בתום הבחירות האחרונות לכנסת התברר שהשמאל בישראל קרס. נבחריו יכולים לקיים את דיוניהם בתא טלפון ציבורי. מיד עם היוודע התוצאות ראשי השמאל ועושי דברם בתקשורת פתחו במערכה מתוזמנת של דה־לגיטימציה לממשלת הימין המסתמנת. חיצי ארס טבולים בחצאי אמיתות נזרקו לעבר ראש הממשלה נתניהו ורעייתו, ולעבר אביגדור ליברמן והחרדים.

האליטה השמאלנית המידלדלת אינה יכולה לסלוח לישראל ביתנו על הישגיה בבחירות האחרונות. מפלגת עולים חדשים עקפה בתוך כמה שנים את מפלגות השמאל הוותיקות, אשר מאמינות עד עצם היום הזה כי המדינה רשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין (טאבו). אני משוכנע כי אם אביגדור ליברמן היה הולך עם השמאל ועם קדימה, כלי התקשורת היו מציגים אותו ככוכב עליון, סיפור הצלחה ישראלי של עולה חדש שפילס בעשר אצבעות את דרכו לצמרת.

ליברמן הצליח, ולא בפעם הראשונה, להרגיז את אדריכלי השלום הסהרורי וההזוי. אין דבר יותר מרגיז מאשר אמת פשוטה הסותרת חזון עוועים. ליברמן אמר את האמת האחת והיחידה. במזרח התיכון אין מקום לחלשים, ליפי נפש ולחסרי סבלנות. באזור שבו מאז ומתמיד שלטה שפת הכוח המדברית, לשון רכה, מתחנחנת ונרגשת אינה מובנת.

התבטאויותיו של ליברמן בנושאי חוץ גררו תגובות סוערות. התקשורת הישראלית יצרה דרמה בינלאומית, כאילו ליברמן הכריז שמלחמת גוג ומגוג כבר כאן. היחידים שלא התרגשו היו אסד וארדואן. הם יודעים היטב כי במזרח התיכון מנהיגים שהפסידו מלחמות שורדים, ומנהיגים שעושים שלום בדרך כלל נרצחים. למזרח התיכון ולמונדיאל יש חוקים משלהם.

היום גם הנשיא אובאמה כבר מבין שההנהגה הפלשתינית מאוהבת במאבק למען מדינה יותר מאשר במדינה עצמה. הדבר האחרון שאבו מאזן וחבריו צריכים הם מוסדות ממלכתיים כמו מבקר מדינה, בית משפט עליון ושלטון חוק. רוב חברי הסנאט בארצות הברית הפנימו שהחברות בציר הרשע מבטיחה את שלטון משפחת אסד בסוריה, את משטר האייתוללות באיראן ואת תוצאות הבחירות בטורקיה. רק השמאל בישראל מסרב להבין. כמו תמיד, אסור לבלבל אותו עם העובדות.

* * *

רוב שרי החוץ של מדינת ישראל דיברו בשפה גבוהה ובלתי מובנת, אף ששלטו בהרבה מאוד שפות. הלשון הדיפלומטית המהוקצעת וחליפות הטוקסידו והקוקטיילים המשמימים מעולם לא הועילו להסברה הישראלית. כעומק הוויתור היתה עוצמת החיזור, וגם זה לא הועיל לאורך ימים. דווקא שר החוץ משה דיין, אשר בז לדיפלומטיה ולדיפלומטים, קידם את השלום המשמעותי היחיד באזורנו. גם במשחקי הדיפלומטיה המצועצעים חשוב לזכור כי מדינה שלא מכבדת את עצמה, לא תזכה שאחרים יכבדו אותה.

לאורך כל ההיסטוריה הוכיחו היהודים שיש להם כושר ספיגה מעולה. ספגנו רעות רבות והמשכנו לשאת את המשא הכבד. מדינת ישראל קמה, בין היתר, כדי שהיהודים יפסיקו להיות סחבת הספיגה של הטירוף האנושי. במדינת ישראל קם העם היהודי, שלא על מנת להתכופף. למדינת ישראל יש צבא חזק כדי שסוף סוף אחרי 2,000 שנים יפסיקו לאיים עלינו. חשוב שיהיה ברור לכולם כי השלום אינו רק אינטרס של מדינת ישראל.

* * *

טוב עושה השר ליברמן בכך שהוא מזכיר לאויבים ולידידים שמדינת ישראל אינה עוד פיון על לוח השחמט האזורי. גורלה של ישראל איננו נתון למשא ומתן. זקיפות קומה וגאווה לאומית הם מרכיבים הכרחיים בכושר העמידה. חשוב שיידעו אוהבנו שאיננו קבצנים פושטי יד לשלום. את היד שהושטנו קטעו יותר מפעם אחת בברוטליות אכזרית. עם ישראל חיכה 2,000 שנים למדינה, ויש לרוב אזרחי המדינה סבלנות להמתין עוד שנים רבות עד שייכון שלום אמיתי. את התקווה אי אפשר להפסיק, כמו את התקווה לשלום. אבל אל ראש ההר, שעליו מתנוסס דגל השלום, מגיעים רק אלה שמוכנים לשלם את מחיר החירות. ד"ר חיים שיין http://www.israelhayom.co.il/site/n...ion.php?id=4055

[QUOTE=מיכאל חי]

לאורך כל ההיסטוריה הוכיחו היהודים שיש להם כושר ספיגה מעולה. ספגנו רעות רבות והמשכנו לשאת את המשא הכבד. מדינת ישראל קמה, בין היתר, כדי שהיהודים יפסיקו להיות סחבת הספיגה של הטירוף האנושי. במדינת ישראל קם העם היהודי, שלא על מנת להתכופף. למדינת ישראל יש צבא חזק כדי שסוף סוף אחרי 2,000 שנים יפסיקו לאיים עלינו. חשוב שיהיה ברור לכולם כי השלום אינו רק אינטרס של מדינת ישראל./QUOTE]

תיקון: לאורך כל ההיסטוריה הוכיחה היהדות שהיא בעלת כושר ספיגה. לא פעם ולא פעמיים שילמו היהודים, כפרטים, מחיר כבד עבור יכולת ספיגה זאת. זה היה במקום, ונכון, בעידן שבו הפרט היה לא יותר מאשר מולקולה אחת במארג העצום שנקרא "חברה". הזמנים השתנו, כבר במאה ה-19, והיהודי הבין את הצורך גם ביכולת "ספיגה" אישית, זו של החיים הקטנים של כל אחד מאיתנו - החיים ברי החלוף. לשם כך הוקמה מדינת ישראל, ולשם כך נטשו מאות אלפי יהודים את מקומות הולדתם באירופה או בארצות האיסלאם, והיגרו לבריטניה, ארה"ב, קנדה, דרום אמריקה ואוסטראליה: הם חיפשו מקומות שמשום התרבות הפוליטית שלהם, או פשוט משום ששם הם עצמאיים במידה רבה, יוכלו בהם לקיים רווחת פרט, תוך שמירה סבירה של ה"כלל" היהודי.

הרעה החולה של השמאל ה"עכשווי" היא הפטיש האוניברסליסטי - איפושהו בפנים רוצים מדינה יהודית עצמאית, אבל הרבה יותר מכך רוצים שהחברים בפייסבוק, או בפאב בלונדון, יאהבו אותם בגלל מי שהם מבחינה לאומית. זו בעצם המשך של השיטה הישנה לפיה "לא משנה כמה יסבול הפרט, העיקר שהרעיון ישמר", והרעיון הוא ש"היהודי חייב להיות דוגמא ומופת - לא הורג, לא מעשן ולא משחק סנוקר," תפישה ילדותית ומטופשת שגורמת לכך שפעם אחר פעם אנו גם אוכלים את הדגים המצחינים וגם מגורשים מהעיר.

.