"החיים בצל בעל הלום קרב הם חיים של מתח בלתי פוסק, של לבד. בשנים האחרונות התחלתי לגלות שגם אני סובלת מאותם תסמינים שמהם סובל בעלי" בת-זוג של הלום-קרב בספר המתאר את התמודדותה חיילים ששבו ממלחמות בשנים עברו נתקלו בחומה חסרת-רגש רק במלחמת לבנון השנייה החלו המערכות לקחת אחריות

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-54013-00.html

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אני רואה כי לא רבים נכנסו לאשכול הזה אז הנה תרומתי הצנועה -

לא מכבר סיימתי לקרוא ספר הכתוב בצורה מעניינת מאד (לא "מדהימה" חברים... אלא מעניינת וטובה....). הספר נכתב בידי יורם עשת-אלקלעי ושמו: "אדם חוזר הביתה" בהוצאת "כתר". בסיפורו ניתן להרגיש להבין ולהזדהות עם אישתו של יורם לאורך השנים הקשות מאז הפציעה של בעלה.

כל מילה נוספת שלי מיותרת -

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מיקיטל לא מכבר סיימתי לקרוא ספר הכתוב בצורה מעניינת מאד (לא "מדהימה" חברים... אלא מעניינת וטובה....). הספר נכתב בידי יורם עשת-אלקלעי ושמו: "אדם חוזר הביתה"

אני מניח שהתכוונת ל"אדם הולך הבייתה"...

טעו טעיתי - טעות. עם יורם הסליחה!

... גם קשה היה להוכיח (משפטית) כי החייל / אזרח (אשר היה עד בפיגוע קטלני) נפגע נפשית.
גם הנפגע וגם המוסדות המטפלים לא "השתדלו" לעזור למשפחה אשר מתמודדת יום-יום ובייחוד בת הזוג.
אין לי הידע איך זה במדינות האחרות. בארץ קיים מוסד של משרד הביטחון, אך האם זה מספיק?
אם אפשר היה להביא לכאן הלום קרב וגם אישתו שיספרו איך הם מתמודדים בחיי יום-יום ומה עובר עליהם בלילה (כי שם כנראה הבעיה שמעטים מדברים עליה)

נ.ב.
אני מודה לאותו האלמוני, אשר פתח בשמי את האשכול הזה. אני צרפתי את הידיעה לאשכול הקיים...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אני "קצת" מעורב הנעשה "בסדנת גל" בבית החולים תל-השומר. המטפלת בנפגעי PTSD המוכר כ-"נפגע הלם קרב".
ראשית. החבורה של המטופלים, אלו אנשים מדהימים, אשר נתנו למדינה יותר מכל אחד אחר.
הם נתנו את בריאות הנפש שלהם.
לצידם נשותיהם/בנות זוגם. אלו הגיבורות האמיתייות.
הן נושאות בעול הפרנסה.
הן נושאות בעול גידול וחינוך הילדים.
הן נושאות בעול הקשה של חיים משותפים עם נפגע PTSD וזה ממש לא קל.
הן נושאות בעול "דור שני" של PTSD כי גם הילדים מאד סובלים.
הן צריכות להתמודד עם הרשוייות, שלא תמיד מוכנות להקשיב לטענות שלהן,

האמינו לי הן חייות בעולם, שלנו קשה לתאר.
ליבי ליבי עם אותן גיבורות. שלצערי הן עלומות.

אולי תביא לכאן אשתו של אחד מהם והיא תספר מה עובר עליה ועל ילדיה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו