ערב טוב כותבים יקרים,

בזמן האחרון, ואחרי קריאה של תגובת הכותבים הקבועים (ואלה החדשים) בפורום, אני מוצא שיש לרוב האנשים תפיסה קצת שגויה לגבי המושג של "פרשנות הכתיבה".

כול כותב \ יוצר, הוא בעל היכולת העליונה באשר למשמעות \ מראה \ כוונה וכול דבר אחר שיעלה לראשכם בנוגע ליצרה שלו.

אומנם, היוצר כמו שהזכרתי למעלה הוא השולט ביצירה אבל הוא מוגבל בכללים לא כתובים, שסיבתם האמתית נובעת מהצורך בפירסום והשיתוף.

אם נסתכל על זה בנושא קצת שונה, ובכול זאת אמונתי ודורש הרבה מחשבה והשקעה, הציור, כאשר הצייר תופס את עטו, הוא רושם קווי מתאר לנושא שהוא רוצה להעביר על גבי הדף - במקביל הסופר בראשו חוקק את הרעיון הכללי, מהפואנטה - לאחר מכן הצייר, מסתכל על העצם ומחליט, באיזה צבעים יציר את הציור: צבעי שמן זית \ שחור לבן \ פחם \ צבעי מים.... - הכותב לעומתו מחליט באיזה סגנון לכתוב את היצירה: דרמה, מתח , רומנטיקה, הסטוריה...., הצייר כעת בוחר את הכלי (מברשת \ עיפרון בעובי שונה...) ועובר מאחד לשני על מנת להתאים את צרכי הקו והצורה - וכך הכותב מאמצעי אמונתי אחד לאמצעי אמונתי אחר הוא עובר על מנת שיתאים את כוונתו ויעביר את הנושא כפי שהתכוון.

הסופור והצייר במקביל ממשכים ליצור, עד שמקבלי בסופו של דבר את מה שהם יחלו לו, אבל האם כן זה מה שקרה?

אם נסתכל על אחד מהתהלכים האלה וננסה לעוות אותו קצת, נטעה בו פה ושם, נראה שבסופו של דבר היצירה לא מושלמת כמו שצריך וכול הפואנטה לא מועברת.

וכאן נופלים הרבה קורבנות, יצירה אחרי הכול אמורה להיות רעיון \ נושא \ פואנטה \ מסר (וכו'...) שהיוצר רצה להעביר לקורא, ולכן עליו לנסות ככול יכולתו להיות ברור - אבל לא המשמעות היא להחסיר ברמזים או במשמעיות כפולות, אלה לדעת מתי להשתמש בהם וכמה.

אם ניקח בעיקרון את מבנה היצירה הקללי הוא :

פתיחה.
התרחשות האירועים.
הסוף.

(בין ובין כמובן שי שלל של דברים, אבל אחסוך כי זה לא נושאינו העיקרי)

וכעת אם ניקח את הפתיחה כמושג כללי, עליה להיות ברורהף כי היא מגישה את הנושא לקורא. לכן אם נחפש הזדמנות למשמעות כפולה \ רמזים וכו'... נראה שזה בלתי אפשרי וסותר את כול העניין של "הפתיחה".

התרחשות האירועים, כול זה בנוי כמובן על הפתיחה אבל יכול להשתנות, אבל זה הרי צריך להיות ברור לקורא, כי אחרת הוא לא יבין למה לעזאזל הוא קורא את מה שהוא קורא.
ולכן השימוש ברמזים ומשמעות כפולה, אפשרי אבל זה צריך להיות ברור.

הסוף: כמובן הדבר החביב והלא חביב על הרבה אנשיםף יש כאלה שאוהבים סוף סגור - משמעו שהסופר צריך להסביר , לתת מידע לגבי כול מה שהוא כתב - ויש כאלה שאוהבים סוף פתוח : פה רבותי המשמעות הכפולה והרמזים יכולים לשחק את תפקידם בהתאם ואפילו ביעלות, האפשרות ליצור שתי משמעיות ואפילו יותר בעזרת משפט או שנים היא אדירה בהחלט, וזה מה שנקרא גם פואנטה במקרים אחרים.

