אחרי זמן רב של יובש בכתיבה, סוף סוך מוזה מוזרה נחתה עלי בלילה קיצי כזה...

אשמח לשמוע את תגובתכם המלאה, הקטע שכתבתי הוא די קשה,מלא בתיאורים,מחשבות אפלות, נא להיזהר בעת קריאה שלא לקחת את זה אישית (בצורה כול שהיא), כי דמות זאת היא פרי דמיוני וגם מה שמעולל לה.

אשמח לשמוע את תגובתכם, ובעיקר את הביקורת על הקטע.

אויי שמש, אויי לי

"אויי שמש" לחשתי קלות לחרישים, כתבתי בשרבוט לעיוורים, צרדתי את קולי האילם.
"אויי שמש, שזמן מה לא ראיתי..
תלחשי לצללים והרחקיהם ממני,
תלחשי לצללים ארורים אלה,
שאת ראשי ממלאים בהבלים...
הצעות זדניות, שלפעמים נראות כמצויינות להפליא....
"למות!" לחשו לי ,"ל-מ-ו-ת!"
"אבל איך?" תהייתי,
"לשרוף, לקפוץ, להיחנק,
לחתוך,למעוך, להוציא,
להכניס, לשחרר..."
"תתאבד !" צעקו חירש,צעקו לי.

אויי שמש חסר לי אורך הרך,
חומך המבטיח אורך החמים,
אויי שמש, הרחיקי את הצ-ל-ל-י-ם."

הדלת נפתחת, אור מלאכותי שיסיע את החדר האפלולי, היא נכנסה, בידה מגש ועליו מה שאמור להיות "אוכל", היא החליקה את המגש בזלזול כך שכמעט שפכה את תוכנו, לא שהיה אכפת לי.
"עוד מעט תקבל את המנה שלך." אמרה בקצרה ובקול מלגלג, יצאה בעודה טורקת את הדלת מאחוריה, חוסכת ממני את זוועת האור "האנושי".
לא נגעתי באוכל, המשכתי להיות מכורבל בפינה, שקעתי במרמור: בכיתי ויבבתי, חרוזים ושטויות לחשתי, אבל הכול בשקט – לחישות קטנות וצרודות, ואפילו כאלו שאמרתי רק ביני לבין עצמי - הכול בשקט שהצללים לא ישמעו כלום, שלא יציעו עוד הצעות, שלא יזרקו לי פעלים פשוטים ויהפכו אותם לקץ – לסוף חיי.
ואוי סופי, אוי לו סופי הארור,אוי אין הוא לי.הם – הוא – היא - זה וזאת מחליטים, כי כבודם למדו מספרים ומילים על אנשים – והגדירו אותם כתאוות נפשם, אם נפש יש בהם, רק לזרוק, להדחיק,לדכא,לסמם, רק מה שהם מחלטים.
"ומי בסוף מחליט?" אמרתי בקול,עמדתי על רגלי, כמעט ועמדתי על שלי,אבל קול מהחשיכה הרתיע אותי, כאילו שם את ידו על כתפי ורמס אותו עד שהשתטח עם הרצפה הקרה, "ובאיזה זכות אתה מעלה הצעה כו מתועבת?" אמר הקול המרתיע בשאגה של אריה זועם.

"אבל זה הרי אני..." גמגמתי מבין זרעותיי השלובות מעל ראשי, אפילו לא העזתי להציץ לעברו, לראות,לממש, לפחד, לא יכולתי.
"זה הרי אני..." המשכתי לגמגם עד שהרגשתי שהנוכחחות שלו נעלמה.
אבל אוי איפה את שמש? איפה את בשעות הכי חשוכות שיש לאדם? או שגם אותי את תנטשי?
האם עלי לעזבך? לנטוש אותך? להיפרד? ואת הירח להוקיר? הרי כאשר כול העולם מחשיך, כאשר העולם סוגר עלי, הוא שם איפה שהוא, למעלה... למעלה בשמים הש-ח-ו-ר-י-ם.
הכול מתעמעם, הכול נהיה שחור, לא שחור מפחיד ומתעב, או שחור אפלולי, לא כזה שתפגוש בסמטה צדדית, ולא שחור של חתול רחוב, אלא שחור של לילה אדיר.

"אוי שמש סוף סוף הגעת אלי.." אצרתי את חיוכי.
הכול מסביבי ירוק, העצים גבוההים,נושאים ידע ומראות של כמה וכמה שנים,מתחתי שרוע העשב הירוק,ריח האדמה הצחה ממלא את ראיותי, ואור השמש, אוי אור השמש שמשקיף.
אור חזק ונעים, רך אך חמים,לוהט אבל מלטף, לא היה אפשר לדעת אם כעת: שחר, בוקר או צהריים, האור היה ממורכז באמצע, ברב תפארתו כיסה את כול מה שמסביב.
קרני האור ליטפו אותי קלות,לחשו באוזני דברים שלא הבנתי,אט אט אני מרגיש כוח שממלא את עצמותי, אט אט אני קם על רגלי, והולך- מרחף - עף בעקבותם, לעבר האור האינסופי.

------------------------------------

יום ערב טוב,
אמיל.

אמיל היקר:

אז עכשיו סיימתי לקרוא את היצירה הזו, ואני מוכרחה לומר שהרגשות הראשוניות שלי זה בלבול, אפילו (לא להבהל) קצת כעס, או אולי נכון להגיד תסכול.
כתבת: "נא להיזהר בעת קריאה שלא לקחת את זה אישית (בצורה כול שהיא), כי דמות זאת היא פרי דמיוני וגם מה שמעולל לה."
ואני רוצה לשאול אותך, מה הטעם בלכתוב קטע ולפרסם אותו, אם כל מי שיקרא אותו לא ייקח ממנו דבר?
יצירה היא דבר אישי שלך עד שאתה מפרסם אותה, ואז היא אישית של כל אחד שקרא אותה, אני לא חושבת שזה אפשרי, לבקש את מה שביקשת.

ועכשיו ליצירה עצמה:
כל הקטע נכתב במליציות מאוד גבוהה, וזו זכותך, אך יש להיזהר שלא להיסחף לתוך ברבור של מילים גבוהות חסרות פשר, ספציפית במקרה זה אני לא חושבת שזה מה שקרה.
מה שכן, הייתי מציעה לנקד את הקטע (וכן, אפשר לנקד במקלדת).
לדעתי, אם אתה כותב קטע כזה אתה צריך לבדוק 7 פעמים את הטקסט עצמו, מבחינת טעויות כתיב וכד'.

הקטעי מעבר משאירים את הקורא בערפל גדול, אולי זו הכוונה?

הנה דוגמה של קטע מאוד לא ברור:
" "ומי בסוף מחליט?" אמרתי בקול,עמדתי על רגלי, כמעט ועמדתי על שלי,אבל קול מהחשיכה הרתיע אותי, כאילו שם את ידו על כתפי ורמס אותו עד שהשתטח עם הרצפה הקרה, "ובאיזה זכות אתה מעלה הצעה כו מתועבת?" אמר הקול המרתיע בשאגה של אריה זועם."

מישהו שואל "מי מחליט" ובתור תשובה, הוא נענה "באיזה זכות אתה מעלה הצעה?" הוא לא העלה שום הצעה, בטח שלא מתועבת, הוא שאל שאלה די תמימה וגם הפעלים שאחרי לא מעידים על שום העלאת הצעה מתועבת.
(וגם כותבים כה, ולא כו.
וגם בהקשר של השתטח יותר מתאים לכתוב על ולא עם במשפט "עד שהשתטח עם הרצפה הקרה")

כל הטקסט רצוף רמזים לא ברורים והמון פעלים שלא מסבירים את עצמם.

אחרי ביקורת נוקבת זו אני רוצה להדגיש, שבעיניי, כל יצירה שהיא (ציור, צילום, כתיבה) שגורמת לנמען להרגיש, היא טובה.
והיצירה שלך בהחלט גרמה לי להרגיש.

עוד דבר אחרון:
כל מה שכתבתי זו דעתי בלבד, וכמובן שלא נכתב משום כוונה רעה, אלא ממש להפך.
מיטל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מיטל=) אמיל היקר: אז עכשיו סיימתי לקרוא את היצירה הזו, ואני מוכרחה לומר שהרגשות הראשוניות שלי זה בלבול, אפילו (לא להבהל) קצת כעס, או אולי נכון להגיד תסכול. כתבת: "נא להיזהר בעת קריאה שלא לקחת את זה אישית (בצורה כול שהיא), כי דמות זאת היא פרי דמיוני וגם מה שמעולל לה." ואני רוצה לשאול אותך, מה הטעם בלכתוב קטע ולפרסם אותו, אם כל מי שיקרא אותו לא ייקח ממנו דבר? יצירה היא דבר אישי שלך עד שאתה מפרסם אותה, ואז היא אישית של כל אחד שקרא אותה, אני לא חושבת שזה אפשרי, לבקש את מה שביקשת. מיטל יקרה, אני מבין שואלי משפט זה בילביל קצת את הקוראים (וגם אותך) אבל כול הכוונה במשפט זה היא לא להיסחף ברגשות ובמחשבות שהדמות עוסקת בה, אלא לקחת נקודת מבט ניטרלית ולהנות מזה כיצירה ולא כמשהו אחר. ועכשיו ליצירה עצמה: כל הקטע נכתב במליציות מאוד גבוהה, וזו זכותך, אך יש להיזהר שלא להיסחף לתוך ברבור של מילים גבוהות חסרות פשר, ספציפית במקרה זה אני לא חושבת שזה מה שקרה. מה שכן, הייתי מציעה לנקד את הקטע (וכן, אפשר לנקד במקלדת). לדעתי, אם אתה כותב קטע כזה אתה צריך לבדוק 7 פעמים את הטקסט עצמו, מבחינת טעויות כתיב וכד'. לנקד את הקטע כולו - זה אני משאיר לHANAN ולעוד אחרים בפורום שמתענגים על כך, זה לא בשבילי, אבל בכול זאת יש כמה מילים שצריך לנקד על מנת לא להטעות את הקורא... ובנוגע לבדיקה, בשעה ארבע בבוקר אחרי כתיבה סוערת ואחרי שעברתי על הטקסט 3 פעמים לא יכולתי יותר (כמובן שאני מוידע לטעויות שלא שמתי לב אליהן) הקטעי מעבר משאירים את הקורא בערפל גדול, אולי זו הכוונה? אכן בקטע רציתי לעמעם את המעבר של הדמות ממצב למצב על מנת לשמור על אי התמצאות במקום - לפי דעתי כאשר נותנים לסיפור מקום וזמן, ודווקא בסוג של קטע כזה , הטקסט מאבד מקסמו ואפילו יכול להרוס מעט את העלילה. הנה דוגמה של קטע מאוד לא ברור: " "ומי בסוף מחליט?" אמרתי בקול,עמדתי על רגלי, כמעט ועמדתי על שלי,אבל קול מהחשיכה הרתיע אותי, כאילו שם את ידו על כתפי ורמס אותו עד שהשתטח עם הרצפה הקרה, "ובאיזה זכות אתה מעלה הצעה כו מתועבת?" אמר הקול המרתיע בשאגה של אריה זועם." מישהו שואל "מי מחליט" ובתור תשובה, הוא נענה "באיזה זכות אתה מעלה הצעה?" הוא לא העלה שום הצעה, בטח שלא מתועבת, הוא שאל שאלה די תמימה וגם הפעלים שאחרי לא מעידים על שום העלאת הצעה מתועבת. (וגם כותבים כה, ולא כו. וגם בהקשר של השתטח יותר מתאים לכתוב על ולא עם במשפט "עד שהשתטח עם הרצפה הקרה") לגבי התיקונים עצמם הצדק עימך הייתי צריך לשים לב לכך, לגבי הסיטואציה עצמה, הייתי צריך להחליף את המילה "הצעה" ב"שאלה" התיעוב נובע מכך שהדמות האפלה (הצללים) רוצה לרמוס ולדכא את הנפש והמחשבה של הדמות, כול מה שהללים רוצים הוא לגרום לו להתאבד אבל הוא כמעט (ואני מצטט) " כמעט ועמדתי על שלי". כל הטקסט רצוף רמזים לא ברורים והמון פעלים שלא מסבירים את עצמם. רמזים זה משהו שהרבה אנשים בקרבתי סובלים ממנו , אני נוטה להיות מסתורי ועם דו משמעות בכתיבה (ולפעמים בדיבור), ובכול זאת זה היה חיוני לטקסט זה על מנת שהקורא יצטרך לדמיין, לנחש ולהעלות הצעות לגבי גורלו האמיתי של הדמות. לגבי הפעלים לא יכולתי לנקוב באצבע לגבם, אשמח אם תסמני לי אותם, ובכול זאת הינה ציטוט שאולי יסביר את השימוש בפעלים לא מוסברים אלה : "שלא יזרקו לי פעלים פשוטים ויהפכו אותם לקץ – לסוף חיי." אחרי ביקורת נוקבת זו אני רוצה להדגיש, שבעיניי, כל יצירה שהיא (ציור, צילום, כתיבה) שגורמת לנמען להרגיש, היא טובה. והיצירה שלך בהחלט גרמה לי להרגיש. אני שמח שהעברתי תחושה ולא רק מילים, וכמובן שכול יצירה שעונה על הסטדנרטים ומעלה יכולה להיות כזאת. עוד דבר אחרון: כל מה שכתבתי זו דעתי בלבד, וכמובן שלא נכתב משום כוונה רעה, אלא ממש להפך. דעה וביקורת הם דבר חיוני לכותב, ולכן הן מבורכות בכול שעה מיטל

יום טוב ורב תודות על הקדשת זמנך לכתיבת תגובה זו

אמיל.

יצירה אפופת מסתורין,סודות ורמזים - פשוט מקסים.
מאוד נהנתי לקרוא.
והכתיבה מצויינת כמובן.
(את מה שאני הבנתי מהיצירה אני מעדיף להשאיר לעצמי).


אמיל,
אני מאוד מחכה לעוד יצירות כאלה.
אני מגלה שאני מאוד מתחבר אליהם.
ואני מקווה שהמוזה תשרה עליך.
לילה טוב.


__________________________________________________ ________________

מיטל לא כל כך הבנתי את הביקורת שלך בחלקה.

ציטוט מדברייך :

הנה דוגמה של קטע מאוד לא ברור:
"ומי בסוף מחליט?" אמרתי בקול,עמדתי על רגלי, כמעט ועמדתי על שלי,אבל קול מהחשיכה הרתיע אותי, כאילו שם את ידו על כתפי ורמס אותו עד שהשתטח עם הרצפה הקרה, "ובאיזה זכות אתה מעלה הצעה כו מתועבת?" אמר הקול המרתיע בשאגה של אריה זועם."

מישהו שואל "מי מחליט" ובתור תשובה, הוא נענה "באיזה זכות אתה מעלה הצעה?" הוא לא העלה שום הצעה, בטח שלא מתועבת, הוא שאל שאלה די תמימה וגם הפעלים שאחרי לא מעידים על שום העלאת הצעה מתועבת.


דווקא החלק הזה לדעתי הוא הכי יפה והכי מובן (אני חושב ומקווה שאני הבנתי).
תראי, אולי השאלה תמימה אבל איך שהצד השני מסתכל עליה ונראה מהיצירה שהוא דבר שלילי. לכן הוא מסתכל עליה בתיעוב. והגיוני שהוא יהיה כל כך בוטה ("מתועבת").
זו דעתי בכל אופן,
ייתכן כמובן שהבנת זאת אחרת וזה היופי ביצירות ובמיוחד ביצירה נפלא כזו.
אבל היתי חייב להתייחס לזה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי hanan21 יצירה אפופת מסתורין,סודות ורמזים - פשוט מקסים. מאוד נהנתי לקרוא. והכתיבה מצויינת כמובן. רב תודות, אני שמח שמצא חן בעיניך (את מה שאני הבנתי מהיצירה אני מעדיף להשאיר לעצמי). מה שתחפץ, אבל אם משהו לא ברור או מעורפל, אשמח לענות לגביו. אמיל, אני מאוד מחכה לעוד יצירות כאלה. אני מגלה שאני מאוד מתחבר אליהם. ואני מקווה שהמוזה תשרה עליך. לילה טוב. תודה תודה, אני גם בעצמי מקווה להשראה כזאת, אולי בסופו של דבר איטליה תהפוך אותי לכותב מצויין . __________________________________________________ ________________ מיטל לא כל כך הבנתי את הביקורת שלך בחלקה. ציטוט מדברייך : הנה דוגמה של קטע מאוד לא ברור: "ומי בסוף מחליט?" אמרתי בקול,עמדתי על רגלי, כמעט ועמדתי על שלי,אבל קול מהחשיכה הרתיע אותי, כאילו שם את ידו על כתפי ורמס אותו עד שהשתטח עם הרצפה הקרה, "ובאיזה זכות אתה מעלה הצעה כו מתועבת?" אמר הקול המרתיע בשאגה של אריה זועם." מישהו שואל "מי מחליט" ובתור תשובה, הוא נענה "באיזה זכות אתה מעלה הצעה?" הוא לא העלה שום הצעה, בטח שלא מתועבת, הוא שאל שאלה די תמימה וגם הפעלים שאחרי לא מעידים על שום העלאת הצעה מתועבת. דווקא החלק הזה לדעתי הוא הכי יפה והכי מובן (אני חושב ומקווה שאני הבנתי). תראי, אולי השאלה תמימה אבל איך שהצד השני מסתכל עליה ונראה מהיצירה שהוא דבר שלילי. לכן הוא מסתכל עליה בתיעוב. והגיוני שהוא יהיה כל כך בוטה ("מתועבת"). זו דעתי בכל אופן, אכן כמו שהברתי למיטל למעלה, הסברת שוב בצורה ברורה. ייתכן כמובן שהבנת זאת אחרת וזה היופי ביצירות ובמיוחד ביצירה נפלא כזו. אבל היתי חייב להתייחס לזה. אני חייב לחלוק על עניין "היופי בפירוש היצרות בצורה אישית", בקרוב אפתח על זה דיון, שבו אנסה להסביר את נקודת מבטי לעניין זה. ובכול זאת, אני עדין מכבד את דעתו של הזולת, ולוקח אותה לתשומת לבי.

דו משמעי מההתחלה עד הסוף!
אני הבנתי את הקטע בשתי דרכים - 1. מדובר באסיר שנכלא ועונה ולבסוף מת ומגיע למנוחת עדן.
2. מדובר באדם שהפך לערפד ומתגעגע לאור היום, ולבסוף השמש כנראה מאכלת אותו.

אני די בטוח שהתכוונת לאפשרות הראשונה אבל משעשע לראות שזה יכול להיות נכון לעוד פרשנויות.
מלבד כמה תיקונים קלים, שגיאות כתיב והחלפות של כמה מילים שאליהם אני בטח ששמת לב וגם העירו פה - יפה מאוד.

דו משמעותי אכן, אבל הלא בחן רב, שהקורא מודע לכך וגם נהנה?
(למשהו כזה התכוונתי בהסברי באשכול הדיון)

1. אסיר הוא לא ממש אלא "חולה נפש" בגלל זה הזכרתי את הרופאים (רמז עבה)
מעבר לכך מותו הוא התאבדות מאחר והצללים לא הניחו לו.

2. הפרשנות השניה : אכן כן, אבל אם ניקח את הערפד כמטאפורה של דיכאון, צער ויגון... זה יהיה מצויין

משמעותיות יש לזה עוגן, אז לא אכביד עוד על אשכול זה