נעליים

"היום תורך לסגור?"
אריה אפילו לא הרים את מבטו מהספר. "אני לא סוגר היום. כוכי נתנה לי לצאת יותר מוקדם להצגה של "א סטדי ריין" בעברית," הוא נגס מהדונט בזמן שעיין בספר. "לא נורא," הוא הועיל בטובו להסתכל עלי "דנה ברנשטיין תתארח כאן."
"דנה ברנשטיין?!" אני חושב שצרחתי.
הוא סינן הסכמה מבעד לפיהוקו.
דנה ברנשטיין היא סמל הסקס שלי. פוסטר שלה בעירום חלקי מתנשא לכל רוחבו של הקיר מול המיטה שלי, היא אף פעם לא מאכזבת אותי. אני מעריץ אותה עוד מהתקופה שהפנים שלי היו חלקות, לפני שהאקנה כירסם לי את כל הנקבוביות.
"באיזו שעה היא מגיעה?" אני לחוץ כמו שעם של בקבוק שמפניה מנוער.
"3 בצהריים" ענה לי בלאות.

זהו, אני כבר יכול למות, הגשמתי את מטרתי, את תכלית חיי.
דנה ברנשטיין חולפת על פני, פוסעת בסלואו מושן עם שומר הראש שלה . נאה מידי לשומר ראש. אני תוהה אם זה חלק מהקריטריונים.
רגליה הארוכות נראות במציאות כמו שתי מקלות צ'ופ סטיק, ברוטנית עם עניים כחולות-בוהקות נוצצות.
היא התיישבה בשולחן הפינתי - שולחן הסלבריטז שלנו.אני ניגש לשולחנה בפסיעה אחת גדולה.
"ש...ש..שלום, מה תר...תרצי לזמין?" קולי רעד, מלמתי, גמגמתי, נהמתי - לא הצלחתי לשמור על אחידות קולי.
"אספרסו, שניים סוכרזית" ענתה לי בקול מונוטוני.
"דנה ברנשטיין?" המהמתי "אפשר להצטלם איתך?"

***

"לא, עוף מפה" גירשה אותו.
"מה? למה? רק תמונה אחת..."
"אמרתי לא" אמרה בקול זועם.
המלצר המופתע גחך בבוז לאות מחאה. "חתיכת כלבה".
"סליחה?!" פניה היו מוכות תדהמה "חמוד שלי, ציוץ לבוסית שלך, ואתה עף מפה על טיל, מזה זה טיל- טיל יריחו"
"ילד? איזה חלק במשפט לא הבנת?" התייצבתי "עוף-מפה!" הכנתי את עצמי לגרש אותו פיזית.
המלצר הנרעש טס בהבזק מאחורי שולחן הדלפק.
"אידיוט" רטנה. היא שלפה את הסלולרי מכיסה וחייגה "שלום, כוכבה? אחד המלצרים שלך, עם העור המחוטט...גועל נפש של השירות...מה? כן...מפטרת אותו...כן...מעולה, תודה כוכבה"
"את התקשרת לבוסית שלי?!" המלצר זנק מהדלפק.
"עוף מפה, יא אמבצילי!" התנפלתי עליו.
"אין לי כסף לסגור את החודש! את יודעת מה זה לחפש עבודה ?!" המלצר התנשם בזעף. נדחפתי בינו לבינה. הסתכלתי לו לתוך הלבן של העניים במבט של נץ.
"אתה יכול להתקפל" מתענגת על תסכולו "היא פטרה אותך."
המלצר תלש את הסינר בסערה, הטיח אותו על הדלפק ויצא מבעבע מזעם.
"איזה חיות..." התאוננה.

"מתי אירוע הצדקה?"
היא העמיסה את פניה בשלוש שכבות של מייק-אפ ופודרה ועוד שכבה של סומק. "שמונה."
"דנה! אני אוהב אותך!" נשמעה קריאה מבחוץ. עוד מעריץ, חשבתי.
"אני שונאת אותך" לחשה.
היא הוציאה מהארון ווסט שחור ועטתה אותו.
הסטתי מעט את התריסים והצצתי החוצה.
"ג'ק...זזים?"