לכן רבותי, היזהרו בשימוש של המשמעות הכפולה, ותמיד תהיו עקביים למה שכתבתם, כי אם תוליכו את הקורא בכתיבה סחור סחור, יצא שרק אתם מבינים את מה שכתבתם, והינני בטוח שזאת לא היא הכוונה של אף יוצר בעולם !



כנראה שכתבתי מאמר אחרי הכול , אם אפשר להגדיר אותו ברמה כזאת, היה לי לתענוג, אשמח לשמוע את דעתכם (על הונשוא ולא על איך שכתבתי את ה"מאמר").

יום \ ערב טוב קוראים יקירים,
כתיבה ודיון פורה,
אמיל.

נושא מצויין לדיון - עוגן, ונקווה שיתפתח פה משהו מעניין

יש נקודות שאני מסכים איתך ויש כאלו שלא.
נתחיל מהתחלה - איך מגדירים יצירה ספרותית? האם רשימת מכולת היא כזו? - זה כבר דיון בפני עצמו.

נעבור לצורת הכתיבה - לפי מה שהבנתי אתה דוגל במבנה שמרני יחסית. אני חושב שיש יד חופשית לחלוטין באופן הכתיבה, כל עוד זה לא בא על חשבון האיכות הסופית.
נכון, הרבה פעמים קל יותר לכתוב אם משתמשים בשבלונה מסויימת - לא צריכים להיות יצירתיים יותר מידי בצורניות של היצירה. אבל חשוב לדעת שאפשר לזרוק את כל הכללים ולעשות משהו שחורג מהם לא רק כדי להתנסות אלא אולי כדי להתפתח בתור כותב.

עכשיו אנחנו מגיעים לנושא הגדל של הדיון: המשמעות וההבנה של הקטע כקוראים.
יש הרבה גישות לכך, חלק גורסות שברגע שיצירה מתפרסמת היא שייכת לקוראים ולכן נתונה לפרשנות המלאה שלהם.
חלק אחר חושב שהיצירה לעולם שייכת לכותב ורק הוא רשאי לשפוך אור על תוכנה.
ויש כאלה שחושבים את כל מה שבאמצע.

אני (כמו תמיד אף פעם לא נמצא בצד קיצוני, ) חושב שהכותב יכול לומר בקוים כללים למה הוא התכוון וכל אחד מפרש בדרכו שלו. אם היצירה נכתבה ללא משמעויות רבות בד"כ כולם יחשבו אותו דבר.

ולסיכום - אני חושב ששימוש במשמעויות רבות ורמזים בצורה נכונה זו אומנות לשמה. זה דבר שצריך לתרגל והרבה - אחרת רק מי שכתב מבין על מה מדובר וחבל.
כתיבה פורה לכולם
marin

ציטוט:

במקור נכתב על ידי marin נושא מצויין לדיון - עוגן, ונקווה שיתפתח פה משהו מעניין יש נקודות שאני מסכים איתך ויש כאלו שלא. נתחיל מהתחלה - איך מגדירים יצירה ספרותית? האם רשימת מכולת היא כזו? - זה כבר דיון בפני עצמו. נעבור לצורת הכתיבה - לפי מה שהבנתי אתה דוגל במבנה שמרני יחסית. אני חושב שיש יד חופשית לחלוטין באופן הכתיבה, כל עוד זה לא בא על חשבון האיכות הסופית. נכון, הרבה פעמים קל יותר לכתוב אם משתמשים בשבלונה מסויימת - לא צריכים להיות יצירתיים יותר מידי בצורניות של היצירה. אבל חשוב לדעת שאפשר לזרוק את כל הכללים ולעשות משהו שחורג מהם לא רק כדי להתנסות אלא אולי כדי להתפתח בתור כותב. אני מסכים איתך, אבל לקחתי את הסגנון הכללי הזה (ובקרוב אפתח על כך דיון לגבי סוגי הכתיבה) רק על מנת להיות ברור,כמובן שהרבה פעמים אני בעצמי מנסה סגנונות אחרים, ולא רק לפי שבלונה, אבל זה פחות או יותר לדעתי בא מהתת מודע, איננו חושבים על ה"טכניקה" באמת בעת כתיבה, אלא מתחלים לכתוב ומתאמים את עצמנו לדרישות של היצירה. אבל כמו שהזכרתי אינני רוצה להתעמק בנושא כדי לא להרוס . עכשיו אנחנו מגיעים לנושא הגדל של הדיון: המשמעות וההבנה של הקטע כקוראים. יש הרבה גישות לכך, חלק גורסות שברגע שיצירה מתפרסמת היא שייכת לקוראים ולכן נתונה לפרשנות המלאה שלהם. חלק אחר חושב שהיצירה לעולם שייכת לכותב ורק הוא רשאי לשפוך אור על תוכנה. ויש כאלה שחושבים את כל מה שבאמצע. ובכול זאת, לדעתי יש גבול פרשניות, כפי שהזכרתי למעלה, אם תכתוב עם יותר למדי פרשניות (או משהוא לא ברור) תמצא שהקורא איננו מבין דבר ממה שהוא קורא. אם תסתכל על רוב היצירות שפרסמו בימים האחרונים, לפחות יש תגובה אחת של : אתה יכול להסביר? לא הבנתי מה כתבת בעליל. וזאת לא היא המטרה של האומנות ולא של הכתיבה. אני (כמו תמיד אף פעם לא נמצא בצד קיצוני, ) חושב שהכותב יכול לומר בקוים כללים למה הוא התכוון וכל אחד מפרש בדרכו שלו. אם היצירה נכתבה ללא משמעויות רבות בד"כ כולם יחשבו אותו דבר. זה דרך אחת, וגם דרך מבורכת ! אם רוצים להשתמש בזה במינון כזה, היוצר יהנה וגם כן הקורא. ולסיכום - אני חושב ששימוש במשמעויות רבות ורמזים בצורה נכונה זו אומנות לשמה. זה דבר שצריך לתרגל והרבה - אחרת רק מי שכתב מבין על מה מדובר וחבל. אכן כן, משמעות כפולה לא באה רק מקישקוש ועד כמה מילים חסרות הסבר ! לא ולא אלא מאמצעים אמונתיים : למשל שאלות ריטוריות, דימוים, ריטוריקה (שזאת אומנות בעצמה) ועוד ועוד...כתיבה פורה לכולם א-מ-ן marin

לא יכלת לסכם זאת יותר טוב!=]

אני עם מארין - בהחלט יכול להתפתח כאן משהו מעניין .

מהי יצירה ספרותית? היא יצירה שמורכבת ממערך סמלי (עלילה, דמויות וכו') שנועדו להעביר משהו לכותב או לקורא. האם אותו משהו הוא רעיון? לפעמים. אני באופן אישי כתבתי כמה פעמים רק בשביל ההנאה בתיאור סצנה זו או אחרת, ללא רצון מראש להעביר גם מסר (הוא בדרך כלל בא אחר כך).

אם היצירה הספרותית (כמו גם הציורית והמוזיקלית) היא מערך סמלי הרי שהכותב מסתכן בפרשנות "שגויה", בעיקר מפני שלסמלים דומים יש משמעויות שונות אצל אנשים שונים (דבר שיש לו השלכות מרתקות בתחום השפה, אך לא נגע בזה). הוא יכול כמובן לנסות ולדאוג שהכול יהיה ברור ומבואר, להותיר מעט רמזים ברורים ולדאוג לעצב את הכול באופן שרוב קוראיו יבינו את המסר, אולם למבנה כזה - בו המסר מועבר באופן מנומק וברור - יש כבר שם: מאמר.

הכותב הספרותי מסתכן בכך שהמסר שלו יעוות, לא יובן ואף יוותר עלום עד סוף כל הימים - אז מה? אנו נהנים מהכתיבה הספרותית דווקא מפני שניתן לנו חופש להצפין מסרים, לשחק עם משמעויות ולחייב את הקורא להתאמץ או לשקוע בסערה האומנותית שלנו. יותר מזה - היצירות המרתקות אותנו ביותר הן דווקא אלו שבכל פעם ניתן למצוא עוד מסר, עוד פרשנות למסר.

אנו, כיוצרים, יכולים לבחור לכתוב את היצירה הברורה ביותר או הסבוכה ביותר, להצפין את המסר המוצפן ביותר או שום מסר בכלל. כמובן שיש חשיבות לפרשנות הקוראים, אם ברצוננו לשכלל את אומנות ההצפנה והמסירה, ברם אין אנו נדרשים לכך. היוצר מחוייב רק לעצמו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי הקרדינל אני עם מארין - בהחלט יכול להתפתח כאן משהו מעניין . מהי יצירה ספרותית? היא יצירה שמורכבת ממערך סמלי (עלילה, דמויות וכו') שנועדו להעביר משהו לכותב או לקורא. האם אותו משהו הוא רעיון? לפעמים. אני באופן אישי כתבתי כמה פעמים רק בשביל ההנאה בתיאור סצנה זו או אחרת, ללא רצון מראש להעביר גם מסר (הוא בדרך כלל בא אחר כך). אתה צודק בהחלט, אבל קרדניל יקר ! האם יצירה כזאת שהייתה רק למען נסיון בכתיבה, התפרסמה כך בפשטותה המורכבת? אינני חושב, אולי אם תעדן אותה, אולי אם תשלב אותה בסיפור תפיק ממנה את המיטב, אבל כול עוד היא במצב הגולמי הזה, איננה משמשת לדבר ! אם היצירה הספרותית (כמו גם הציורית והמוזיקלית) היא מערך סמלי הרי שהכותב מסתכן בפרשנות "שגויה", בעיקר מפני שלסמלים דומים יש משמעויות שונות אצל אנשים שונים (דבר שיש לו השלכות מרתקות בתחום השפה, אך לא נגע בזה). הוא יכול כמובן לנסות ולדאוג שהכול יהיה ברור ומבואר, להותיר מעט רמזים ברורים ולדאוג לעצב את הכול באופן שרוב קוראיו יבינו את המסר, אולם למבנה כזה - בו המסר מועבר באופן מנומק וברור - יש כבר שם: מאמר. הוא אכן צריך להסתכן, אבל עם עיננים פקוחות ! אני קצת חולק עליך, קטע \ סיפור (קצר) יכול לענות לכללים אלה, ולא להיות מאמר, וזה בגלל השילוב של האמצעים האמונתיים, השפה הגבוהה ועוד כמה סיבות, סגנון המאמר חופף עם הדרישות של המיעוט ברמזים, ובכול זאת האומנות בכתיבה יכולה להפוך אותו למשהו אחר. ואם ניקח את נושא המאמר בקצרה, לרוב הוא מנסה להעביר אינפורמציה - מידע - יותר מאשר פואנטה \ מסר ולכן הוא צריך להיות צחיח מטאפורות ובילבולי ספרות (שם אירוני אה שלא תהרגו אותי אחר כך) לכן זה מכויח אפילו שהמאמר חופף פחות ופחות עם סגנון מעוט הפרשניות. הכותב הספרותי מסתכן בכך שהמסר שלו יעוות, לא יובן ואף יוובתר עלום עד סוף כל הימים - אז מה? אנו נהנים מהכתיבה הספרותית דווקא מפני שניתן לנו חופש להצפין מסרים, לשחק עם משמעויות ולחייב את הקורא להתאמץ או לשקוע בסערה האומנותית שלנו. יותר מזה - היצירות המרתקות אותנו ביותר הן דווקא אלו שבכל פעם ניתן למצוא עוד מסר, עוד פרשנות למסר. אבל אם נשתמש בזה יותר למדי, עד כדי כך שניצור מצב שהקורא באמת לא מבין על איזה קו של פרשנות ללכת לא השגנו כלום, צריך להיזהר במינון. ואכן זה תענוג רב לכותב להשתעשע עם המשמעות, לפעמים אני מתפלא מעצמי כאשר אני יוצר משמעות כפולה מיוחדת. אנו, כיוצרים, יכולים לבחור לכתוב את היצירה הברורה ביותר או הסבוכה ביותר, להצפין את המסר המוצפן ביותר או שום מסר בכלל. כמובן שיש חשיבות לפרשנות הקוראים, אם ברצוננו לשכלל את אומנות ההצפנה והמסירה, ברם אין אנו נדרשים לכך. היוצר מחוייב רק לעצמו "היוצר מחוייב רק לעצמו" כול מילה בסלע אבל עם קצת אבק על "רק" .

simen,

מאמר אינו בהכרח חייב להיות נטול "בלבולי ספרות" (עכשיו יסקלו את שנינו ) או להעביר רק מידע - האם מעולם לא התענגת על כתיבת מאמר דעה פוליטית? תענוג לאצבעות לשחק עם מטאפורות וביטויי לשון מרהיבים. אולם מטרתי תמיד במאמר היא להעביר מסר ברור.

היצירה הספרותית לעומת זאת מצפינה, מסתירה, מבעד לדמויות ואירועים את המסר. מדוע אם כן לא ניתן לקורא דווקא לצעוד בקו פרשנות אחר? אם המסר כה חשוב שיהיה בהיר - נכתוב מאמר צחיח. ברם אם חשקה נפשנו להשתעשע באמצעים אומנותיים, אנו מסתכנים מראש בפרשנות אחרת משהתכוונו ואין שום רע בכך.

עלינו לזכור תמיד שאפשרי שהנימוק המודע שלנו ליצירה הוא דווקא בא אחרי נימוק תת-מודע, נימוק רגשי שהקורא חד האבחנה יבחין בו ולא אנו. פרשנות אומנותית היא מלאכת מחשבת כשלעצמה וחבל אם ננסה לקחת זאת מהתחום, גם במחיר טעויות בפרשנות.

אני חושב כמוך, אולי אפילו קיצוני יותר.
אחת מהביקורות הגדולות שיש לי על לא מעט יצירות קלאסיות גדולות, היא שהסופר שם דיון פילוסופי בפי הדמויות, ובעצם הופך את היצירה למאמר, במקום לבטא את הרעיונות שלו בדרך העקיפה, אבל החזקה והמעניינת יותר, שהיא עוצמתה הגדולה של הספרות.
הקשר של זה לנושא הוא זה: אם סופר רוצה להיות בטוח שהמסר שלו יעבור בדיוק כמו שהוא רצה לקורא, שייכתוב מאמר. שמה אין מקום לטעויות. ברגע שסופר בוחר לכתוב סיפור, הוא במודע בוחר באפשרות שכל אחד יעשה עם הסיפור שלו מה שיתחשק לו, ואין לו להלין על כך.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

דיון מופשט לחלוטין. לא הייתי אומר חסר ערך, כי תמיד טוב לשמוע דיעות של אחרים, אבל אני בספק אם דעתו של מישהו
תשתנה (או הסגנון שלו) בעקבות הדיון הזה.

קודם כל, כמו ש-marin כתב, אין לנו הגדרה של ספרות וכתיבה, ויומרני להציג הגדרה כזו.
הנסיון להגדיר את היצירה יוביל לדיון פילוסופי לא פחות מאשר ספרותי\אמנותי.

דבר שני, יש לך קבעון לגבי צורת הכתיבה והמבנה. דרישות כמו מבנה אחיד, מסר ופואנטה הם דברים שניתן להתווכח
עליהם במקרה הטוב ודברים שלא צריך לעסוק בהם במקרה הפחות טוב.
כל חיבור יכול להיחשב מבחינתי יצירה ספרותית, בלי קשר לשאלה האם הוא תואם איזושהי הגדרה (מופרכת לעיתים)
של יצירה ספרותית.
זה דומה לדיונים על סרטים מסויימים בפורום המקביל. למשל "מטען הכאב, שלדעתי היה סרט מצוין ולדעת כותבים אחרים
היה סרט מוערך יתר על המידה. עיקר הפער בין דעתי לדעתם נבע מכך שלסרט אין התחלה ואין סוף. הוא עוסק בחיים
וככזה - אין לו פואנטה. לתפישתי, לחיים אין איזושהי תכלית או מטרה, ועל כן אין שום סיבה להשית מערכת חוקים כלשהי
על יצירה כתובה ולמעשה לבדל אותה ממה שקורה בחיים האמיתיים.

ולחלק הרלוונטי לשם האשכול - לא רואה סיבה לפרש יצירות מראש ובטח לא להסביר "למה התכוון המשורר".
הקורא לוקח לעצמו את מה שהוא רוצה, מערכת החוקים והדימויים היא של הקורא ולא של הכותב, שכן המציאות
שלהם שונה והתפישות שונות.

אני מניח שהטריגר לפתיחת הדיון הזה היה התגובה של מיטל באשכול שלך. לדעתי אתה טעית לכתוב את הפתיחה
באשכול שלך וזה מה שהוביל את מיטל להגיב כמו שהגיבה. אתה מתריע מראש מפני התוכן ואז מנתק את עצמך
מהכתוב, ומפתיע אותך שהתגובה הייתה כשהייתה.
כל מה שתכתוב, לא משנה מה יהיה, יגיע מתוך העולם שלך ובהחלט ניתן יהיה להשליך מהכתוב לאחור ולהסיק על
תהליכים, מקרים או ידע שיש לך לגבי מקרים שיתוארו בכתוב.
ייתכן שכתבים סדיסטים יהיו מבוססים דווקא על מחקר שערכת ולא על מאורעות אמיתיים, אבל אתה לא יכול לכתוב
על משהו שאתה לא מכיר. לכן ההערה ההיא הייתה מיותרת.
אם אתה חושש מפני מה שיחשבו על מה שכתבת, השאר זאת במגירה. אם אתה מאמין שאנשים מסוגלים (כפי שאתה
מצפה מהם) לנתק את הקשר הברור מאליו בין היוצר לבין היצירה, הרי שאין צורך להסביר שום דבר.

הצורך להסביר ולפרש עבור אחרים את היצירה שלך מופיע, לדעתי, כשאתה מבחין בחוסר הגינות כלפי יצירתך.
נניח ונתקלת בביקורת שחוטאת לעיקר או למסר, או לחילופין אם אתה מרגיש שפספסת משהו בעת פרסום היצירה.
אם מראש אתה מסתייג מחלקים מהכתוב, מהמסר או ממה שלדעתך אנשים יבינו, אתה מסייע לסירוס היצירה שלך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Au79 ולחלק הרלוונטי לשם האשכול - לא רואה סיבה לפרש יצירות מראש ובטח לא להסביר "למה התכוון המשורר". הקורא לוקח לעצמו את מה שהוא רוצה, מערכת החוקים והדימויים היא של הקורא ולא של הכותב, שכן המציאות שלהם שונה והתפישות שונות. אכן נכון, בכול זאת כולנו בני אדם, ויכולים להזדהות ולהבין את כוונת היוצר, מבלי צרוך בהסבר מפורש, ובכול זאת אפשר מנקודת מבט אחרת להגיד שאף על פי התפיסה השונה של בני האדם לפעמים הסופר מסוגל להעביר מסר \ פואנטה שלא נתפסת אצל "הקורא הוונה ממנו". אולי לא יקבל אותה אולי ידחה אותה, אבל הוא יבין אותה לפחות. נראה לי שפה אי אפשר להחליט ב100% כי כול אדם דומה \ שונה מהיוצר (וזה מה שבורא את היצרתיות). אני מניח שהטריגר לפתיחת הדיון הזה היה התגובה של מיטל באשכול שלך. לדעתי אתה טעית לכתוב את הפתיחה באשכול שלך וזה מה שהוביל את מיטל להגיב כמו שהגיבה. אתה מתריע מראש מפני התוכן ואז מנתק את עצמךמהכתוב, ומפתיע אותך שהתגובה הייתה כשהייתה. ציינתי לעיל שהסיבה לפתיחת האשכול היא אי ההבנה של הגולשים למושג פרשנות, שהם לוקחים את זה בפשטות, כאילו פרשנות של יצירה הוא משהו רגיל כמו קריאתה, לא ולא ! הפרשנות של היצירה הוא העיקרון שלה פחות או יותר, ואם אנשים לוקחים כול יצירה - קוראים ואז ממבט ראשון מפרשים אותה על ימין ועל שמאל, כול הפואנטה של העברת המסר נכשלת. גם כן הדוגמה לגבי כתיבת יצירה עם 101 פרשניות נותן את אותה תוצאה. כי מה שתכתוב, לא משנה מה יהיה, יגיע מתוך העולם שלך ובהחלט ניתן יהיה להשליך מהכתוב לאחור ולהסיק עלתהליכים, מקרים או ידע שיש לך לגבי מקרים שיתוארו בכתוב. אכן נכון אבל ההזהרה שלי היא לא מהסיבה הזאת. ייתכן שכתבים סדיסטים יהיו מבוססים דווקא על מחקר שערכת ולא על מאורעות אמיתיים, אבל אתה לא יכול לכתוב על משהו שאתה לא מכיר. לכן ההערה ההיא הייתה מיותרת. היא להייתה מיותרת היא הייתה חיונית על מנת שהקורא לא יקח את הנושא בצורה קשה, אני אישית אחרי שסיימתי לכתוב ולקרוא את היצירה שלי הופתעתי ודאגתי מעט לגבי התוכן שכן הוא גס וסדיסטי, ורק למען הקוראים רציתי להזהיר, זה כמו שתגיד שסרטי פורנו או אלימות לא צרכים לכלול אזהרה לגבי גיל לפני תחילתם. אם אתה חושש מפני מה שיחשבו על מה שכתבת, השאר זאת במגירה. אם אתה מאמין שאנשים מסוגלים (כפי שאתה מצפה מהם) לנתק את הקשר הברור מאליו בין היוצר לבין היצירה, הרי שאין צורך להסביר שום דבר. לא הסברתי אלא הזהרתי הצורך להסביר ולפרש עבור אחרים את היצירה שלך מופיע, לדעתי, כשאתה מבחין בחוסר הגינות כלפי יצירתך. נניח ונתקלת בביקורת שחוטאת לעיקר או למסר, או לחילופין אם אתה מרגיש שפספסת משהו בעת פרסום היצירה. אם מראש אתה מסתייג מחלקים מהכתוב, מהמסר או ממה שלדעתך אנשים יבינו, אתה מסייע לסירוס היצירה שלך. אולי כן אולי לא, אבל כלל או כלל זאת להייתה כוונתי ! רק רציתי להזהירף והסיבה האמתית שוב לאשכול זה היא הכותבים בפורום הן מתגובתיהם והביקורת שלהם והן מהיצירות שלהם עצמם.

אני דורשת קרדיט על הרעיון!!=]]

לגבי דעתי, כבר פירטתי אותה בשיר של חנן=)

אם כבר, המקום לכתוב בו את דעתך הוא הדיון ולא אשכול של מישהו.
את תמיד יכולה להעתיק לכאן את התגובה

לדעתי היצירה עצמה יכולה להעביר רק רגש, וכל אחד מספר לעצמו סיפור שונה לחלוטין, שרווי באותו רגש

כמו היצירה שלי, שsimen פירש אותה בצורה הרבה יותר מטאפורית ממני
אני חושב שהשיר שהוא קרא יותר יפה מהשיר שכתבתי - אבל לשמחתי הרגש שיוצא מהמילים זהה בשניהם

כמו שכתבתי באשכול שלי, "לא משנה מה הצייר צייר, משנה איך אתה מפרש את הציור"

אז אם אני אפשט את מה שאתה אומר, כל אחד מפרש את התוכן בצורה אינדבידואלית שלאו דווקא צריכה להיות תואמת לכוונת המחבר, כל עוד הרגש שהועבר נשאר זהה?

בגדול אני מסכים איתך, אבל זה לא מוחלט אלא תלוי בקטע ובמטרה שלו