פרשת "במדבר"

חג השבועות נקרא חג מתן תורה, לפי שביום זה, ו' סיון, עם ישראל קבלו את התורה בהר סיני לאחר שלשת ימי הגבלה במעמד אדיר, כמו שנאמר (שמות יט) "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה, והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאוד, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק".
אנו אומרים בכל בוקר את ברכות התורה, ומברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לו את תורתו". ולכאורה, ברכה זו סותרת את דברי רבותינו במדרש, שכן בברכה אנו אומרים "אשר בחר בנו", ואילו רבותינועל הפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", דרשו, שהקדוש ברוך הוא בא לבני ישמעאל ואמר להם, רצונכם לקבל את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לו אין אנו רוצים! הלך לבני אדום, אמר להם, רצונכם לקבל את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם לא תנאף, אמרו אין אנו רוצים! עד שבא לבני ישראל ושאל אותם, האם רוצים אתם לקבל את התורה, ואמרו "נעשה ונשמע".


נמצא אם כן לפי דברי המדרש, שמלכתחילה הוצעה התורה לגויים, ורק אחרי שהם לא רצו לקבל את התורה, רק אז הוצעה התורה לעם ישראל. אם כן נשאלת השאלה, איך אנו אומרים שה' בחר בנו, והרי איזו מין בחירה זו, כשהדבר נבחר מחוסר ברירה, כשאף אומה לא רצתה לקבל את התורה, ורק ישראל הסכימו, אין זו בחירה כלל, והרי הדבר דומה לבחור שהציעו לו כמה בנות לכלה, אף אחת לא רצתה בו חוץ מאחת, והוא הולך ומכריז שהוא בחר אותה מתוך מבחר הצעות שהיו לו, כאשר למעשה רק היא הייתה זו שרצתה בו?


כדי להבין זאת, נקדים מעשה בסוחר בדים ראשי, שהיה בעיר הגדולה, ורכש לעצמו שם טוב, וכל סוחרי העיר הקטנים היו רוכשים אצלו את הבדים לחנויות הקטנות שלהם. הוא עצמו היה רוכש את מבחר הבדים החדשני ביותר שיש, על ידי ספק ראשי מחו"ל, שהיה מגיע אליו ראשון, מוכר לו את הסחורה הטובה והחדישה ביותר, ורק אחר כך היה פונה לסוחרים אחרים, כך שכולם ידעו כי הסחורה הטובה והחדישה ביותר נמצאת רק אצלו. לימים החל סוחר הבדים הראשי לזלזל בספק הבדים מחו"ל, והחל לשלם לו בתשלומים ולא במזומן כפי שנהג עד כה, עד שהספק הראשי החליט לעבור לסוחר אחר ולהפסיק לתת את מיטב הסחורה לסוחר זה אליו היה רגיל למכור מימים ימימה. אלא שהתקשרות רבת שנים אי אפשר למחוק במחי יד, והספק הראשי מחו"ל חיפש עצה, היאך יוכל לעבור לסוחר אחר בצורה עדינה, מבלי לפגוע ישירות בסוחר הראשון, עד שעלה בראשו רעיון, לפיו, בשנה הבאה, הוא לא יראה לסוחר את הסחורה החדשה, אלא רק סחורה משנה קודמת ובדים סוג ב', כך שייווצר מצב שהסוחר עצמו ירד ממנו ולא ירצה מיוזמתו לקנות אצלו. אמר ועשה, ואכן בשנה הבאה כשהגיע לסוחר הראשי, הביא אתו לפגישה רק סחורה מדגמים ישנים וסוג ב', ראה זאת הסוחר, וסירב לקנות סחורה ישנה וסוג ב', מיד פנה הספק הראשי לסוחר אחר חדש, ושם הציג בפניו את כל הסחורה החדשה וסחורה סוג א', כשהסוחר החדש קופץ על המציאה וקונה את כל הסחורה, כשהוא יודע את הרווחים הרבים המחכים לו.
לאור הדברים נוכל לתרץ את השאלה ששאלנו, נכון הדבר שבאמת הקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים ורצה רק אותנו, כמו שאנו אומרים בתפילה "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות", אלא שבכדי שלא יהיה פתחון פה לגויים "למה לא אנחנו"? הלך הקדוש ברוך הוא לגויים ושאל אותם אם רצונם לקבל את התורה, וכשהם בקשו לדעת מה כתוב בה, יכול היה ה' יתברך להוציא להם סחורה סוג א', ולהראות להם את המצוות הנחמדות אפילו בעיני הטפשים, כגון שבת, פסח, סוכות, שבהם אוכלים שותים ושמחים, שאז היה סיכוי שגם הגויים היו רוצים לקבל תורה. במקום זאת הראה להם סחורה כביכול סוג ב', לא תגנוב, לא תגזול, כשמראש ברור היה שאת זה הם לא יקבלו, ומיד כשהושגה המטרה, יצא לעם ישראל, שאמרו מיד נעשה ונשמע, וזהו שנאמר בתהילים "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". ולכן חובה עלינו לברך יום יום בשמחה - "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכינו". יהי רצון שנזכה לכתרה של תורה, ולראות בנים ובני בנים עוסקים בה ומקיימים את מצותיה. אמן.

שבת שלום

השבת, נקרא על מצות פסח שני, דהיינו אדם, שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא יכול היה להקריב את קרבן הפסח במועד הראשון, ביום י"ד ניסן, התורה נותנת לו הזדמנות לעשות פסח שני, ביום י"ד אייר, להקריב קרבן פסח "על מצות ומרורים יאכלוהו"

והשאלה נשאלת, מדוע דווקא בחג הפסח ניתנה הזדמנות נוספת לעשות את החג למי שלא יכול היה לעשותו בפעם הראשונה, מה שלא ראינו בשום חג אחר, לא בסוכות ולא בשבועות ולא בראש השנה, מה מיוחד בחג הפסח שניתן לו פסח שני?

בכדי להבין זאת, נקדים את מה שקדם לציווי של פסח שני. בפרק ט' פסוק ו' נאמר, 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?'

ומבואר אם כן, שהציווי לפסח שני נאמר בתגובה לבקשת עם ישראל 'למה נגרע', מה שלא היה בחגים אחרים, ולפיכך דווקא בחג זה ניתנה הזדמנות שנייה. וכדי להבין זאת היטב, נקדים ונאמר, כי המדד לבדוק יהודי המקיים מצוות, אם עושה זאת בעל כורחו ובלית ברירה מפחד מעונש, או שעושה זאת מאהבת המצוות, היא לראות את תגובתו במקרה של פטור מהמצווה, כגון מחמת חולי, או מצב מסוים שהאדם פטור מהמצווה, במקרה כזה, האם אז הוא שמח ואומר "ברוך שפטרני", או שהוא בצער ואומר, "אמנם פטור אני, אך צר לי מאוד שאיני יכול לקיים את המצווה, ומחכה לרגע שאוכל לקיים את המצווה". דוגמא לכך מצינו בתלמוד (במסכת ע"ז דף ג'), באו הגויים לה' ואמרו, תן לנו מצוות ונקיימן, אמר להם הקדוש ברוך הוא, מצווה קלה יש לי, וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, מיד הלכו ועשו כל אחד סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה, ונעשה חם מאוד, ואז כל אחד מהם קם ובועט בסוכתו, וחוזר לביתו, שואלת הגמרא, הרי מצטער פטור מהסוכה, אם כן מה הטענה על הגויים? עונה הגמרא, אומנם מצטער פטור, אז יצא מהסוכה, אך מדוע לבעוט בסוכה? אם בעטו בסוכה, סימן הדבר שמראש עשו זאת בעל כרחם ולא מרצון! ולכן ברגע שיש מצב של פטור, מיד בועטים ושמחים להיפטר מהדבר. ועל זה נאמר "הוכיח סופו על תחילתו", לעומת זאת, עם ישראל שהיו טמאים או רחוקים בזמן פסח ראשון, הרי שהיו פטורים מעשיית הפסח, ועל פי דין יכלו לומר ברוך שפטרני, וילכו לביתם לחיים טובים ולשלום, אך לא כך היה, אלא נגשו למשה רבנו, ואמרו למה נגרע לבלתי נקריב קרבן ה' במועדו? אנו לא שמחים במה שאנו פטורים, אלא אדרבא, אנו רוצים בכל זאת לקיים את רצון ה', ולכן כיון שגילו דעתם שרצונם בכל זאת בקיום המצווה, וזה נעשה רק בחג הפסח, זכו שניתנה להם הזדמנות נוספת לקיום המצווה, בתאריך אחר, מה שלא היה בשום חג אחר.

דבר זה מלמדנו מוסר השכל לכל אחד ואחר מאיתנו הרוצה לדעת מה מצבו בקיום המצוות, האם עושה זאת מאהבת ה' יתברך וכדברי הפסוק 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם', או שקיום המצוות אצלו הוא בבחינת "אין ברירה" או סתם מעשה שגרתי, וכדברי הנביא ישעיה בפרק כ"ט פסוק ג', "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה", שפירושו קיום המצוות מתוך הרגל שבשגרה, או מתוך לחץ חברתי, ללא כוונה או התבוננות בקיום המצוות ועשייתן מאהבת ה' יתברך, הרי שהמדד לזה הוא מהי הרגשתו של האדם במקרה והוא פטור מהמצוות כדת וכדין, כגון שהוא חולה, או במצב מסוים שההלכה פוטרת אותו מקיום המצוות, האם הוא שמח בזה, ואם כן מוטלת עליו החובה להתחזק ביראת שמים, או שמא מרגיש צביטה בלב, ואומר, אוי לי שאיני יכול כרגע לעשות את רצון ה', הרי שאז מצב יראת ה' שלו טובה.
יהי רצון שנזכה להתבונן היטב בדברים אלו,ונעבוד את ה' בשחה ובטוב לבב, אמן,קרדיט לאתר הלכה היומית

שבת שלום

אכן - חודש אייר הוא חודש שבו אם עם ישראל יוזם הוא מצליח.
ניתן לראות זאת בשלושה חגים החלים בחודש זה:
1. יום העצמאות
2. פסח שני
3. יום ירושלים.

כל החגים הנ"ל נחגגים כתוצאה ממהלך יזום של עם ישראל.

www.meirtv.co.il

בסוף הפרשה, אנו קוראים על מצוות ציצית, וכך נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית, וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם".

על פסוק זה יש לשאול, מדוע נאמר קודם "לבבכם"ואחר כך" עיניכם", הרי בפועל קודם כל העיניים רואות, ורק אחר כך הלב חומד, ואם כן התורה הייתה צריכה לכתוב, "ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם?
בכדי לישב זאת, נקדים במעשה שהיה בארצות הברית, בניצול שואה שחדל לשמור תורה ומצוות, לימים פגש אותו ראש ישיבת בריסק, ושאל אותו, אתה שגדלת כשומר תורה ומצוות, מדוע חדלת לעשות כן? בכה האיש ואמר, כי לאור מקרה שראה במחנה בשואה, החליט להפסיק לשמור מצוות. וסיפר לרב כי במחנה היו אלפי איש שחיו ברעב גדול ובעבודה קשה מעלות השחר עד הלילה, לימים הגיע יהודי חדש למחנה, ובידו סידור תפילה קטן, מיד נוצר תור ענק של כל תושבי המחנה לראות את הסידור ולקרוא ממנו קטעי תפילה. אך לתדהמתי ביקש הנ"ל מכל אחד שרצה להתפלל מהסידור, חצי ממנת הלחם הזעומה שקיבל לאותו יום. ואכן כך היה, כל אחד שבא להתפלל,

נתן חצי ממנת לחמו היומית הזעומה, ורק לאחר מכן הורשה להתפלל מהסידור. ראיתי זאת והזדעזעתי, מספר אותו אדם לרב מבריסק, ומאותו יום החלטתי להפסיק לשמור מצוות, שהרי היאך מסוגל אדם לנצל אנשים מסכנים וחסרי ישע, לקחת את מעט פת לחמם עבור תפילה בסדור? ואז אמרתי לעצמי, אם זאת הדת, איני מעוניין בה!, שמע זאת הרב מבריסק, ואמר לאותו אדם, מדוע אתה רואה בעיניך רק את אותו האדם היחידי שעשה זאת וממנו אתה מסיק מסקנות ארוכות טווח, ואינך רואה באותו מעמד את מאות האנשים שעמדו בתור והיו מוכנים לתת את פת לחמם העלובה עבור תפילה באותו סידור ישן? את זה עליך לראות, ומהם עליך ללמוד את המסירות נפש לתורה ולתפילה בכל מצב ובכל גיל! שמע זאת אותו אדם פרץ בבכי וחזר בו.
ממעשה זה למדנו כי שני אנשים יכולים לראות את אותו הדבר, אך כל אחד יראה זאת במבט שונה לפי נטיות לבו, וכמשפט הרווח בלשון העם, אפשר לראות חצי כוס מים, אחד יראה את חצי הכוס המלאה ואחד יראה את חצי הכוס הריקה. הכל תלוי באופיו ונטיית לבו של הרואה.

לאור הדברים נבין את דברי הפסוק, ולא תתורו אחרי לבבכם, ורק אחר כך אחרי עיניכם, שהרי לפי דברינו, נטיית הלב גורמת לאדם להחליט מה הוא רואה, טוב או רע, ועל כך מזהירה התורה, אל תיתן ללבך להטותך לרעה, ואז בכל מה שתראה תסביר זאת רק במבט שלילי, אלא למד מוסר, עבוד על מידותיך, הרחק מחברה רעה, הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, קבע עתים לתורה, קיים מצוות ה', ואז נזכה לפסוק "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם", וממילא, בכל מראה עינים, נזכה רק למבט חיובי של קדושה ומעשים טובים. אמן.

