השעה 04:00 מלווה בפנס,ירון הגיע אל שערי בית הקברות
בבוקר זה פאדיחות. יש הלוויות,אזכרות או טקסים ממלכתיים
רק זה חסר לו שמישהו מוכר יראה אותו שם.
בין מצבות השיש הוא מפלס את דרכו ובסוף מגיע
השיש לא מפואר וכבר לא מבריק
20 שנה שקבורה שם ליאת
20 שנה שירון מייסר את עצמו שהוא נשאר חי מהתאונה ההיא
20 שנה שירון לא מסוגל להסתכל בעיניים של הוריה
הם היו חברים,כל החיים לפניהם
ירון יודע שזאת לא אשמתו ונהג המשאית היה שיכור והתנגש
גם הוריה של ליאת יודעים
אך ירון יודע שהוא אשם
לא בגלל התאונה אלא בגלל שהבטיח לליאת משהו ולא עמד במילתו
הוא הבטיח לה שהוא יהיה איתה בכל עת שתצטרך את עזרתו
וברגע האמת קפא במקום מההלם.
כבר 20 שנה שירון הולך אל בית העלמין ב04:00 להתייחד עם אהבת חייו
במקום שלנצח עבורו יהיה בית הקברות ללבבות שבורים

עצוב ומצויין.

אפשר ממש לדמיין את הסיטואציה, ואת ירון עומד ובוכה.

טרגי משהו..
כתוב היטב - ומתאים בדיוק לזמננו - מרובה תאונות הדרכים, לצערנו.