לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה חדשות טיולים אפריל 2014 - הסתיימו עבודות הסדרת הדרך לדיר עזיז ע"י מועצה אזורית גולן. ניתן לשוב ולטייל באתר. הסגירה שהתקיימה באזור דרך בורמה מערב, הסתיימה וניתן לטייל באתרים כרגיל. עקב סיום עונת החורף שביל מספר 9363 (סימון שבילים כחול) שבשמורת נחל שורק נפתח חזרה למטיילים. נפתח מחדש מסלול נחל רקפת בכרמל שהיה סגור למטיילים. עקב פעילות צבא באזור אילת במהלך חודש אפריל אין להגיע לאתר "נ.ג. 292" מצפון לאילת. | חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חברה וקהילה > מטיילים ותרמילאים
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #2  
ישן 20-09-2010, 09:22
צלמית המשתמש של chatulim
  chatulim מנהל chatulim אינו מחובר  
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
 
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

הו, רעיון נפלא לאשכול

הסיפור שלי חוזר דווקא אחורה לכיתה ז' שלי, כשהייתי בחוג סיור.
מסלול הטיול דווקא לא היה אמור להיות בעייתי- מכיפת הכרמל דרך נחל יגור עד הקיבוץ ומשם הביתה. את הטיול התחלנו כרגיל. היינו בערך 10-15 ילדים בכיתות ז'-ט' עם מדריך אחד מגודל.
בשלב מסויים קבוצה (וביניהם אני) התחילה להגדיל פערים וללכת קדימה (לפני המדריך ושאר הקבוצה) ומהר מאוד הפכנו לשתי קבוצות שצועדות במרחק די גדול אחת מהשניה.
ככל הנראה הקבוצה עם המדריך החליטה לעצור לשתות בעוד אנחנו המשכנו להתקדם, וכך נוצר מצב שבו לא ראינו ולא שמענו את הקבוצה השניה. במקום לעמוד במקום ולחכות- החלטנו להמשיך עד סוף המסלול.
ההחלטה היתה רגעית וטפשית כאחד. לאף אחד לא היתה מפה (שתי מפות היו אצל חבר'ה מהקבוצה השניה) והיו לנו מעט מאוד מים (כך גם שני הג'ריקנים שנותרו). החלטנו להגביר קצב ולהגיע לקיבוץ ושם לשבת ולחכות למדריך ולשאר הקבוצה.

בשלב מסויים הגענו למקום לא מוכר ומוזר מאוד- משהו מוקף גדרות תיל ועצים. לא היתה לנו דרך טובה לעקוף את המקום (מי שמכיר יודע) ולכן החלטנו להכנס דרך פרצה בגדר התיל. לשמחתנו אף אחד לא הבחין בנו והצלחנו לצאת ולהגיע למקום היעד ושם חיכינו למדריך.

מה שלא ידענו הוא שבנקודת זמן מסויימת המדריך הבחין בחסרוננו ונתקף חרדה, מה שגרם לו לרוץ את המסלול (נחל יגור) פעמיים הלוך ושוב. אז לא היו פלאפונים לכל דורש. כשהקבוצה הגיעה לנקודת היעד בה פגשה אותנו התחילו צעקות ועניינים. עומר התיישב בפנים חיוורות ואמר שהוא עוזב את הקבוצה. (בסוף הוא לא עזב )

לא נעים- לא נורא.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 20-09-2010, 10:03
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,834
טיול שורשים, אוסטריה 98
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

על פרוייקט טיולי השורשים האוסטרי-ישראלי אפתח מתישהוא אשכול נפרד, כרגע אתמקד בסיפור הרלוונטי: אוגוסט 98, חצי שנה אחרי השחרור מהצבא, אוסטריה, טיול אופניים בעמק הדנובה, 10-12 ק"מ מזרחית לעיר לינץ. הקבוצה בנויה מ-20 ישראלים בגיל 18-20, עוד 20 אוסטרים בגיל דומה, מנהלת המשלחת ומדריך הטיול (שניהם בגיל 35-40). המסלול הכללי: יציאה מהעיר לינץ, ורכיבה מזרחה על הגדה הצפונית של הדנובה.

בשעות הצהריים ביקרנו במחנה הריכוז מאוטהאוזן, ואח"כ המשכנו לדווש מזרחה. מדי פעם עצרנו לשתות משהו ולצמצם פערים. לקראת אחה"צ כבר החלו להיפתח פערים רציניים - הבנים המורעלים יחד עם המדריך רכבו בקצה הקדמי של הטור, הבנות התגלגלו מאחורה והעדיפו שיחה טובה עם רכיבה איטית. בשלב מסויים ראינו שהפער גדל עד כדי נתק בין החלק קדמי לאחורי לבין אלה שבאמצע (אני ביניהם). הגענו אל כפרון קטן (לפי חפירות בזיכרון ובדיקה עם גוגל-ארץ, כנראה מדובר בכפר Eizendorf). יובל עצר בכניסה לכפר ואמר שמשהו נראה לו מסריח, מרקוס האוסטרי ואני המשכנו לתוך הכפר והגענו לקצה האחורי (צפון-מזרחי) של הכפר - המשך הדרך היה בשטח חקלאי פתוח, ולא ראינו שום דבר שדומה לרוכבי אופניים. בהחלטה משותפת סגרנו שמרקוס חוזר לכניסה לכפר כדי לראות מה קורה ואם אנחנו בכלל בכיוון הנכון, ואני מחכה במקום. האמת שהאופניים היו לא נוחים בצורה קיצונית (נאצים או לא? ), ושמחתי לשבת כמה דקות על דשא רך ולהרגיע את התחת הכואב.

אחרי רבע שעה או 20 דקות של המתנה, אף אחד לא חזר אלי. דיוושתי אל הכניסה לכפר, ולא מצאתי שם אף אחד. חזרתי אל המקום בו חיכיתי בקצה הכפר דרך שביל שעוקף את הבתים, מתוך מחשבה שאולי השאר נסעו דרכו ועצרו לחכות לי - גם שם לא היה אף אחד. היתה לי מפת תיירים מעפנה, והחלטתי להתגלגל עוד קצת צפונה לכיוון הכביש הראשי. תוך כדי דיווש בתוך העמק הציורי, על דרך בודדת בין השדות, עם השמש שמתחילה לרדת לכיוון ההרים נפל לי האסימון "בנאדם, הלכתי לאיבוד!"

האמת שהרגש שעבר לי בראש באותו הרגע, ואני זוכר אותו עכשיו כאילו זה היה לפני 5 דקות, היה של דוקא אושר אמיתי. לא פחד, לא חשש, לא באסה או עצבים - אושר על סוג של עצמאות פתאומית ולא מתוכננת, סוג של תוספת שהחיים זורקים לך בלי שחשבת עליה מראש. עשיתי חישוב קטן: אני במדינה מערבית, בתוך איזור מיושב, אני יודע מה היעד שאליו אני צריך להגיע (אכסניה בכפר במרחק 10 ק"מ בערך), יש לי מים וחטיפים ובמקרה הכי גרוע אני יכול להיכנס לתחנת משטרה. המשכתי להתגלגל צפונה בין השדות, ונהניתי מהנוף הקסום של טירות מבודדות על ההרים ומהשקט הנעים והמבורך. כשהגעתי אל הכביש הראשי, פניתי מזרחה והמשכתי לאורכו לכיוון הנהר. קצת לפני הנהר אני רואה מרחוק את כמה מהחבר'ה לצד הכביש, מחכים לראות אם אעבור שם במקרה - כשהם ראו הם התחילו לקפוץ ולנפנף בידיים כאילו שכרגע ניצלתי מאובדן באמצע המדבר... אח"כ פגשתי את שאר הקבוצה, ומשם המשכנו לאכסניה.

הייתי "אבוד" בערך שעה ו-20 דקות, אולי קצת יותר. זה היה בפער רציני הרגע הכי טוב בכל הטיול, וזה טיול שהיו בו הרבה רגעים טובים. אני בקושי זוכר את שמות החברים למשלחת או מה בדיוק עשינו באיזה יום של הטיול, אבל את האירוע הקטן הזה אני זוכר בחיוך - כי בגללו התחלתי לחפש את ההזדמנויות ללכת לאיבוד...
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 20-09-2010, 11:16
צלמית המשתמש של Tallyco
  משתמשת נקבה Tallyco Tallyco אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 12.05.06
הודעות: 13,563
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

גם הסיפור שלי הוא מנחל יגור, רק בכיוון ההפוך...
כיתה ט', מסע "אתגר" של הצופים (כל הציוד על הגב) - טיול של שלושה ימים באיזור הכרמל ורמות מנשה - קל"ב!
היום הראשון של המסע היה טיפוס של נחל יגורר עד עספיה, וירידה מהכרמל לכיוון יקנעם-אלייקים.
השבט שלנו היה אז בהקמתו, והשכבה שי הייתה שכבה ענקית - קרוב ל-40 חבר'ה. בשלב מסוים, מרכז השבט
(שהיה אמור להיות המבוגר האחראי) יחד עם עוד כמה בנים מורעלים, לקחו איתם את המפה ורצו קדימה, משאירים
מאחור את כל הבנות, חלק מהבנים, והאב המלווה המסכן, שלא ממש הכיר את השטח. וכך, קבוצה לא קטנה
של מטיילים תעתה לה בשבילי נחל יגור. לשמחתנו הרבה, לפחות חיכו לנו בעספיה ולא רצו גם את הירידה...
_____________________________________

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מיכל - 20.1.13

מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 20-09-2010, 11:24
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

כמה שבועות אחרי שהכרתי את מי שעתידה להיות אישתי, באתי לבקר אותה בביתה במרכז הארץ. היא גרה אז ביישוב קטן של כ100 משפחות. מכיוון שדבר היותינו חברים לא היה ידוע עדיין ברבים, לא רציתי שחבריה, ואנשי יישובה יראו אותי מסתובב ביישוב.

זה היה ביקורי השני בישוב כשבפעם הראשונה באנו ביחד.

אז אני מגיע בגפי ואני מחפש את הבית שלה ואני מתברבר. והכי בעסה היה שלא יכולתי לשאול עוברים ושבים כי לא רציתי שהם ידעו מי אני...
זכרתי שהבית שלה היה יחסית סמוך לכר דשא גדול אבל לא היו ציוני דרך נוספים שיעזרו לי. אז אני מתברבר ומתברבר. ואז נזכרתי שהיא הבת של אחד מנושאי התפקידים ביישוב (כגון בת של הרב, של הרופא או של רכז הביטחון וכו וכו).
אז השתמשתי באינטואיציה שלי ופשוט ביקשתי מהעוברים ושבים שיכוונו אותי לבית של אותו נושא תפקיד וככה נחלצתי. ובסופו של דבר הצלחתי להגיע אליה בשלום...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 20-09-2010, 13:01
צלמית המשתמש של shai.shai
  shai.shai shai.shai אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.02.06
הודעות: 32,030
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

אחלה אשכול


הסיפור שלי קורה בנסיעה מיוסמיטי פארק לכיוון הקינגס קניון בארה"ב.
אני וחברי לטיול יוצאים עפוצים ועייפים בשעות אחר הצהרים מה"טופות", שואלים את רונית (זה השם של ההג'י פי אס שלנו. הייתי מספרת לכם למה אבל זה לא יפה ) איך מגיעים לקינגס קניון. רונית מראה לנו שיש לנו משהו כמו 8 שעות, שכוללות עיקוף מחדש דרך יוסמיטי- עד לקינגס קניון. זה כמובן, ולפי המפה, לא היה נראה לנו הגיוני אז התחלנו ליסוע דרומה בתקוה למצוא עוד מעט כביש שמוביל למקום.
אחרי שעה קלה של נסיעה דרומה, הערנו את הג'י פי אס בתקווה לסימן טוב, אבל לא- שוב יש לנו שעות ארוכות של נסיעה חזרה דרך איפה שכבר היינו- וזה לא בא בחשבון... יש לנו עוד מקומות להספיק!

החלטנו לכבות את רונית ולחפש עזרה.

עכשיו, מי שהיה בארה"ב יודע שאין דבר כזה. אם אתה על כביש נטוש- הוא ישאר נטוש לפחות בשעתיים נסיעה הקרובות. וזה כולל הכל. אין את מי לשאול ואין מי שיעזור....

פתאום (הזקנה התפצלה לשניים )! אנחנו רואים כביש קטן צדדי. אמרנו לעצמנו "וול, אם בחור הזה בנו כביש כנראה הוא מוביל לאנשהו. סיסה עליו עד שנגיע לכפר ונשאל איך מגיעים). נסענו בכביש משו כמו 10 קילומטר, זיהינו כמה מבנים, חנינו את האוטו והסתכלנו מסביבנו.

מה אנחנו רואים, אתם שואלים? מדשאה גדולה, עם ספסלים, עליהם יושבים אנשים בסרבלים כתומים.
כן כן, מהר מאוד הבנו שהגענו לאיזה מקום מעצר.. כמה מהר? הבנו את זה עוד לפני שהתקרב אלינו איזה שוטר-קצין מפחיד עם כמה סוגי נשקים שאפילו לא זיהינו, ומבט מלחיץ מאוד!

יצאנו לקראתו מהאוטו (אומרים שזה טעות, אבל היינו חייבים!)... היה אפשר ממש להרגיש את כל העצורים מסתכלים עלינו. כנראה שתיירים זה מראה נדיר שם ... והסברנו יפה את המצב (כולל מיליון "יס, סיר", ונימוס שלא מתאים לנו בכלל)... הבחור הסביר לנו לאן הגענו, ושמצחיק שעדיין לא פוצצו אותנו מכות, לקח אותנו למשרד, קרא לחבר'ה שלו (שבאותו זמן היו עסוקים בלהכין קופסאות עם גליל נייר טואלט אחד, סכין חד פעמית אחת, תפוח אחד, וכאלה) שיביאו איתם מפה (ובעיקר שיצחקו עלינו). הם הראו לנו על המפה שאין שום כביש שמחבר בין איפה שאנחנו נמצאים לקינגס קניון (למרות שזה אולי שעה נסיעה במרחק אווירי, והדרך היחידה להגיע לשם היא העיקוף המדובר של 8 שעות לכל כיוון.....
עצובים ולא מרוצים פתחנו חבילת שוקולדים משמינה ושמנו פעמינו ליעד הבא.. לקינגס קניון כבר לא הגענו


וזה רק אחד מסיפורים האבודים שלי... יש עוד בשפע
_____________________________________


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 20-09-2010, 23:30
  משתמש זכר Soloavia Soloavia אינו מחובר  
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
 
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
סיפור עם סוף טוב
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי shai.shai שמתחילה ב "אחלה אשכול :) הסיפור שלי..."

בהמשך לסיפור שלכם:

אני מכיר מישהו (היכרות אישית - כך שלא מדובר באגדה אורבנית), שיצא לטייל במרחבי אלסקה. נסע ונסע ונסע עד שהגיע לכלום, עצר את הרכב וירד להשתין...

עוד לפני שהספיק להבין מה קורה - קפצו עליו כמה שוטרים פדראליים, עצרו אותו, החרימו לו את המצלמה ובהמשך התברר שה"אמצע כלום" שבו בחר לעצור - היה קרוב מאד למתקן מסווג של ה-CIA...

הבחור הצליח בעור שיניו לצאת מארה"ב (שלא באמצעות צו גרוש) והיה בטוח שהסיפור נגמר, אלא שאז גילה שהוא מככב ב"רשימה השחורה" של החשודים בריגול וטרור, וכניסתו לארה"ב אסורה...

בהיותו עובד חברת תעופה (אמריקאית) גם הופתע לגלות שמעסיקיו קיבלו הנחייה לפטר אותו עקב היותו "סיכון בטחוני" לטיסות אמריקאיות, ואף הוציאו אולטימטום לביצוע הפיטורין תוך X שעות.

הסיפור הסתדר על הצד הטוב יותר בסיועו האדיב של עו"ד. הבחור נשאר בחברה ואפילו קיבל אישור כניסה לארה"ב...
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק


נערך לאחרונה ע"י Soloavia בתאריך 20-09-2010 בשעה 23:56.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 20-09-2010, 23:45
  משתמש זכר Soloavia Soloavia אינו מחובר  
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
 
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
כמה סיפורי בירבורים משלי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

1. טיילנו במסגרת חוג סיורים, אי שם בשנות ה-80, בנחל מסויים בשיפולי המכתש הקטן... בשלב מסויים מצאנו גדר תייל לרוחב האפיק של הנחל, והאלטרנטיבות היו:
א. להסתובב ולחזור המון קילומטרים (לא סביר)
ב. לטפס על קירות ערוץ הנחל (לא הגיוני ולא מעשי)
ג. לחצות את הגדר ולהמשיך בנחל עד לכביש - שם נקודת המפגש והאוטובוס שמחזיר הביתה.

בחרנו באפשרות השלישית, וכעבור כמה מטרים גם מצאנו בערוץ לוח פח מרובע.... החלטנו להפוך ולראות מה ללוח הפח ככה באמצע המדבר, ו... אפשר כבר לנחש.... היה כתוב עליו "מוקשים - היזהר"...

המשכנו מאד בזהירות. (יש להניח שהשלט נסחף שהרי לא חצינו שתי גדרות, וגם זו שחצינו לא נשאה סימונים נוספים).

2. באותו חוג סיירות - אי שם בין אבן ספיר לאיתנים - עסקנו בדיון מעמיק על מיקומנו. השביל התעקל ברצף של Sים והיה מי שטען שאנחנו בפניה השנייה ולא השלישית (או דווקא הרביעית?)...

בעודנו צועדים, ומביטים במפה - פתאום שמענו S נוסף... הפעם מכיוון הקרקע, מנחש (למזלינו מטבעון) שכמעט דרכנו עליו...

3. הפעם בצבא... מסע גיבוש לקורס בו החייל הבריא ביותר הוא בעל פרופיל 65...
אחד קיבל מ"ק, אחד קיבל מצפן, שלישי קיבל תרמיל ע"ר וליווה את החובשת...

הולכים והולכים והולכים... נכנסים לאגני החימצון של ראשון (המ"מ אומר במבוכה למדריך: "אני לא זוכ שהיינו אמורים לעבור כאן"). חיילת ראשונה חוטפת התקף אסטמה ומתעלפת.

