 |
09-12-2010, 10:47
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
|
המשיכה לאסוני, עצוב או אפילו ה"כמעט" עצוב/רע
יש לה שורשים ביהדות המסורתית (לפחות האירופית), ואפשר אפילו לראות את זה יפה בהומור היהודי המסורתי, כמו גם זה שצמח בארה"ב: "הם ניסו להרוג אותנו, הם שוב נכשלו, יאללה בואו נאכל/נצחק" כפי שאומרת אימרא רבת גרסאות.
אולם בעוד שביהדות המסורתית היה איזון מסויים (בין השאר משום שבאמת רוב האנשים חוו אסונות מידיים, וכאשר בדקתי כמה פעמים רישומי אוכלוסין מתקופת הסבא/סבתא רבא הסתבר שכולם חוו מוות של אחים/הורים/דודים/בני דודים בטרם עת), הגרסא הישראלית של היהודי בדורינו הופכת את יחסי האהבה-שנאה עם האסון לפולחן של ממש. היסבה העיקרית, לדעתי, היא פשוט שבסופו של דבר חיינו טובים למדי ואנו אכולי רגשות אשמה בשל כך. אצל יהודים, וזו לא קלישאה, אין דבר כזה "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" אלא רק שאיפה לכך ובו זמנית דחיית כל אפשרות שבאמת נרגיש כך. ב DNA של היהודי רשום שהוא נרדף ומוכה, וכל אימת שבאמת, בסנדרטים אנושיים, טוב לנו, אז זעקת ה"קוזאקים בשער" גבוה מתמיד: מישהו אמר המשבר הכלכלי העולמי האחרון? בעוד שישראל צלחה אותו בנון שלנטיות מפתיעה, בדיוק באותו הזמן עלתה זעקה של מי שכאילו עומד לקרוס עוד רגע.
אתה באמת לא מכיר את תופעת חיפוש הקרבה, "בכוח", לאסון לאומי בקרב מי שהיה לו המזל שלא להיות משוייך אליו? בזמן מלחמת לבנון השניה התופעה הייתה בולטת מאוד, ובעיקר הודות לאי מיילים שמופצים מאוד בקלות (שעת): כל אדם, כך העידו עשרות מיילים שעברו במקומות עבודה, חיפש את החלל הגיבור הפרטי שלו... כל אדם שני הפיץ אי מייל שבו הביע זעזוע (כנה) ממותו של אדם שהיה ברור שהיכרותו עמו שטחית במקרה הטוב ("זאב, אחראי MIS באי.מי.איי פתרונות תקשורת שעבדו עמנו לפני שלוש שנים בפרוייקט ביוון, איש יקר, הוא בין ההרוגים אתמול ברנדוריה"....). מאחר ורוב האנשים לא גוייסו, לא נלחמו ולא הכירו מקרוב מישהו שכן, בעוד שתחושת חוסר האונים והשעמום היו גדולים, אז רבים מאוד הרגישו צורך לשיוך אישי ל"אסון". התקלתי בימי הרבה מאוד פעמים באנשים שסיפור הקרבה שלהם לאסון היה בדוי באחוז מכריע מתוכנו. בן קיבוץ, שאותו עזבו בגיל 4, ונהרג 20 שנה לאחר מכן, הפך ל"חבר טוב שלי שנהרג בחרמון", או קרוב רחוק מקשרי נישואין הופך ל"בן דוד שלי שנפל בבופור".
נושא יצירת הקרבה המלאכותית ל"מיתוס" אינו מוגבל לישראל: בארה"ב תופעה סופר נרחבת של אנשים שכל חייהם מפיצים סיפור בדוי, או מופרז עד לגבול הבדוי, אודות קריירה קרבית (יש גם שחקנים מפורסמים שנתפסו בשקרים כאלה, כמו הארווי קייטל), ותמיד באירועים מלחמתיים מיתולוגיים. עשרות אלפי אמריקאים ששירתו בויאטנם בשכבת השומן העצומה של חיל השירותים של הצבא האמריקאי, ולא שמעו יריה, מספרים כי שוטטו בג'ונגלים. זו תופעה מוכרת ונחקרת.
באוסטרליה ישנה תופעה של קרבה בדוייה למי ששירתו בגליפולי, או בכמה קרבות מיתולוגיים אחרים. לפי מה שאמר לי פעם חוקר אחד בערך חצי מאלה הטוענים כי אבותיהם נלחמו פה או שם, יצרו בדמיונם זיקה בדויה - זיקה שהם מאמינים בה בלב שלם.
שאלת הניכוס האישי של מיתוס לאומי ("איפה אני./משפחתי היינו כאשר נכבש הכותל ואיפה המניה הפרטית שלנו") היא לכן לא תתופעה ישראלית. העניין הפרטי שלנו, אם כן, הוא בשאלה מדוע אנו מנווטים את הדחף ליצור זיקה מופרזת בין ה"אני" (שחרד מלהיות "איש קטן" כל חייו, גם אם זו המציאות כמעט תמיד) ודווקא בין אסונות. בעוד שהאמריקאי, ע"י יצירת זיקה בדוייה לעבר הרואי, מעצים באופן מופרז את ההרואיות של מדינתו (ואפשר לראות את זה בסרטי התעודה הדביליים שהם מפיקים בלי סוף עבור ערוץ ההיסטוריה), הישראלי מעצים דווקא את הביזוי של עולמו. ישראל, לפי איך שהישראלי יליד הארץ מצייר אותה, היא ככל הנראה המדינה הגרועה הכי טובה לחיות בה בעולם. אישית אני רואה בכך גם עיוות עצום של ההיסטוריה: ומי שעוסק בהיסטוריה צבאית, אפילו קצת, מכיר בכך. אי אפשר, לחלוטין, לכתוב "היסטוריה כמו שצריך" (לפרסום פופולארי) אודות מלחמת כיפור, או מלחמת לבנון השניה (גם לא של הראשונה, אולם שם זה מסיבות פוליטיות): הכל נגוע בהיסטריה, פאניקה וחרדות שעולות על פני השטח כמו כתם נפט עצום. אישית, עבורי, זו הסיבה העקרית שאני שונא אפילו כתחביב לעסוק בהיסטוריה צבאית של ישראל. ההרגשה היא כאילו אתה נכנס לחדר שבו יושבים שבעה על משפחה שלמה שנספתה באסון נוראי.
_____________________________________
.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