שבת שלום,קרדיט לאתר הלכה היומית

השבת נקרא על קורח, דתן ואבירם, ואון בן פלת, שעמדו יחד, עם מאתיים וחמשים איש נשיאי עדה, קריאי מועד אנשי שם, שנקהלו על משה ואהרן בקריאה: "כל העדה כולם קדושים! ומדוע תתנשאו על קהל ה?". משה נבהל ונופל על פניו, דתן ואבירם עונים בחוצפה למשה, משה קם והולך לביתם של דתן ואבירם ואתו כל זקני ישראל, ומשה מכריז הכרזה דרמטית, "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'". ואז העם רואה מחזה מזעזע ביותר, "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל, וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת.


אנו רואים את העונש החמור שניתן על המחלוקת בעם ישראל. קורח ועדתו נבלעו באדמה חיים, הם ומשפחותם, עם בתיהם ורכושם, ומאתיים וחמישים איש מקריבי הקטורת נשרפו חיים.


אך אם נתבונן היטב נראה, כי בתחילת הפרשה, בין מובילי המחלוקת, היה גם און בן פלת, ואילו בהמשך הפרשה הוא נעלם. רק קורח, דתן ואבירם היו בפרשה, וקיבלו את העונש. והשאלה נשאלת, לאן נעלם און בן פלת?


במדרש תנחומא על הפרשה, (פרק י') נאמר: "חכמת נשים בנתה ביתה ואוולת בידה תיהרסנה", אמר רב, חכמת נשים בנתה ביתה, זוהי אשתו של און בן פלת, כשחזר און מהאסיפה הראשונה של קורח ועדתו סיפר לה כי הוא חבר בכיר בוועדה למינוי קורח, וכי בתכניתם להוריד את אהרון הכהן ולמנות את קורח,, וכי עוד מעט, הוא יוזמן, לאסיפה שנייה. אמרה לו אשתו, מה לך ולזה? הרי אם אהרון יהיה כהן אתה תישאר תלמיד, ואם קורח יהיה כהן אתה תישאר תלמיד, אם כן, מה לך ולמחלוקת זו? אמר לה, אבל הבטחתי להם שאבוא לאסיפה הבאה, אמרה לו אשתו, שמע בקולי ואני אציל אותך, מיד נתנה לו לשתות יין ישן חזק, עד שנפלה עליו שינה, ושמה אותו לישון, אחר כך, סתרה את שערותיה וישבה בפתח ביתה, כך שכל מי שהגיע לביתו של און להזמינו, מיד שב על עקבותיו, (שכן אשתו ישבה שם בגלוי שיער), עד שהחליטו לוותר עליו. בינתיים, פתחה האדמה את פיה ונבלעו כולם באדמה, ואון בן פלת ניצל בזכות אשתו.ללמדנו, כי במחלוקת צריך זהירות יתירה, והחכם נזהר שלא להיכנס בכלל למחלוקת, ולא יאמר אדם, חכם ככל שיהיה, אני אכנס למחלוקת ואדע להיזהר ולצאת מזה בזמן, דבר זה לא יעמוד במבחן המציאות, וברור הוא שכל מי שנכנס לוויכוחים ומחלוקת לא ינקה, ומובטח לו שינזק, אבל החכם עיניו בראשו, שומר על עצמו ונזהר שלא להיכנס בכלל למחלוקת.


מסופר, על עגלון בעיר קטנה ברוסיה, שהיה העגלון היחיד בעיר, וכל הנסיעות או ההובלות שהיו לאנשי העיר היו נעשות דרכו, עגלון זה היה חרוץ, ועבד מבוקר עד ערב, וכולם היו מרוצים. לימים, הגיע עגלון חדש צעיר לימים לעיר, והחל אף הוא לעבוד בנסיעות והובלות, דבר שבא על חשבונו של העגלון הוותיק,


כעס העגלון הוותיק, וקרא את העגלון החדש אליו, והתרעם בפניו כי הוא גוזל את פרנסתו, לעומתו טען העגלון הצעיר, כי עבודה רבה יש בעיר, ולשניהם יש מקום לפרנסה בעבודה בעיר הזו. ישבו והתווכחו עד שהגיעו להסכמה, כי העגלון הוותיק ישאל את העגלון הצעיר שאלה בהלכות עגלונים, והיה אם ידע לענות, ישאר בעיר, ואם לא ידע לענות, יצטרך לעזוב את העיר. הסכים העגלון הצעיר, ומיד הקשיב לשאלה, הרצינו פניו של העגלון הוותיק, ופנה בשאלה לעמיתו, אמור לי! מה תעשה אם אתה מסיע בעגלה משפחה גדולה עם הרבה מזוודות וחבילות, וביום חורפי נכנסת בטעות, לדרך שיש בה בוץ רב, והסוסים ואופני העגלה נתקעו בבוץ ולא מצליחים לצאת, מה תעשה? מיד ענה העגלון, אכה את הסוסים חזק בשוט, עד שיתאמצו ויצאו מהבוץ! אמר לו העגלון הוותיק, הכית, ולא עזר, מה תעשה עוד? ענה הצעיר, אוריד את המזוודות והחבילות, ולעגלה יהיה יותר קל להיחלץ. אמר לו הוותיק, עשית זאת ולא עזר מה תעשה אז? מיד ענה הצעיר, אוריד את כל הנוסעים ואבקש מהם לדחוף את העגלה. אמר לו העגלון הוותיק, עשית זאת ולא עזר, מה עוד תעשה? נבוך העגלון הצעיר ואמר, יותר, אין לי מה לעשות! והסכים לעזוב את העיר, אך בטרם יעשה זאת, דרש לדעת מהעגלון הוותיק, מה באמת עושים במקרה כזה, מיד ענה לו העגלון הוותיק, "עגלון חכם לא נכנס לבוץ".
אף אנו, נלמד מוסר השכל ממעשה זה ונאמר "אדם חכם לא נכנס למחלוקת". אבל טיפש שלא שם לבו לזאת ונכנס למחלוקת, ספק רב אם יצליח לצאת ממנו, ואף אם בסופו של דבר יצא ממנו, הרי שיצא ממחלוקת זו בשן ועין. ישמע חכם ויוסף לקח, אמן,קרדיט לאתר הלכה היומית

שבת שלום

השבת נקרא על הגזירה הקשה שנגזרה על משה רבינו שלא להיכנס לארץ, ראשיתו של דבר, כשבני ישראל הגיעו לקדש, ושם מתה מרים ונקברה שם, העם היה צמא למים, אך לא היה שם מים והעם החל לריב עם משה ואהרון, וכלשון הפסוק, "למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו? ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה?, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות!” ואז הקדוש ברוך הוא פונה למשה, ואומר לו: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם". משה רבנו ואהרון הכהן אוספים את עם ישראל וכדברי הפסוק "וירם משה את ידו ויך את הסלע פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם", על מעשה זה , הקדוש ברוך הוא אומר למשה ואהרון, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם!".
מסביר רש"י בפסוק י"ב, חטאם של משה ואהרון היה בזה, שהקדוש ברוך הוא בקש מהם לדבר אל הסלע, ואילו הם הכו את הסלע, ומשמעות הדבר, שיכלו יותר לקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, שאילו היו מדברים אל הסלע, והיה מוציא מים, היה מתקדש שמו של ה' בעולם על ידי זה שהיו בני ישראל אומרים, ומה סלע זה שאינו מדבר ולא שומע, מקיים ציוויו של ה', קל וחומר אנחנו. ולכן נענשו משה ואהרון לא להיכנס לארץ ישראל.
והשאלה נשאלת, מדוע נענשו משה ואהרון על כך בעונש כזה חמור?, הרי גם להכות סלע באמצע המדבר היבש והשומם, ולהוציא ממנו מים לעיני העם, גם זה לכשעצמו הוא נס גדול וקידוש שם שמים, שהרי כולם נוכחו לדעת כי הקדוש ברוך הוא, הוא המוציא מים מן החלמיש במדבר, אם כן מה בכך שהכו את הסלע ולא דברו אל הסלע, ומדוע נענשו על כך בחומרה רבה?

יסוד גדול למדה אותנו התורה בפרשה זו, כי אינו דומה חסרון שלמות המעשה בדברים רוחניים, לחסרון המעשה בדברים גשמיים, דהיינו, אם למשל אדם מבקש מחברו שיבנה לו קיר שלם, והוא בנה לו רק חצי קיר, הרי שלפחות חצי קיר יש בידו, ועליו להודות לחברו על כך, אבל בדברים רוחניים חסרון שלימות המעשה הנדרש מהווה פגם במעשה עצמו גם במה שנעשה, כי בדברים רוחניים נדרש מהאדם לעשות את כל יכולתו שהרי נאמר: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", עם ישראל מצווים לקיים את מצוות ה' בשלמות, בכל מכל כל. וכל חיסרון בשלמות המעשה הנדרש מהאדם, הוא פגם מהותי בעשיית המצווה, שהרי כלל נאמר ברוחניות "המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי", ולכן אצל משה ואהרון, הגם שבהוצאת מים על ידי הכאת הסלע באמצע המדבר ישנו נס גדול, מכל מקום אם היו מדברים אל הסלע כמו שהקדוש ברוך הוא ציוה אותם, והיה יוצא מים מדיבור בלבד, היה הנס גדול יותר וקידוש שם שמים בעולם היה מרובה יותר, הרי שבחסרון שלימות המעשה בנס היה פגם גדול, ולפי דרגתם של משה ואהרון, נענשו אף בעונש חמור.
דבר זה מלמד אותנו, עד כמה מוטלת עלינו החובה להיזהר בקיום המצוות בזהירות יתירה, לא רק בכמות אלא גם באיכות, לקיים את המצוות כפי הנדרש בהלכה, בשלמות המעשה, כגון תפילה שתהיה בזמן הנכון, במקום הנכון, בציבור, ובכוונה הראויה, בשימת לב לפני מי אתה עומד, וכן בכל מצווה ומצווה, שהרי למדנו חיסרון בשלמות המעשה פוגם בעצם קיום המצווה.

כך הסבירו חז"ל את הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ודרשו חז"ל "בשמים- ממעל"- בכל דבר רוחני תשאף ליותר מקסימום האפשרי, אבל "בארץ, מתחת", בדברים גשמיים תסתפק במועט. משל לעשיר גדול שהיה לו ארמון מפואר, בו היתה קומת גג עם מדרגות של עץ שהיו מובילות לגג, לימים רצה העשיר שלא יעלו לגג, ובקש ממשרתו הנאמן שיסיר את מדרגות העץ, הלך העבד לעשות את רצון העשיר, ועלה מדרגה לאחוריו כשגבו לגג, והסיר את המדרגה שמתחתיו, ושוב עלה מדרגה והוריד את זו שנשארה, כך עשה בכולן, עד שהגיע לגג והמדרגות הוסרו, אך כשרצה לרדת לא יכול היה, שהרי כבר לא נשארו לו מדרגות שיוכל לרדת, החל זועק לעזרה, בא בעל הבית ואמר לו, לא כך עושים, אלא עולים למעלה ומתחילים משם להוריד את המדרגות, ומורידים מדרגה מדרגה עד שנשארים למטה. שמע זאת המשרת ושמר עצה זו לעצמו, לימים היה לעשיר בור עמוק בחצר עם מדרגות ובקש ממשרתו להוריד את המדרגות, זכר המשרת את העצה שניתנה לו אז, והחליט ליישמה, עלה למעלה והוריד מדרגה מדרגה עד שנשאר למטה, ושוב החל זועק לעזרה, בא בעל הבית ואמר לו המשרת, עשיתי מה שאמרת לי בפעם שעברה והנה אנכי שוב בצרה!, חייך העשיר ואמר לו, דע תמיד היכן הוא העיקר והיכן הוא הטפל, כשאתה רוצה להישאר למטה והוא העיקר, התחל מלמעלה למטה, אך כאשר העיקר נמצא למעלה עליך להתחיל מלמטה למעלה .


אף אנו נלמד, בדברים גשמיים, בממון אוכל והנאות עולם הזה, נסתפק במועט, אך בדברים רוחניים מצוות ומעשים טובים, נדע "שהמינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי". אמן,קרדיט לאתר הלכה היומית

השבת נקרא על הבאתו של בלעם על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל, וכדברי הפסוק: "לכה נא ארה (תקלל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי, את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר". בסופו של דבר, בלעם מברך את ישראל, עד שבלק אומר לו: "לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים".


רבותינו דרשו על בלעם (במסכת אבות פ"), כל מי שיש בו עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה, הרי הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. וכן הביא רש"י את המדרש על הפסוק (פרק כ"ב פסוק י"ח ) "אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה'". מכאן למדנו, שהייתה לו נפש רחבה, וחומד ממון של אחרים, אמר, ראוי ליתן לי כל כסף וזהב שלו!


