אילנה דיין פתחה עונה בעובדה בראיון רך ומפנק עם יוסי הררי, שהיה בעברו ראש כנופיית רמת עמידר.
הררי, שטוען שכיום אינו עבריין, לא חדל מלשגר רמזים בעובי של פיל על קשיחותו, נחישותו ויכולותיו בתחום
ה"להפחיד", והמראיינת התרשמה כדבעי. הראיון נועד לקדם ספר חדש שכתב הררי בהוצאת "מעריב".
בראיון מופיע ארנון צדוק שמסביר לנו ת נסיבות חייו הקשות של הררי שהובילוהו לפשיעה.

זה לא ראיון ראשון שלה עם עבריין בכיר. בשנה שעברה ראיינה את איציק אברג'יל, שהשבוע נתבשרנו שיעמוד
לדין בארה"ב (אבל ירצה את עונשו כאן, אם יורשע, השד יודע למה...), שהוצג בפילוסוף מדוכא שרק המציאות
הסוציו-אקונומית הקשה דרדרה אותו לאלימות ופשע.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אילנה דיין לא המציאה את המנוע גם בתחום זה (בדיוק כמו בתחום העריכה היצירתית של כתבות במטרה להכפיש
את חיילי צה"ל). הפטנט הקבוע והמשעמם של הבאת עבריין בכיר ודיבובו באופן שיציג אותו בצורה רכה
ועדינה, כמעט רובין הוד מודרני, הוא תחביב של עיתונאים רבים, בדר"כ בכתבות שנעשות לקראת יומני
סופה"ש למיניהם.
הכתבות הללו, מעבר לעיוות המציאות הבסיסי שיש בהן (עם כל הכבוד לכך שהעבריין קורא את ניטשה,
בואו נזכור שמדובר בעבריין - וזה העיקר, ולא תחומי העניין האחרים שלו - בדיוק כמו שלא צריך לעניין
את העיתונאי הרציני, האם בייגה שוחט יכול ללבוש תרבוש ולנגן במשולש...), פגומות מוסרית ומעבירות
מסר גרוע מאוד לציבור הצופים: הן מציגות תמונת-מצב כאילו המאבק בין המשטרה לארגונים הללו, הוא
מאבק שאפשר לראותו בצורה אובייקטיבית, ולחוש אהדה לשני הצדדים (או חוסר אהדה לשניהם), בעוד
שהמציאות היא פשוטה בהרבה: ארגוני הפשיעה פוגעים באזרחים כדי לצבור כסף וכוח, והמשטרה מנסה
לפגוע בארגוני הפשיעה בכדי להגן על האזרחים.
הראיון עם הררי, שלא הופיע בו אפילו תזכורת קטנטנה (בדמות ציטוטים מכתבי האישום נגדו, למשל)
לגבי המעשים הספציפיים שעשה האיש לאנשים מהרחוב (ולא לעבריינים אחרים - עוד פטנט לעורר אהדה
כלפי עבריין, להציגו כאילו הוא מתעסק רק עם עבריינים רגילים, ולא, נניח, סוחט בעלי עסקים בשטח "שלו"),
הוא דוגמא קלאסית לאנטי-עיתונות שמעבר להיותה צהובה וירודה (לזה כבר התרגלנו עם כל ראיונות
הסלבס שלה), היא גם מעבירה מסר שלילי לציבור בנוגע לשאלה מי הטובים ומי הרעים.

עיתונות אחראית צריכה להעביר מסר אחר ובהיר בהרבה: אנחנו אולי לא מסכימים עם כל מה שעושה
המשטרה, וכשיש בה תקלות אנחנו נדווח עליהן - אבל בכל מה שנוגע למחמתה של המשטרה בארגוני
הפשיעה, אנחנו 100% מאחוריה. כאשר ראשי הפשע זוכים לכתבות שער מפרגנות, נגרם נזק אדיר
ללחימה בארגונים שלהם.

אפשר לקחת את זה רחוק עד ימי התנ"ך (למשל חבורת "מרי הנפש" של דויד ה-עדיין-לא-מלך) וכמובן לתקופה היותר מודרנית, בעיקר באיטליה ובעולם האנגלוסקסי-החל מבריטניה עם רובין הוד (הידוע מכולם) אך גם דיק טרפין ואחרים (שזכו ליצירות אומנות פופולרית משלהם...), המשך באוסטרליה שם פושעים זכו ליותר פופולריות מהמשטרה (וזה בא לידי ביטוי עד היום שם במובנים מסויימים) וכלה כמובן בארה"ב, שם המאפיונרים האיטלקים וסתם עבריינים סוציופאטיים (כגון בוני וקלייד) זכו לתהילת עולם. אומנים ועיתונאים נמשכו לא פעם לעולם האפל הזה. הידוע מכולם הוא כמובן דאניון (שכה רבים ניסו לחקותו, כולל בישראל) אבל היו רבים אחרים. אין מה לעשות, זה בהחלט "מוכר".
מה הסיבה לעניין הזה בעבריינים ולפופולריות שלהם? לדעתי זה נובע גם מסיבות אוניברסליות וגם מסיבות הסיטוריות-נסיבתיות. כבר פרויד טען שיש לנו דחף חזק למוות ולאגרסיביות (אותו "טנטוס" מפורסם). נראה שיש לנו הערצה מסוימת והזדהות עם מי שמעיזים לממש את אותם דחפים נסתרים שיש לכולנו. יצחק בן נר בסיפרו "מלאכים באים" נותן דוגמה לכך כשהוא מתאר פולחן הערצה של רוצח סידרתי ("הרובאי") בישראל עתידנית. מבחינה היסטורית-נסיבתית, הרי שהאהדה לפושעים יכולה להיחשב כנובעת מעידן שבו מול שילטון עריץ או עריץ-למחצה, הגבולות בין עבריינות פלילית ומרד הופכים מטושטשים. לא צריך כאן לציין דווקא את רובין הוד והמאגנה כרתא שכן ידוע, שבמקרים רבים בהיסטוריה כנופיות מורדים היו במקביל כנופיות שודדים ולכן למרות הנזק שגרמו לאוכלוסיה, זכו לפופולריות. זה נכון למשל למורדים יהודים ברומאים בימי בית שני ולאחריו (יש לציין בהקשר זה שלפי הברית החדשה, "העם" ביהודה העדיף לבקש חנינה עבור השודד בר אבא במקום עבור ישו-שלא היה נטול פופולריות). בדומה, שודדי הים הבריטיים בזמן המלכה אליזבת הראשונה זכו לתהילת עולם משום שהם שימוש כנשק נגד האויב הספרדי (סביר להניח עם זאת שלא בחלו גם בשוד ספינות אנגליות...).
זה באופן כללי. אני חייב לציין שבישראל, לעומת זאת, אני מתרשם שהאהדה לעבריינים היא במידה רבה מלאכותית ונעה בין מיצג שווא של התיקשורת לניסיון של התיקשורת לייצר כזאת. יש כאן בעיני נסיון ברור לחקות את מה שקורה מבינה זו במדינות האנגלוסקסיות. זה בא לידי ביטוי לא רק בראיונות המחניפים לעבריינים (שהחלו הרבה לפני אילנה דיין, יש לומר-דן שילון בלט בכך הרבה יותר) אלא גם בניסיון ליצור סרטים וסדרות שבהן העבריינים הם הדמויות המרכזיות-לדוגמא, הסידרה "הבורר". היצירות האלה מציגות בעיני מצג שווא של עבריינים ישראלים בעלי עוצמה בלתי מוגבלת ופופולריות רבה. בפועל, יש בישראל טיפוסים כמו האלפרונים או אדון הררי שהם אומנם מעוררים פחד, אבל אל הרבה יותר מזה.
בעיני, כל זה די מגעיל. לא מגיעה לעבריין שום תשומת לב תיקשורתית מעבר לדיווח על מעצרו וגזר דינו. שיכתוב ספר על סיפורו העצוב וינסה להפיצו, במחילה, ללא סיועה הנלהב של אילנה דיין ודומיה.

באמת מה חשבתם, שהיא צריכה לראיין אדם זך ישר ונקי כפיים?? זה יביא רייטינג?? זה ימכור פרסומות??

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur