חוויות גיוס ותחילת טירונות

[font='Arial','sans-serif']אי פעם בתחילת שנות התשעים הייתי נער חדור מוטיבציה ובעל מוכנות פיזית מלאה לשירות הצבאי אך מוכנות מנטלית אפסית. לא הבנתי כלל מה באמת מצפה לי.[/font]

[font='Arial','sans-serif']יחד עם מספר חברים הגענו ללשכת הגיוס בעיר הקרובה למושבים ולקיבוצים שלנו. הורים לא באו איתנו אבל מי שכן ליווה אותנו לאוטובוס היה חבר מהכיתה שהתגייס מספר חודשים לפנינו ושירת במורן, יחידה שאף לא שמעתי עליה קודם לכן. הוא היה בדיוק ברגילה לא רצה לספר כלום על ייעוד היחידה אבל היה מבואס ואמר שהיחידה אמורה לעבור לתותחנים ובאופן כללי המליץ בחום לא להגיע אליה. חזרתי על דבריו לכל מי שרצה לשמוע באוטובוס ואחר כך בבקו"ם. מיד יובן מדוע האזהרות האלו הי אירוניות משהו.[/font]

[font='Arial','sans-serif']הגענו לבקו"ם בתל השומר. צורפתי ל"מחלקה" של חבר'ה ועברנו שרשרת חיול יעילה למדי. לפני בתור היה בחור סרוג כיפה גבוה ומרשים מרמת הגולן. התברר מייד ששנינו נחושים להגיע לצנחנים, בשאיפה לפלס"ר. בדימיוני כבר ראיתי את שנינו מזנקים בסנפלניג דרך חלונות מבנה המטכ"ל הסורי בדמשק. בהמשך התפצלנו ומצאתי עצמי במחלקה אחרת בראשות מ"כ מפלס"ר גבעתי שנהנה לספר בדיחות על הנח"ל. איתו עברנו בין הביתנים בבקו"ם. ביתני יחידות החי"ר היו זהים למדי אם כי הסרט של חטיבת גולני עורר צחוקים מסויימים כאשר על רקע אימון לש"ב נשמע מפקד כלשהו צורח גערות על החיילים. הקצין ששוחח איתנו בביתן הצנחנים עשה את המיטב להפגין שאין לו עניין בנו, לא במפתיע שכן הצנחנים באותה תקופה נהנו מביקוש עצום. הוא דיבר על כך שלכל חטיבת חי"ר הייחוד שלה וכשהגיע לנח"ל ציין את ה"עגבניות" בתור הייחוד שלהם. תהיתי מאיפה אג'נדת האנטי-נח"ל בבקו"ם. [/font]

[font='Arial','sans-serif']ביתן התותחנים היה הפתטי מכולם. כל המתגייסים גיחכו בקול במהלך הסרט וכשלאחריו קצין שאל מי מעוניין להתגייס לחייל, איש לא הצביע. באופן כללי הבקו"ם היה יותר מחנה קייט מאשר בסיס צבאי והמדים החדשים שלבשנו שינו מעט מאוד. לקצין המיון הודעתי חגיגית שאני מתנדב לצנחנים. הוא לא התרשם במיוחד וביקש עוד עדיפויות. נקבתי בשם כל חטיבות החי"ר והוא נד בראשו ושלח אותי לדרכי.[/font]

[font='Arial','sans-serif']למחרת, נקראתי כצפוי מרחבת המסדרים (שם התכנסנו מדי יום בציפיה לקריאה) לביתן הצנחנים. שלב המיון הראשון היה בדיקת הרופא. הדוקטור המזוקן עיין קצרות בתיקי האישי והודיע לי שהוא פוסל אותי בשל בעיה בלב שהוא הציג כחמורה. הייתי המום שכן כושרי הגופני היה מצוין והובטח לי לפני הגיוס שאותה "איוושה סיסטולית" שזיהו אצלי היא חסרת משמעות. הגעתי לאוהל שהיה מלא וגדוש בבחורים עצובים שחלומם הצבאי התנפץ בדומה לשלי. ישבתי שם והירהרתי בגורל המשפחתי שלי-איך גם אבי וגם אחי נפסלו כמוני בבדיקה הרפואית במבדקים לצנחנים ומצאו עצמם בשריון, לא לפני שהיו צריכים למצוא דרכים להתגבר על הטענות בדבר הליקויים הרפואיים שייחסו להם בטעות. [/font]

[font='Arial','sans-serif']כעבור יומיים נתקלתי בבחור מרמת הגולן. "איפה היית בגיבוש"? שאל בזעף, "חבורה של אפסים, סוציומאטים, הייתי כל הזמן מתחת האלונקה...". צרת רבים חצי נחמה-נתקלתי במכר מהתיכון שהיה המום אחרי שמסיבה כלשהי הוצב במשטרה הצבאית במקום ביחידה קרבית. [/font]

[font='Arial','sans-serif']מצאתי עצמי שוב יושב ברחבת המסדרים בבקרים, מצפה לבאות, ומתקשה להשלים עם הגורל הג'ובניקי שבוודאי מצפה לצילגר כמוני. לפתע קראו בשמי ובעוד כמה שמות ונדרשנו להגיע לביתן מסויים. ניסיתי לברר עם שאר החבר'ה לאן אנו הולכים ומהר מאוד התברר שהמשותף לכולם הוא שנקבו ב"מורן" בתור האפשרות הראשונה להצבה. ההשערה התממשה כשהגענו לביתן וקצין גבוה ומלא חשיבות עצמית הרצה בפנינו. החלטתי במהירות שיכול להיות שזאת האפשרות היחידה שלי להמלט מגורל ג'ובניקי חלילה וחס ולכן אתעלם מאזהרות החבר. המבדקים הפסיכוטכניים היו פשוטים יחסית והמשכתי לראיון. ישבו מולי 3 חיילים/קצינים. אולי משום שלא במיוחד רציתי לשרת ביחידה הזו דווקא, הייתי נינוח למדי ונראה היה שזה עשה עליהם רושם. כששאלו אותי מדוע ביקשתי לשרת ביחידה, הפתעתי אותם בתשובה שלא ביקשתי....[/font]