המ"מ מנסה לקרוא לרכב החילוץ, אבל מגלה שקווי המתח הגבוה שלידם הסתובבנו, משבשים את המ"ק ואי אפשר לשמוע כלום...

בצר לו - המ"מ אוסף את כולם (החיילת מתחילה לנשום מעט יותר אוויר וחוזרת לעצמה) ומסביר איך מוצאים את כוכב הצפון...

אז אנחנו מגלים שלושה דברים:
א. אנחנו מבינים למה הגענו אל בריכות החימצון של ראשון
ב. אנחנו מבינים שלמ"מ אין מושג איך מוצאים את כוכב הצפון.
ג. בדיעבד - אנחנו מבינים שלא כדאי להסביר למ"מ איפה באמת נמצא כוכב הצפון (או שלא תמיד נשארים שבת על FUCK שאתה עשית)....

4. "סוג של"...

מתוקף תפקידי בנתב"ג...

חג מולד. צוות חברת תעופה אמריקאי יוצא מהשער בטרמינל 3 ומתחיל בהסעה אל מסלול ההמראה...

שדה התעופה נמצא בתחילתה של תקופת שיפוצים, וקטע ממסלול ההסעה נסגר לשיפוץ ועליו מוצב שלט מהבהב גדול עם סימן X - כלומר "קטע סגור"...

שמח וטוב לב, אני מתארגן לקראת היציאה הביתה - רק מחכה שהמטוס ימריא, אבל זה לא קורה...
10 דקות חולפות, 15... 20... נאדה!

ואז מצלצל הטלפון במבצעים.... "תעשו טובה" מבקשים ממרכז תיאום "סעו אל אזור טרמינל 1, ותגררו משם את הבואינג..."

אני נוסע אל הטרמינל ומוצא את מטוס הבואינג 777 שלי, עומד במרחק של כ-20 מטרים מול התמרור... מישהו לא שם לב לכך שיצאה הוראה לפנות שמאלה בצומת הקודמת, ולמי שלא יודע - ל-777 אין רוורס...

מחברים את הטרקטור (קוראים לזה PUSH BACK) ודוחפים את המטוס לאחור...
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק


נערך לאחרונה ע"י Soloavia בתאריך 20-09-2010 בשעה 23:54.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 26-09-2010, 16:27
צלמית המשתמש של High_Hopes
  משתמש זכר High_Hopes High_Hopes אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 30.05.02
הודעות: 8,838
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

ב2006 הייתי במחנה קיץ במישיגן ארה"ב, כל פעם לפני שהגיע מחזור חדש של ילדים היו שולחים כמה מדריכים ללוות את האוטובוסים משיקגו למישיגן וגם היו יוצאות משאיות שהושכרו במישיגן כדי להביא את כל התיקים של הילדים (כל ילד היה מביא חצי בית לפחות, גם אם זה רק לשבועיים).
באחד הימים שחילקו את התפקידים למחזור החדש הודיעו לי שאני ועוד בחור מניו זילנד לוקחים משאית ואותנו אמור ללוות רכב עם מדריכים (אלו שיעלו על האוטובוס) שמכירים את הדרך לשיקגו. לבחור מניו זילנד היה ביטוח לסוע ברכבים של המחנה (למשאיות לא היה צריך ביטוח מיוחד) אז הסכמנו שהוא ינהג.

מגיעה השעה בצהריים שהיינו צריכים לסוע, עם ליווי של מישהו שמכיר את הדרך, ופתאום מגלים שמדריך אחר שנסע יום לפני זה לשיקאגו לקח איתו בטעות את המפתחות של המשאית שלנו והוא יחזור רק בערב, לא הייתה ברירה הרכב של המדריכים היה חייב לצאת, הבטיחו לנו שהנסיעה פשוטה ונסתדר עם הוראות הכוונה.

בערב באמת הגיעו המפתחות ויצאנו לדרך, ההוראות היו לסוע על כביש 90 ישר עד שמגיעים לירידה לכביש 94, יורדים בו ונוסעים ישר.
מתחילים לסוע, אחרי חצי שעה הנהג התנצל ואמר שהוא לא לקח בחשבון שנוסעים בלילה והוא לא יכול לנהוג בלי המשקפיים, עצרנו בצד והתחלפנו, עכשיו אני נוסע פעם ראשונה בחיים על משאית צהובה זוהרת (חשוב להמשך הסיפור) במדינה זרה בלי באמת לדעת את הדרך עם הוראות נסיעה שכתובות על פתק, בלי מפה.

אחרי עוד חצי שעה רואים ירידה לכביש 94, יורדים בו אבל מבינים שמשהו לא הגיוני, מסתבר שיש כביש 94 בוירג'יניה ויש כביש 94 באילינויי, למזלנו קלטנו את זה מהר וחזרנו לכביש 90 בדרך לאילינויי.

אחרי עוד איזה שעה או שעה וחצי התחלנו לראות את האורות של שיקאגו וזאת היתה הפעם הראשונה שידענו בודאות שאנחנו נוסעים כמו שצריך.
הכביש היה בשיפוצים ולכן חלק מהנתיבים היו סגורים, בשלב מסויים אני רואה שרשום ירידה לכביש 94, אני יורד בירידה ובשנייה שאני חוצה לפס הפרדה רצוף אני קולט שמשהו לא בסדר, בגלל השיפוצים השילוט לא היה נכון וירדנו איפה שלא היינו צריכים לרדת, הגענו לדרום שיקאגו.

החלטנו שנעצור בתחנת דלק ונשאל איך חוזרים לכביש המהיר, הבחור שהיה איתי ירד מהרכב וחזר אחרי כמה דקות עם פנים לבנות, הוא סיפר שכל מה שהוא ראה זה שלמוכרת יש זכוכית נגד כדורים שמפרידה בינה לבין הקונים ועל הזכוכית יש לו מעט סימנים של ירי החלטנו שמהרגע הזה לא עוצרים לשאול שאלות, פשוט מנסים לברוח משם לכביש המהיר. התברברנו קצת עד שהגענו לרחוב ראשי, היו שם המון מכוניות והתנועה זרמה לאט וזה לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא היו שם הרבה מאוד אנשים שאתה לא רוצה לפגוש כשאתה במשאית צהובה זוהרת ובתוכה שתי בחורים לבנים לחלוטין - אנשים שם קפצו ממכונית למכונית, אנשים עמדו על גגות של מכוניות, בשלב מסויים עברה ניידת משטרה וחצי מהמכוניות פשוט עלו על האי-תנועה, עשו פרסה וברחו משם. זאת הייתה חוויה לא נעימה בכלל.

בסוף הסתדרנו איך שהוא והצלחנו לחזור לכביש ולהגיע ב23:00 למלון שלנו ב7:00 בבוקר כבר העמסנו את המשאית וחזרנו למחנה.

הצד הטוב בכל הסיפור הזה (מעבר לחוויה) היה שמחזור אחרי זה המנהלת של המחנה החליטה לפצות אותי על החוויה, כשחילקו את התפקידים הודיעו לי שאני נוסע עם משאית לשיקאגו, קצת התקפלתי בכיסא, ואז היא אמרה לי "יום אחרי שאתה מגיע יש לך יום חופשי בשיקאגו, ואתה מקבל רכב של המחנה ליום הזה" שזה תאכלס הסידור הכי טוב, גם לא צריך לסוע עם הילדים באוטובוס וגם מקבלים יום חופשי בשיקאגו. בגלל שזה היה אוטו של המחנה אז גם עשו לי ביטוח, מה שאיפשר לי לקחת אוטו בימים החופשיים שלי.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הגלריה שלי בפליקר

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 02-10-2010, 10:55
צלמית המשתמש של GrimReaper
  משתמש זכר GrimReaper GrimReaper אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.04.04
הודעות: 4,734
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

כמבוגר בשטח מעולם לא הלכתי לאיבוד טוטאלית, כלומר הגעה למצב של אי-זיהוי האזור בו נמצא יחד עם אובדן היכולת למצוא דרך חזרה/אל היעד - בעיקר עקב הכנה ולימוד הציר יחד עם נוכחות תמידית של ציוד ניווט בסיסי ולא בסיסי. המקרים היחידים של טעות ניווט הכללו סטייה של עשרות עד כמאתיים מטר. טעויות שרלוונטיות בעיקר בניווט רגלי עם מטרות נקודה כמו שלט/פלח/רוג'ום - כלומר בתרגילי ניווט בצבא, ולא בניווט של הגעה ליעד ברור גיאוגרפי כמו טיולי שטח או ניווט רכוב.

החוויה הבאה היא היחידה שזכורה לי עקב היותה בעלת פוטנציאל לסכנת חיים. נבעה מסטייה לא גדולה שנעשתה בחשיכה ובעיקר קשורה לקבלת החלטות ולא לניווט (מועתק מתגובה אחרת):
ציטוט:
האירוע הכי חמור שלי בשטח, טיפשי מאד בהשתלשלותו גם אם לא היה רגע מובהק של סיכון חיים.
טיילתי לבד אי-שם בדרום ולא נציין איפה בדיוק למרות שאפשר לזהות. הדרך התארכה, אני הולך לאט עם הרבה ציוד והיום קצר. את סוף היום הייתי אמור לסיים בחניון על גבי הר כלשהו, כאשר את הקטע האחרון הלכתי בואדי במגמת עליה שבסופה נסגרת בין שתי שלוחות כאשר ההר הרצוי משמאלי/מערבה עם שביל לא בולט שמתפתל בעליה. הלכתי כמה שיכולתי עד שהחשיך ועוד קצת מעבר עד לחשיכה גמורה, אבל אז סביב שמונה בערב היה ברור לי שהגעתי לקצה ההליכה הבטיחותית בייחוד בעליה בשטח סלעי. הייתי מנוסה מספיק להבין את מגבלתי, אך מטבעי אני לא דאגן ומצויד מספיק, לכן החלטתי פשוט להיזרק ללינה בנקודה. אוהל לא היה ניתן להקים עקב מגבלת השטח, אז למרות שהיה קר באמצע פברואר הסתפקתי בשק"ש עם ריפוד פנימי של עוד שמיכת מילוט ודופן של תרמיל וסלעים (היה נעים מאד דווקא).

בבוקר גיליתי שלמרות שהלכתי "רק" עוד מעט אופקית בין הדמדומים לחשיכה הגמורה, התקדמתי בטיפוס אנכית הרבה ממה שחשבתי. בהסתכלות לאחור ולמטה לא זיהיתי כבר את השביל שאמור היה להוביל לראש ההר ולחניון.
ועכשיו החלק הטיפשי, עם העקשנות הגברית שלי החלטתי שלחזור אחורה ולרדת לגמרי עם התיק הדי כבד שלי (כ-30 קילו ציוד ולבוש מצטבר) יקשה ויעצבן אותי מאד, לעומת זאת אם אמשיך לעלות בנקודת החיבור של הואדי עם השלוחות, ואז אעבור בטיפוס חופשי את שיא השלוחה המזרחית/ימנית (הלא מסומנת) אוכל פשוט להגיע ולרדת ישירות לכביש מעברה השני - כביש ראשי שבמילא הייתי אמור להגיע אליו בסיבוב גדול מאותו חניון ביעד המקורי .
זו לא הייתה החלטה חכמה. בשעה ויותר של טיפוס מהבוקר עם תרמיל כבד אך מצוייד בסדר יחסית כולל מקלות ובהמשך כפפות טיפוס הגעתי בקושי לאמצע הגובה.
ואז התחילה הבעיה האמיתית. קבוצות מטיילים של ילדי חטיבה/תיכון צעירים החלו ללרדת לכיוון השני ע"ג המסלול הנכון וראו איתי מעבר לואדי.
מבחינתם זה כנראה כמו מתאבד/מחבל/איש מוזר (מעיל בצבע ירוק צבאי) שמטפס לבדו והחלו בסדרת צעקות וקפיצות בבוניות ישראליות טיפוסיות שרק הסיחו את דעתי. הייתי חייב לעצור בגובה כדי להתאזן ולא יכולתי להתרכז יותר בטיפוס. במשך חצי שעה הם שיגעו אותי עד שהמדריך שירד כבר לאותה נקודה הצליח ליצור איתי קשר טלפוני ע"י החלפת המספר בצעקות.
מעבר לגערות שלא תרמו כלום באותה נקודה, הוא לחץ לקרוא לחילוץ, הסברתי שאני מנוסה ומצוייד מספיק להמשיך, וכרגע הנזק הגדול הוא ההסחה שהילדים שלו גורמים לי וכמעט התחננתי שרק ימשיכו לרדת ויפסיקו להפריע לי.
באותה נקודה זה כבר היה הרבה יותר מידי מאוחר לסגת, הטיפוס שעשיתי בכמה נקודות (ידני) היה בלתי-הפיך, שלא להזכיר תרמיל גב שמאפשר להישען בבטחה רק קדימה.
בסופו של דבר הוא ניאות לבקשתי לא לקרוא לחילווץ ולסלק את כולם, אבל הזמן עבר והתחיל להתחמם קצת כאשר אני עדיין לבוש לקור - דבר שעיכב אותי עוד יותר: פריקת תרמיל, החלפת ביגוד עליון וכו'.
בכל אופן סביב הצהריים השלמתי את הטיפוס והירידה בצד השני הייתה קלה ומהירה בהרבה עקב היות הקרקע יותר חולית מאשר סלעית.
הגעתי לכביש, הספקתי להתרענן חמש דקות, לפני שחבר אלי גי'פ של מפקד הגזרה (נ"ב דווקא בעיה בטחונית לא הייתה, חברתי גם למ"פ הגיזרה בהתחלת הטיול וגם לכמה תצפיות). החלפנו חוויות, נזכרנו ששירתנו באותה גזרה בעבר, ושהמפקד שלי לשעבר היה איתו ביחידה וכו' וכו'. לצערי טרמפ לא יכלו לתת לי עקב היות הרכב הצבאי והעובדה שאני הייתי אמור להתחייל רשמית יומיים לאחר מכן והייתי בלי צו ביד....