ולכאורה יש לשאול על כך מן המשנה במסכת אבות (פרק שישי משנה ט): אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ואמר לי אדם אחד, רצונך רבי שתדור עמנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? ואמרתי לו, אפילו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, שנאמר, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. והרי גם ר' יוסי הזכיר כל כסף וזהב שבעולם, ואותו לא דרשו רבותינו "שיש לו נפש רחבה", ואדרבה, דרשו אותו לשבח, וצריך להבין מה ההבדל בניהם, הרי שניהם הזכירו כסף וזהב, מדוע את בלעם דרשו לגנאי ואת ר' יוסי לשבח?


התשובה לכך פשוטה ביותר, אצל ר' יוסי היה זה כתשובה לשאלה ששאל אותו אותו האדם. הוא הציע לו כסף וזהב, ועל כך ענה לו ר' יוסי, לכן נדרש לשבח. מה שאין כן אצל בלעם, שם הוא היה הראשון שהזכיר כסף וזהב, הוא דרש זאת ראשון, ובכך הראה לכל כי זו מהותו, זהו רצונו, ונפשו היא החומדת את מלוא כסף וזהב שבבית. בלק בא ללמדנו, בדבורו של אדם ניכר מה מעניין אותו, ומהי מהותו, ולכן נדרש לגנאי.


מעשה שהיה בזמן שלמה המלך, בשלשה שותפים ששמו את כל כספם במקום מסתור, שרק הם ידעו את מקומו, לימים נגנב המטמון וכל אחד חשד בחברו ולא ידעו מי הוא הגנב, באו לשלמה המלך שיגלה זאת, שמע זאת שלמה המלך ואמר להם, בטרם אשפוט, רצוני להתייעץ עימכם במעשה שקרה, היו נער ונערה שכנים שנשבעו להינשא זה לזו, לימים נפרדו דרכיהם, והנערה הכירה בחור וחפצה הייתה להינשא לו, אך זכרה את שבועתה לנער שהיה השכן שלה, לקחה מאה זהובים, ויצאה לדרך ארוכה, לבקש את רשותו להנשא לאדם אחר. הלכה מהלך שני ימים, כשבדרכה היא חוצה יער עבות, עד שהגיעה למקום מושבו של הנער. בקשה את רשותו להינשא לאחר, ונתנה לו כפיצוי את הזהב שהביאה. שמע זאת הנער, התרגש, ואישר לה מיד להינשא לבחיר ליבה החדש, ואף ויתר לה על הזהב שהביאה לו. שמחה הנערה, והחלה עושה את דרכה חזרה לביתה, כשלפתע באמצע היער, עצר אותה שודד זקן, ובקש את הזהב שעליה, בכתה הנערה, ובדמעות ספרה לו, כי אפילו הבחור ויתר לה, וכי זקוקה מאוד לכסף זה עבור נישואיה. נכמרו רחמיו של השודד הזקן, ושחרר אותה עם הזהב.


כל זאת סיפר שלמה המלך לשלושת השותפים, ושאל אותם, אמרו לי, מי מבין השלשה ראוי להערכה מרבית? האם הנערה שזכרה את שבועתה והלכה לבקש את רשותו של הבחור, או שמא הנער ראוי להערכה שהסכים לוותר על השבועה והרשה לה להינשא לאחר, או שמא השודד הזקן הוא הראוי להערכה שויתר לנערה על הזהב שברשותה? קם השותף הראשון ואמר, לדעתי הנערה ראויה להערכה מרבית, שזכרה את שבועתה והלכה לבקש רשות. לעומתו קם השותף השני ואמר, לדעתי הבחור ראוי להערכה, שויתר לה, והרשה לה להינשא לבחיר ליבה החדש. והשותף השלישי אמר, לדעתי השודד הזקן הוא הראוי להערכה מרבית, שהרי ויתר על הזהב שיכל לשדוד בקלות. מיד קם שלמה המלך ואמר לשותף השלישי, אתה הגנב! אם אתה טוען שהשודד שויתר על הכסף הוא ראוי להערכה, סימן שחומד ממון אתה ופיך הכשילך!


דבר גדול למדנו ממעשה זה והוא, כי אדם ניכר בדבורו, ודבורו של אדם מראה מה מעניין מאותו, ומה חשוב לו, ומהי מהותו, וזהו בלעם שדבורו נסב רק על כסף וזהב ולכן נחשב כבעל נפש רחבה.


נשתדל כולנו שעיקר חפצנו ושאיפתנו יהיו בעסק התורה והמצוות, וכדברי דוד המלך בתהילים, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמן.

שבת שלום

השבת נקרא על פינחס בן אלעזר, שהכה את זמרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור, בתו של מלך מדיין, שחטאו יחד, ובזכותו נעצרה המגיפה בה מתו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, לאחר המגיפה ה' מצווה את משה רבנו לספור את עם ישראל, כל שבט בפני עצמו, כשבסופו של דבר, מספר העם היה, שש מאות אלף שבע מאות ושלושים.
בפירוט שהתורה כותבת במניין השבטים, אנו רואים דבר מעניין, לבנימין היו עשרה בנים, כפי שנאמר בספר בראשית (פרק מ"ו פסוק כ"א) בני בנימין, בלע, ובכר, ואשבל, גרא, ונעמן, אחי,וראש, מופים, וחופים, וארד. לעומת זאת, לדן, היה רק בן אחד, ששמו היה "חושים" כמופיע בבראשית (פרק מ"ו פסוק כ"ג).

לעומת זאת, בפרשה שלנו בסיכום המניין של השבטים, אנו רואים שלשבט בנימין היו 54.600 נפש, ואילו לשבט דן היו 64.400 נפש, הרי בפנינו, אף שלדן היה רק בן יחיד, ואילו לבנימין היו עשרה ילדים, בסופו של דבר, לדן היו בשבט 64.400 נפש, ואילו לבנימין היו בשבט רק 54.600 נפש. ללמדנו, שהברכה השרויה על האדם ובני ביתו, אינה תלויה במציאות הנראית לעין, אלא אך ורק בידי שמים, יכול אדם להיות עם ילד אחד, כמו דן, והברכה תשרה במעונו, לעומת אדם שיהיו לו עשרה ילדים כמו בנימין, ויזכה לברכה קטנה יותר. גם בפרנסה הדבר כן, אין הברכה השרויה בביתו של האדם תלויה בסכום המשכורת נטו הנכנסת לחשבון הבנק, אלא בברכה שהקדוש ברוך הוא נותן בביתו, יכול אדם להרוויח משכורת הנמוכה בהרבה מחברו, אך אצלו תשרה ברכת ה', ויהיה שמח בחלקו, יותר מחברו שמרוויח יותר, אך אין הברכה שרויה בביתו ואין הוא שמח בחלקו.

על זה נאמר "ברכת ה' היא תעשיר". (משלי פרק כ"ב). ועלינו לחנך עצמנו לכך, כי סוד ההצלחה והברכה של האדם לא תלויה בכוחו, אלא אך ורק בברכת ה' המלווה אותו, ולכן עלינו להתפלל לברכת ה' עלינו, ולא רק לעושר וכבוד בלבד, שהרי בלי ברכת ה' עלינו, אין זה שווה כלום, שכן מה שווה עושר רב ללא שלווה או בריאות טובה? וכפי שאמר שלמה המלך (משלי י"ז) טוב פת חריבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב. נלמד להיות מאושרים במה שיש לנו כשברכת ה' עלינו.
מסופר על חוטב עצים עני, שהיה מתפרנס בדוחק והיה עמל לפרנסתו מבוקר עד ערב, ביער היה חוטב עצים, ומוכרם לפרנסתו. יום יום היה משכים מוקדם בבוקר, בחורף ובקיץ, בקור ובחום, לוקח פת לחם וקיתון מים, והולך ליער לעבודתו, כשבפיו תפילה, שיזכה יום אחד להיות עשיר גדול. והנה ביום אחד שהיה יום קיץ שרבי ביותר, ישב לנוח לאחר שעבד קשה ביותר, וכולו נוטף זיעה, ודמעות ירדו מעיניו, ופנה בתפילה לה', מתי אזכה להיות עשיר? תוך כדי בכיו, נרדם, ובחלומו הוא רואה מלאך מן השמים, שאומר לו, שמע ה' את תפילתך! מה אתה מבקש? אמר לו החוטב עצים, רצוני שכל מה שאגע בו יהיה זהב! חייך המלאך ואמר לו, תפילתך התקבלה! מרגע זה כול מה שתיגע יהפוך לזהב! שמח העני, ונגע בגרזן שלידו, מיד הפך הגרזן לזהב. נגע בגזע עץ שהכין, ומיד הפך לזהב. קפץ העני ואמר,אני אהיה העשיר הכי גדול בעולם! אין כמוני בכל הארץ! אהפוך הכול לזהב והכול שלי! תוך כדי שמחתו היה צמא למים,

והנה רק נגע בנוד המים, הפך הוא לזהב, אך אוי ואבוי, כשהמים נגעו בשפתיו, הפכו אף הם לזהב! בא לאכול את פרוסת הלחם שהכין, ואף הלחם, רק נגע בפיו, הפך הוא לזהב! הבין החוטב עצים את מצבו הקשה, ואמר לעצמו, מה שווה לי כל הזהב שבעולם אם איני יכול לאכול ולשתות? הרי שאמות בצמא וברעב! ומיד החל בוכה, ומבקש כי ישוב למצבו הקודם. תוך כדי בכיו, התעורר מחלומו, ומיד נגע בלחם, ונשאר לחם. בא לשתות מים, ונשארו מים. התפלל לה' ואמר, רבונו של עולם! איני רוצה עושר, רצוני כפי שבקש יעקב אבינו "לחם לאכול ובגד ללבוש", שהרי "ברכת ה' היא תעשיר",קרדיט לאתר הלכה היומית

שבת שלום

השבת נקרא על עניין הנדרים. בתורה נאמר "איש כי ידור נדר, או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
שלמה המלך אמר בקהלת (פרק ה פסוק ג-ה) "כאשר תידור נדר לאלהים, אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים, את אשר תידור שלם, טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם". ובגמרא במסכת נדרים (דף ט' ע"א), רבי מאיר אומר, טוב מזה ומזה, שלא תידור כלל. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך בהלכות נדרים (יורה דעה סימן רג סעיף א-ו) 'אל תהי רגיל בנדרים, צריך להיזהר שלא ידור שום דבר, כל הנודר ואפילו מקיימו נקרא רשע, ונקרא חוטא, ואפילו צדקה אין טוב לידור, אלא אם ישנו בידו, יתן מיד, ואם לאו, לא ידור, עד שיהיה לו, ואם פוסקים צדקה, וצריך לפסוק עמהם, יאמר בלי נדר'. עד כאן. ובמסכת שבת (דף ל"ב ע"ב) דרשו רבותינו דברים חמורים על הנודר ולא מקיים.

וצריך להבין מדוע החמירו כל כך בעוון נדרים יותר אפילו מחטא ועוון שיש עליהם תשובה, ואפילו על אדם שנודר ומקיים נאמר רשע, וחוטא, מה חורי האף הגדול הזה?
כדי להבין זאת, נקדים, מעשה בבחור צעיר לימים שחיפש עבודה, בלשכת העבודה שלחו אותו לשירות בתי הסוהר, שם חיפשו סוהרים, ואכן הבחור הנ"ל קיבל את העבודה, לבש את מדי הסוהר, והחל בעבודתו. סייר הסוהר החדש בבית הכלא, וראה אסירים עם אזיקים, חלקם בתאים רגילים, וחלקם בצינוק ובידוד, אך מה רבה היתה הפתעתו, כשראה בפינת הכלא, אסיר שמתהלך באופן חופשי ללא אזיקים, בתא מרווח, ואין לא שום מגבלות. לשאלתו, ענה לו מנהל הכלא, כי אסיר זה אינו כשאר האסירים, כיון שלא עבר שום עבירה פלילית, אלא הוא סוחר גדול שנקלע למצוקה כלכלית וחובות רבים עקב המצב הכלכלי הקשה, ויש לו בעלי חובות אשר תבעו אותו לדין, והוא עצור לימים ספורים, עד שבית המשפט יכריז עליו שהוא "פושט רגל", שאז לפי החוק, חובותיו ימחקו ויוכל לצאת לחופשי,

לכן תנאיו טובים בכלא.
שמע זאת הסוהר החדש ואמר לעצמו, מה לי בעבודה קשה זו? אני אסתדר יפה בחיים, יש לי פתרון יפה לחיים טובים. מיד הודיע על פרישתו מהעבודה, ושכר לעצמו חדר במלון מפואר 5 כוכבים והחל ליהנות מהחיים. עברו שבועיים, ובעל המלון קרא לו ובקש תשלום, ענה הסוהר ואמר, אין לי כסף, אבקש להכריז עלי כעל פושר רגל ולמחוק את חובותי, מיד הזעיק בעל המלון שוטרים שעצרו את האיש והחזירוהו לכלא, והפעם כאסיר ולא כסוהר. למחרת נלקח להארכת מעצר לפני שופט, ושם שאל, מדוע על הסוחר ההוא הכריזו שהוא פושט רגל ומחקו את חובותיו ולי אין עושים כן? ענה לו השופט, אין הנידון דומה לראיה, שם הסוחר פתח עסק על מנת לשלם למכור ולקנות והכול בהגינות, אך שלא באשמתו נקלע לקשיים וחובות עקב מצב כלכלי עולמי, והוא עצמו מיצר על כך שאין בידו לשלם, על אדם כזה מכריזים כעל פושט רגל, אך אתה הולך מלכתחילה ליצור חובות, ואתה מכניס את עצמך להתחייבויות שאין צורך בהם, ודאי שעל זה לא ניתן לומר פושט רגל ולמחוק חובות, אלא מדובר בפושע שעליו ליתן את הדין.

זה ההבדל בין אדם שחטא בחטא רגיל לבין נודר נדרים, בנדרים, אדם מכניס את עצמו לחיובים שאין הוא חייב בהם, ולא יכול לבוא אחר כך ולטעון זה לא בידי, אין ביכולתי לקיים וכדו', ולכן אין לו לידור מלכתחילה ולהיכנס לחיובים חדשים, כיון שאין בידו באותו רגע לדעת מה יהיה בעתיד, ודיינו בתרי"ג מצוות שנתנה לנו התורה ועלינו לקיימם כדבעי.
נרגיל עצמנו לחשוב על כל מילה טרם שנוציא אותה לאוויר העולם, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה",קרדיט לאתר הלכה היומית

השבת נקראת שבת שובה, על שם ההפטרה שאנו קוראים בשבת, "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך", שבת זו, מהותה הכנה לקראת יום הכפורים שעליו נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו", ועיקרה של התשובה, היא כדברי רבינו הרמב"ם, שכתב, ומה היא תשובה? שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו", וכן יתנחם על לשעבר, שנאמר "כי אחרי שובי ניחמתי", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וצריך להתוודות בשפתיו ולפרש את חטאיו.


ועוד קודם לכן כתב הרמב"ם, יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים. וכך בשעת תפילת הנעילה מגיע האדם כשהוא כולו טהור ונקי, וזוכה להחתם לחיים טובים ולשלום. וזהו עיקרו ומהותו של יום אדיר ונורא זה, הוא יום הכפורים.


ואמנם אנו מבקשים בתפילתינו גם כן על ענינים אישיים, כגון, חתמינו בספר חיים טובים, כתבינו בספר מזונות ופרנסה טובה, וכן על זה הדרך, ויש גם מי שמוסיף בקשות בתפילתו לפי מה שהוא צריך, בריאות ופרנסה וזרע של קיימא וזיווגים הגונים, וכיוצא באלו, אך עלינו לזכור כי עיקרו של יום גדול זה, הוא התשובה והקבלה לעתיד, אך כמובן בכדי לחיות חיי תורה נאותים, אנו זקוקים גם כן לבריאות ולפרנסה טובה, וכן לשאר הענינים, אך כל זה הוא טפל לענין התשובה והמעשים הטובים בקיום מצות התורה.


ומשל נאה על זה, מעשה באדמו"ר אחד ידוע ומפורסם, שאחד מחסידיו בא להתברך מפיו בערב יום הכפורים, ביקש החסיד מרבו ברכה לפרנסה טובה ועושר והצלחה בעסקיו. כעס עליו רבו ואמר לו, זה מה שאתה מבקש? הלא הוא ערב יום הכפורים! כעס וגירשו מעל פניו. התבייש החסיד ונעמד נבוך בפינת החדר. אחריו, נכנס לחדרו של הרב חסיד אחר, ופנה אל האדמו"ר בבקשת יעוץ בעניניו האישיים, ולאחר מכן ביקש מרבו ברכה. בירכו הרב בכל לבו, שיזכה לפרנסה טובה, ולהצלחה בעסקיו, לעושר והצלחה וכל טוב. תמה החסיד הראשון ופנה בשאלה לרבו, רבי! מדוע לחברי התייחסת כל כך יפה, ובירכתו שיזכה לפרנסה טובה, ואילו אני שבאתי לפניך בבקשה דומה, גירשתני מעל פניך בבוז? ענה לו האדמו"ר, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לסוחר יהלומים, שקנה זהב ויהלומים ופנינים יקרות אצל סוחר תכשיטים נודע בחנות שלו, כשבא להעמיס את מסעו על עגלתו, ראה כי גלגלי המרכבה אשר לו חורקים מפני שחסר שמן ביניהם. פנה הסוחר לבעל החנות, וביקש ממנו מעט שמן לשמן את גלגלי המרכבה. מייד נאות לבקשתו בעל החנות, ונתן לו שמן לגלגלי העגלה. ראה זאת עגלון פשוט שהיה שם, ופנה אף הוא אל המוכר וביקש ממנו מעט שמן לתקן את העגלה שלו. אמר לו בעל החנות, כאן זה חנות תכשיטים, ולא מוסך לתיקון עגלות, לכן לא אתן לך שמן! שאל אותו העגלון, והלא לזה שהיה כאן לפני נתת שמן ביד רחבה חינם אין כסף? אמר לו בעל החנות, זה שהיה כאן לפניך, קנה ממני סחורות במאה אלף דולר, וביקש ממני מעט שמן בכדי שיוכל לקחת את כל הסחורה מכאן לאן שירצה. אבל אתה שרוצה רק שמן לעגלה, עליך ללכת למוסך, שם ימכרו לך שמן לתיקון העגלה, אבל לא אצלי.


כך הם הדברים, אמר האדמו"ר לחסיד, שכן החסיד שהיה כאן קודם, בא להתייעץ איתי על חינוך ילדיו, ועל קבלת עול מלכות שמים בביתו, על עשיית חסד ומצוות. ורק בסוף ביקש ממני ברכה לפרנסה טובה, בכדי שיוכל לקיים את כל שאיפותיו הרוחניות. לאדם כזה באמת ראויה הברכה בערב יום הכפורים. אבל אתה שלא חיפשת אלא עושר והצלחה בעסקים בלבד, לך לא ראוי לתת ברכה כלל!


זהו למעשה המוסר השכל שאנו צריכים ללמוד לקראת יום הכפורים, שעיקרו תשובה וקבלת עול מלכות שמים ועול תורה, ורק לצורך קיום כל אלה, אנו מבקשים גם על בריאותינו, ועל הפרנסה ושאר גזירות טובות.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל

השבת נקרא, על אברהם אבינו ששלח את אליעזר להביא כלה ליצחק, לכל אורך הדרך אנו רואים כי הנקודה שהנחתה את אברהם ואליעזר, היא האמונה בקדוש ברוך הוא, אשר כל עניין מציאת האשה תלוי בו ובברכתו לדבר. את זאת אנו רואים בדברי אברהם לאליעזר: "ה' אלוהי השמים וכו' ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני ליצחק". גם אליעזר, בבואו לבאר המים, מתפלל לה' ואומר: "ה' אלוהי אדוני אברהם, הקרא נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם". ובהמשך,

"והאיש משתאה לה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו". וכשאליעזר בא לבית לבן הוא אומר, "ואקוד ואשתחווה לה' ואברך את ה' אלוהי אדוני אברהם אשר הנחני בדרך אמת". ואפילו לבן ובתואל אומרים לאליעזר, "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב". מכל זה אנו למדים, כי בכל חיי האדם בכלל, ובתקופה שבא אדם עומד לבנות את ביתו ומחפש את בת זוגו,

יסוד ההצלחה לדבר הוא האמונה והתפילה לה' כי יצליח דרכו, וכל שאר הדברים שאנו חושבים שהם העיקר, הרי הם טפלים לאמונה ולתפילה לה' יתברך לקבל את ברכתו לבנין עדי עד.

האמונה באלוקים ובהשגחתו לכל פרט ופרט אינה יכולה להיות לחצאין. או שאדם מאמין, או חלילה להיפך. הבעיה היא שכאשר מגיע האדם למצב שבו הוא נצרך לאמונה כאוויר לנשימה, דווקא אז הוא ניתלה בדברים אחרים וחושב שיש דרכי הצלה אחרות, וחבל.

ואם אמונה, אז תקופת השידוכין של הילדים היא התקופה בה"א הידיעה הנצרכת לאמונה. אוי להם להורים שלא מנהלים את ענייני השידוכין של ילדיהם מתוך אמונה צרופה וזכה בבורא עולם. רק אלה שהאמונה חרוטה עמוק בליבם עוברים את התקופה הזו מתוך שקט נפשי מוחלט.

בספר "ברכי נפשי", מספר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: באו אליי זוג הורים וספרו שיש להם בן "תקוע" במשך תקופה ארוכה בשידוכין והעניינים לא זזים. עד כדי כך, שאפילו השדכנים הגדולים כבר "התייאשו" מהם ועזבו אותם ולא מציעים להם הצעות. כתוצאה מכך, התעוררה מחלוקת בין בני הזוג בדבר מסוים.

הם סיפרו שכאשר שאלו את השדכן העיקרי איתו עבדו במשך כל התקופה מדוע אין הוא ממשיך להציע, השיב להם השדכן, שלדעתו הבן שלהם לא מצליח למצוא את בת זוגו משום שהוא לומד בישיבה לא כל כך מפורסמת... ואם יעבירו אותו לישיבה אחרת בעלת שם יוקרתית יותר, אזי העניינים ירוצו...

שמעתם? לשדכן הזה יש מן הסתם מהלכים במחוזות שאינם ידועים לאף אחד והוא יודע שאם הבחור יעבור לישיבה מפורסמת, וכזו המוכרת בעולם הישיבות "כישיבה חזקה" גם השידוכין שלו יזוזו יותר מהר...

וכי האירוסין תלויים בכך???

בנקודה זו חלוקים היו האב והאם. האבא לא ניחן כנראה באמונה גדולה מדי, והוא טען שיש לעשות כעצתו של השדכן, ויש לו אפילו תוכנית מפורטת כיצד לעשות זאת... שהרי הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. הכל יודעים שלהעביר בחור בגיל כזה לישיבה בעלת שם אין זו משימה קלה. לכן ישב האבא והגה תוכנית מדוקדקת כיצד לממש את הדברים. ברם, האמא, כאישה יהודיה אמיתית,

שגודלה על ברכי האמונה, יודעת שלא יעלה על הדעת ששאלת האירוסין תלויה בזהותה של הישיבה, והיא טענה בפניי, סיפר הרב זילברשטיין, שכיוון שהבן לומד בישיבה בה הוא נמצא אין שום סיבה להעבירו לישיבה אחרת והיא מתנגדת בתוקף לתכנית.

כל בר דעת מבין שהצדק הוא עם האמא, ומי שחושב שאם יעבירו את הבן לישיבה אחרת גם השידוכין שלו יעברו הסבה, טועה טעות חמורה, ואין שמץ של אמונה בליבו.

כדי להמחיש את הדברים, הביא להם הרב משל נמרץ על אדם הנוהג במכונית ישנה ומוצא את עצמו תקוע בפקק על אם הדרך. במשך שעות ארוכות מתנהלת המכונית הישנה יחד עם אלפי מכוניות נוספות במהירות מזערית של 5 ק"מ לשעה,

והפקק אינו חושב להשתחרר. הנהג שלנו היה צריך להגיע לפגישה חשובה והפקק הזה מרט את עצביו עד לאימה. בשלב מסוים פקעה סבלנותו עד שעלה בלבו רעיון. הוא יחנה את המכונית הישנה בצידי הדרך ויתדפק על דלתו של אוטובוס מפואר שרק לפני חודש חודשיים יצא מפס יצור ויבקש להימנות על נוסעיו...

"אם אסע באוטובוס כה מפואר אגיע הרבה יותר מהר למחוז היעד שלי", אמר לעצמו החלמאי הלזה. והוא אינו מבין שכדי להשתחרר מפקק, אין זה משנה כלל באיזה רכב הוא נוסע, כי הפקק הרי נוצר מן העומס בכביש, שנוצר מסיבה כלשהיא,

או תאונה חלילה, או שמן שנשפך על הכביש וגורם לכל המכוניות להאט את מהירות נסיעתן, וכדי לשחרר את הפקק צריך לשחרר את הסיבה שגרמה להיווצרותו. עד שלא יעשו זאת, הרי כל המכוניות, וגם החדישות ביותר, תמשכנה להיות תקועות...

המשל הזה דומה במדויק למצב שבו הינכם מצויים, אמר הרב לאבא, הרי הבן שלך תקוע בפקק השידוכין ובוודאי שיש דבר מה שתקע אותו, ועד שלא תשחרר את הסיבה, לא ישתחרר הפקק.

והאם הינך מעלה בדעתך שהסיבה נעוצה בישיבה שבה לומד הבן?!

נזכור תמיד כי סוד ההצלחה הוא אך ורק בברכת ה' ובתפילה אליו מעומק הלב לכל אורך הדרך וכמאמר הפסוק " על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו",קרדיט לאתר הלכה היומית

שבת שלום

השבת נקרא על יצחק ורבקה, שהתפללו לה' שיפקוד אותם בפרי בטן, וכמו שנאמר, "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו".

רבותינו דרשו אודות פסוקים אלה, (הובאו דבריהם בפירוש רש"י), "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד, מעין מה שנאמר "ברוב עם הדרת מלך"?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

זהו שלום בית אמיתי של בני זוג צדיקים, הנזהרים שלא לפגוע אחד בשני, גם כשהמצוקה שווה בשניהם יחד. לא אחת אנו שומעים בני זוג שאומרים 'מה בכך שהשני נפגע ממני? לא נורא, אחר כך אבקש את סליחתו'. עלינו לדעת, כי כל פגיעה בשני, אף שאחר כך מבקשים סליחה, תמיד תישאר צלקת בלב, שלעיתים נשארת לעולם. החכמה היא להיזהר בכבודו של השני, ומראש לא לפגוע בו.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר. לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהגאלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ. הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר.

עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים! ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו,קרדיט לאתר הלכה היומית

שבת שלום!

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.zero-f.co.il/zeroSkin/misc/progress.gif]