[font='Arial','sans-serif']לבסוף הודיעו למחציתנו, ובניהם אני, שהתקבלנו. היות ונפסלתי מהצנחנים על בסיס רפואי שלחו אותי לרופא היחידה שבא איתי לקרדיולוג וביקש שיעשה לי בדיקה מקיפה משום שאני מועמד ליחידה ש"המאמצים הגופניים בה הם לפחות כמו בצנחנים". הקשבתי בסיפוק רב לאמירה זו שאחר כך התבררה לי כחסרת כל בסיס. בהמשך השירות עוד שמעתי הרבה אמירות חסרות ביסוס על היחידה שבה שירתתי, כולל מדריך הצניחה שלי שהסביר לי בסבלנות, בין השאר, ש"לכל עורב יש את הדראגון שלו", המשך ברופא שסירב לשחרר מביצת החולים חייל מאצלנו כי "אני מכיר אותכם המטכ"ליסטים, אתה תטרטרו אותו" וכלה באותו אחד ששאל אותי אייך אשכנזי כמוני מסתדר עם ההסתערבות.[/font]

[font='Arial','sans-serif']לעצםן העניין, הרי שעברתי בדיקת אק"ג במנוחה ובמאמץ ואושרתי ליחידה. מיהרתי לחזור למחלקה בטרם הרופאים יתחרטו...כעבור יום קיבלנו כמה פריטי ציוד נוספים, ובניהם הנעליים האדומות הנחשקות ועלינו לאוטובוס בדרך לבסיס הטירונים המיועד ל"מורנצ'יקים", הלו הוא בסיס הטירונות של התותחנים בשבי שומרון (זיכרונו לא לברכה). ממש כשהאוטובוס עמד לצאת משערי הבקו"ם הגיע מאן דהו, עצר אותו בבהילות והורה לי לרדת. הוא לא נימק ואני חששתי שזהו, עלו על הטעות ושולחים אותי לקורס עובדי רס"ר או משהו מעין זה. לשיחמתי הסתבר לי שבסה"כ הייתה בעיה שלישותית פעוטה ויצאתי לבט"ר כעבור יום, באוטובוס מלא חבר'ה מבולבלים בדרך לטירונות תותחנים. [/font]

[font='Arial','sans-serif']הגענו לפנות ערב ל"טרום טירונות" שבתחילה לא נראתה כשונה בהרבה מהבקו"ם. עד ארוחת הערב, עת התיישבתי עם חבריי החדשים מטירוני התותחנים וגיליתי שאני יחיד ומיוחד לא רק בנעליי האדומות אלא גם בכך שלא ניתן לי סכו"ם. באופן טיבעי פניתי למי שנראה היה כבעל סמכות במקום וכקשור ליחידה שלי-סמ"ר גבוה וחסון, אדום נעליים וכומתה. שאלתי אותו-"סליחה, אתה אחראי כאן?". הוא מייד "נדלק" וענה לי במתק שפתיים-"כן, אני התורן, במה אני יכול לעזור לך?". לא נרמזתי ועניתי-"תראה, אין לי מזלג וסכין ו..". "שב ושתוק!!!" הוא קטע אותי בנביחה זועמת. התמוטטתי מייד לכיסאי תוך שהדם אוזל מגופי. ההלם שנכנסתי אליו לא ממש פג עד תום הטירונות ונתתי למפקדיי וחבריי למחלקה שפע של חומר גלם לבדיחות.[/font]

[font='Arial','sans-serif']אחרי כמה ימים של טרום טירונות נינוחה צורפתי סוף סוף למחלקת המורנצ'יקים. בסך הכל 20 חבר'ה. מהר מאוד הסתבר שהמיונים לא היו מוצלחים במיוחד ו2-3 מתוך העשרים היו לחלוטין בלתי מתאימים לשירות צבאי בכלל. היתרון היחיד שלהם היה בכך שההיטפלות להם, בעידוד של הסגל, ליכדה את המחלקה. בשיחת מחלקה ראשונה, והאחרונה שהסתיימה ללא ריתוק נתגלה בפנינו המ"מ, איש ענק ובעל חזות מאיימת. שנים אחרי השיחרור הייתי רואה אותו בקמפוס ומתמלא חשש. הוא הודיע לנו ש"נגמר הבית זונות של טרום הטירונות" ושאנחנו "לא לוחמים במורן אלא מועמדים לשירות במורן". [/font]

[font='Arial','sans-serif']מהר מאוד הסתבר לי שהנעליים הצבאיות לא מאה אחוז הולמות ומהלחץ התפתחו עד מהרה יבלות ושלפוחיות שהפכו את ההליכה, שלא לדבר על הריצה, לסיוט. הלכתי לרופא אבל המ"מ תפס אותי בדרך ואמר בפסקנות ש"יבלות אמורות להיות בטירונות". בצייתנות, חזרתי למאהל. בצר לי פניתי לאחד המ"כים ושאלתי אם אפשר להחליף נעליים. הוא ייעץ לי לא להחליף נעליים משום שאקבל נעליים שחורות ושאני כבר אתרגל...[/font]

[font='Arial','sans-serif']כעבור שבוע מלא ייסורים מצאתי עצמי עם שאר המחלקה עומד בתור לאספנאות עם הנעליים ביד ומקבל אחר כבוד, ולנוכח מבטי השימחה לאיד של התותחנים, 2 זוגות נעליים שחורות משחור. במהלך אותו שבוע עברנו את בוחן הבר-אור הראשון של הטירונות. לשימחתי, כפות הרגליים תפקדו בסדר גמור בנעלי ספורט. שנים לפני הגיוס עסקתי בספורט באופן אינטסיבי והסתבר לי שרוב חבריי למחלקה התגייסו ללא הכנה רצינית אם בכלל. כך יצא שהייתי היחיד במחלקה שעבר את רף ציון ה-90 בבוחן. רגע של נחת בתוך הגיהנום האישי שעבר עליי בבט"ר. ואז הגיע יום חמישי, יום שבו הורינו הגיעו ליום הורים בבט"ר. הבהירו לנו שיש לנו שעה להיות עם המשפחות ואחר כך אנחנו חוזרים ללו"ז ולפעילות עד היציאה הביתה למחרת (באותו שישי חל חג הפסח יש לציין). רגע לפני ששוחררנו ליום ההורים, המ"כ ריכז אותנו ומסר לי "פס". כצ'ופר על ההצלחה בבר-אור, הותר לי לצאת חמשוש, יחד עם משפחתי. שוחררנו ורצתי עם כולם לעבר המאהל. בדרך עוד נתקלתי ברס"פ הנורא שגער בי "תטפל בעצמך, אתה נראה כמו מת!". לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה מימני. הוריי, על כל פנים, התקשו לזהות את השלד צרוב הפנים ומבוקע השפתיים שבא לקראתם אבל עשו את המיטב להסתיר את הזעזוע. נכנסתי למכונית ונרדמתי כמעט מייד. לא היו לי רגעי אושר שעלו על זה עד הולדת ביתי.[/font]

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

[font='Arial','sans-serif']אחרי חמשוש הפסח המופלא, חזרתי היישר למטווחים. היות והביטחון העצמי שלי עלה קימעה בשל הצלחת הבר-אור, נידרש[/font][font='Arial','sans-serif']היה אירוע שיחזיר אותי למעמדי העלוב וזה לא איחר לבוא-בתום המטווח עבר המ"מ בינינו וביצע את הבדיקה המשולשת המפורסמת. אני עמדתי בין האחרונים בשורת היורים כשהגלילונים בזווית 45 מעלות וידיות הדריכה משוכות לאחור באמצעות אותה כף יד שמחזיקה במחסנית שאך הרגע שלפנו מהנשק. היות וכף ידי קטנה יחסית ומחסנית הגלילון גדולה למדי, התקשתי בהחזקת התפוח של ידית הדריכה. המ"מ הגיע ומייד כשדחף את אצבעו לבית הבליעה, איבדתי את האחיזה בתפוח, הספקתי לפלוט "זהירות" והמכלול טס קדימה הישר לאצבעו המסכנה של הקצין חסר הניסיון. המ"מ הצטיין באלמנטים שונים של כושר גופני אך לרוע המזל, זריזות לא הייתה אחד מהם. הוא אחז המום באצבע והביט עלי מלמעלה למטה (וזה היה מרחק משמעותי) בעיניים שחורות זועמות ופלט "אחח..." ואז, כיאה למי שלא מרבה בדיבורים, הוסיף מילה אחת בלבד: "טמבל". מאז לא היה מבצע את הבדיקה מבלי למעוך כהוגן את ידינו על ידית הדריכה.[/font]

[font='Arial','sans-serif']המטווחים עצמם לא הועילו לתדמיתי העצמית או החברתית שכן התגלתי כקלעי גרוע ביותר וההכשרה החובבנית של המ"כים לא סייעה לעניין. רק לקראת תום הטירונות הביצועים שלי הפכו סבירים עד טובים מבחינה זו. לא מדובר במקבצים גרועים- לקח לי זמן עד שבכלל פגעתי עם כל הכדורים באיפוסון. וכשסוף סוף זה קרה, השימחה הייתה זמנית מאוד משום שהסתבר שפגעתי במטרה של שכני לשורת היורים. היות וגם שכנו מצד שני ירה למטרה שלו, סמל המחלקה זעם ויצא בענישה מקורית: אני והבחור השני, נדרשנו ליטול כל אחד גיר גדול, לעטות אפוד מלא, פק"ל ג'ריקן, קסדה ומסכת אב"כ ולרוץ מקו היורים לעבר כל מטרה, לסמן את מספרה בענק, לחזור, לרוץ למטרה הבאה וכו' תוך כדי זעקות "יש לירות במטרה שלי!". כרגיל, כושרי הגופני העדיף הציל אותי ולאחר שבאותו פרק זמן שסימנתי 5-6 מטרות הכוכב שני סימן רק 2, הוא התמקד בו. זהו בעצם סיפור הטירונות כולה מבחינתי-ביצועים מקצועיים עלובים עליהם חיפיתי בכושר גופני ומיקוד תשומת הלב בעלובי החיים ומוקדי השינאה של המחלקה. [/font]

[font='Arial','sans-serif']שנואי המחלקה כללו 3 טיפוסים, ניקרא להם נימרוד, טל ורון. בעוד נימרוד וטל היו פשוט טיפוסים חלשים מנטלית (פיזית הם דווקא היו חזקים) וחסרי כושר הסתגלות חברתי, רון היה אגואיסט ותחמן ברמות שפוגשים רק בשירות הצבאי. נימרוד, שניחן בייחוס משפחתי, נטיה לחנופה לסגל ולסת גדולת מימדים, היה כמעט מייד מושא להתנכלות. בטירטור המסכם השבועי של סמל המחלקה, הוא נתן לו תשומת לב מיוחדת. כשנימרוד כבר ייבב במצוקה, הסמל פנה אלינו בנאום רהוט והסביר כי הסגל ייחשוף כל אחד שחושב שהוא יסתיר את אופיו האמיתי והבזוי. "אתה יודעים למה? כי חרא צף!". באומרו זאת הביט בנימרוד וכך גם כולנו. מכאן הבחור היה מחוק למעשה. בהגיענו לטירונות היחידה הוא כבר איים בהתאבדות כולל כמה אקטים בכיוון וסולק לתפקיד מפקדתי. לימים נשלח אלינו כשהיינו בתעסוקה בשטחים לצורך תיגבור שמירה. אחד החברה הערמומיים אצלנו דאג שישמור שעות ארוכות עד מאוד ללא החלפה. המחליפים ,כשבאו לבסוף, ציירו כתובת גדולה על קיר עמדת השמירה: "המלונה של נימרוד". ליד זה נוספה כתובת שהמליצה לו להתאבד. למותר לציין שהוא נשלח חזרה מהר מאוד. טל, היה בחור תימהוני במיוחד ולא שרד אף את הטירונות. רון עשה בהתחלה רושם טוב אבל אופיו האמיתי התגלה מהר מאוד. הוא ניסה למכור שמירות ולרמות במספרי מוות, אבל סימלו המסחרי היה הניסיונות הנואשים להפסיק את השתתפותו במסעות ברגע שהתחיל להיות לו קשה, בדרך כלל בצורת "פציעות". בפעם הראשונה ש"נקע רגל" סחבתי אותו בתמימותי עד תום המסע. אחר כך הניסיונות שלו להצדיק פציעה במסעות הפכו פתטיים, גלויים ומפחידים יותר ויותר. האיש פשוט היה מזנק על הסלעים בצידי הדרך. העובדה שלא נפצע באמת היא הפלא הגדול. בטירונות היחידה הוא וחייל תחמן אחר (לימים קצין ואיש שב"כ) מאסו בניווט אליו יצאו בצמד והטילו גורל מי מהם הולך לנקוע את הרגל...[/font]

[font='Arial','sans-serif']עד סוף הטירונות סבלתי בעיקר מהמסדרים והמצורך לשפצר. גם כך הייתי בעל שתי ידיים שמאליות, ובתנאי הלחץ של הטירונות התקשתי עוד יותר במטלות אלו, ובמיוחד הניילונים. נדרשנו לניילן כמעט כל פריט אפשרי והמפקדים הקפידו שנעשה זאת כראוי. בשלב מסויים הפכתי אובד עיצות וכל דרישה חדשה לשיפצור ולו השטותית ביותר העלתה אצלי את מפלס החרדה באופן חסר פורפורציות לחלוטין. ברגע השפל הגרוע ביותר מצאתי עצמי מסתובב במאהל עם אצבעות חרוכות מניסיונות הניילון ומבט מטורף למחצה בעיניים. ואינני בא לטעון שסבלתי יותר מאחרים מבחינה אוביקטיבית או סובייקטיבית. המאמצים הפיזיים בטירונות-המסעות, הטירטורים ובוודאי המד"סים היו בדיחה מבחינתי. לאחרים זה היה קשה מאוד ורבים סבלו מפגיעות מאמץ כאלו ואחרות שלא תמיד זכו ליחס ראוי מהמפקדים. היו גם את אותם חסרי מזל שנתפסו ב"פאקים" על ימין ועל שמאל ובקושי ראו את הבית. [/font]

[font='Arial','sans-serif']יום אחד הורו לנו להתכנס "תוך 30 שניות" באחד החדרים בבט"ר. קיבל אותנו הרס"פ האיום מהתותחנים והודיע לנו במבט מזרה אימה ש"עוד דקות אחדות ייכנס לכאן מפקד היחידה שלכם, דרגתו היא ס-ג-ן א-ל-ו-ף, מה שיש לו להגיד לכם זה מאוד מעניין. הראשון שיירדם, יש לו עסק איתי!". ומה היה ל"מפקד היחידה" (הוא כמובן לא היה מפקד היחידה-לרס"פ לא היה מושג על מה הוא מדבר) לומר לנו? שום דבר פרט לכך שאנחנו אומנם לובשים מדים אבל איננו חיילים. עוד מחמאה קטנה לטובת המורל השפוף שלנו.[/font]

[font='Arial','sans-serif']בסופו של דבר, כשתמה הטירונות, לא היה מי שביכה זאת. המפקדים כמובן מיהרו להכריז ש"נגמר הבית זונות של הטירונות, מתחילה טירונות היחידה". והם צדקו. הגענו לשטח בצפון הארץ שם עברנו קצת אימוני חי"ר והרבה אימוני ניווטים שהמשיכו גם בדרום. הניווטים היו עולם בפני עצמו. [/font]

יפה מאוד. האם יהיה המשך? גם אני מחכה

נשמע מעניין, אחכה לעוד.

מה זה "עגבניות" בהקשר לנח"ל?

