.
עיריית באר שבע הביע התענינות בקריאה של רחוב על שמו של קולונל ריצארד מיינרגצהייגן ונחוץ לי מידע על על מקומות או אתרים נוספים בארץ ששמו מונצח בהם.

מאחר ואינני תושב ירושלים תצטרך למצוא אדם שיאשר את המידע.

ציטוט:

יש רחוב או כיכר על שמו של מיינרצהאגן בעלייה להר הצופים בירושלים, למיטב זיכרוני.

http://www.aplaton.co.il/thread_6973

למנצח על הגיתית לאסף

האדם היה כזבן ידוע, רמאי מדעי מוכח, ויש טענות על כך שרצח את אישתו. ממליץ לך לעיין בערך בויקיפדיה האנגלית, ואם תרצה להעמיק, לעקוב אחרי המקורות המובאים שם.

אז מה

איך אני נכנס לוויקיפדיה באנגלית ?לערך של מינרצהייגן?

אתה נכנס לויקיפדיה באנגלית,
http://en.wikipedia.org
באיזור החיפוש כותב מיינרגצהייגן באנגלית. ואיך כותבים באנגלית כבר כתבתי.
מה שיוצא:
http://en.wikipedia.org/wiki/Meinertzhagen

ניתן לרכוש. נא להקיש בתור כותרת הספר
Meinertzhagen
באתר
abebooks.com

אכן יש כיכר על שמו בירושלים, בין שדרות האוניבסיטה העברית, לוי אשכול, חיים בר לב.


הבהרה: אין לראות בכל מה שכתבתי שום רמז על יושרו או אמינותו של הבן אדם.

(הערת פתיחה לסדר: למען חסוך בהשתלחויות ושאר דברי נאצה, נא להתייחס לכל האמור לעיל כסוג של ספקולציה דמיונית)
ריצ'רד מיינרצהאגן נולד באנגליה בשנת 1887. הוא גדל בהמפשייר שם החלה התעניינותו בזואולוגיה בכלל ובציפורים בפרט להתגבר לאחר שפגש בפילוסוף הרברט ספנסר. הוא התגייס לצבא האנגלי ליחידת הפרשים המלכותית. במרוצת שנות שירותו הוצב בקניה, שם גילה מין של חזיר שהיה אז חדש למדע וקרוי על שמו: חזיר היער הענק ובלטינית: Hylochoerus meinerzhageni.
בשנת 1914 קודם בדרגה וגם נעשה לקצין מודיעין בצבא הוד מלכותה.



בשנת 1917 לא היה מצבה של בריטניה הגדולה, הנתונה במלחמת העולם, מבטיח ביותר בחזיתות השונות. בחזית צרפת סבלו הכוחות הבריטיים אבדות כבדות ומזה כמה שנים הייתה המלחמה סטטית ותקועה. במזרח, בחזית ארץ ישראל היה המצב גרוע עוד יותר. שתי התקפות בריטיות על עזה באביב של 1917 נכשלו כשלון חרוץ ובקיץ הוחלף מפקד חיל המשלוח: במקום גנרל מאריי שנכשל בעזה הוצב גנרל אלנבי שלחם לפני כן בצרפת. ראש ממשלת בריטניה, לויד – ג'ורג' הפציר בגנרל אלנבי לצאת בהתקפה מחודשת כדי לזכות בנצחון יוקרתי הדרוש כל כך לבריטניה. "הבא לי את ירושליים עד חג המולד" ביקש ראש הממשלה מהגנרל.



התכנית המקורית של גנרל אלנבי הייתה לתקוף את עזה בשלישית וכך להכריע ולנוע לכיוון ירושלים. אולם בניתוח הקרקע והאויב, הבינו האנגלים שלא די בכך. הדרך הנכונה והבטוחה להתקדם צפונה לכיוון ירושלים עדיף לה שתסתייע תחילה בכיבוש באר שבע בו זמנית כדי להרוויח את בארות המים שבה. החשש של האנגלים היה כי הטורקים יספיקו להרעיל את בארות באר שבע או לפוצצן בטרם יספיקו האנגלים לכבוש את העיר.



אולם כיבוש באר שבע חייב סדרי כוחות מוגברים בשל ההערכות הטורקית ומבנה ההגנה של הקו הטורקי. כאלה סדרי גודל של כוחות לא היו בידי הגנרל. דרושה הייתה תחבולה. וכאן היה צריך את האיש הנכון במקום הנכון.

ריצ'רד מיינרצהאגן שימש באותה עת כקצין המודיעין של אלנבי. הוא הציע למפקדו תכנית הונאה של האוייב הטורקי, שתגרום לו לחשוב כי האנגלים עומדים לתקוף את עזה בפעם השלישית ולערוך את כוחותיו בהתאם. אז יתקפו האנגלים את באר שבע החשופה והבלתי מוגנת בקלות ומשם הדרך לכיבוש עזה וירושלים בהמשך תהיה קלה ומהירה.

מיינרצהאגן הציע כי תוך כדי התקלות עם פטרול טורקי, "יאבד" קצין אנגלי תיק מסמכים שממנו יובן כי הבריטים מתכננים את תקיפת עזה בפעם השלישית, בעוד אלנבי יתקוף את אויביו בבאר שבע המרוחקת.



מיינרצהאגן הכין את המעטפת לתכנית ואת התכנית עצמה בקפדנות. הוא הוציא הודעות מוצפנות כוזבות (שידע כי ביכולת הטורקים לצותת להן בקשר ולפענחן) שגרמו לטורקים להבין כי ההתקפה השלישית על עזה נמצאת בשלבי תכנון סופיים. הוא הכין את התיק "שיאבד" הקצין האנגלי באותנטיות רבה. התיק הכיל 20 לירות שטרלינג בשטרות שונים, מכתב מאשתו בלונדון המספרת לו בשמחה על הולדת בנם (שכתבה בכתב ידה אחותו מרי), מכתב אישי מידיד, קצין אנגלי אחר, המספר על שיתוף חיל הים האנגלי בהתקפה הצפויה על עזה, מסמך העוסק בדיוני המטה הבריטי ובו חיזוק למכתבו של הקצין ומסמכים נוספים ובהם מצוין כי האגף המזרחי (באר שבע) הוא חזק מדי ואין טעם לתקוף בכיוון זה.



שני נסיונות ל"איבוד" המסמכים על ידי קצינים בריטיים לא עלו יפה. מיינרצהאגן החליט לבצע את המלאכה בעצמו. הוא רכב לסיור באזור מבצר פטיש שהיה בשליטת הטורקים ושם אכן נתקל בסיור טורקי שפתח לעברו באש. לאחר כמה צרורות כדורים נפל מיינרצהאגן מסוסו והחל לדדות כאילו נפצע. הוא הצליח להמלט מן המקום אך הטורקים שהגיעו לחפשו אחרי שעה קלה מצאו את רובהו, המשקפת שלו, מפה וכמובן תרמיל המסמכים. משמצאו הטורקים את המימייה שלו היו משוכנעים כי הוא אכן נפצע בגלל שאיש איננו משאיר את מימייתו במדבר אלא אם כן הוא אכן חסר אונים ופצוע.



לשמחתו ולמזלו של מיינרצהאגן (וגם של אלנבי והאנגלים), התרמית הייתה כה מוצלחת, עד כי מפקד אחת האוגדות הבריטיות בצבאו של הגנרל אלנבי שלא ידע דבר על "תרגיל התרמיל" שלח מברק לאלנבי ובו הוא ממליץ לגנרל לשפוט את הקמ"ן חסר האחריות שלו מוקדם ככל האפשר. לרוע מזלם של הטורקים, הם הצליחו ליירט גם את המכתב הזה ואמונתם באותנטיות מסמכי התרמיל הייתה שלמה. הודעה זו בנוסף להודעות נוספות שיירטו הטורקים בדבר הצורך למצוא את התרמיל שאבד ובצורך להמעיט בסיורים על יד קווי הטורקים גרמו להונאה להיות מושלמת.



הטורקים בלעו את הפיתיון. המפקד הטורקי הוציא פקודות לפיהן יש לחדול מייד מהמשך עבודות הביצורים בגזרת באר שבע ולהעביר את הפועלים העוסקים במלאכה מיידית לעזה. שתי דיביזיות הועברו מבאר שבע לעזה וכוחות נוספים אחרים נעו לעיר גם מערים אחרות בארץ ישראל.

