 |
08-11-2004, 15:58
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 05.06.02
הודעות: 21,476
|
|
|
תוכנית ההתנתקות ,כן להשוות לשואה !
כן להשוות לשואה 08/11/2004 | הרב מאיר כ"ץ</FONT> </B>
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/blackarrow.gif]
תגובות
כמחנכי תלמידים לקראת שירותם הצבאי ולאחריו - לדבקות במשימה עד מוכנות למות עבורה, כעוסקים עם נוער ששואל שאלות גם על נושאים שיש עליהם טאבו, אין דבר שאינו שפיט במבחן הערכים, אין נושא שאין לדבר עליו, ועלינו להתייחס לכל השאלות אותן נשאל. ובכן, הנוער שואל על הכל, בערנות וסקרנות רבה, לא רק כדי לדעת ולא רק כדי לזכור, אלא, בעיקר כדי להבין מה זה רלוונטי לגביו.
גם בהכנה לצה"ל, כמו בצה"ל, מתיחסים לתרחישים של דרכי פעולה אפשריות של האויב, ומכינים את כל התוכניות לכל תרחיש אפשרי.
נחזור לעניין החינוך. בתוקף היותנו מחנכים לערכים שאינם "נזילים" שאינם "נדלן" שאינם ענין של "כדאי" ו"כלכלי", אלא ערכים שבנויים "לאור חזון", חזון, שפעמים רבות המאמין בו מכונה או כונה בעבר "משוגע", אנו מחנכים ל"ערכים נצחיים" שאינם משתנים לפי הלך רוח ציבורי של- היום "ציונות" ומחר "פוסט ציונות".
החינוך שמביא להסכמה למות על מטרה, לדבוק בה, למסור הנפש עליה. ועל-כן הנוער בתוקף היותו באווירה ובהרגשה של מסוגל לשנות דברים, רואה כל דבר כ-בר שינוי, ניתן להסביר לו, שהמציאות האיומה של עם המוקף באוייבים ובעולם שאומר הרבה דברים נגדנו, ניתנת לשינוי. זהו אופיו של "בעל חזון", שהוא רואה את המציאות כברת שינוי, ואת החזון - כמציאותו האמיתית.
באופן הזה ציוותה התורה על "ועשית ככל אשר יורוך" - אפילו יאמרו לך על לילה שהוא יום ועל יום שהוא לילה, עליך לציית. מאמר חז"ל זה מציין אמירה הסותרת את המציאות הנגלית לעין ואולי ל"עין השכל", אך אמירתה קובעת כי חז"ל והגדולים שבכל דור דברם הוא המציאות. והמציאות? תשתנה ותחלוף.
אם נבחן את טבעו של החלום הציוני שבו נאמרה אמירת האמירות "אם תרצו אין זו אגדה" אלא מה? מציאות. כלומר האגדה וחילופה לדבר מציאותי זה דבר התלוי ברצון. את זה אמר האדם שהיווה ומהווה סמל הציונות של מדינת ישראל. "חוזה המדינה".
אז גם אם זה מסוכן להקים מדינה מוקפת בכל כך הרבה אויבים, הקימוה מתוך תפיסה זו.
מה קרה לנו? בהיותי מורה בתיכון נתבקשתי כמחנך כיתה י"ב, לקראת בואו של רה"מ דאז יצחק שמיר, לשלוח שאלות של תלמידי אשר במעמד מפגש עם כיתות י"ב ישאל על-ידם. אחת השאלות היתה - איך כבוד רה"מ שהיה מפקד הלח"י מתייחס בהסכמי מדריד למורו ורבו - יאיר שטרן הי"ד, אשר הציב כעיקרי אמונת הלח"י את בנין בית המקדש השלישי, את ארץ ישראל השלימה? והתשובה לא אחרה לבוא - הוא היה משורר, הוגה דעות, אך אנו אנשי הפרקטיקה והמעשה.
כך גם ענה במעמד דומה לתלמידים מכיתתי על אותה שאלה השר צחי הנגבי, שיאיר היה "חוזה", אך המציאות שונה.
אם אנו תופסים את כל החוזים והחזיונות מ - "אם תרצו אין זו אגדה" דרך "טוב למות בעד ארצנו", וממשיך ל - "אין עם אשר יסוג מחפירות חייו" בתור דברים שהם חזון עליון שעומד מעלינו ולא יוצר שאיפות ומבחן יומיומי כמה התקדמנו למטרה וליעד ולחזון, אין משמעות לחזון, כי החזון אינו פעיל, הוא רק קישוט חיצוני, תחפושת.
אירוע הסטורי נוסטלגי, "פלמ"ח" ו"הרעות" הפכו להיות שירים, תווכניות טלויזיה וחוויות בסגנון תוכניות לילה של נתיבה בן-יהודה וזאת במקום להוות חזון פעיל ואקטיבי שכל הזמן חותרים למגע איתו ותמיד הוא מייצר "אופקים" חדשים.
על כך אנו מוצאים בלימוד התורה את השאלה החוזרת על עצמה "למאי נפקא מינה" - שתרגומו: מה יוצא לנו מכך? מה הרלוונטיות של הענין? או בלשון הצבאית: מהן המשמעויות הנגזרות מנושא כזה או אחר. המשמעות הישומית של החזון, היא עיקר החיים שבו, אם הוצאת אותה, עקרת את החזון והפכת אותו לדבר חסר משמעות לחיים.
ועל כן מאוד חשוב "כן להשוות לשואה" כדי שהיא תייצר באופן תמידי תוכניות מניעה לשואה האפשרית הבאה. כדי שיבחנו תרחישים מאיימים עד קצה האיום האפשרי, ויבנו תוכניות נגד. ועל כן צריכים אנו לבחון - האם למרות צבאנו האדיר והשגיו המרשימים איננו בכל זאת מתקדמים בצעדי ענק ל"גטו" הבא, בו מרכזים יהודים על-ידי עקירתם ממקום אחד למקום תחום ומטווח על-ידי טילים ואיומים אחרים. האם הצורך שנוצר במאבטח בכל אוטובוס, קניון, בי"ס, בי"ח וכל מקום ומקום אינו מלמד עד כמה אנו הופכים להיות בסכנה יומיומית דומה למה שהיה בשואה, אך הרבה יותר מסוכן, משום שבשואה בשלביה המתקדמים יהודי ידע שהוא בסכנה ושחייו תלויים לו מנגד, אך אנו בסכנה גדולה יותר משום שאנו במין תחושה שהפתרונות בידינו, ויש לנו צבא וכח ועצמאות.
מצב בו אדם חולה ולא מודע למחלתו, מקילה את חייו, אך מחישה את מותו משום שאין פה טיפול אמיתי המתעמת עם הסיכון המאיים על חייו.
וכדי שלא תאמרו שהשואה היא דבר כל כך נורא ואיום שאין להשוותו לאף תרחיש, אומר לכם שחמותי ואחותה ניצולות אושוויץ הרואות במה שקורה לנו עכשיו - מכנות זאת במילים - "זאת השואה האמיתית". נכון, עוד לא הגענו לשמחתנו למצב שהיה בשואה, אך איננו שומעים מאף מנהיג, מדוע אנו לא בדרך לכך. אנו הולכים ונעטפים "מרצוננו" בחומה, בגדרות, בג'יפים ממוגנים, ובישובים אנו בכלובים - מוקפי גדר שאין לצאת ממנה לטיולים אלא ברשות ואנו לא שמים לב כיצד טבעת החנק עוטפת אותנו מכל עבר.
אנו מדברים על עקירת יהודים ממקומות מושבותיהם והכנסתם לאזור תחום יותר, צר יותר. אנו רואים בהתישבות סכנה. אנו מרימים את דגל המציאותיים ומקפלים את דגל החזון שהוא הוא אמור להיות מציאותנו האמיתית.
הנוער - לא קונה זאת. מדוע שילמד ויזדהה עם דברי הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" – אם אין לגביו אגדה שהופכת למציאות?
מדוע שילמד ויזדהה עם טרומפלדור שאמר "טוב למות בעד ארצנו" - אם מפקפקים באמירה זו אם אמרה או לא, ואם אמר - זה לא רלוונטי כי אנו לא רוצים למות בעדה?
מדוע שילמד ויזדהה עם השיר שמנגנים במסדרי סיום קורסים בצבא "אין עם אשר יסוג מחפירות חייו" - אם אחרי חמישים שנה ויותר, הנסיגה הופכת ל"טרנד"? מדוע שימסור נפשו עבור דבר שמחר אולי יהיה הנושא השנוא ביותר? התיישבות או חבל ארץ, או הגנה על חלק מהעם שיושב בקו העימות שמייצר צרות כלכליות, חברתיות וכו'.
האמירה לא להשוות לשואה היא חלק מהאמירה לא להשוות בכלל ולהפוך כל רעיון או פרק בהסטוריה למשהו מנותק מהחיים.
שהרצון העומד מאחוריו הוא - שזה לא יחייב אותי לכלום. כי אם לא משווים ובוחנים רלוונטיות של ארועים הסטוריים ומשאירים אותם מעל החיים - הם הופכים להיות מנותקים. ובאווירת ההינתקות מכל הנכסים, ההרס הגדול ביותר זוהי ההינתקות מהרלוונטיות של הערכים, החזונות, ופרקי הסטוריה שלמים מלאי לקחים אפשריים.
____________________
כותב המאמר הוא ראש ישיבת "ארץ הצבי".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