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

כך אמר קצין הצנחנים:
אין הבדל בין חטיבות החי"ר, חוץ מזה שלכל אחת יש משהו יחודי להם. לנו יש קורס צניחה, לגולני יש את האכזריות, גבעתי באים מהים והנח"ל...אמממ....לנח"ל יש את העגבניות.
מהניסוח ומנימת הדברים היה ברור הזילזול בחטיבת הנח"ל שאז עדיין ליקקה את הפצעים של ליל הגילשונים ופרשת החיילים שנישבו בידי מחבלי ג'יבריל. אבל יש לומר שבגיוס שלי הרבה חבר'ה איכותיים (כמעט על המחזור שלי מהתיכון שפנה לחי"ר, למשל) התגייסו לחטיבה ושחל שינוי תדמיתי משמעותי.

מרתק, מחכה להמשך.

יפה, אהבתי את התוכן וצורת הכתיבה !
מצפה להמשך.

עכשיו כבר אפשר לספר

מעניין מאד!
מחכה בקוצר רוח להמשך.
צורת הכתיבה והדברים פשוט מחזירים אותי לאותה תקופה מסריחה של הטירונות, הטירטורים "והטיפוסים" שבאמת פוגשים - רק בצבא.

"אין זו סבלנות לשאת את שאתה יכול לשאת בסבלנות. סבלנות היא לשאת את שאינך יכול לשאת."