ב – 31.10.1917 החלה המתקפה האנגלית על עזה – (אך זו הייתה פעולת הסחה בלבד עם כוח אנגלי קטן ורעשני) ששכנעה סופית את הטורקים בתרמית ובכוונת האנגלים לתקוף את עזה.

למחרת תקף אלנבי את באר שבע עם מירב כוחו וכבש אותה תוך יממה. הטורקים לא הספיקו להרוס את בארות המים והקו הטורקי התמוטט.

לאחר יומיים בלבד פונתה עזה ונפלה בידי האנגלים ללא קרב או צורך אפילו בירייה אנגלית אחת.



בין מסמכי השלל שנתגלו בעזה היה גם דו"ח חתום בידי הקולונל הטורקי עלי פואד המספר כי "פטרול שלנו לכד מפות ומסמכים שהושארו על ידי קצין בכיר מהצבא הבריטי. חומר חשוב זה מאפשר לנו לעמוד על כל תכניות האויב בגזרת עזה ולהעתיק תגבורות כדי למחוץ את התוקף האנגלי בגזרה".

אלנבי העריך מאד את תרומתו של הקמ"ן שלו לניצחון הכביר שלו בארץ ישראל ובחוות הדעת התקופתית לקצינים כתב על מיינרצהאגן: "קצין זה אחראי במידה רבה להצלחותיי בארץ ישראל".



אבל הסיפור המעניין ביותר על מיינרצהאגן שייך דווקא לקשר המיוחד שפיתח לציונות ולישראל. מיינרצהאגן הפך לציוני נלהב ונמנה על תומכי החזון הציוני ומדינת ישראל. עד כדי כך היה נלהב, שאפילו השתתף בעצמו במלחמת השחרור שלנו!



בהיותו בן שבעים, ב – 23.4.1948 נקלע מיינרצהאגן לחיפה. באותו היום נערכו בעיר הקרבות המכריעים בין יהודים לערבים שבסופם נכבשה חיפה על ידי כוחותינו. מיינרצהאגן שהיה על סיפונה של ספינה אנגלית בנמל חיפה ראה כי האנגלים מזעיקים פלוגת חיילים מהספינה כדי להגן על האספקה הבריטית בנמל. הוא השיג מדים, רובה אנגלי ומאתיים כדורי רובה מאחד החיילים, ירד לנמל והצטרף באופן פרטי לכוחות ה"הגנה" שלחמו בערבים. במשך כמה שעות הוא לחם לצד הבחורים היהודים והפליא לפגוע באנשי האוייב. לוחמי ה"הגנה" לא הבינו בדיוק מיהו הקשיש המשתתף בקרב לצידם, אך ביצועיו לא הותירו ספק בקשר ליכולתו המבצעית ולכוונותיו. זמן קצר אחרי שאזלה תחמושתו נתגלה מיינרצהאגן ע"י קצין בריטי והוחזר לספינה. בזיכרונותיו הוא מסכם את הפרשה בזו הלשון: " עליתי לסיפון האונייה, החזרתי את המדים שלי לידידי, ניקיתי את הרובה שלו ואחר כך הזמנתי בקבוק גדול של שמפניה שאותו שתינו יחד בתא שלו. בסך הכול היה לי יום נהדר! מי ייתן שתעלה ישראל ותפרח!

לא הייתה התקפת הסחה על עזה, אלא הרעשה שלה מהים והיבשה, וזו החלה ב 29.10. גם פרטים אחרים אינם מדוייקים.

.

http://christianactionforisrael.org...nertzhagen.html
הוא כתב את הספר יומן מזרח-תיכוני 1917-1956

גם כאן
http://www.phthiraptera.org/Phthira...inertzhagen.htm

לי זה נשמע כמו "סיפורי הבארון מינרצהאגן"

אז מה

בספר "פרקי יומן מזרח תיכוני " בהוצאת שקמונה, 1973, בעמוד הראשון, יש צילום של מכתב תודה לד"ר ראובן הכט , שנכתב ע"י ד. בן גוריון לאחר הוצאת התרגום העברי של הספר.
כמו כן, אליהו אילת, שהיה שגריר ישראל בלונדון ושמר על קשרים הדוקים עם הקולונל - מקדיש חלק מזכרונותיו למיינרצהאגן ולקשריו עמו.
"סיפורי הבארון מינרצהאגן"????

ידידותו עם אי אילו אישים מכובדים אינה מעידה על הרבה מעבר לכך שהיו ידידים טובים, ושהוא אכן היה תומך נאנן של הציונות: לא נטען לגביו שהיה רוצח, או גנב, אלא שהיה פנטזיונר, מה שעולה בבירור מקריאה ביקורתית של כתביו.

אגב: מיינרצהאגן (שהציונות שלו חושפת אותו לביקורת מרושעת יותר אובססיבית מהרגיל) נמצא "בחברה טובה" יחד עם עוד בריטים לא מעטים ששירתו במזה"ת - לורנס איש ערב, איון אידריס ועוד - שכתבו אפוסים רבי מכר, אולם בקריאה ביקורתית נתפסים באופן מביך ככזבנים לא קטנים, ואנשים שיותר מדי פעמים לא מסוגלים להפריד בין הזיות על "מה היה צריך לקרות" ובין "מה קרה".

.

מקריאה בספר The Meinertzhagen Mystery של Brian Garfield, עליו כנראה מסתמך Salak אכן מצטיירת דמותו של הקולונל ככזבן ופנטזיונר, אך, למיטב זכרוני, אין בקורת על העובדות של איבוד תיק המסמכים במתכוון לפני כבוש באר שבע ע"י אלנבי לשם הונאת הטורקים, מה עוד שהקולונל אף עמד למשפט על כך,
גם על יחסו לציונות ועל קשריו עם חיים וויצמן והשפעתו על לויד ג'ורג' - נראה לי שאין עוררין בספר. בן גוריון מכנה אותו "אחד הידידים הנאמנים לעם היהודי" וכן גם אליהו אילת.
אז אולי הוא היה פנטזיונר והיה לו אופי מחורבן - אז מה? אני מכיר עוד כמה כאלה, גם בצד שלנו.

הקשורים בפעילותו ב 1917/8. את הספר המצוטט אני מכיר מיותר מאוחר. ישנם פרטים רבים המופיעים בספרו, כמו גם בספריהם של האחריום שהזכרתי, שפשוט לא עומדים במבחן הביקורת של עידן שבו דו"חות מפקדים, יומני יחידה ותיקים אישים זמינים ברשת בחינם, או תמורת "דמי צילום", שלא לדבר על "חפרפרות ארכיונים" שעושים עבודת נמלים בבניית הפאזל העצום של "ההיסטוריה הצבאית כפי שמשתקפת ממסמכי הארכיון". גם על עניין איבוד התיק יש הרבה עוררין, והאמת שהמקורות (שהם אוסטראליים) אינם תחת ידי, אבל השאלות שהועלו ע"י המערערים (שלא התעניינו בציונות, או בפרשת התיק, אלא בעדויות אחרות - רלוונטיות יותר לעניינם של הבודקים - ותוך כדי כך הצליבו מקורות) היו מאוד תקפות, ועירערו בקלות על לא מעט מיתוסים היסטוריים שלא ניתן היה בעבר להפריך, משום שרבי המכר הנידונים נתפסו כהיסטוריה.

אני לא טוען שהיה "חרא של אדם" משום שהוא היה Man of his time מן הבחינה של שילוב בין איש רוח/מדעים מבריק, הרפתקן, פנטזיונר (מה שלפעמים, בצדק, אפשר להגדיר כ"איש בעל מעוף") וסוג של פוליטיקאי - והכל באיש אחד, שגם התגייס לצבא. אלה היו ה"טיפוסים" שאיישו צבאות באותם ימים, וחיל המשלוח הבריטי היה מלא ב"קוקואים", כולל אלנבי העגמומי שהיה מוזכר בעצמו.

בניגוד לאחרים כאן, שאולי אני בין השורות מרגיש אצלם מבוכה מכך שידיד הציונות היה "איש כזה" - לי אין בעיה עם זה. אין לי בעיה, באותה מידה, עם הניירוטיות של מנחם בגין, או עם העובדה שדוד בן גוריון היה עסקן הסתדרות זוטר בימים שבהם ההיסטוריה הרישמית מתארת אותו כפועל מיוזע ביקב שליד ביתי. בניגוד להרבה אחרים אני מסוגל להבין את מקומם של אנשים בהתאם לתקופתם, ואולי זו גם הסיבה שאצל רבים מורגש מחסור ב"גדולי דור": פשוט כיום כל שומה על הצוואר, כל אגל זיעה על המצח וכל פליטת פה, הם החדשות, מה שלא מאפשר לנו למצוא "גדולי דור", שגם אלה של פעם אולי לא היו עומדים במבחן הביקורת לו היו חיים ופועלים היום.

מה שכן טענתי זה שכמקור היסטורי מיינרצהאגן לא אמין כפי שמייחסים לו כמה, גם אם מאוד נעים לקרוא את דבריו כסוג של שירה פרו ציונית. בצד השני היו יותר כזבנים, ואני חושב בכנות, אם כבר מדברים.

.

אלא כשקראתי על פרשת הגניבה והזיוף הגדולה בהיסטוריה של תחום האורינטולוגיה (חקר הציפורים).
מי שרוצה לקרוא על הסיפור המרתק הזה בכתבה של הניו יורקר מוזמן.
ואם כבר מנופפים ב"של נעלייך מעל רגלייך כי קדוש האיש הזה", התפלאתי ש g.l.s.h לא הזכיר את אורד ווינגייט בהקשר של קצינים בריטיים ציוניים עם אישיות גבולית.

אז מה

מה עוד שווינגייט היה טיפוס אולי לא הכי שיגרתי, אבל בהחלט לא יחיד מבין שלל האנשים שאיישו את האימפריה הבריטית. כל השלד הבריטי של המנדט היה רווי בטיפוסים כאלה. הם לא היו בעלי אישיות גבולית בשביל לשרת את האימפריה: אולי בעלי אישיות גבולית בשביל להיות רואה חשבון באיזו חברה ב"סיטי" של לונדון. בדיוק עכשיו אני עובד על איזה עניין הקשור בחיל המשלוח של אלנבי, וקראתי משהו כמו 20 ספרים, שחלקם נכתבו ב"טון" אישי, ואני יכול להגיד שהיו המוני טיפוסים כאלה: לפעמים נראה שרק כאלה. כל אדם הוא "אדם של זמנו", בדיוק כפי שאם היינו זורקים ל 1919 "חוקר" בהיסטוריה בן זממנו, אני מניח שעמיתיו, לאחר שיחה של שעה אתו בכמה שפות ועל כמה עניינים, היו מגדירים אותו כמשהו בין "אידיוט-הדיוט" לבין "כזבן ששינן כרכים שלמים של ה"בריטניקה".

.

להלן פרק נוסף בחזונו של מיינרצהאגן. האם היה נביא?

בשנת 1919 שירת מיינרצהגן כקצין מודיעין במטה בלונדון והזדמן לו לפגוש לשיחה את ראש הממשלה דאז, לויד ג'ורג', אשר התרשם מניתוחיו וביקש ממנו להגיש לו את רעיונותיו בכתב. הוא הגיש לו תזכיר שאומר בערך כך:

אדוני ראש הממשלה,
לבקשתך, אסכם את הצעותיי בעניין חיזוק מעמדה של ממשלת בריטניה במזרח התיכון. כזכור, חבר הלאומים אישר לנו מנדט להחזיק בפלסטינה ולדאוג לשלום תושביה. בארץ היסטורית בלתי מפותחת זו, יושבים שני עמים המפתחים רגשות לאומיים. הלאומנות הערבית לא תסבול את זו היהודית ושתי אלה בהכרח יתנגשו. הכוחות הערביים העיקריים באזור הם סוריה ומצרים וכל יתר התושבים הם שבטים בדואים. אני צופה כי כוחם של היהודים ילך ויתגבר בזכות אמונתם ההיסטורית והם יסתמכו על הצהרת בלפור, לצורך מימוש הקמת מדינה עברית. אני מעריך כי גם אם יחברו הסורים והמצרים יחדיו למלחמה, שתתרחש בעוד כ- 30 שנה, כאשר בריטניה תסיים את תפקידה בפלסטינה, ינצחו אותם היהודים, בכוח ההשכלה, האמונה והטכנולוגיה שלהם. עד כאן תיאור המצב.
לפי הערכתי, כשכל זה יקרה, תפסיד בריטניה את אחיזתה, לא רק בפלסטינה אלא בכל המזרח התיכון, כולל במצרים, שם תגבר הלאומנות ותשאף לסלק אותנו והם עלולים להלאים את תעלת סואץ ואף להטביע בה אוניות, על מנת לחסום לנו את הדרך למזרח אפריקה ולהודו.
אי לכך, אני מציע לממשלתך לשקול לספח את סיני ולהקים שם את בסיסיה העיקריים. אמנם את סיני כבשנו מהטורקים בתור חלק ממצרים, אבל, למעשה במשך מאות שנים תחת השלטון העותומאני, עד שנת 1905, היה מדבר סיני חלק מהפרובינציה של ערב הסעודית ורק מסיבות אדמיניסטרטיביות הועברה הטריטוריה הזו לפרובינציה המצרית. אשר על כן, לפי חוקי המלחמה הבין לאומיים, לבריטניה ככובשת, יש מלוא הזכות לספח אליה את סיני ולמצרים לא תהיה זכות ערעור על כך.
אם אכן כך תעשה בריטניה, נזכה ביתרונות הבאים:
[1] סיפוח סיני לא יסבך את בריטניה בסיפוח אוכלוסייה עם שאיפות לאומיות. בסיני חיים רק כ–
5000 בדואים המתפרנסים בעיקר מהברחות ומוטב שיתפרנסו מעבודות שירותים עבור בסיסינו.
[2] מדבר סיני בשליטה בריטית יהווה אזור חיץ בין מצרים לבין המדינה היהודית שתקום. כך יימנע
מהמצרים לחבור לסורים ולהילחם נגד היהודים. כאמור, לא יוכלו המצרים או הסורים לבדם,
לתקוף את היהודים, מה שיביא בהכרח לשיתוף פעולה, לשלום ולשגשוג כלכלי בכל מדינות
האזור.
[3] אם נתבסס בסיני, נשלוט בגדה המזרחית של תעלת סואץ ונבטיח שיט חופשי, מה שיאפשר לנו
שליטה טובה באגן הים התיכון, במושבותינו באפריקה המזרחית, בהודו ובמזרח הרחוק.
[4] אם בבוא העת נאלץ לפנות את מאחזינו בפלסטינה ובמצרים, נוכל לעשות זאת בצורה ידידותית
מבלי שייווצרו חיכוכים מיותרים בין בריטניה לבין עמים אלה ומבלי לאבד את שליטתנו בתעלת
סואץ.
[5] אני מאמין כי בסיני ניתן יהיה למצוא נפט ואולי גם מחצבים אחרים.

אף על פי שהתזכיר הנבואי היה גאוני וכלל דרכי חשיבה חדשניות להבטחת המשך אימפריאליזם בריטי מושכל, דחה לויד ג'ורג' את המלצותיו של מיינרצהגן.

סיפור חייו המופלאים של מיינרצהגן(1878 – 1967)נכתב בספר מעולה :
Duty, Honor, Empire. The Life and Times of Colonel Richard Meinertzhagen
הספר יצא לאור בשנת 1970, בהוצאת Random House of Canada Limited, Toronto.

המחבר John Lord, לחם כמ"פ חי"ר במלחמת העולם השנייה, בפשיטה לנורמנדיה ועד הקרבות על נהר הריין.

לא במסמכי הממשלה הבריטית.
יותר פשוט להניח שהוא נכתב ב-1949 מלייחס למיינרצהאגן כוחות נבואיים.
מרגע שהוכח בוודאות שההתייחסויות ביומנו של מיינרצהאן ללורנס נכתבו בשנות החמישים, אז כל האפוס תלוי בספק.

אז מה

בספר של אליעזר ליבנה "ניל"י סיפורו של תעוזה מדינית", הוא מוזכר כמה פעמים. אהרון אהרונסון כתב עליו ביומנו