למי שלא שבע די ממה שחושבים ברשת שוקן על חיילי צה"ל, הנה עוד טעימה קטנה: לפני שבועיים קיימה תנועת "אם תרצו" מסיבה במועדון תל אביבי. כתבת מדור התרבות של עיתון "העיר", מבית היוצר של "הארץ", היתה שם."באופן מפתיע אני מזהה חתיך בקהל", סיפרה במדור שלה אחר כך, "להפתעתי זה יונתן וגמן, הדוגמן הלוהט של קסטרו".
הכתבת: "יונתן, הגם אתה ימני מתלהם?"
וגמן: "אני מביע הזדהות עם צה"ל".
הכתבת: "אתה קשור לתנועה הזו?"
וגמן: "לא. שמעתי על זה דרך הפייסבוק. זו אחלה מטרה וזה נכון וצודק אז למה לא להביע הזדהות?"
הכתבת: "אין לך בעיה עם מה שהם עשו?"
וגמן: "אני לא יודע על הדברים שלהם. באתי להביע הזדהות...אני בא כי אנחנו אוהבים את חיילי צה"ל".
הכתבת: "שמעתי שגם המפלגה הנאצית היתה טובה במסיבות הזדהות לחיילי הרייך".


לאן נעלמו הערבים?
אם אשאל אתכם את מי תקף בבוטות ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, בנאום שהעסיק אותנו כל השבוע, תשיבו במקהלה "את החרדים", נכון? ברור, זה מה שהתקשורת סיפרה לנו. אז זהו, שהיתה שם עוד קבוצה אחת שחטפה חזק מחולדאי, אפילו לפני החרדים. "בחינוך הפרטי אצלנו כל אחד מלמד את מה שהוא רוצה", מתח חולדאי ביקורת מעל הבמה, "אפילו אם הוא מסרב ללמד את מה שהמדינה רוצה...פלגים איסלמיים קיצוניים יכולים לחנך נגד מדינת ישראל והמדינה תממן את החינוך שלהם".
יש לכם אולי רעיון, אם כך, איך הצליחו הערבים לחמוק החוצה מכל הכותרות למחרת ולמה לא שמענו שרשרת של מרואיינים מטעמם נדרשים, בדיוק כמו ח"כ משה גפני, לספר לנו מה בדיוק לומדים אצלם?
בשבוע שעבר, בעקבות הדברים, התקשרתי אל ראש עיריית רהט, פאיז אבו סהיבאן, חבר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ומי ששימש עד לאחרונה כמנהל חטיבת הביניים המקומית. כשאבו סהיבאן סיפר לי על טקסי הנכבה שערך לתלמידים שלו בבית הספר שכולנו מממנים מכיסינו, על הסיפורים שסיפר להם כיצד גורשו מאדמתם ועל לימודי השואה שלא מלמדים אצלו, חשבתי שהיה יכול להיות מעניין אם מישהו היה מעלה גם אותו לשידור. אחר כך, כשדמיינתי איך זה ישמע, הבנתי שעדיף לוותר. כי על המגזר של אבו סהיבאן אף עיתונאי לא יעז לשאול "כמה הם עולים לנו" או "כמה הם תורמים לחברה" ואף אחד גם לא ישלח צלם לבדוק מה עושים בסטקייה באום אל פאחם בשעת הצפירה ליום השואה. בשביל זה, ברוך השם, יש לנו חרדים.

בניון לא שותק
הזמר עמיר בניון יכול להיכנס לספר השיאים של גינס. המהירות שעוברת בכל פעם מהרגע שבו הוא מפריח את התיזות שלו על התקשורת ועד שאלו מוכיחות את עצמן, שוברת בכל פעם שיא חדש. הפעם מדובר בשיר, "אני אחיך", שחיבר בעקבות פרשיות ענת קם והקרן החדשה לישראל והתחושה שרבים מקובעי הטעם כאן מגוננים על הגורמים הקיצוניים הללו בגופם. כאילו כדי להוכיח כמה צדק החלה הרעשה ארטילרית נגדו. לפני שבועיים ראיין אותו עודד בן-עמי בתכניתו בערוץ 2. בן-עמי, איש רך בימי שגרה, נראה כמי שנעלב אישית מהשיר. "זה נשמע כמו חתיכת פרובוקציה", נזף בבניון. "זה נשמע מאד נגד השמאלנים". האמת, כדי לחשוב שמדובר בשיר נגד השמאלנים צריך להיות טמבל או סתם בעל רצון לא ממש נקי להציג את בניון כסהרורי. בן-עמי, נדמה לי, לא טמבל. בניון הסביר שיש לו בעיה רק עם מי שלא רואה את עצמו חלק מ"כלל ישראל". "הצבא לא שייך לימין או לשמאל, הצבא הוא קבוצה של אנשים טובים שאני חי בזכותם, בין אם זה שמאלנים קיבוצניקים ובין אם זה אנשים עם כיפות מימין", הטעים. בן עמי לא רצה להקשיב. "אולי אתה מרשה לעצמך קצת יותר מדי", ניסה דובר צה"ל לשעבר לחנך."...מי שכועס עליך זה אנשים ששומעים את המילים המחרחרות ריב האלה שלך והם כועסים אולי באמת בצדק". מדובר, צריך להודות, בטריק עתיק יומין של עיתונאים שמבקשים להציג את תפיסתם הפרטית ככזו שהיא נחלת רבים. "זה לא אני שטוען את הדברים", מנסה לומר המראיין ה'אובייקטיבי'. "זה ה'אנשים' שכועסים עליך". נו, וכמה מכם פגשו את ה"אנשים" האלה ברחוב, מחוץ לרדיו או לטלוויזיה?
בשבוע שעבר גם יעל דן, בגלי צה"ל, עשתה צהריים עם בניון, שאותו הקפידה להגדיר כ"זמר הנהדר והאהוב על כולם עד היום".
"הכעס על השיר שכתבת זה לא כעס שהתקשורת יצרה", ניסתה גם דן לשכנע את בניון.
"זה כעס שרק התקשורת יזמה", השיב לה בניון. "רק מי שלא רצה להבין את השיר הזה לא הבין אותו...שר הבטחון שלי הוא שמאל והוא מגן עלי. לא יתכן שהשוליים ינהלו פה...אף אחד לא יוצא מן המדינה ומשחיר אותנו בחוץ. זה לא הגיוני, זה לא דמוקרטי, זה מכה מתחת לחגורה...אני לא מבין מה לא ברור פה ואיך זה נגד השמאל...איך תבוא המטומטמת מ'בצלם' ותגיד לאמא שמאלנית מסכנה, שהילדים שלה נפלו, שיום הזיכרון זה קרקס פורנוגרפי? למה זה לא מפריע לכם? למה אני מפריע לכם?". בניון הסביר לדן ש"השיר הזה נולד בעקבות זה שהרמטכ"ל שלנו ושר הביטחון וציפי לבני לא יכולים לרדת מהמטוס כשהם בחו"ל. קשה לי להבין איך זה לא מפריע לכם ואני מפריע לכם".
יעל דן: "אתה יודע שאתה גם יציר התקשורת הזו שכל כך אהבה אותך והרעיפה עליך שבחים ומחמאות..".
בניון: "את עצמך אומרת 'היית יקיר התקשורת' עד ש...עד ש... עד שאמרתי שענת קם עשתה דבר לא נכון ואז כולם קמו עלי".
יעל דן: "בוא נסתפק בזה. עמיר בניון תודה רבה".
חוה אלברשטיין, אחרי השירים שלה נגד מדיניות צה"ל, זכתה להדליק משואה ביום העצמאות. כשעמיר בניון, אחרי השיר שלו בעד צה"ל, יוזמן להדליק את המנגל בקומזיץ של אמ"י, תודיעו לי.

היום ל"ג בעומר?
בשבוע שעבר שינעו את עצמם מאות אלפי יהודים כדי לחוג את ל"ג בעומר במירון. מדובר ללא ספק באירוע האזרחי הגדול ביותר במדינת ישראל במשך השנה. אם יש לכם יותר מכירים שהיו השנה במירון מכאלה שהיו לפני חצי שנה בהופעה של מדונה, אתם בכיוון הנכון. אם נדמה לכם שמדונה קיבלה מקום משמעותי יותר בתקשורת מרבי שמעון בר יוחאי, למרות שאצל האחרון היו פי עשרה משתתפים, פגעתם שוב.
הנוסחה פשוטה: תבדקו בכלי התקשורת הסמוך למקום מגוריכם כמה עיתונאים שעובדים בו היו באצטדיון ר"ג כשמדונה באה לבקר וכמה הודיעו בשבוע שעבר למערכת שהם לוקחים יום חופש כי הם נוסעים עם המשפחה לקבר רשב"י. זה כל הסיפור. קלמן ליבסקינד http://www.nrg.co.il/app/index.php?...=1216#responses

זה בדיוק כמו עם הציטוטים של מבחר הפנינים של אחמניג'ד (להבדיל מהמעקב אחריו/איראן עי אנשי מקצוע וזרועות בטחון) - ככל שמרבים להזדעזע, כך הוא מרגיש שהוא חייב לספק סחורה טריה יותר. אולי מוטב להוריד קצת את מפלס הציטוטים (וכאן במקרה זה "ציטוטים של ציטוטים") של ההגיגים של כל מיני כתבים בהארץ בכל הנוגע לפחות מאשר מאמרים מנומקים? בסופו של יום כולנו יודעים שיש טיפוסים כמו הכתבת הזו, עם כל הסופרלטיבים הרדודים והסטיגמות א-לה אייטיז. טוב שהיא לא אמרה ש"להפתעתי זיהיתי פה מישהו שהיה יותר מאשר ש.ג". מיעוט קטן, רעש גדול והרבה מיחזור של כלום. הם אפילו כבר לא ממש מצליחים להרגיז ויותר ויותר מזכירים רטוריקה מתלהמת, ומנותקת מהמציאות, של הומופובים קשישים ("אנסי ילדים, מעבירי מחלות") בעידן שבו אפילו הומופוב למד שצריך קצת עידון כשכותבים שנאה.

.

נניח שזה מעודד אותם לכתוב עוד דברי הסתה. כיצד זה מזיק?

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

זה כמו לשאול איך זה שכולנו נראה ערוץ 1 ימנע מהערוץ המנוון הזה (מתוך הנחנה שהוא כזה, וזו התפישה הנפוצה) להעלם. רייטינג=קיום. זה מצטט אותם, ההוא שולח לחברים שלו באימייל, ושלישי מנגח אותם בבלוג, בעקבות מה שהוא קיבל באימייל מההוא שקרא אצל קלמן. באמריקאית אומרים "קרא לי זונה, רק תקפיד לאיית את שמי נכון".

.

שחושף לנו את הרטוריקה של השמאל מידי פעם, או במילים אחרות אם נעצום את העיניים לתופעה היא לא תעלם מאליה.

אפשר עד מחר להגיד "אם לא נבדוק, אז איך נמנע את המחדל הבא?" ובכן... לפעמים עצם הבדיקה יוצרת יותר בעיות מאשר הבעיה אותה הבדיקה מבקשת לגלות. אל תגיד לי שאתה באמת צריך את הפרסום הזה כדי להכיר את הרטוריקה של השמאל?

יש מונח שאולי כדאי שאנשים יעצרו שניה, או רצוי שעה, יקחו נשימה ויפנימו - "מ-י-ד-ת-י-ו-ת". אפשר גם להסתפק במשל ה"זאב-זאב", אם באמת רוצים.

אנחנו אנשים מבוגרים, לא צריכים לראות סרטים של ניתוחים פתולוגיים כדי לדעת שבסוף החיים יש מוות, ולא צריכים לקרוא גבבי מילים חסרות משמעות בשביל לדעת שיש חארות של אנשים. אני לא מוצא שום תועלת בכך, ואפילו פחות מכך אני מוצא תועלת בסיסמא של "פקח עין על כל פינה, כל הזמן". אתם באמת לא מבינים שלפעמים כל פרסום הוא פרסום טוב? אתם לא מבינים שאם מישהו כתב מתחת לגשר, בחלק חשוך שאיש לא רואה, "צה"ל רוצח" אז כשעשר עיתונאים מפעילים את הבזקי המצלמות ומראים את הכתובת בפריים טיים, הם בעצם עושים למרסס ורעיונותיו שירות פרסום חינם?

זו אחת הבעיות העיקריות של הימין בישראל: ההתפסות לקטנה כגדולה, וחוסר היכולת להבחין בזמן בשורשי הרוע, ובמקום זאת התמקדות בהשתקפות שלו. גם ההסברה הישראלית בקרשים מסיבה זו - עדיין חיים בדימיונם עידן שבו ברור להם שאם נשלח למסע הסברה איזה נפגע פיגוע, אז בטוח כולם יהפכו ציוניים. רגשות ותגובות טבעיות, בעולם שבו רוב האנשים, בלי להבין, מאמינים יותר לרהוט, הרגוע והמסודר. צעקות גוועלד בכל פעם שאיזו עיתונאית זעירה מנבלת את הפה, באותו ווליום כמו כשעיתונאי/פוליטיקאי חשוב כותב דברי הסתה ברהיטות, רק גורמת למר ישראל-ישראלי להתעייף ולראות בדעתנים מן הימין חבורה חביבה של אנשים היסטריים. לכל תגובה רגשית יש מקום בחיים: יש מקום לבכי, יש מקום לצחוק, יש מקום ללעג ויש מקום לחסד: העניין הוא שמי שמפגין יותר מדי רגש מסויים, ביותר מדי מקרים, גורם לעצמו להראות כאדם לא אמין. וזו אחת הסיבות העיקריות שלמרות שרעיונות הימין מהזרם העיקרי בעתם "מדברים" לרוב הישראלים, רבים מאוד מהם אינם מסןגלים בפועל לתמוך בו. זה פרדוקס שמדהים אותי כל פעם מחדש: אדם מדבר ברוך מרזלית, אבל מצביע קדימה-עבודה.

.

תתפלא לשמוע כמה אנשים כלל לא מודעים או יודעים את מה שאני ואתה יודעים היום,ולפעמים אני נדהם מחוסר המודעות הזאת למרות שבגדול אני מסכים איתך שלא צריך להגזים בכל מקרה ובשום נושא ובפרט שהמסר הוא חשוב, אבל במקרה הנ"ל אני לא חושב שמגזימים בעניין וזה ממש לא מתקרב לקריאת "זאב" "זאב" אותה הבאת כמשל אלא יותר בכיוון של טיפה בים שטיפת המוח שרוב הציבור עובר השכם והערב, בקשר לסיפא של דבריך אתה צודק במאה אחוז,לדאבוני הרב.

אם אני צריך לתת סקירה של 30 דקות לכיתת תלמידים בני 10, אני לא ניגש כמו שהרבה חושבים, עם מין תוכנית ברורה של מה צריך להגיד, וכשהתוצאה תמיד היא נאום מתיש שגם מרדים חצי וגם נעצר בחצי הדרך (מחוסר זמן). כשאתה מדבר לקבוצת אנשים זה מדע שלם, גם אם לא מדוייק: יש לאנשים יכולת קשב די ידועה מראש, יש אלמנט של "כיוון לרף תחתון מסויים של הקבוצה היותר חלשה מבין אלה שעוד מבינים משהו, ובכלל... יש מה שנקרא "בילד-אפ" של סקירה/הרצאה: זה מה שמבדיל מרצה טוב ממרצה רע, וזה מה שמביא לכך שישנם חוקרים מוכשרים ומשכילים שאין להם קהל, בעוד שישנם אנשים שהם בעצם ממחזרי חומרים של אחרים, אבל יש להם עדר מאזינים.

אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא הצפה על פני השטח של כל נתון, כל סיפור, כל מקרה. הרעיון חיובי: אם משהו קרה ואני לא אספר עליו, אז אני מין סוג של שקרן, או רמאי קטן. זו תגובה רגשית שלא מתחשבת בדינמיקה של הבאת חומר שאמור להספג בתודעת השומעים. זה לא שונה מאשר דינמיקה של ראיון עבודה - ופה הרי איש לא יטען שמי שלא יושב וסוקר ביבשושיות כל מה שעשה מאז כיתה ו' הוא מועמד שאינו ישר. יש כללים מקובלים של מה אסור להשמיט, ומה מותר להשמיט ועדיין זה לא יחשב שקר. כש"אנחנו" תוקפים את השומע בצונאמי של פרטים וציטוטים, בלי להפריד את המןץ מהתבן, אנחנו אולי טופחים לעצמינו על השכם, אבל בפועל (תרצה או לא) נראים קצת לא בשליטה. אתה יודע מה? זה אפילו נכון לדינמיקה של דיון בקרב אנשים שמצויים בעמוק העניין הנידון: חשובה ההבדלה בין חשוב, ובין סטטיסטי. כאשר את ה-10 דקות חסד שיש לך לתפוש את תשומת הלב של השומע אתה "מבזבז" על הדוגמא האחרונה מבחינת סדר ההתרחשות, ולא בדוגמא החשובה מבין האחרונות, אתה מפסיד את השומע, ובאותה הזדמנות גם מהווה שופר של מישהו לא חשוב, לא מעניין ולא חכם בשום קנה מידה.

במצב הנוכחי, כאשר עולים עלינו מכל העברים דעתנים שמאלנים קיצוניים וחצופים, אין מקום להתייפחות רגשית, גם אם זו תגובה טבעית. ובכל מקרה אין את הפריווילגיה לתת פרסום חינם לעוד איזו שמאלנית אלמונית: אתה יודע כמה גדול הפה של השמאלן הקיצוני הממוצע? אם אתה נותן לו פתחון פה, או מחבר מגבר למיקרופון שלו, אתה עושה לו פרסומת חיובית. הוא לא צריך שימנעו ממנו ביקורת - הוא צריך שידאגו שקולו ישמע בתוך מקהלת הצווחות של 100 שמאלנים קיצוניים אחרים שלא אומרים שום דבר ששונה ממנו.

.

שלא מומלץ או רצוי לתת לכל מטומטמת במה לדבריה,אבל כאשר זה מוצג באתר או עיתון כמו מעריב לדעתי זה דבר חשוב מאין כמוהו לתת איזון לדעות הנגדיות המועלות שם מידי פעם ובכל אופן כאשר הבאתי את המאמר הנ"ל הבאתי אותו בגלל כלל הדברים הכתובים בו שלא מצומצם לנושא שאני ואתה כותבים עליו כרגע, שהוא לדעתי די שולי בנושא המאמר אותו הבאתי(פרט לכותרת כמובן)

יש משהו שנראה שאתה לא מבין. אותו אחד שמרסס משהו מתחת לגשר - זוכה היום לתקשורת מפרגנת, היא עושה סובלימציה של דבריו, מציגה אותם באור חיובי - אבל יותר מכל - חושפת , חושפת חושפת. מכיוון שהקהל שעשוי/עלול להיות מושפע מהחשיפה הוא בדיוק הקהל שקורא את המקורות בהם המזבלה נחשפת כמחסן של בושם - אין להם שום בעייה של חשיפה.

