27-03-2010, 17:02
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
העבודה האמיתית (=משרה מלאה) הראשונה בחיי
(ובעצם הראשונה אחרי צבא) הייתה כספק חומרי גלם מסויימים למסעדות, מזנונים ובתי אוכל שונים ומשונים בת"א - אי שם באמצע שנות התשעים. עקב הגבלות של פקקים, וזמינות צירי תנועה חשובים (כמו אלנבי שפתוח לתנועת כלי רכב לא ציבוריים רק בשעות הבוקר) היינו אני והנהג מתחילים את ה"קו" בדרום ת"א העמוק, והיינו מסיימים את היום ברמת אביב, או הרצליה, או רמה"ש (תלוי ביום). חומר יהגלם היו אותם חומרי גלם, אבל היו אריזות שונות ודרגות "גימור" שונות של עיבוד המזון, שהשפעתו העיקרית הייתה בשאלה האם מי שמכין ממנו את מוצר המזון המוגמר עצלן יותר או ממוקד רווח בכל מחיר.
אלה היו ימים שעוד לא היו "איים" ברורים של קולוניאליזם צפוני-בועתי ברורים בדרום ת"א, ומצד שני ה"צפון" היה עוד די נטול "פוסט בת ימים" כמו היום, כך שהשינוי ההדרגתי על בסיס "דרום לצפון" היה מאוד מאוד ברור. אלה היו כמו עולמות אחרים לחלוטין! ההבדל בין המקומות שהיו באלנבי פינת רוטשילד (שאז פרט לארקפה ומנדלבאום ובירנבאום זצ"ל, עוד היה אזור על טהרת מזנוני סטייל פועלים עם עירקים זקנים שהפעילו את המקומות האלה עוד מימי הצנע...), שלא לדבר על רחוב אילת והעליה, ובין מקומות שהיו בנורדאו, שלא לדבר על מרכז שוסטר - היה פשוט של שחור-לבן! מה שהיה לבן באלנבי, היה שחור בבזל, וההיפך. קו השבר הברור ביותר היה: "עיצוב ופוזה VS מחיר וגודל". ואני מדבר על תוצרי מזון ששום פוזה בעולם לא יכולה לעשות אותם לשונים מאלה שברחוב אילת אצל הבולגרי בעגלה ששישים שנה כבר מחוברת למדרכה בכבלים של חלודה, סחף ולכלוך.
_____________________________________
.
|