ראיתי אותה מתקרבת דרך המראה הפנורמית. יצאתי מהמכונית ופתחתי בשבילה את הדלת.
"איך היה?" לא אכפת לי.
"הפלטפורמות ריסקו לי את העקב" קיטרה.
"אמרתי לך לא לנעול את המנולו"
"זה מצטלם טוב" היא חלצה את הנעליים ועסתה את עקבה. "יאללה! אתה מחכה למישהו? סע! אני מתה מתשישות."

***

רעש מחריש של גרירת רהיטים מעיר אותי בבעתה.
מי גורר רהיטים בבוקר?
"רננה! את עדיין במיטה?!" צווחת מאחורי בחלחלה אישה אנונימית.
מי זאת רננה?
"מה את רוצה? מי בכלל הכניס אותך לכאן?"
האישה מעוותת את פניה. לפי המירמור שלה אני מתערבת שהיא אלמנה שאמללה את בעלה על ערש דווי. "רננה! תשמרי על הפה שלך, חתיכת חוצפנית! קומי, קומי מהמיטה!"
"מה לזעזא...ג'ק!! ג'ק!!" אני שואגת.
"מה את צורחת? מי זה ג'ק?! יצאת מדעתך?" האלמנה תופסת אותי בזרועי בעוצמה וסוחבת אותי מהמיטה.
"אה!!!!!!" התפרצתי. האלמנה אטמה את אוזניה. זעקתי עד שגרוני צרם.
סלאאש היא סטרה לי. הרגשתי איך הלחי שלי בוערת ואז צורבת. אם לקולטנים היה קול הם היו מייללים.
"השתגעת?! אף אופוטרופוס לא רוצה אותך עם איך שאת מתנהגת כמו תן! קחי את התיק שלך ותעופי לי מהעניים!"
מבולבלת, חטפתי את התיק שהיה תלוי על אנקול מעץ ודהרתי החוצה, נדחפת בין סבלים
מהעיריה שעיקלו חצי מהסלון.
רצתי, ברחתי, נסתי על נפשי, בכיתי, התייפחתי.
מי זאת רננה? איפה ג'ק? איפה אני?!
זקנים כבר התנחלו על הספסלים בחוץ. שלט ניאון מהבהב לעולם. מישהו פולט עשן לכיוון של לא-מעשן.
אני מתיישבת על המדרכה, אבודה, נואשת.
הבטן שלי מתחננת לאוכל. אני מרגישה שכבר ימים לא אכלתי.
אני עוברת ליד חלון ראווה. דמות של ילדה בת 13-14 משתקפת מולי, מביטה עלי בתמיהה. אני מסתכלת לצדדי-שקית ניילון ריקה מרשרשת ומתגלגלת עם כיוון הרוח.
עד מהרה אני מבינה שהנערה הזאת זו אני.
מה זה? התחרפנתי? אני מתחילה לבחון את גופי, לחקור את ידי- אלו לא הידיים שלי, אני בחיים לא הייתי נותנת לציפורניים שלי להראות ככה.
השתגעתי? אולי אני חולמת?

כבר עברו שלושה ימים. אני כלואה בגוף של ילדה מתבגרת עם עבר של דוגמנית צמרת מצליחה.
אני לא יודעת איך קוראים לי, אני לא יודעת אם אני חולמת, אם ירדתי מהפסים, אם אני הוזה... כבר הפסקתי לרגון, כבר הפסקתי לחשוב. אני נודדת ברחובות, מתחננת מהעוברים והשבים לשתיה- כשאתה כל כך צמא, אתה עלול לגווע ברעב מבלי לשים לב. גרוני ניחר, אולי אפילו סדוק; פי שחון, עורי מתקלף, שערי מגרד, אני מאבדת לסרוגין את שווי המשקל, גופי נעשה כבד, כמו מטען חסר תועלת.
אני מתיישבת על ספסל ברחוב והדם זורם בחזרה לרגליים.
"מיידלע, למה ילדה בגילך לא הולכת לבית ספר?" שאל אותי זקן בקול מתכתי. שער שיבה הקיף את את פדחתו הגבשושית. עניו שקעו לתוך חורי גולגלתו. שניו הרקובות הבאישו ממטרים.
בית ספר? בחיים לא הערכתי את בית ספר כמו באותם רגעים.
אנשים נהנים, צוחקים, מבלים, קונים, שותים, אוכלים.
אני רוצה לבכות את נשמתי, אבל עייפה מכדי להתאבל על גורלי המר.
אני חושבת על המלצר המסכן שגרמתי לפיטוריו הלא עוול בכפו. מה הוא בקש ממני? תמונה? מי אני בכלל? מדהים איך החיים יכולים להתפך על פיהם. החיים מנסים ללמד אותו לקח בעזרת אירוניה. שבוע שעבר נאמתי בטקס לנזקקים, השבוע אני משוטטת אנה ואנה, מנסה לשרוד ברחובות הקודרים.
אני נשכבת על הספסל. אני אשן שעה, במקרה הטוב אני אתייבש או אגווע למוות, במקר הרע אני אקום כשקיבתי תתחיל ללעוס לי את הלבלב.
"דנה! דנה!" אני מכירה את הקול הזה.
"דנה, אנחנו צריכים לזוז, יש לך עוד שעה טיסה" ג'ק התחיל להשליך בגדים מהמלתחה שלי.
"ג'ק!!!" נתרתי עליו מהמיטה וחבקתי בחוזקה.
"מה זה? יש לי יום הולדת?"
הרפתי ממנו. הצמדתי את ידי לפניו וחייכתי אליו "תבטל את הטיסה, אני צריכה לדבר עם המלצר הזה."

***

"סליחה? אדוני? זה המושב שלי. אתה רואה את השם?"
האיש התנצל ולחץ את ידי. "אני מצטער, לא התכוונתי." אני מצטערת שבכלל פניתי אליך.
"זה בסדר, זה בסדר" הרגעתי אותו.
"לא זה לא בסדר" התעקש.
"זה כן" אני מתחילה להתרגז. תרגע, התיישבת לי בכסא, לא רצחת את אמא שלי.
האיש חובש את כובעו, שוב מתנצל, ונעלם בין ההמונים שעוד תרים את מושבם.
מישהו נוגע לי בכתף.
"נעמה! מה שלומך" קראה מאחורי דנה ברנשטיין.
"תודה, מה איתך?" אני נושקת לה על הלחי.
היא מהנהנת. שתיקה מביכה. חיוכים.
"טוב...נתראה?"
"כן" אני מאלצת חיוך.
מוזר. היא אפילו לא ביקרה את התסרוקת שלי. או שהתסרוקת שלי מצאה חן בעניה לשם שינוי, או שהיא מצוברחת; הגיוני יותר שהיא מצוברחת.

מנחה האירוע הזמין את דנה ברנשטיין לנאום. היא נעלה סניקרס. דנה ברנשטיין נעלה סניקרס.
היא חיככה בגרונה. היא נראתה כמו אחת שבצעו בה את אחד מהניתוחים היאטרוגניים האלו
והוציאו לה בטעות את עמוד השדרה.
"שלום..." חייכה. היא לא הוציאה מכתב נאום.
"לפני חודש..." שתיקה קצרה. הקהל מתלחשש. "לפני חודש, אם היו שואלים אותי באיזה אירוע התרמה הייתי, הייתי עונה שלא איכפת לי, העיקר שלבשתי פראדה"
הקהל מצחקק פה אחד.
"היום אני יודעת. היום התכנסו על מנת לתרום לאנשים נזקקים, לילדים שמחפשים אוכל בפחי האשפה, לזקנים חסרי ישע שנפטרו על ספסלים בגינות הציבוריות במקום במיטה חמה. האנשים שאנחנו נתרום להם היום יהיו אנשים שיעזרו לנו מחר."
היא מהרהרת ואז נאנחת.
"בחודש האחרון מטרידות את מוחי מספר שאלות. למה אנחנו צריכים להכנס לנעליו של בנאדם כדי שנבין אותו? למה איננו יכולים...למה איננו יכולים להתאמץ מעט כדי להזדהות עם בן אחר? איך אנחנו יכולים להשאר אדישים לילד שבמקום לשחק בגן הוא דואג למחייתו?
תודה לתשומת לבכם."

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה