זה קרה לפני כשבע שנים. סנדי בר נחתה אז בארץ לאחר שסיימה את צילומי הסרט "ים של חלומות" בכיכובה, שהתקיימו במשך חודשיים במקסיקו. בעלה דאז, אקי אבני, המתין לה בשדה התעופה. כאשר ראה אותה יוצאת אל אולם הנוסעים, הוא התחיל לבכות. בר לא הבינה מה הוא רוצה. היא לא הייתה מודעת לרזון הקיצוני שלה ולעובדה שמשקלה צנח ל 42- קילו בלבד.

"גם כשאקי בכה מול השלד והעצמות, 42 קילו שהיו האישה שלו, לא הבנתי מה הוא מקשקש. הייתי בהכחשה. רק כשעמדתי עירומה מול המראה הבנתי שהוא צודק. התביישתי במה שראיתי. עצמות. כבר בצילומים הצוות הרגיש שאני לא אוכלת. הציעו לי לאכול, אבל אני עקשנית. מילדות הכל בדרך שלי".‬

http://www.nrg.co.il/online/7/ART2/...&loc=2&tmp=3185

-----------------------------
S e g m a n y

רק שיש מקצועות "סוחטי" אמפטיה יותר מהרגיל.

רופאים, לדוגמא, מצילים חיי אדם אבל מקצרים את שלהם.
עובדי תעשיית האבן והשיש דנים עצמם לגסיסה (חלקם כמובן) נוראית ממחלות נשימה.
עיתונאים אמיצים לפעמים נשרטים מגדר תיל וצריכים שאבא ירים טלפון למקושרים שלו כדי לעזור.
דוגמניות לא אוכלות, או אוכלות בשיטת ה"מה שנכנס, דרך אותו המקום יוצא".

איפושהו די נמאס לשמוע על צרות מן הסוג של "מצצתי זרגים כדי להגיע למעמד", "היו ימים שלא זכרתי מה קרה במסיבה במילאנו" או "לא אכלתי כדי לקבל את הקונטרקט".

.

אנורקסיה זו תופעה נוראית. חבל שהממשלה (משרד החינוך והבריאות ביחד) לא עושה משהו בשביל לטפל בבעיה.