טירונות יחידה וחברים למחלקה

בתום הטירונות נפרדנו לשלום מהתותחנים והמשכנו לטירונות היחידה, שכמו טירונות יחידה כללה פרק קצר של העלאת רמת החי"ר (פורמלית הוסמכנו ל"רובאי 4") ושבועות ארוכים של ניווטים. לצורך אימוני החי"ר וסידרת הניווטים הראשונה עלתה מחלקתנו לבסיס בצפון . ללא הפיקוח של הבט"ר יכל סגל המחלקה להתעמר בנו כטוב בעיניו ולזכותו ייאמר שלא הגזים בכך ושהיטרטורים היו סבירים. הפרק הקצר של אימון החי"ר כלל תרגילים מרמת החוליה (בטירונות הבסיסית הגענו לכל היותר לתרגיל חוליה יבש) ועד לרמת המחלקה ואימונים בסיסיים בחלק מפק"לי החי"ר-מאג, לאו, מרגמה 52, מטול M-203 וררנ"ט. אני התמנתי למאג 2 . יחד עם שאר ה"מאגיסטים" נשלחתי לאימון קצר אצל סמל המחלקה ואחר כך ביצענו קצת מטווחים ותרגיל פרט אחד שבמקרה שלי התרחש כך: לקול הפקודה "נתקלת!" נשכבתי ונתתי צרורות קצרים ומדוייקים שעשו שמות במטרות. אחר כך המשכתי להסתערות. המ"מ צועק: "צרור רוחב!" ואני נענה ונותן צרור שמאיים לקטול מספר עורבים מסכנים שחגו מעלינו. צרור רוחב שני מעט יותר לכיוון והפעם מסכן רק את חיות השדה שברכס מולנו . המטרות חייכו אליי (כך נדמה) בלעג נקמני על ההתעללות בהן קודם. זועם, עברתי לצרורות אורך שלפחות היו קרובים מספיק להתיז קצת עפר על המטרות. יכולתי להתנחם בכך שלפחות לא נפלתי מלוא קומתי ארצה כמו הררנ"טיסט שלנו שלא היה מוכן בשום פנים לרתע של נשקו החדש, ולא איימתי לכרות את כף רגלו של המ"מ בצרור פרוע כמו אחד המאגיסטים האחרים.
כפי שניתן להבין, האימון שעברנו היה רחוק מלהיות מספק, ובכל זאת ניתן לומר שרמת החיילות שלנו עלתה מדרגה . השלב הבא היה, כאמור, סידרת הניווט בצפון ואחר כך בדרום. למי שלא ניווט ניווט צבאי מימיו, אסביר רק שהניווט מתבצע בדרך כלל באופן הבא-החייל מקבל נקודות בשטח שאליהם הוא צריך להגיע .כדי להוכיח שאומנם היה שם, החייל נדרש לאסוף "קודים" מהנקודה . ה"קודים" הם בדרך כלל אסופה של סימלי יחידות אלו ואחרות יחד עם אימרות שפר נוסח "פלס"ר 7 בתנופה" או "אוגוסט 2 תנינים". בין הקודים הנווט נדרש לסמן ציר שיהיה גם פשוט להתמצאות וגם כמידת האפשר נוח לתנועה. את ציר הניווט החייל יחלק למקטעים שכל אחד מהם יתאפיין בהיותו תא שטח מסוג מסויים (למשל,וואדי), בכיוון התנועה שלו (נאמר, אזימוט של 110 מעלות ביחס לצפון) ובאורך מסויים. אחרי שהכנת את ציר הניווט , אתה נדרש ללמוד אותו בעל פה ואחר כך תיבחן עליו. הלימוד בעל פה קריטי משום שהניווט בשלבים המתקדמים נעשה ללא מפה זמינה. עבורי, הכנת הציר ולמידתו היו עניין פשוט למדיי. תירגום המפה לשטח...זה כבר היה סיפור אחר לגמרי וכואב למדי.
הניווטים היו בתחילה בחוליות גדולות למדי, ביום ועם מפות פתוחות. כלומר, טיול צופים במידה רבה. במהרה , החוליות צומצמו ולבסוף הפכו לזוגות. בשלב המתקדם ביותר הניווטים הפכו לניווטי " גולם". קרי, כל אחד משני החיילים המנווטים אחראי לחצי מהציר ולומד רק אותו . במקביל הניווטים עברו משעות היום לשעות הלילה והמפות עברו, חתומות, לאחורי האפוד -כל חייל בניווט נושא אפוד קרב מלא ולכל זוג מכשיר קשר אחד (מ.ק 77 באותם ימים).
חיינו הצבאיים באותה עת היו מורכבים בעיקר מקבלת נקודות ולימוד צירים במשך היום, ומניווט במשך הלילה. לקראת ערב, היו מעמיסים אותנו על טיולית ויוצאים לנקודות הפתיחה של הניווט. הנסיעה הייתה איטית ומתמשכת. היינו אמורים ללמוד את הצירים תוך כדי הנסיעה אבל כולנו נלחמנו בדחף הבלתי נשלט להירדם. מדי פעם הטיולית נעצרת והכל מקווים שלא מדובר בעצירה הסופית. ואז אחר אחת העצירות נשמע הקול המחריד של שיחרור לחץ האוויר ודלתות הטיולית נפתחות לרווחה (עד היום אינני יכול לסבול את הצליל הזה) ומייד לאחריהן מתרומם אחד המ"כים ומכריז: "שתי דקות כולם למטה מוכנים למסדר יציאה לניווט". אחרי ההתארגנות המזורזת, המ"מ נותן הנחיות בסיסיות והוראות בטיחות. ההנחיה החשובה ביותר היא לא לאחר לשעת הגג של הניווט וזה אכן בדרך כלל לא קורה. בדרך כלל אבל לא תמיד כי היה למשל מקרה של צמד שנרדם במהלך הניווט, התעורר בבהלה משום שרכבת עברה באיזור והגיע באיחור של כעשר דקות לשעת הגג. אני יודע שהם נרדמו משום שהסיפור נפוץ במחלקה וגם משום שאני הייתי אחד מאותו צמד. על כל פנים, במקרה של אובדן התמצאות מוחלט ("נוהל ברברה") מצופה ממך לחזור לנקודה האחרונה שבה היית מזוהה על השטח ואם גם זה לא עוזר, לעלות בקשר ולבקש אישור לפתוח מפה ובמקרה הגרוע ביותר-לכנוס-קרי לנוע הישר לנקודת הסיום תוך ויתור על איסוף הנקודות. ברוב המקרים, דילגנו בקלילות על השלב הראשון ולעיתים גם על שלב האישור לפתוח את המפה. המגדילים לעשות פשוט דיווחו על "בעיות בקשר" שמנעו מהם לבקש (וחלילה לא לקבל) אישור כזה .
הניווטים הם כמובן כר נרחב לאירועים מטופשים והזויים כאלו ואחרים. החל ממפגשים עם בדואים ששואלים אותך איזה נקודה אתה מחפש, המשך בחברים מהתיכון שפתאום מופיעים מולך וכלה בבחור שצועד לבדו עמוס בציוד ולשאלתך אומר שהוא מ"צה"ל". שלא לדבר על החייל שעולה בקשר בהיסטריה ומדווח שיורים עליו (מדובר היה כמובן ביריות שימחה באירוע של בני מיעוטים) והמ"מ מציע לו בקשר להמשיך בזחילה... על מנת להבין את האירועים ההזויים באמת, עם זאת , צריך להכיר את הטיפוסים שהיו במחלקה שלי. כל השמות שאציין הם בדויים אך שומרים על רוח המקור בצורה זו או אחרת.
גלעד בשבסקי היה אחד הלוחמים שנהניתי יותר מחברתם והוא היה במידה רבה ההיפך המוחלט ממני-גבוה מאוד ,רזה, כהה ודתי. אומנם היו לנו עוד שני דתיים במחלקה אלא שלגביהם היה ברור שהכיפה על ראשם היא עניין זמני לחלוטין. גלעד היה הרבה יותר רציני בעניין ולכן זכה לכינוי "דתי" (DA-Ti). הוא היה בחור חריף מאוד ובעל חוש הומור מפותח ומרושע למדי שיחד עם כושר חיקוי מרשים הפך אותו לאחד מאבות ה"ירידות" השונות שמהם "סבלנו" כולנו.
כשהיינו כבר לוחמים ותיקים יחסית בפלוגה המבצעית, דתי ואני היינו עדים למחזה הזוי במיוחד במסדר יציאה לאחד הניווטים, מחזה שאנחנו (כולל החייל הקורבן בסיפור) נהנו לשחזר מדי שירות מילואים. במקרה הנדון, מי שניהל את הניווט היה קצין שהגיע לפלוגה עם חייליו מהמסלול (מחזור מתחתנו). יחס השינאה של קציני אותה פלוגת מסלול לחייליהם היה לשם דבר ביחידה ואותם אומללים הגיעו אלינו שבורים ורצוצים פיזית ומנטלית. על כל פנים, כשהגיע שעת מסדר היציאה לניווט (8:15 בערב) אותו קצין אכזר קפץ לפתע ולכד באלומת הפנס שלו חייל גוץ, מבני אותו מחזור אומלל, שבדיוק ניסה להעמיס על עצמו את מכשיר הקשר. החייל קפא מייד באותה תנוחה כמו אייל שנלכד באלומת אורות מכונית על הכביש. הקצין צרח-"צצצצחחחח!!!!!, מה השעה?!". צח המסכן (שהיה דווקא חייל טוב ובחור מצויין) הביט בשעון ופלט "שמונה ורבע". "מה השעה בדיוק?!". "שמונה ורבע ורבע" גנח צח וזכה מייד למבול חרפות מהקצין –"אז לא שמונה ורבע, אתה שוב משקר לי" וכו' וכו'. הקצין המשיך במבול החרפות והתייחס לכולנו כשהוא לבסוף זורק לנו שאנחנו "תותחנים". והוסיף-"ואני יודע מה זה תותחנים ! הייתי איתם בבה"ד אחד!", שוכח כמובן שהוא תותחן בדיוק כמונו .
הצלע השניה בתעשיית הירידות והחיקויים היה אלון סלע שזכה לכינוי "אלונזו". אלון היה אף הוא חריף ואינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, וגם כריזמטי ובעל כושר רצון ועיקשות על אנושיים כמעט. למרות שהיה בעל כושר גופני ממוצע, לא היה מי שתפקד טוב ממנו במסעות ושאר מטלות. לעקשנות שלו היה צד שלילי אליו נחשף כל מי שהעז לא להסכים איתו ולהכנס איתו לויכוח שכן אלונזו לא ויתר והיה הופך ויכוח סתמי ביותר לזירת איגרוף מילולית תוך התאמת העלבונות המתאימים לאדם המתאים. היתה לו יכולת יוצאת דופן להבין בני אדם (לימים היה לפסיכולוג קליני) ששירתה אותו היטב לצורך העניין. רוב החבר'ה למדו לקטוע ויכוחים איתו באיבם אבל אני ,עקשן לא קטן בפני עצמו, נהגתי להכנס איתו לאותם ויכוחים/ריבים ממושכים ומרים מדי פעם ופעם. ועדיין, חיבבתי והערכתי אותו עד בלי די.
הצלע השלישית הייתה חייל בשם יותם בלום שהיה טיפוס בפני עצמו. בחור מרקע סוציו-אקונומי ותרבותי חזק במיוחד ובעל מראה ואישיות מרשימים, לפחות במבט ראשון. הוא היה ללא ספק אינטליגנטי וכריזמטי ומשעשע. הוא גם היה בעל פתיל קצר מאוד. בגלל סיבות רפואיות שמידת אמיתותם לא הובררה עד היום הוא השתתף רק במעט שבמעט מהמאמצים הגופניים במסלול. בטירונות, בישרו לו ערב אחד שחברו הטוב נהרג בתאונת אימונים באחד הפלס"רים (לימים נודע לי שמי שירה בו היה מכר שלי שלמד שכבה מעליי בתיכון). בהמשך השירות היו לו אירועים טרגיים דומים, מה שהוביל אותנו כמובן לחבר לכבודו מילים חליפיות לשירה של נעמי שמר (נא לפזם אותו בהתאם)

אנחנו שנינו מאותה העיר
אני אותו כלל איני מכיר
אבל בשבת נשארת הפלוגה
ואני יוצא ללויה

ובלילות שישי, יושב בדיסקוטק
דופק ת'ראש מביא מספר
ואתה שוכב חלל
כאמור, חוש ההומור שלנו לא היה עדין במיוחד ומה שיחידות מסוימות אחרות היה נסגר במכות, אצלנו נסגר בעלבנות אלו ואחרים-שירים, חיקויים ובעיקר כתובות שנונות ואכזריות על עמדות השמירה ובמקומות אחרים.

דמות נוספת אצלנו שראויה לאיזכור היא מני סוויסה. מני היה אולי האתלט הטוב ביותר שפגשתי מימי. הוא הצטיין בכל האלמנטים של כושר גופני-סיבולת לב ריאה, מהירות , כח ומה לא. דומני שהוא אף שבר מספר שיאים בבוחן מסלול ומבחנים אחרים במהלך השירות הצבאי. בניגוד אליי, הכושר שלו היה לחלוטין טבעי והוא לא נזקק לשנים של עבודה קשה . מני היה בחור אינטליגנטי, כריזמטי וחביב מאוד אלא שהוא היה גם תחמן בצורה מדהימה בתעזותה. למעשה, לא היו לו שום גבולות. הוא שבר שמירות בבסיס כמעט כמצווה דתית, שמר עם מחסניות שבהן רק 3-5 כדורים כי "אני קלע טוב אז למה לסחוב יותר מזה", היה הולך בזמן העבודות "לחרבן" וחוזר אחרי חצי שעה מקולח ואחרי קפה ואולי המעשה המדהים מכולם שמחזיר אותנו לנושא הניווטים-
קיבלנו כחוליה צירים לניווט שהיה אמור להיות מסכם מסלול. מני לנגד עינינו המשתאות גנב את מחברת הקודים מתיקו של מפקד המחלקה שלנו (בעת שזה היה מטרים ספורים מאיתנו!) וכך הניווט שלנו הסתכם בהליכה ישר לנקודת הסיום. הגענו כל כך מוקדם שאפילו הטיולית טרם הגיעה וכך אחד מאיתנו (שכטר שיתואר מייד) התקין מדורה מכובע הב' שלו כדי לספק לנו קצת חימום בקור המקפיא של המדבר. מני כרגיל זכה לשבחים רבים מהסגל. טפלון אמיתי, מני מעולם לא נתפס בשום שלב-לא במסלול, לא בקורס הפיקודי ולא בבה"ד 1. במחשבה לאחור, העובדה שלא דיווחנו על פועלו הייתה עניין חמור ביותר. אבל קשה היה לשנוא אותו או לפגוע בו. בגלל היותו טפלון מוחלט ובגלל העובדה שתמיד היה מסודר ומדוגם להפליא, הוא זכה בכינוי "מדוגמני".
הטיפוס האחרון שאספר עליו בשלב זה הוא שכטר, אולי המעניין והציבעוני ביותר במחלקה. הוא היה מושבניק נמוך ומוצק, כריזמטי, מבריק ובעל כישרונות טכניים וארגוניים מרשימים . מבחינת האישיות קשה יותר לתארו. לי הוא הזכיר מעט את הגמד הרשע בסידרה "היה היה ". הוא התאפיין בערמומיות רבה, אמירות ייחודיות חצופות (בעיקר כלפי בחורות) ומרושעות (כלפי מי שלא אהב) ובשינאה עזה לאביב גפן עימו היה לו חשבון אישי מהילדות. הוא היה מאוכזב מהיחידה בערך מהשבוע השני של הטירונות ושאף משלב מוקדם להיות רס"פ. כשהגיע לכך לבסוף עשה עבודה מצוינת ועורר את יראת החיילים הצעירים . כשאחד מהם, אותו חיבב דווקא, ניקרה בדרכו, הוא פנה אליו באמירה הטיפוסית- "פולק! אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך וכמה תצטער שראית אותי...תוציא פנקס ותתחיל לרשום מטלות". פעם הוא הפתיע את החיילים הצעירים בארגזים של שתיה קלה ושאר מטעמים. הוא הסביר להם כי מדובר ב"משתה לכבוד התאבדותו של אביב גפן" (רצה באותו יום שמועה כזו). לשכטר כמובן שהיה אוסף מרשים של פריטי ציוד אישיים שהגיעו אליו בדרכים אלו ואחרות. יום אחד נודע לנו שעומד להיות מסדר "ספיירים" בראשות המג"ד ומוטב שנסגיר כל פריט שלא אמור להיות בראשותנו . רובנו עשו זאת אך לא איש כשכטר. הייתה לו חרמונית שהשיג איכשהו (לא היינו זכאים לחרמוניות) שהייתה יקרה לליבו. הוא תפר לה את הסמל של "ריקושט" וכך הציל אותה מאבדון. את שאר ציוד הספייר שלו ריכז לתוך קיטבג גדל מימדים (בעצמו ספייר כמובן), חתם על הקיטבג "פודי חלפון" (כדורגלן עבר) והשליך אותו לתעלה שמאחורי הפריקסטים שלנו, אותה תעלה שלתוכה הטלנו את מימינו מדי בוקר. הספיירים ניצלו כמובן .
אלו היו כמה מהטיפוסים הבולטים אצלנו והכרנו אותם כפי שתיארתי במידה רבה במהלך הניווטים. כשהסתיים פרק הניווטים הגענו לבסיס הקבע של היחידה בדרום הרחוק לצורך הכשרה מקצועית ספציפית יותר אחרי שנחשפנו סוף סוף ליעוד היחידה. רובנו התאכזבו מאוד אבל כבר בהמשך השירות (ובוודאי היום) אני מבין עד כמה טעיתי בהבנת חשיבותה.

מה שאני לא מבין - שירתתי כמה שנים קודם לתקופה שתיארת וביחידה שונה לגמרי*, אבל משום-מה הסכימה של האירועים דומה להפליא, כולל קשת הטיפוסים... הייתכן שבעצם הוחלפנו במציאות מקבילה?...


* יש לי חבר טוב שמבוגר ממני ב 15 שנה, מאדומי הכומתות (מגדיר עצמו כ"קפצן") שנלחם במלחמת יום כיפור ושנים ארוכות במיל'. מדי פעם אנחנו מחליפים תובנות ופילוסופיה צבאית של חפשי"ם. הוא טוען בתוקף שאין משמעות לצבע הכומתה ולזמן העובר. מה שמשתנה זה סוג הרובה ואמצעי ההגעה לשדה הקרב (לברי המזל, לא לכולם). החול הוא אותו חול, הפודרה אותה פודרה, מזג האוויר נשאר וגם המניאק, התחמן וההלמוט.

פשוט נהדר.

ציטוט:

היה למשל מקרה של צמד שנרדם במהלך הניווט, התעורר בבהלה משום שרכבת עברה באיזור והגיע באיחור של כעשר דקות לשעת הגג. אני יודע שהם נרדמו משום שהסיפור נפוץ במחלקה וגם משום שאני הייתי אחד מאותו צמד

לא הפסקתי לצחוק מהדרך אגב הזה שהוספת בסוף. הזכיר לי את המנוחה לרגלים שאני והחבר לצמד החלטנו לקחת כשנקלענו לענן ערפל באמצע ניווט לילה בשעה 3-4 לפנות בוקר. התעוררנו בבהלה לאחר כעשר דקות תנומה על סלע, ריצה מטורפת בשטח סובב רמון עד חבירה לכביש 40, ריצה בצמוד לכביש קילומטר צפונה בערפל בלי להגיע לשום מקום, ואז בסופו של דבר לקלוט בתדהמה שבגלל הערפל סטינו צפונה כבר בנקודת החבירה לכביש המתוכננת - ואז ריצת אמוק לכינוס מרחק כפול דרומה בצמוד למשאיות השועטות בערפל לצידנו.

ציטוט:

אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך וכמה תצטער שראית אותי...

פנינה שצריכה להיות בפק"ל הציטוטים של כל רס"פ,מש"ק/רס"ר משמעת ומפקד מחנה בצה"ל

"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole

קראתי בהנאה גדולה ומצפה מאוד להמשך !!!