הסכנה נמצאת דווקא בדברים המתקיימים במחשכים. ראה למשל את הקרן החדשה לישראל. היא קיימת כבר למעלה מעשור ובכל זאת , לא שמענו עליה, לא הכרנו אותה והיא פעלה - שלחה משפטנים להתמחות בחו"ל ב"זכויות אדם" מוהשתילה אותם במנגנוני המדינה, העבירה קרקע לערבים, סייעה ליצור לישראל תדמית איומה בחו"ל ועוד ועוד. דווקא אור השמש מפחיד אותם, לא סתם בלוגים נמחקים, דווקא הציבור הכללי - שלא קורא את הזבל שלהם בדרך כלל - קורא אותו ונדהם - לאיזה תהום מוסרית יכולים אנשים להגיע מתוך שנאה עצמית ובצע כסף. כך קל יותר להפוך אנשים נתעבים (אבל באמת נתעבים) למוקצים מבחינה חברתית. כך מגלים יהודים אוסטרלים שגברת נעמי היא לא דודה חביבה שבאה להרצות להם על זכויות אזרח וזורקים אותה מכל המדרגות.

לא, לא כל דבר ראוי לחשיפה, אבל כתבת בעיתון, ולו זוטרה ודעותיה נגד המדינה שבה היא גדלה - הם פרט אחד שמצטרף לתמונה כוללת שמאפשרת גם לאנשים שאינם מודעים לגזור את המסקנות הנדרשות. אותה כתבת צעירה, תהיה מחר מאיה בנגל החדשה ותזכה למנה של מכובדות - את זה יש חובה למנוע או לפחות לפגוע בתדמיתה הציבורית..

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

המרסס "שלי" זוכה לגרם חשיפה מהתקושרת העויינת, ועוד קילו חשיפה "ממך".

והקרן החדשה לא נחשפה כי הימין המתון עבד לפי השיטה שאתה באופן לא מודע מקדם: ירי מהמותן, אמוציות, צעקות בטונים גבוהים על כל דבר, קטן כגדול. חשיפת הקרן החדשה (שהמיליה המצומצם הישראלי שלי, והיותר רחב האמריקאי, "זכו" לשמוע על מעלליה מפרי הכתיבה שלי כבר לפני 3-4 שנים לפחות, כולל הסבר רהוט לאמריקאי התמים שמדובר על ארגון חתרנות פוליטית מאותו הסוג שה CIA היה מפעיל בדרום אמריקה, ולצורך זה אפילו עברתי "השתלמות" אצל כמה מכרים מיוצאי היבשת ההיא בענייני ארגנטינה וצ'ילה בשנות ה-70) באה ביום שבו את המושכות לקחו אנשים פחות רגשיים, ויותר מדעיים. כמובן שעל הגל הזה עכשיו רוכבים כולם, וכבר כתבתי שהם גורמים נזק ומקטינים את ההצלחה. אם לפני 3-4 חודשים האמריקאי הדעתן שמתעניין בישראל דיבר על ה"קרן לישראל חדשה" די בחשש, כמו על חבר לגולף שנעצר על אונס קטינים, עכשיו שוקם חלקית מעמדה ותודות לקרנבל הלא מידתי סביבה (או יותר נכון מה שנקרא "צודק, אבל לא חכם") מעמד הקרן, וארגונים דומים, עובר אבולוציה, הם "יוצאים מהארון", ולדעתי בתוך משהו כמו חצי שנה הם יחזרו להשפיע במלוא המרץ, רק הפעם בלי בושה.

ואגב: אני, ללא שמץ עלבון או פגיעה באגו, ממש לא חושב שאני משכנע מישהו במה שאני אומר. מבחינתי חוסר המידתיות בקרב הימין הדעתני היא תכונה מוטבעת חזק מכדי להפטר ממנה. זה כמו עם אחי שכל פעם שמסתבך בתגרה אני מוכיח לו שיש לו יותר ויותר רק מה להפסיד, הוא אומר לי שאני צורק, ובעוד חודש אני שוב שומע שהוא הסתבך, והפעם היה עוד יותר קרוב להסתבכות בלתי הפיכה.

.

כל המתלהמים בערך בארץ הזו צריכים לשלם להיטלר לדעתי.