כמו רבים טובים מבוגרי מערכת החינוך הישראלית, למדתי כי הציונות היא זו שהפכה במחצית השניה של המאה ה 19 את היהודים שחיו בארץ ישראל ממתפללים, קבצנים וסוחרים קטנים לעובדי אדמה.

זה התחיל עם בני היישוב הישן שניסו להתיישב בהר מירון (הג'רמק) סביב 1860, מקווה ישראל, עשור לאחר מכן וכמובן פתח תקווה ב 1878.. לאחר מכן, הוקמו המושבות הראשונות.

מתוך קריאת ביוגרפיה של רבי חיים בן עטר זצ"ל (אור החיים הקדוש) הופתעתי לגלות כאגב אורחא כי מאה שנה ויותר קודם לכן, בתחילת שנות הארבעים של המאה ה18 הוא מספר במכתביו לחו"ל כבדרך אגב על חקלאים יהודים החיים בכפרים ערביים בגליל. הוא מספר שם על כפריים יהודיים מסביבות עכו, ומציין מפורשות לעניין זה את כפר יאסיף, בו לא רק שחיים יהודים העמלים על יגיע כפיהם, אלא אף מקיימים הם בדקדקנות את המיצוות התליות בארץ : "שורפים תרומות ומעשרות" כהגדרתו.

גם כשעלה הוא לירושלים, תיאר הוא כבדרך אגב את ה"פאלחים" המגיעים לתפילות בישיבה אותה הקים בעיר. שוב, משמע מדבריו כי בהחלט חיו ופעלו בארץ "פלאחים" יהודים.

ה"תגלית" הזו הפתיעה אותי, והעלתה גם שאלה מסקרנת: כיצד יכלו "פלאחים" אלו לשמור על שנת השביעית? כזכור, מאה וחמישים שנה לאחר מכן הייתה שאלת שמירת השביעית אחת מהקשות עמה התמודדו המתיישבים הראשונים, ועקב כך ניתן בסופו של דבר "היתר המכירה" שאיפשר להם לשרוד. חלק ממתיישבי מזכרת בתיה - לדוגמא שבת שנה שלמה בשנה השביעית.

האם השאלה הזו לא הטרידה את ה"פלאחים היהודיים" אשר בדומה לשכניהם הערבים חיו כאריסים על אדמה לא להם שאותה חכרו ולכן לא התעוררה כלל הבעיה הזו עבורם, כי לא הייתה זו אדמתם? האם הייתה דעה כי עבודה באדמה בארץ ישראל תיאסר בכל מקרה? האם נשאלו על כך גדולי ישראל שחיו אז בארץ (רבי חיים אבולעפיא מטבירה לדוגמא, ולאחר מכן החיד"א, ומאוחר יותר בעל ה"צוף דבש") או מחוצה לה? שאלות מסקרנות, ותשובות - איין.

אודה לכל מי שיוכל להרחיב מעט את היריעה ולספר לי על ההתיישבות הזו, בכלל ועל התמודדותה עם נושא השמיטה בפרט.