03-01-2011, 10:21
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
בישראל ישנה מסורת, למעשיה כבר הרגל מותנה, של "לא לתת", או "אין לי"
זה אומר שהרפלקס הוא שמי יכול, לוקח לעצמו, ואם הוא יכול, הוא לא חולק עם אחרים. לדעתי זה נסיון חיים די הכרחי, אבל גם אם לא אולי כדאי לאנשים חרוצים, הגונים ודי משכילים לנסות פעם לעבוד כפועל של ממש (לא שומר בשכר מינימום, או עובד במקדונלדס): אצל קבלן קטן, שיפוצניק, בית מלאכה וכו'. לי יצא להקלע לעבודה כזו למשך שנה וחצי. אתה תמיד נוחת לנישה שבה לפניך עבדו עשרות אנשים, שהתחלפו/נעלמו/פוטרו/גנבו ופוטרו/פוטרו וגנבו , והכל בקצב מחריד. בעל הבית הקטן תמיד מיואש מהמצב הזה, ובטוח שגם אתה עומד להיות אחד שיעבוד שלוש ימים, ויעלם ברביעי. איכשהו אתה מתמיד, ואפילו משרת אותו בחריצות ונאמנות. תוך חודשיים אתה יודע שהוא סומך עליך כי הוא לא מודאג כשאתה הולך הביתה עם פדיון מזומן של 9 אלף ש"ח, וגם כי הוא מספר את זה לפועלים אחרים, שמספרים לך. ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כי בעוד שברוב המדינות שאני יודע משהו על שוק העבודה בהן, פועל כזה, אחרי שהוכיח שהוא נכס קטן למעבידו במקום בו קשה למצוא כאלה, מקבל העלאה נחמדה, בונוס ובעקרון שומרים עליו. ומה מקבל כזה פועל בישראל? לרוב כלום, או כמעט כלום (מעבר למשכורת שקיבל כבר ביום הראשון). זו המנטליות של המעסיק הקטן, והיא מטפסת למעלה עד לרמה של האחרקאים על המשק.
המקומות היחידים שבצורה ברורה חורגים מדגם זה אלה מקומות עם הסכני עבודה קיבוציים, או מסורת של תנאי העסקה טובים (ואז מהר מאוד זה "אח מביא אח") או הייטק ונגזרותיו (חברות השקעות, משרדי עו"ד שעובדים עם הייטק). אלה מקומות שפשוט עובדים כ"כ בסמיכות לשווקי חו"ל, עד שהם לא יכולים להרשות לעצמם שלא לתת לעובד נגיעה בשגשוג. בכל שאר סוגי העבודות בהן עובד יכול לגעת בשגשוג, זה תמיד עניין זמני, לא כלול בשום חוזה לטווח ארוך, וקשור לא פעם במכירות - יכולת שנשחקת מהר אצת האדם הממוצע.
אם לתמצת בעיה נפוצה שמגדירים אותה באלף גרסאות, הרי שזו הבעיה, כמו שאני תיארתי: אין בישראל מנטליות של "שפע", אלא מנטליות של מחסור ומצור: אם פתאום עולים על איזה מצבור של שפע, מייד חלק מנסים לקחת ממנו כמה שאפשר לעצמם, בעוד אחרים מייד דואגים שמא חלוקתו תפגע בהכנות לשבע השנים הרעות...
מי שחושב שהוא יסיים תואר בהצתיינות ויחיה חיי שפע חסרי דאגות, כמו שעד לפני 3 שנים היה סביר להניח שיקרה בשלל מדינות סביב הגלובוס: שישכח מזה. בהחלט זה עשוי לקרות, אבל לא הייתי מהמר על כך. מה שסביר שיקרה הוא שהוא יחיה חיים די נטולי דאגות קיומיות של ממש, אולם תמיד עם תחושת החמצה בדבר הפוטנציאל הלא מממומש לחיים חומרניים כמו שהוא רואה בסדרות האמריקאיות, בביקורים בלונדון או ניו יורק או מה שהוא שומע מהחבר מהמכללה שחי בבוסטון ברילוקיישן. למי ששופט את איכות חייו לפי מדדים של שטח מרבד הדשא בקדימה של הבית בפרברים - נכונו חיים של תסכול בישראל.
_____________________________________
.
|