לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 21-06-2010, 10:39
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,315
הרגע ההוא של הפחד\ מאת ינון מגל

הרגע ההוא של הפחד\ מאת ינון מגל
"לא מקובל לדבר על סוגיית הפחד של לוחמים, המקום הזה החשוף כל כך, הלא גברי כל כך, עדיין מסתתר, מוריד את הראש. אני הייתי לוחם, ואני מכיר את הפחד. הוא לא תמיד היה שם. לרוב הוא לא ממש היה קיים. אבל כשהגיע , אי- אפשר היה להתעלם ממנו. הוא לא בא בהזמנה. הוא לא דופק בדלת. הוא פשוט חובט בך חזק בפרצוף. בחזה. בבטן, וגם מתחת. הוא מכה בך גם אם אתה חייל פשוט, גם (ואולי במיוחד) אם אתה המפקד.
כשרצתי במסדרון לכיוון הדלת הוא היה קדימה. מימין. וכשהגעתי לפתח החדר, עצרתי לרגע. שם הוא עמד מולי. הפחד. רק התנופה של החיילים שהגיעו מיד מאחור דחפה אותי פנימה. זה היה בכפר קטן, פסטורלי וקיצוני בשומרון. הייתי אז מפקד צוות של חיילים, שהיו עדיין בעיצומו של מסלול ההכשרה הארוך. זו היתה האינתיפאדה הראשונה. עבדנו לא מעט בשומרון, בשיתוף עם השב"כ. בלילות עברו מעלינו מדי פעם סקאדים בדרכם מעיראק לתל- אביב. הסתובבנו סביב אותו כפר בתצפיות, בסיורים מוקדמים ובאיסוף מודיעין. נערכנו לכניסה פנימה באופן מוסווה, מקורי מאוד ויוצא דופן. הכל הלך חלק, וכשנכנסנו באותו בוקר לכפר, ציפור לא צייצה, אבן לא נזרקה, הכל היה כל כך שלו ויפה.
ואז הגענו לקסבה. הרכב עצר, וכפי שתירגלנו לא פעם, קפצנו החוצה. לרוץ. לרוץ. מבט לצדדים. לא לחשוב. משהו כמו עשרים שלושים מטר. יש שם חדר, ובפנים ישיבה של מבוקשים.. הם אמורים להיות חמושים. בטח כבר שמעו משהו חריג. דרכו את הנשק. לא לחשוב. לרוץ. כניסה לתוך מסדרון, הלאה לכיוון הדלת, קדימה, מימין. בסופו של דבר, לחבורת המבוקשים שישבה שם והופתעה מהלוחמים שכאילו יצאו מהאדמה, לא היה נשק. היה קצת מאבק, אבל זה נגמר מהר. כוחות החילוץ הגיעו כמעט מיד, וחילצנו את עצמנו במהירות החוצה. תוך דקות כבר לא היינו שם. לא אנחנו ולא המבוקשים שהועברו לחקירה. משם המשכנו ליחידה, לתחקיר ולסיכומים המשבחים. נגמר. אבל אני עוד נשארתי שם, בכניסה לחדר, עם אותה תחושה חמוצה מאותו שבריר שנייה, מאותו היסוס שגרם לי לרגע לעצור.
השתתפתי כחייל וכמפקד בהרבה פעילויות בכל מיני מקומות מסוכנים יותר ופחות. אבל רק אותו שבריר לא הרפה ממני. נשארתי עם תחושת כישלון אישי. איך לא עברתי את אותו מפתן בסערה. נשארתי עם המבוכה מול החיילים שלי, שלא ידעו מה ראו, אם בכלל. האם החייל שנתקע בי בכניסה הבין מה קרה שם? האם חיילים נוספים אולי הרגישו משהו? האם דיברו על כך אחרי המבצע? האם הבינו שלא נלחמתי במבוקשים? לא ידעתי. ההצלחה במשימה השאירה לכולם בעיקר טעם טוב ותחושת סיפוק, ויאללה, ממשיכים הלאה.
לנצח כל כאב
עשרים שנה אחרי, הוא חזר אלי, הרגע ההוא של הפחד הזה שלא מדברים עליו. למעשה, מי שהחזיר אותי אליו הוא שוטר- נצ"מ אסף יקותיאלי, הגיבור המיוסר בספרו החדש של נחושתן אוקון "חיוך של דולפין". יקותיאלי הוא שוטר פיקח שנקלע מתוך סערת רגשות אישית לתוך פרשה לא מפוענחת של צעיר ישראלי שנהרג בתאונת צלילה בקובה. הוא מנסה לגלגל נכון בין האצבעות סיגר משובח, מתפעל במבוכה מירך נשית וחולם מול הים הכחול. תוך כדי הוא מקלף את הקליפות מסביב לחבורה של צעירים שיצאו לעולם אחרי הצבא עם משקעים גדולים יותר מבדרך כלל. למעשה זו טראומה של ממש. טראומה שבה הלב נוגע באותה נקודה שלוחם לא יכול לדבר עליה, בוודאי אם לפני דקה הוא השתחרר. הפחד.
יקותיאלי חוקר ולא מניח לצעירים האלה, שמתפזרים בעולם, בורחים איש מרעהו, בגלל לילה אחד בכפר שכוח סמוך לשכם. המפקד האהוב של צוות לוחמים ביחידה מובחרת בצה"ל נהרג שם, והוא מותיר אחריו את הסוד. סוד הפחד שלוחמים לא נוגעים בו. אולי בגלל מיתוס של אומץ שהופך להיות בלתי אפשרי. שחייב לנצח את הכאב. כל כאב.
הנחתי את הספר, חיכיתי כמה ימים והרמתי טלפון. אחרי עשרים שנה נפגשתי עם אותו חייל שרץ אחרי במסדרון, זה שנשאר לי בגב הרבה אחרי שעזבנו את הכפר. קוראים לו יוחנן פלסנר, והוא היום חבר כנסת. ישבנו במסעדה ירושלמית, ואחרי ששמענו ממושכות מה קורה, שאלתי אותו אם הוא זוכר את אותה פעולה באותו כפר. "ודאי שאני זוכר", הוא אמר, "זוכר הכל". מה אתה זוכר? שאלתי. "את הריצה במסדרון". ומה אתה זוכר מהריצה? "אני זוכר שפחדתי", אמר , ולי עברה צמרמורת בגוף. אתה זוכר מה קרה בכניסה לחדר? "אני זוכר שהתבחבשנו שם, הדלתות היו סגורות, ואז פרצנו ביחד פנימה, והמבוקש נעמד מולנו. אני זוכר שכשפרקנו מהרכב, חשבתי לעצמי: או- קיי, עכשיו אני רץ, ושם מחכים חמושים בחדר, ואז ראיתי אותך רץ קדימה, וזהו, כבר רצתי אחריך".
יוחנן לא זוכר שהשתהיתי בכניסה. הוא לא הרגיש את הפחד שלי. היה לו מספיק משלו. לא ויתרתי. הרמתי טלפון לגלעד וינקלר שהיום הוא עורך דין מצליח, אבל אז היה חייל מספר שלוש בשורה. גם וינקלר זוכר כמעט כל פרט. הכפר. הרכב. הקפיצה. הריצה. והוא דווקא כן זוכר את ההתעכבות בפתח. נלחצתי. הנה זה בא. אבל לא. גם הוא לא ממש הבין מה קרה שם. להבנתו נעצרתי כדי לאסוף כוח לפני הכניסה לחדר. וינקלר לא זכר שם פחד (הוא זוכר אותו ממקומות אחרים) אולי משום שרץ שלישי. בכל מקרה, לא עלה על דעתו שאני, המפקד, עברתי שם איזושהי חוויה של פחד. "הייתי שואל אותך אם הייתי מרגיש משהו", הוא אמר לי בסיום השיחה. "אתה זוכר אותנו, היינו צוות שאמר כל מה שהוא חושב".
אני זוכר, אמרתי. בטח זוכר.
משימות סיכום המסלול ביחידה נעשות בין היתר בהליכת בדד למרחקים ארוכים מאוד, כשעל הגב, בתוך מנשאים, משקלים אדירים. בסוף- בסוף כולם מגיעים לנקודת הסיום, נעמדים איכשהו בצורת ח' ורק מחכים לשלוש מילים שייצאו מפי המפקד: "אפשר להוריד מנשאים".
אז זהו, אפשר." (כתבתו של ינון מגל, לשעבר לוחם ומפקד צוות ב"יחידה", שהתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר השנה)


דף הספר באת רידיעות ספרים:
http://www.ybook.co.il/htmls/%D7%97...5&bss3468=20090
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 21-06-2010, 20:50
  טירן טירן אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 18.05.06
הודעות: 16
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב "פחד זו תחושה"

יפה לראות שכל מי שכתב בהמשך ל"הרגע הוא הפחד"/ינון מגל לא התכחש כלל לפחד,למרות הכתוב בשורה הראשונה של ינון מגל "לא מקובל לדבר על סוגיית הפחד של לוחמים, המקום הזה החשוף כל כך, הלא גברי כל כך, עדיין מסתתר, מוריד את הראש.אני סבור שהתחושה מוכרת לכולם בצורה זו או אחרת ולא שמעתי שמישהוא מכחיש שפחד בסיטואציה כזו או אחרת.בהחלט הפחד חוא "כלי" חשוב מחדד את החושים ושמר עליך,כמובן בתנאי שהפחד לא משתק.לשם כך עוברים כ"כ הרבה תירגולים על אותן פעולות כך שהן מתבצעות בתנאי הקרב גם אם אתה פוחד. חבל רק שבמדינת ישראל כל כך הרבה אנשים מכירים מקרוב את תחושת הפחד בסיטואציית הקרב וכל כך הרבה זמן אח"כ "סוחבים" אותה.מי יתן...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 25-01-2015, 20:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,315
הרגע ההוא של הפחד\ מאת ינון מגל, מפקד צוות סיירת מטכ"ל לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "הרגע ההוא של הפחד\ מאת ינון מגל"

הרגע ההוא של הפחד\ מאת ינון מגל
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(המאמר "הרגע ההוא של הפחד" מאת ינון מגל, לשעבר לוחם ומפקד צוות ב"יחידה", היא סיירת מטכ"ל, שהתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 19.02.2010, עמוד 17)

הרגע ההוא של הפחד\ מאת ינון מגל
"לא מקובל לדבר על סוגיית הפחד של לוחמים, המקום הזה החשוף כל כך, הלא גברי כל כך, עדיין מסתתר, מוריד את הראש. אני הייתי לוחם, ואני מכיר את הפחד. הוא לא תמיד היה שם. לרוב הוא לא ממש היה קיים. אבל כשהגיע, אי-אפשר היה להתעלם ממנו. הוא לא בא בהזמנה. הוא לא דופק בדלת. הוא פשוט חובט בך חזק בפרצוף. בחזה. בבטן, וגם מתחת. הוא מכה בך גם אם אתה חייל פשוט, גם (ואולי במיוחד) אם אתה המפקד.
כשרצתי במסדרון לכיוון הדלת הוא היה קדימה. מימין. וכשהגעתי לפתח החדר, עצרתי לרגע. שם הוא עמד מולי. הפחד. רק התנופה של החיילים שהגיעו מיד מאחור דחפה אותי פנימה. זה היה בכפר קטן, פסטורלי וקיצוני בשומרון. הייתי אז מפקד צוות של חיילים, שהיו עדיין בעיצומו של מסלול ההכשרה הארוך. זו היתה האינתיפאדה הראשונה. עבדנו לא מעט בשומרון, בשיתוף עם השב"כ. בלילות עברו מעלינו מדי פעם סקאדים בדרכם מעיראק לתל-אביב. הסתובבנו סביב אותו כפר בתצפיות, בסיורים מוקדמים ובאיסוף מודיעין. נערכנו לכניסה פנימה באופן מוסווה, מקורי מאוד ויוצא דופן. הכל הלך חלק, וכשנכנסנו באותו בוקר לכפר, ציפור לא צייצה, אבן לא נזרקה, הכל היה כל כך שלו ויפה.
ואז הגענו לקסבה. הרכב עצר, וכפי שתירגלנו לא פעם, קפצנו החוצה. לרוץ. לרוץ. מבט לצדדים. לא לחשוב. משהו כמו עשרים שלושים מטר. יש שם חדר, ובפנים ישיבה של מבוקשים.. הם אמורים להיות חמושים. בטח כבר שמעו משהו חריג. דרכו את הנשק. לא לחשוב. לרוץ. כניסה לתוך מסדרון, הלאה לכיוון הדלת, קדימה, מימין. בסופו של דבר, לחבורת המבוקשים שישבה שם והופתעה מהלוחמים שכאילו יצאו מהאדמה, לא היה נשק. היה קצת מאבק, אבל זה נגמר מהר. כוחות החילוץ הגיעו כמעט מיד, וחילצנו את עצמנו במהירות החוצה. תוך דקות כבר לא היינו שם. לא אנחנו ולא המבוקשים שהועברו לחקירה. משם המשכנו ליחידה, לתחקיר ולסיכומים המשבחים. נגמר. אבל אני עוד נשארתי שם, בכניסה לחדר, עם אותה תחושה חמוצה מאותו שבריר שנייה, מאותו היסוס שגרם לי לרגע לעצור.
השתתפתי כחייל וכמפקד בהרבה פעילויות בכל מיני מקומות מסוכנים יותר ופחות. אבל רק אותו שבריר לא הרפה ממני. נשארתי עם תחושת כישלון אישי. איך לא עברתי את אותו מפתן בסערה. נשארתי עם המבוכה מול החיילים שלי, שלא ידעו מה ראו, אם בכלל. האם החייל שנתקע בי בכניסה הבין מה קרה שם? האם חיילים נוספים אולי הרגישו משהו? האם דיברו על כך אחרי המבצע? האם הבינו שלא נלחמתי במבוקשים? לא ידעתי. ההצלחה במשימה השאירה לכולם בעיקר טעם טוב ותחושת סיפוק, ויאללה, ממשיכים הלאה.
לנצח כל כאב
עשרים שנה אחרי, הוא חזר אלי, הרגע ההוא של הפחד הזה שלא מדברים עליו. למעשה, מי שהחזיר אותי אליו הוא שוטר – נצ"מ אסף יקותיאלי, הגיבור המיוסר בספרו החדש של נחושתן אוקון "חיוך של דולפין". יקותיאלי הוא שוטר פיקח שנקלע מתוך סערת רגשות אישית לתוך פרשה לא מפוענחת של צעיר ישראלי שנהרג בתאונת צלילה בקובה. הוא מנסה לגלגל נכון בין האצבעות סיגר משובח, מתפעל במבוכה מירך נשית וחולם מול הים הכחול. תוך כדי הוא מקלף את הקליפות מסביב לחבורה של צעירים שיצאו לעולם אחרי הצבא עם משקעים גדולים יותר מבדרך כלל. למעשה זו טראומה של ממש. טראומה שבה הלב נוגע באותה נקודה שלוחם לא יכול לדבר עליה, בוודאי אם לפני דקה הוא השתחרר. הפחד.
יקותיאלי חוקר ולא מניח לצעירים האלה, שמתפזרים בעולם, בורחים איש מרעהו, בגלל לילה אחד בכפר שכוח סמוך לשכם. המפקד האהוב של צוות לוחמים ביחידה מובחרת בצה"ל נהרג שם, והוא מותיר אחריו את הסוד. סוד הפחד שלוחמים לא נוגעים בו. אולי בגלל מיתוס של אומץ שהופך להיות בלתי אפשרי. שחייב לנצח את הכאב. כל כאב.
הנחתי את הספר, חיכיתי כמה ימים והרמתי טלפון. אחרי עשרים שנה נפגשתי עם אותו חייל שרץ אחרי במסדרון, זה שנשאר לי בגב הרבה אחרי שעזבנו את הכפר. קוראים לו יוחנן פלסנר, והוא היום חבר כנסת. ישבנו במסעדה ירושלמית, ואחרי ששמענו ממושכות מה קורה, שאלתי אותו אם הוא זוכר את אותה פעולה באותו כפר. "ודאי שאני זוכר", הוא אמר, "זוכר הכל". מה אתה זוכר? שאלתי. "את הריצה במסדרון". ומה אתה זוכר מהריצה? "אני זוכר שפחדתי", אמר, ולי עברה צמרמורת בגוף. אתה זוכר מה קרה בכניסה לחדר? "אני זוכר שהתבחבשנו שם, הדלתות היו סגורות, ואז פרצנו ביחד פנימה, והמבוקש נעמד מולנו. אני זוכר שכשפרקנו מהרכב, חשבתי לעצמי: או-קיי, עכשיו אני רץ, ושם מחכים חמושים בחדר, ואז ראיתי אותך רץ קדימה, וזהו, כבר רצתי אחריך".
יוחנן לא זוכר שהשתהיתי בכניסה. הוא לא הרגיש את הפחד שלי. היה לו מספיק משלו. לא ויתרתי. הרמתי טלפון לגלעד וינקלר שהיום הוא עורך דין מצליח, אבל אז היה חייל מספר שלוש בשורה. גם וינקלר זוכר כמעט כל פרט. הכפר. הרכב. הקפיצה. הריצה. והוא דווקא כן זוכר את ההתעכבות בפתח. נלחצתי. הנה זה בא. אבל לא. גם הוא לא ממש הבין מה קרה שם. להבנתו נעצרתי כדי לאסוף כוח לפני הכניסה לחדר. וינקלר לא זכר שם פחד (הוא זוכר אותו ממקומות אחרים) אולי משום שרץ שלישי. בכל מקרה, לא עלה על דעתו שאני, המפקד, עברתי שם איזושהי חוויה של פחד. "הייתי שואל אותך אם הייתי מרגיש משהו", הוא אמר לי בסיום השיחה. "אתה זוכר אותנו, היינו צוות שאמר כל מה שהוא חושב".
אני זוכר, אמרתי. בטח זוכר.
משימות סיכום המסלול ביחידה נעשות בין היתר בהליכת בדד למרחקים ארוכים מאוד, כשעל הגב, בתוך מנשאים, משקלים אדירים. בסוף-בסוף כולם מגיעים לנקודת הסיום, נעמדים איכשהו בצורת ח' ורק מחכים לשלוש מילים שייצאו מפי המפקד: "אפשר להוריד מנשאים".
אז זהו, אפשר."
(המאמר "הרגע ההוא של הפחד" מאת ינון מגל, לשעבר לוחם ומפקד צוות ב"יחידה", היא סיירת מטכ"ל, שהתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 19.02.2010, עמוד 17)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 25-01-2015 בשעה 21:03.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 09:58

הדף נוצר ב 0.21 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2021 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר