קודם כל - שלום כולם.
אני חדש כאן~
את השם שלי אתם יכולים להסיק מהכינוי שלי; אני בן 18 מהעיר בת-ים.
אני מקווה שתהנו מהסיפור (: אשמח לתגובות.

הסיפור הלן מכיל תוכן אלים ומיני - הקריאה על אחריותכם!

הכול יהיה בסדר


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img834.imageshack.us/img834/8998/goodw.png]

רחוב וינצ'ם היה דומם בשעות הערב. רחש מנועי המכוניות היה שוקט, ובמקומו עולה היה צליל חרישי ובלתי מורגש; מקור הצליל היה לתעלומה, אם כי אחדים סברו כי מדובר בצרצר בודד אשר שרד את הריסוס. אורות הבתים היו כבויים; השעה הייתה עשר בלילה וכל תושבי המקום כבר הניחו את ראשיהם על הכר. רק בית אחד בקצה הרחוב התהדר באור לבן; פלורוסנט עמום, כזה שאורו אינו מטיב עם השנים. מתוך הבית עלו קולות, כאלו אשר לא היו אופייניים כלל וכלל לשעה המדוברת. צעקות. רק מי שניצב בסמוך לדלת הבית שומע היה את הקולות.
"את פשוט זונה!" נשמעה צעקה אשר גברה בעוצמתה על כל הצלילים אשר קדמו לה.
"פרד, אתה חייב להבין..."
"מה להבין? הלכת והזדיינת איתו!" פרד הצביע על גבר נוסף שעמד בחדר. "נתת לו להיכנס לחדר שלנו, למיטה שלנו... לחיים שלנו! בשביל מה? בשביל זיון?"
"פרד, הילדה..." האישה לחשה. אישוניה זעו במהירות לצדדים, כמחפשים אחר דרך מילוט, אם כי ברור היה לה כי אין כזו.
"אמא, למה אבא כועס?" נשמע קולה של ילדה קטנה. היא הייתה בת שבע, עיניה הכחולות לטשו מבט מפוחד בפרד, אביה.
"בטי," היא השיבה בעודה מניחה את כף ידה על ראשה –
"תפסיקי! זונה מלוכלכת!" פרד צווח. "את לא קולטת מה עשית? לא הייתי מספיק טוב בשבילך?!"
"א-אני חושב שאתה מגזים, מה שקרה כאן לא היה יותר מאשר-"
"תשתוק." פרד קטע את שצף דיבורו של הנער; זה אשר לפני דקות אחדות שכב מחובק במיטה עם האישה שנדרה לפרד אמונים.
"אני קורע את התחת שלי וזה מה שאני מקבל?" קולו של פרד ירד באוקטאבה. כעת היה קולו דק ושביר, אם כי הכעס אשר מילא אותו הצליח לחלחל לדיבורו גם כך.
פרד הושיט את ידיו לצדדים, בכניעה; הוא רצה לבכות אך הזעם שהיה בו גדול היה מכדי לאפשר זאת.
הוא נזכר בליל הכלולות שלהם. הוא נזכר כמה יפה היא הייתה, עירומה. כיצד שדיה נמחצו כנגד חזהו וכיצד ליבה פעם בקצב מסחרר. חום גופה נסך בו רוגע. קולה היה עמוק ומפתה. הוא השכיבה על המיטה והחל חודר לתוכה בזהירות; אנקותיה עלו באוזניו כמנגינה חרישית. מבטיהם נפגשו והוא הגביר את הקצב - היא השמיעה אנקה נוספת. היה זה רגע אשר לעולם לא ישכח... עונג רצוף. רגע אשר אין לו מתחרה בכל 37 שנות חייו.
המחשבה אודות איש זר תופס את מקומו ברגע אינטימי זה, הטריפה את חושיו. לא היה בידו לסלוח, הוא לא רצה לסלוח.
צליל מתכתי נשמע.
"אני מצטער, בחור." פרד לחש. עיניו היו מזוגגות, ספק מעיפות ספק מצער.
"אד," הנער הציג עצמו, כמעט בחוצפה; כזו אשר רק עודדה את פרד לעשות את שעשה.
-בום!- היה זה אקדחו של פרד.
"ח-חתיכת ב-בן זונ-" אד נפל ארצה בחבטה. הכדור פגע בחזהו, סמוך לליבו, היה משום אכזריות בהחטאה הזו.
"אמא!" צווחה הילדה הקטנה, עיניה הכחולות נפערו באחת, חושפות ים של פחד הנשקף דרכן; ים סוער, כזה אשר אין מציל אשר יש בידו להציל את האובדים בסערה.
"הכול בסדר, בטי," אמילי חיבקה את בטי לחיקה תוך שהיא עצמה המומה מן המתרחש. היא פנתה לפרד באחת –
"אתה פשוט מטורף! אתה בן-אדם חולה!" היא קראה לעברו תוך שהיא מסיטה מפעם לפעם את מבטה אל עבר גופתו של אד; פיו עוד זע בעוויתות קלות ובלתי נשלטות.
"הבא בתור!" צעק פרד. דם הכה ברקותיו ועישוניו התרחבו עד מאד.
"פרד... מה קורה לך?"
הוא תפס את כתפיה השמוטות, הפרידה מהילדה, והטיחה אל עבר הקיר. היא השמיעה צווחת כאב.
"את זונה מלוכלכת... זה מה שקורה לי! תפתחי את הרגלים כמו שפתחת לו!" רוק ניתז מפיו. הוא הצביע על גופתו של אד אשר שרועה הייתה מאחוריהם.
"תפתחי את הרגליים!" קולו הדהד בחדר; צעקה זו גרמה לבטי לפרוץ בבכי.
"רואה למה גרמת?" הוא הביט ב-בטי, "את רואה למה גרמת?" פרד ניער את גופה של אמילי. "תפתחי!" הוא המשיך.
אמילי, כולה רועדת, זיעה ניגרת על מצחה - צייתה לפקודתו.
'איך יכולתי להיות כל כך טיפשה,' חשבה לעצמה. מחשבה זו עוררה בה רחמים עצמיים וצער גדול. היא באמת אהבה את פרד, מה שקרה היה לא יותר מאשר טעות; אולם בשעה זו ידעה היא כי על טעויות יש לשלם... אם כי המחיר היה גדול משהניחה.
"תתכונני לפיצוץ." לחדש פרד על אוזנה של אמילי. נדמה היה כי זו רוצה להגיב אך הפחד שיתק אותה.
פרד לקח את האקדח והציבו בין רגליה. היא חשה בכלי הקר נוגע בעורה השחור, היא פלטה אנחה קלה, אומנם לא היה בכך כדי להצילה.
קול ירי נשמע. דם ניתז בפראות על חולצתו הצהובה של פרד. אמילי פערה את עיניה האפורות, שאפה עמוקות וקרסה ארצה. ראשה מוטה על צידו ועיניה כמו נועצות מבט מכוון בגופתו של אד.
הדם המשיך זורם ממפשעתה, יוצר שלולית סביב גופה. פרד רכן ארצה, טבל את אצבעו בדמה והכניסה אל פיו. 'דם של זונה,' חשב לעצמו. המחשבה הזו העלתה על פניו חיוך גדול.
"אבא..." לחשה בטי בקול סדוק. דמעות חנקו את גרונה. "מה עשית... אבא?" היא המשיכה.
פרד לא הסתובב לעברה, הוא רק הרכין את ראשו לאות אבל ולחש –
"הכול יהיה בסדר מותק, הכול יהיה בסדר."

קודם כל - ברוך הבא.
הסיפור בנוי בצורה טובה, הצלחת להעביר את הסצינה בצורה משכנעת וכן את רגשות המעורבים.
לפי איך שאני מבין משם הסיפור (הכל יהיה בסדר או שלא) אמורה להיות הפתעה בסוף הסיפור, ואין.
כדי שתהיה הפתעה היית צריך אולי לתאר בתחילת הסיפור את ליל הכלולות, ואח"כ הולדת הבת
ואז כדרך אגב בסוף הסיפור את הסצינה הסופית (אני בכוונה נמנע כדי לא לספיילר).

לסיכום - בוטה ואלים. כתוב טוב.

ברוך הבא לפורום שלנו תרגיש בבית .

סיפור טוב, אהבתי את התיאורים את המבער בין השורות, הנטרליות בקול המספר נתנה אפקט חשוב וטוב לאווירת הסיפור.

דברים שהיו חסרים לי (ולדעתי יכלו לשפר את הסיפור במעט) הן קצת קצת תיאורים, אומנם צריך לשלב אותן בסיפור אבל לא במכוון, כדוגמה: היה להם רצפה מעץ וחלון אחד ודלת ושידה...) אלא כמו שעשיתה (למשל כשר הדם ניתז על חולצתו "הצהובה" של פרד) אז תוסיף עוד עמה לאלה לסיפור, שיתנו תמונה כללית.

מעבר לכך יש כמה שגאיות כתיב(לא הרבה), עדיף שתעבור על הטקסט בסבלנות.

כמו מארין הנני חושב שיכלת לשחק עם סדר איזכור ההתרחשיות בצורה כזאת שתיצור יותר מתח, תגרום לסיפור לקבל גוון יותר מעניין.
אומנם אנני מסכים עם הסידור של מארין, אלא עם הסידור הבא:

אחרי המשפט: "הבא בתור!" צעק פרד. דם הכה ברקותיו ועישוניו התרחבו עד מאד.
תוסיף את הצסנה של ליל הכלות.
(זה יתן אכזריות אדירה תוך כדי הסבר הגיוני לירי, בסדר זה)
בנוגע לסוף אפשר להשאיר את זה כמו שהוא, וכאן הודעה פונה אל מארין:

מארין יקר, שפירשת את הכותרת בצורה רצינית, הכותב התכוון באירוניה לגבי ה"או שלא" ולא כטוויסט בעלילה, תדמיין לך, שאיבדת את אישתך, הרגת אותה ועוד בחור - ילדה בלי אמא, אבא בכלא.
לכן המחשבה של "הכול ייה בסדר" בגלל שהוא נפטר מהבושה של אישתו הבוגדת, היא רק רגעית, ואחריה כלום "לא יההי בסדר".

נשמח לראות עוד סיפורים שלך, ואת תגובותיך בפוסטים של הגולשים האחרים
יום טוב,
אמיל.

היי

הסיפור שלך בעל מבנה נכון, לי באופן אישי היה מעט קשה לקרוא באופן רצוף. החיבור בין המשפטים היה טיפה מאולץ והיו מקומות שלא מאוד טבעי.
אני מתכוונת בעיקר ל:

1. רחש מנועי המכוניות היה שוקט, ובמקומו עולה היה צליל חרישי ובלתי מורגש; מקור הצליל היה לתעלומה, אם כי אחדים סברו כי מדובר בצרצר בודד אשר שרד את הריסוס.

אני הייתי מחליפה ל"רעש המכוניות שקט ובמקומו עלה צליל חרישי ובלתי מורגש; מקור הצליל היה לתעלומה...."

2. אישוניה זעו במהירות לצדדים, כמחפשים אחר דרך מילוט, אם כי ברור היה לה כי אין כזו.

התיאור שלך הוא כמעט מליצי, כשמדובר בסיטואציה קשה, אלימה וכוחנית. אולי כדאי "לרדת רמה" בתיאורים כדי שיתאימו לאווירה.

3. קולו של פרד ירד באוקטאבה. כעת היה קולו דק ושביר, אם כי הכעס אשר מילא אותו הצליח לחלחל לדיבורו גם כך.

אם קולו ירד באוקטאבה- משמע שהפך לקול עבה יותר.

4. פרד רכן ארצה, טבל את אצבעו בדמה והכניסה אל פיו

אני הייתי משנה ל "טבל את אצבעו בדמה ומצץ אותה". הקונוטציה מינית וכוחנית יותר. מאשר "הכניסה אל פיו" שנשמע קצת ילדותי.

5. פרד לא הסתובב לעברה, הוא רק הרכין את ראשו לאות אבל ולחש

הוא לא הרכין את ראשו לאות אבל כי הוא לא מתאבל. נדיר שאדם רוצח שני אנשים ועומד ומתאבל. הוא יכול היה ללחוש אבל האבל לא מתחבר לי

סה"כ תיאור סיטואציה יפה.