היי, חברה שלי התאבדה (חיילת) , ורציתי לדעת אם ע"פ ההלכה יש חוקים מיוחדים לקבורה כזאת..
תודה מראש, תמי

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

נדמה לי שלמתאבדים לא עושים לוויה ע"פ ההלכה, וגם לא יושבים עליהם שבעה. אלא שכדי להגיע למצב כזה, צריך לדעת בוודאות מלאה שזו באמת הייתה התאבדות (ראיות נסיבתיות לא מספיקות) וברוב המקרים אין כזו, ולכן עושים לכולם הלוויות רגילות משום "כבוד המת".

מקור:

ציטוט:

החומר ההלכתי העיקרי בהלכות מאבד עצמו לדעת נמצא במסכת שמחות (פרק ב'). מסכת שמחות היא אחת מהמסכתות "הקטנות" שחוברו בין תקופת המשנה לבין סוף תקופת התלמוד, לאחר המאה השלישית. אבל נתווספו עליהן השלמות יותר מאוחרות, מתקופת הסבוראים ותקופת הגאונים. הלכה א': "המאבד עצמו "לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר קורין עליו "הוי נטלה". אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תכבדוהו ואל תקללוהו". הפירוש: לא מתעסקים עם הגופה של המאבד עצמו לדעת כלל וכלל. ואפילו לא נוהגים בו דיני קבורה מינימאליים של "מת מצוה". רבי ישמעאל מוסיף שמן למדורת השלילה ואומר שקוראים עליו "הוי נטלה, הוי נטלה, משמעות המילים אינה ברורה כל צרכה והוצעו מספר פירושים: אחד שמכריזים, "שנוטל את חייו מן העולם" או שמוציא את עצמו, נוטל את עצמו, מכלל ישראל, וכדומה. רבי עקיבא מתנגד לגישת רבי ישמעאל ואומר: אנא, בלי כותרות, לא לכבד ולא לקלל, ואגב ההלכה נפסקה כרבי עקיבא. ההמשך במשנה שם: "אין קורעין עליו, ואין חולצין עליו, ולא מספידין עליו. אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד חיים. כללו של דבר כל שהוא כבוד של חיים מתעסקין בו, כל שאין כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר". התקבל הכלל של "כל שהוא כבוד של חיים מתעסקין בו". הגישה השלילית בפתיחת הקטע נדחתה על ידי התייחסות מתונה בסוף ההלכה: לא רק העמידה בשורה וברכת האבלים משום "כבוד החיים" אלא "כל שהוא כבוד החיים נעשה לנפטר". ופוסק הרשב"א (שאלות ותשובות חלק א' סי' תשס"ג) שהמשפחה לעולם חייבת לעסוק בכל צרכי המת: "ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקין עמהם לכל דבר, לא לענין קבורה ותכריכין אמרו, אלא שאין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה". הלכה ב' שם: "איזהו המאבד עצמו לדעת, לא שעלה בראש האילן ונפל ומת, בראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות, ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת, וכל המאבד את עצמו לדעת, אין מתעסקין עמו בכל דבר". הלכה ג' שם: "מצאוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושב על גבי הסייף הרי זה בחזקת המאבד את עצמו שלא בדעת ואין מונעין ממנו כל דבר". אין במסכת שמחות רמז בעניין מקום קבורתו של המאבד עצמו לדעת מחוץ לבית הקברות ובעלי הלכה התנגדו במפורש למנהג זה. עיון בהלכה ב' שהבאנו מלמדנו שדרושה הצהרת רצון מפורשת וביצוע מיידי של המעשה בכדי להכנס להגדרה של המאבד עצמו לדעת. הרי באופן עקרוני קיים הכלל הבסיסי ש"אין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת", ויש חזקת כשרות לכל אדם, כי האלוקים עשה את האדם ישר. בשעה שעולה הספק הקטן ביותר של מניעים אחרים למעשה אומרים שמא דבריו היו גוזמא בעלמא והמות נגרם מסיבה אחרת. בהלכה ד' ובהלכה ה' מובאים מקרים שהמניעים למעשה אינם ברורים ובדינים של קטנים. קטן מעצם הגדרתו לא חל עליו הדין של מאבד עצמו לדעת, כי הרי "קטן אין לו דעת" ודינו של הקטן הורחב על ידי הפוסקים גם לגבי בני אדם אחרים אשר אין להם דעת: חרש, שוטה וקטן, שיכור, חולה נפש, מיואש, חולה סופני...

מקורות:
http://www.medethics.org.il/article...sia73-74.08.asp
http://www.gfn.co.il/index.asp?acti...&articleID=2985


(הדברים כתובים על דעתי בלבד, ולא להשתמש בזה לפסוק הלכות)

..

אתה מקסים, ובאמת לא יכולים לדעת לבטח שזה אכן מקרה התאבדות כי יש המון דברים שלא מסתדרים..

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

בוא נגיד ומישהו התאבד ויודעים זאת בבירור.

אז איפה הוא נקבר???

לצערי אני מכיר כמה מקרים ממש מקרוב

כיום קוברים מתאבדים כרגיל מכיוון שאומרים שאין אדם שהתאבד באמת מתוך רצון להתאבדות - אלא ברגע האחרון הוא התחרט - אבל כמובן זה מאוחר מדיי.

ברמת העיקרון: אדם שמתאבד, קוברים אותו מחוץ לגדר ולא ישובים עליו שבעה ואני חושב שאין עליו דיני אבלות..

כל הדברים האלו הם בערבון מוגבל - הם נאמרים מתוך זכרון ולא בדקתי אותם שוב