----------------------------------
תחקור עצמי לאחר כמה שאלות:

הייתה מפה, והיה גם מחשב+ GPS אבל ללא תצוגה שיורדת לרזולוציה הזו. העליה המקורית הייתה אמורה להיות ע"ג ציר מסומן שאת סימניו איבדתי באותה הליכת דימדומים. באותה שעה של הליכה בואדי במתווה עליה איבדתי קשר עם נקודת העליה המקורית לשביל, חשבתי שקצת גובה יעזור לזהות את השביל הנכון.
במרחקים המדוברים זה כבר לא משהו שאפשר באמת לתכנן על מפה בקנ"מ הרגיל ללא זיהוי פיזי בעין - מדובר בעד כשלוש מאות מטרים קו אוירי לכל כיוון- חזרה לאחור בירידה לשם איתור תחילת המסלול הנכון או הגעה לכביש, אבל זה כמובן הבדל שמיים וארץ בין שביל מסומן לבין עליית "דוח" דרך שיא גובה הרכס (הפרש של כ-170 מטר גובה).

לא תיכננתי להיכנס לחשיכה בשטח, אבל הלכתי לאט עקב עצירות למנוחה וצילום יחד עם ציוד רב שכן היה מתוכנן - אני מטייל בקצב שלי ולא כמירוץ. עצם הכניסה לחשיכה לא הטרידה אותי ועדיין לא מטרידה אף פעם מבחינה נאמר הישרדותית - אני תמיד יוצא עם ציוד מלא בהתאם לתנאים ואין לי בעיה להיזרק בשטח (למעט אולי הבעיות החוקיות). דווקא בצבא לחץ הזמן גרם לי לכמה סיכוני חיים אמיתים בכמה ניווטים, דבר שמעולם לא קרה באזרחות.

למרות שאותן כמה שעות בצהריים היו מהטיפוסים הקשים ביותר שעשיתי אי-פעם עקב הסחת הדעת, על אף קושי הטיפוס, משקל הציוד, האנשים וכו' לא הייתה שנייה של חיים-ומוות - נפילה, התדרדרות, פאניקה, וכו'.
בסופו של דבר הלקח הכי חשוב שלי הוא ללמוד לזהות את נקודת ההחלטה או הבחירה בין מסלול שמסתיים נכון לבין מסלול עם פוטנציאל לאסון - ונקודה זאת לדעתי הייתה דווקא ברגעי ההשכמה בבוקר ולא בזמן הטיפוס או הליכת בין הערביים (שלכשעצמה הייתה בטוחה). הייתי צריך לנצל את אותן דקות להתאפסות חוזרת, ניהול סיכונים ובחירה בדרך ה"ארוכה - קצרה" במקום ב"קצרה -ארוכה".
_____________________________________
"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole


נערך לאחרונה ע"י GrimReaper בתאריך 02-10-2010 בשעה 11:03.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 02-10-2010, 11:16
  משתמש זכר shruki shruki אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.10.08
הודעות: 25,344
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

כשטיילתי באירופה פגשתי עלמת חן חביבה ביותר באחת המדינות. היינו באותה אכסנית מטיילים, היא חיפשה דירה לאחר שהיגרה למדינה הזאת ממדינה אחרת כדי לעבוד. אחרי שבוע של היכרות וטיולים משותפים היא מצאה דירה והזמינה אותי לראות. שם גם צצו הרגשות מתחת לפני השטח בפעם הראשונה. לצערי לא היה יותר מקום באכסניה והמשכתי בטיול למדינה אחרת. היות והיא לא יצאה לי מהראש קטעתי את השהות במדינות האחרות והחלטתי לקחת רכבת חזרה אליה. כמובן שהחלטתי להפתיע אותה ולא לספר לה במייל שאני מגיע.

א-מ-מה? לא זכרתי איך מגיעים לדירה שלה. לא זכרתי אפילו את מספר האוטובוס שיש לקחת לשכונה שלה. מה עושים? הולכים ברגל ומנסים לשחזר את הנוף שראיתי מחלון האוטובוס. איכשהו, אחרי כמה שעות של הליכה, הצלחתי למצוא שכונה שמתקרבת איכשהו לנוף שראיתי מהדירה שלה. לצערי, אנשים רבים שם לא דיברו אנגלית, והתחלתי לשאול בקול ובנפנופי ידיים איך מגיעים לשכונה שעומדת ליד שדה גדול שלידו חורש עבות, תוך כדי שאני מנסה לתאר להם את הנוף. סוף סוף בחור אחד הצליח לקרטע באנגלית עילגת ולהסביר לי שאני בסך הכל כמה רחובות משם. כשהגעתי לרחוב כבר זיהיתי את הבניין. שמח וטוב לב צלצלתי בפעמון, ולא היתה תשובה. שתי מסקנות- היא לא בבית, או שטעיתי בבניין. עוד אני מסתובב במסדרון ותוהה, שמעתי דלת נפתחת. פתאום היא יוצאת לבדוק מי זה מטריד אותה בערב.

נשארתי לגור אצלה כמה ימים, עד שנאלצתי להתחיל לצמצם לכיוון ישראל. עכשיו לפחות יש לי את הכתובת, במקרה ואשוב לפגוש אותה בשנית.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 05-10-2010, 20:41
צלמית המשתמש של looopy
  looopy looopy אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 25.04.02
הודעות: 17,485
תשובה לשרוקי
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי shruki שמתחילה ב "כשטיילתי באירופה פגשתי עלמת..."

פעם, לפני כ30 שנה חייתי בלונדון.
ניהלתי מסעדה של יורד ישראלי בסוהו -"אולד קומפטון סטריט", התגוררתי בדירה מעליה והחיים היו יפים ופסיכדלים ברוח התקופה. (קליף ריצ'ארד התחיל את הקריירה שלו ב"ביסמנט" של המסעדה..)
ערב אחד, הכרתי במסעדה אנגליה יפהפיה. הנדסתי אותה וקיבלתי את הטלפון.. (למי שלא בקיא 95% מהקושי זה להתחיל עם לונדונית ואם הצלחת, אז נותרו רק 5% קלים למדי.. )
מקץ כמה ימים, הרמתי אליה טלפון וקבענו פגישה למחרת בערב אצלה בבית. כמובן שקיבלתי את כתובתה והחיים נראו סבבה לגמרי.
למחרת בערב, לקחתי כמה רכבות ואחרי כשעה וחצי, הגעתי לרחוב של ה"פנטזיה".
אני מחפש את מס' הבית ולא מוצא וגם לא מוצא את מס' הטלפון שלה אצלי בכיס.
אם נניח שהיה זה בית מס' 22 באותו רחוב מסוים, אז דווקא מס' הבנין הזה היה חסר.. כלאמר, היה בנין מס' 20 ומיד אחריו בנין מס' 24, אבל בנין מס' 22 לא היה.
"נחלצתי" מעט מן ההתרגשות שאחזה אותי והתחלתי "לעבוד". שאלתי אנשים בודדים שראיתי ברחוב, אבל איש מהם לא קידם אותי לכלום. פקדתי כל דירה בבנין 20 ו-24 - "נאדה". איש לא שמע על הגברת.
לאחר כשעה של חיפושים, הבנתי שנפלה טעות, או שנפלתי בפח..
מאוכזב מהקטע, אני ניגש לאנגלי מבוגר שיצא בלילה לשוח עם כלבו ומנסה בפעם אחרונה למצוא את בנין מס' 22.
האנגלי שכנראה התגורר ברחוב כמה עשרות שנים, בחן אותי היטב ופצח.
היה בנין כזה במלחמת העולם השניה, אך הבנין נהרס באחת מההפצצות של הגרמנים על לונדון ומעולם לא נבנה מחדש..
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
looopy

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 19-10-2010, 22:05
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,834
בלוז לתייר האבוד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

אוקטובר 1999, רק לפני 4 ימים נחתנו בקטמנדו בירת נפאל וכבר הספקנו לחרוש את רוב האטרקציות הרגילות של העיר עצמה. יום לפני כן התחדשתי במצלמה טובה, וממש רציתי לנסות אותה קצת. קטמנדו עשירה בצבעים ומראות מיוחדים שהופכים לתמונות מרתקות - שמתישהוא גם אשתף אתכם בהם - ולכן הלכנו מרובע טאמל (רובע התרמילאים) אל כיכר ארמון המלך. מאחר וביקרנו שם אתמול ושם שלשום, המשכנו לכיוון הנהר. גדת הנהר התגלתה כסוג של מזבלה לא אטרקטיבית, וחיפשנו במורד הגדה מראות שווים לצילום. לאחר שלא מצאנו כאלה, החלטנו לחזור חזרה - אממה, הרחוב שדרכו התחלנו את הדרך חזרה בכיוון הכללי התעקל לכיוון אחר שרק הרחיק אותנו מהיעד. אחרי עוד 20 דקות של הליכה הבנו שאנחנו ממש לא במקום הנכון - מצאנו את עצמנו בשכונה מאוד שקטה וכמעט ריקה מעוברים ושבים, כשלעצמו אירוע לא רגיל בעיר הנורא צפופה ומאוד רועשת. התחלנו להתווכח מה הכיוון שאליו צריך ללכת, כשגילי אומר מזרחה וריקי אומרת צפונה. לא היה לי כוח לשטויות שלהם אז התחלתי ללכת בכיוון שנראה לי הכי הגיוני. ברגע שעברתי את פינת הרחוב שמעתי צלילים של מוזיקת ג'אז בוקעים מתוך דלת עץ קטנה השקועה באחד מקירות הבניינים - כמו תייר טוב וסקרן דפקתי על הדלת, כי לך תדע מה תמצא בפנים... את הדלת פתח נער צעיר, שקצת התרגש לראות תייר מביע עניין במה שקורה בפנים: בתוך מרתף קטן וצפוף מרופד בשטחים ישנים ישבו עוד כמה חברים של הנער, וניגנו להנאתם על גיטרות ותופים ישנים וחבוטים. על הכלים הבלויים חיפה כשרון מוזיקלי לא רע בכלל, והנער הזמין אותי ואת החבר'ה שלי שהצטרפו אלי לשבת איתם. וכך הצטופפנו 8 אנשים במרתף הקטנטן, שרים ונהנים כאילו אין דאגות בעולם. לאחר שעה ארוכה הודינו לנערים והמשכנו חזרה.

לרגע אחד בלבד חשבתי להוציא את המצלמה, ובאותו הרגע גם ויתרתי - כי כל תרמילאי טוב יודע, שרגעים מסויימים אף מצלמה לעולם לא תוכל לתפוס ופשוט עדיף ליהנות מהם מכל הלב.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 01-12-2010, 19:12
  משתמש זכר yossi o yossi o אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.11.09
הודעות: 91
חדירה ל air force 1
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"

בתקופת לימודים בניו יורק, וכמובן צריך לעבוד קצת מהצד כדי לחיות, עבדתי מדי פעם בחרת הובלות של חבר, יום אחד נפלתי על נסיעה לסאות קרוליינה עם עוד שני חברה ומשאית ישנה עם סמלים של חברת השכרה שכבר לא קיימת וחור בפינה העליונה של הגג וג'י פי אס שלא יודע איפה הוא (חשוב להמשך),
הבוס דיי נודניק ומתקשר כל 5 דקות לשמוע איפה אנחנו כי הוא משלם לפי שעות ושלא נעבוד עליו שיש פקקים כי הוא בודק עדכוני תנועה.
שני החברים שהיו איתי רצו רק לחזור כמה שיותר מהר ואני מתעקש על זה שנטייל קצת בהזדמנות הזו, בסופו של דבר החלטנו שעצור איפה שהוא בחזור אחרי שנפרוק את המשאית,
כמובן שאחרי 14 שעות נסיעה רצופה (הפסקה אחת לפיפי ותדלוק) פריקה של עוד שלוש שעות של ארגזים קרועים מנוחה של שעתיים ויציאה חזרה לא ממש נשאר חשק לעצור איפה שהוא אז התחלנו בנסיעה חזרה אני ועוד אחד נרדמנו דיי מבואסים פתאום אני מתעורר ורואה שלט "וושינגטון סאו'ת" אני אומר לנהג צא בפניה הזאת ולפחות נצטלם ליד הבית הלבן, שני שניות היסוס ויאלה לוקחים את היציאה לכיוון "וושינגטון" מיד אחרי הסיבוב של המחלף אנו נכנסים לשכונת ווילות יפה מטופחת ומגודרת ומנסים למצוא איזה כביש ראשי למרכז העיר, ו נאדה אין כלום הכל שומם אחרי כמה דקות נסיעה רואים שלט ימינה "הוספיטל" נוסעים לכיוון בתקווה למצוא מישהו שיכוון אותנו,
נוסעים דקה שתיים לכיוון הבית חולים ונתקלים במחסום שיושב בו חייל חמוש ונראה דיי מבולבל מההופעה שלנו ככה באמצע הלילה כמובן שלא השארנו לו הרבה זמן לחשוב ומיד פנינו אליו וביקשנו הכוונה "לבית הלבן" (את הפרצוף ההמום שלו אני בחיים לא אשכח
החייל מגמגם משהו על זה שהוא לא מקומי ולא מכיר את העיר אבל תחכו פה שנייה ואני אשאל בקשר.
סבבה, עומדים בצד ולאט לאט עולות לנו שאלות כמו: למה צריך חייל בכביש גישה לבית חולים, מה השכונה הסגורה הזו שנכנסו דרכה קודם ועוד.... פתאום אני שם לב לצליל מוזר באיזור ושניות אחר כך אי רואה שכל השטח החשוך מאחורי החייל הואר והולי שיט: מסלול תעופה לצידנו ורביעיית מטוסי קרב על המסלול מחממים מנועים.

כבר הבנו שמשהו פה לא פשוט והתחלנו להילחץ בעיקר מהסיבה שאנחנו עובדים ואין לנו ניירות, נראה שעדיין לא ממש קלטנו מה הולך)
רמקול גדול שהתעורר לפתע לחיים אומר לנו לצאת אחד אחד עם ידים מורמות, אין הרבה ברירות .
מולנו עומדים מסודרים בשורה חיילים לבושים בשחור עם נשק שלוף ונראים דרוכים שלא ראינו עד עכשיו, מאחורה עוד כמה ג'יפים שחורים ועוד איזה 30 כלבים שמשוטטים ביננו לחיילים שני מסוקים עם פרוג'קטורים מפלצתיים מופיעים מאי שם, (ואותי רק מעניין איך זה שכל הגדוד הזה הגיע ואנחנו לא שמנו לב
"אסור לדבר, לעמוד ברווחים, רגליים מפושקות", קצינה כל שהיא עוברת ביננו ושואלת פרטים אני היחיד שמגמם ממש קצת אנגלית, לפחות הבנתי מה זה" איי די" אני אומר לחברים שלי וכולם בספונטניות מורידים ידיים מסתובבים וחוזרים לכיוון המשאית להביא את התעודות זהות, (הדבר היחיד שהציל אותנו זו הקצינה שעמדה ביננו לבין החיילים)
פקודה ברמקול שהגיעה לקצינה, להפריד אותנו כשכל אחד יהיה מוקף חיילים ומתחילה חקירה מצחיקה כי אנחנו לא ממש קולטים מה הולך ומתבדחים ביננו על האמריקאים שעושים רעש מכל שטות ורוטנים על זה שאף אחד פה לא יודע איך לכוון אותנו לבית הלבן, והם ממש לא צוחקים ולא מבינים איך בתמימות משאית שרשומה בניו יורק עם X מיילים בחוזה של ההשכרה מופיעה פתאום עם 800 מייל יותר בזמן של בערך 27 שעות, עם חור בגג ושלושה אנשים מוזרים עם רשיונות ישראליים (בלי דרכונים) מחפשים את הבית הלבן בתוך בסיס צבאי ששם גם משכנו של המטוס הנשיאותי במרחק של פחות מחצי מייל מהמסלול.
מה שלי נראה שהם הבינו שהסיפור שלנו מטומטם מדי בשביל להיות מומצא וליוו אותנו אחר כבוד החוצה לא לפני בדיקת רנטגן, הרחה, מישוש, וסריקת גייגר עלינו ועל הגרוטאה שאיתנו.
רק ביציאה הסביר לנו אחד החיילים שבאמת ריחם עלינו מה היה המקום הזה,
היה עוד המשך ארוך לנסיעה הזו כשהחלטנו להדליק את הג'י פי אס ולסמוך עליו אבל אולי בהזדמנות אחרת
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 00:10

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר