לא תהיה פה הלוויה
לא יהיה קדיש
אל מלא רחמים? ממש לא
ושבעה? בחלום
הוא מת ואני דווקא שמח
כי עכשיו תורי לחיות
אז הכנתי מודעה
עם מסגרת צבעונית בה הודעתי על מותו
הדבקתי על לוח המודעות בשכונה
אף אחד לא הכיר אותו בשכונה
אז במילא לא ציפיתי לניחומים
אם היו מכירים אז היו יודעים
שהיום זה היום המאושר בחיי
היום בו הרגתי את הפחד
לא רק שלא אשב בכלא,להפך
מרחב המחייה שלי רק גדל
שהפחד בר מינן
אני אפסיק לרוץ ואתחיל ללכת כי אין לאן למהר.
אנצל את הזמן לראות,לגעת ולטעום ממה שנשגב לעיני
ולא אקשיב לאף אחד שיזהיר אותי
הפחד מת
לא תהיה אזכרה
מדוע שאזכור?
מה אזכור?
את מה שהגביל את מעשי?
את מה שגרם לי לספקות אם אני פועל נכון?
הפחד מת
לא אדליק נרות נשמה
גם לא אבנה לו מצבה
הפסדתי הרבה בגללו
הגיע הזמן לצמצם את הפערים

יש לזה במקרה קשר לסדרת טלויזיה קודרת אמריקאית?

דגל ישראל אין הוא "סך הכול ביטוי של מקל עם סמרטוט כחול לבן עליו". דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם הן, אנחנו וילדינו, וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו. ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט.

פשוטו כמשמעו
להשאיר את הפחד מאחור ולעשות דברים שפחדתי לעשות קודם
כמו למשל החלטות שונות בתחומים הכספיים והחברתיים

אני הייתי מקשר את מה שנכתב לאירועים שקורים בארץ לאחרונה כמו אבות שמתעללים בילדים,
רוצחים אותם וכדומה. המוות הוא לא דווקא באופן של מוות ממש אלא בניתוק הקשר עם הצד השני
וכך אפשר לחזור לשגרה. יפה מאוד. שבוע טוב רומק!