אבל זה נגמר שם. מזל שאין לי מה להדחיק, רק סיפורים על הסקאלה בין מגעיל למלא אדרנלין.

מצד שני כשחבר ישראלי בא לבקר, במיוחד כאלה עם צלקות והם מתרחקים מהארץ, ויושבים בין גבעות ירוקות, עם הרים מושלגים ברקע, עם יין לבן קר או או בירה מקומית. הם נפתחים. מוהנדסים וצלפים, לוחמי מיוחדות ושיריונרים וגם כמה דבורנים. הם פתאום נפתחים, ומספרים.... ואני יושב שם, אחד הבודדים באזור שעבר שירות דומה, ודווקא המרחק מהארץ, הניתוק מהמציאות הישראלית ומישראלים אחרים פותח להם משהו. פתאום השפה היא צה"לית, רש"ת שכבר חשבתי ששכחתי וסיפורים של חברים שאני מכיר יותר מעשור, ודווקא כאן, דווקא בחופשה הם מחליטים לפתוח דברים שהסתירו ממני ומהסביבה שנים.

כל ביקור כזה גורם לי להתחיל לתכנן מקום בשביל שיחות מהסוג הזה, דווקא כאן, רחוק מהארץ, בין כל הירוק והשקט. אבל אז המציאות מצטברת, העבודה דוחקת והתוכניות נכנסות למגרה, עד הביקור הבא....
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #63  
ישן 15-07-2019, 11:01
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 21,158
ועכשיו גם אני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

מבין מאות ואלפי האשכולות שנוצרו ונידונו פה במשך יותר מ15 שנה, דוקא האשכול הזה עולה בזכרוני מדי פעם. אולי זה הגיל, אולי זה הניסיון, אולי זה בגלל שבנקודה מסויימת בחיים הוא פתאום נהיה רלוונטי גם אלי - כבר לא "סיפור של מישהו אחר" אלא חוויה אישית שלי.

לפני יומיים ובלי שמישהו שם לב, ספרנו 5 שנים ליום שהחל במנהרת הטרור הראשונה של מבצע צוק איתן והסתיים בתחילת כניסת הכוחות הקרקעיים לתוך רצועת עזה. לפעמים זה מרגיש כאילו עברו 100 שנה, לפעמים זה מרגיש שזה קרה אתמול, לפעמים גם מרגיש שזה יקרה מחר. לרוב אזרחי המדינה ואפילו לחיילים שהשתתפו במבצע זה סתם עוד תאריך, פרט אנקדוטלי אגבי - עבורי זה נראה לפרק זמן קצר סוג של התגשמות איום/סיוט שהחל בשירות הסדיר.

קראו לזה בהרבה שמות: "צבא שמיים", פיגוע מיקוח, אירוע רב-מימדי, תפיסת בני ערובה - כל מקום והשם הרלוונטי לו. הקונספט ברור ומוכר, כמדינה היינו שם הרבה פעמים: בי"ס מעלות, הפעוטון במשגב עם, אוטובוס הדמים ואוטובוס האמהות, והרשימה נמשכת עוד ועוד...

שנות ה90 היו יחסית שקטות ברצועת עזה, עם הבלחות בודדות ונדירות של גלי אלימות כמו יום זעם כזה או אחר ואירועי מנהרת הכותל כדוגמה הקיצונית והחמורה שבהם. השקט הזה במשולב עם אותם אירועי עבר זכורים לרע יצרו איום כמעט קמאי, "תרחיש האימה" שעד היום עדיין מדובר בקונסטלציות מסויימות. עבורי ועבור חברי לפלוגה היו לאירוע כזה משמעויות אופרטיביות, מאחר והיינו אמורים להיות מהמגיבים הראשונים - אלה שאמורים לתחום ולבודד במקרה הטוב ולפרוץ פנימה במקרה הרע. למרות המחסור הכרוני בהקצאות ימי אימונים, ציוד ייעודי ותחמושת השתדלנו לשמור על כשירות מתאימה.

fast forward מ1995 ל2014 - כמעט 20 שנה. 13/07/20414. חמש וחצי בבוקר. בתוך אולם ענק נוחרים בשלווה עשרות חיילים מכמה יחידות שונות. פתאום מישהו נכנס בבהילות, מעיר את כולם. "מהר, מהר, תתלבשו ועופו החוצה, המג"ד מחכה". מה מג"ד? מי מג"ד? מה הולך פה? ממהרים החוצה, עדיין אפופים והלומי שינה, למיטב זכרוננו אנחנו גם ככה לא מוגדים "כשיר מבצעי". המג"ד עומד בחוץ ומאיץ בכולם- צוות מצומצם של קצינים ונגדים ותיקים שחלקם ראו כמעט הכל - לעלות על הרכבים ולצאת כמה שיותר מהר. באותו הרגע זה נראה הזוי, מה לבנאדם הזה שמנהל על הגדוד הכי גדול באוגדה ולאירוע נקודתי כזה? אני מצוות לרכב מ"פ, תוך כדי נסיעה המג"ד מתקשר ומסביר שכרגע יש אירוע חריג מאוד שמתנהל באיזור כרם שלום, שבשדה ליד הקיבוץ נפער בור ומתוכו החלו לצאת עשרות מחבלים שכנראה רצים לכיוון הקיבוץ במטרה להשתלט על בתי החברים ולתפוס או להרוג כל מי שנקרה לדרכם.
באותו הרגע נהיה לי רע. ממש. מין תחושת קור חודרת בקיבה ובגרון. כל הנאומים, כל הזיוני שכל ועשרות שעות האימונים והפאתוס עלו בבת אחת ממעמקי הזיכרון במהירות כמעט רפלקסיבית. עוד לפני שהספקתי לעבד בראש את המשמעויות כבר עצרנו בכניסה לאחד הקיבוצים על כביש 232 וחסמנו את הכביש לכיוון דרום. למרות השעה המוקדמת תוך מספר דקות כבר החל להשתרך טור ארוך של משאיות אספקה ומיכליות המיועדות למפעלי הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, והנהגים ניסו לזמן קצר עוד להתווכח איתנו. הדקות עוברות ומדי פעם חולף דרכנו רכב כזה או אחר שרלוונטי לאירוע - יחידה מיוחדת של הצבא, רכב אזרחי של משטרה/שב"כ/השד יודע מי, ועוד ועוד. חלקם עוצרים ומציגים אישורים ותעודות שחוץ ממני אף אחד מהחברים שלי כנראה לא שמע עליהן. הזמן עובר, המוח טוחן, מחשבות בסגנון "איך, איך למרות הכל הבני זונות שוב הצליחו להפתיע אותנו?". תערובת של אדרנלין שוצף בעורקים בניגוד מוחלט לשקט והריקנות שמסביב. אחרי שעה ארוכה מדי מגיע החזל"ש - בלי הסברים, בלי פירוט, משפט קצר שאומר לשחרר את החסימה ולחזור לבסיס. בתוך ערפל המלחמה יקחו עוד כמה שעות עד שנשמע את כל הפרטים, שנגלה איך כל מי שהיה מעורב באירוע הזה קצת פישל ולא בגלל רשלנות או חוסר מקצועיות אלא כי זה באמת היה "פעם ראשונה" ולא תמיד הכל עובד חלק. מציאות של מלחמה.

הימים והשבועות עברו. המשכנו לעבוד הרבה וקשה. צברנו חוויות שחלקן התפוגג וחלקן עדיין עולה במפגשי המילואים, בין עם בחיוך, קריצה או דמעה. ועדיין, את אותם רגעים של אימה שלא היתה בהם טיפת דם או זיעה אחת, קשה מאוד לשכוח.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 15-07-2019, 15:35
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 8,899
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 63 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ועכשיו גם אני"

חזק ואמץ ידידי

להבדיל אלפי הבדלות ושתיבדה לחיים טובים וארוכים, אתמול שודרה בערוץ 13 כתבה על נתי שמש ז"ל (תצפיתן מוצב דלעת באירוע התקפת החיזבאללה 10/1994) שנהרג בשבוע שעבר בתאונת דרכים.
https://13news.co.il/item/news/poli...shemesh-300760/

הלב נחמץ לא רק על עוד חיים שאבדו אלא גם בגלל שאם המערכת הייתה פחות אטומה ויותר הוגנת אפשר היה להציל אותו כאחד שאובחן כסובל מ PTSD
https://www.makorrishon.co.il/nrg/o...T2/389/563.html

יש אנשים שמוצב דלעת או מקומות ואירועים אחרים מהשירות הצבאי עדיין חיים וקיימים אצלם, לזה נועד האשכול.
בזמנו יותם לוטן ז"ל פתח אשכול על מוצב דלעת
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...ht=%E3%EC%F2%FA

ולפני כמה שנים גברת אחת חיפשה אצלנו אנשים ששרתו במוצב לצורך סרט
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...E1+%E3%EC%F2%FA


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 15-07-2019 בשעה 15:49.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #65  
ישן 18-07-2019, 15:54
  אליהר אליהר אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 27.06.11
הודעות: 65
האמת, סיפור שגם לא סיפרתי לעצמי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "דברים שלא סיפרתי לאמא, ואיך שיקרתי לאשתי"

לא גבורה גדולה. רק טיפשות והרבה מזל.

נסענו בג'יפ במחנה הפליטים ג'נין, ב-1991. ישבתי ליד הנהג, שהיה גם המ"פ, והתעקש לנסוע בג'יפ עם חצצית, או איך שקוראים לזה - אותו מכשיר שיורה אבנים על מפגינים ושלצורך הפעלתו מסירים לגמרי את הדלת של המושב שליד הנהג ומתקינים במקומה איזה כלום. בקיצור - הצד הזה פתוח לגמרי.

במ"פ ג'נין היו אז (ואני מנחש שגם היום) "רחובות", שרחבים מהג'יפ אולי ב10-20 ס"מ לכל צד. מהצדדים אין מדרכות... רק חומות של חצרות של בתים, שנמשכות באופן רציף בלי פער בין בית לבית ובלי יציאות לצדדים. החומות גבוהות מגובה הג'יפ (זה מה שהציל את חיינו) ואתה נוסע בעצם בתוך מנהרה שאין לה גג.

בנסיעה זרקו עלינו בקבוק תבערה. כלומר, כמו שמן הסתם קורה בשדה קרב (ולא משנה איזה ומה העצימות) -לוקח זמן עד שאתה תופס בכלל מה קרה או קורה. שמענו פיצוץ חלש (נפץ עושה יותר רעש) וראיתי מעלי, על החומה שמימיני, אשים קטנות כאלה רוקדות.

אילו החומה לא היתה גבוהה, הבקבוק היה נכנס דרך האין-דלת לתוך הג'יפ, ובאין אפשרות לפתוח את הדלתות, בגלל החומות שסגרו עלינו משני הצדדים - אני לא רואה איך היינו מצליחים להתחמק ממנה בלי לצאת מהרכב.

לא התרגשנו בכלל. ולמרות דעתי הברורה על מפקד הפלוגה לאורך התקופה - אפילו לא ראיתי בזה סימן מיוחד נוסף לטיפשות שלו. לקח לי הרבה זמן להבין ממה נחלצנו שם. ברור שגם לא בירכתי הגומל, כפי שהייתי צריך ועוד איך.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 19:01

הדף נוצר ב 0.51 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2019 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר