לכל ההודעות מכנה משותף אחד: להתעצבן על אלו שפוגעים בזכר הנספים ע"י פרובוקציות או התבטאויות מטומטמות.
במקום להיות מאוחדים לפחות היום-יום בו זוכרים את ששת המליון שנספו בשואה.
כמות שהיא בערך כל אוכלוסיית מדינת ישראל היהודית, שוב אנחנו צריכים להרגיש בוז וסלידה כלפי קבוצות שונות (יהודיות!) שבמעשיהם בזים לנו-אלו שמכבדים וזוכרים את היום הזה.
אז מה השגנו? כיצד נוכל להבטיח שהפילוג הזה לא יחליש אותנו בעתיד כאשר כמות האיומים נגד היהודים גודלת משנה לשנה והדה לגיטימציה של מדינת ישראל בעיני הגויים גודלת משנה לשנה
כיצד נוכל להבטיח שהשורה האחרונה בהמנון תתקיים הלכה למעשה "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"
מחלוקות תמיד יהיו בין יהודים לחילונים, בין שמאלנים לימנים
למה ליום אחד בשנה אי אפשר להתנער מהם?
ולא רק זה-למה דווקא ביום השואה קיימת הקצנה בהתבטאויות ומעשים?
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי רומק שמתחילה ב "האם פספסנו את המטרה העיקרית של יום הזכרון לשואה ולגבורה?"
"מחלוקות תמיד יהיו בין יהודים לחילונים" וודאי התכוונת "בין דתיים לחילונים"
אני לא מסכים איתך לגמרי. אם יש התבטאויות לא ראויות שטוב למחות עליהם. אני כן חושב שכדאי לדחות את זה ליומיים לפחות אחרי יום השואה.