[1] חשבתי שאני אגור בבית קטן וכפרי בגליל - ואני ממש לא!

[2] חשבתי שיהיו לי שני כלבים [גדולים] - וממש אין לי...

[3] חשבתי שאפרסם ספר כלשהו או לפחות סאטירה טובה כלשהי - לא יצא [צ'טער חבר'ה - 'פרש' זה לא ממש נחשב..]

[4] חשבתי שאגיע ואגע ברבדים יותר עמוקים של המקצוע שלי - אני לא.

ולמרות זאת: סבבה מוחלטת לי לגור היכן שאני גר. גם אוגרת זה משהו. המו"לים לא אהבו אבל הילדים שלי כן וכסף בין כה אי אפשר לעשות מספרים. בשקלול זמן ההשקעה הנדרש אני ממש שלם עם מה שאני עושה בעבודתי.

איך זה שכל כך הרבה לא עשיתי ובכל זאת אני די מרוצה? אני חושב שכבר בשנות העשרים היה ברור לי שהמשפחה וצרכיה יהיו הדבר החשוב ביותר בחיי ומכאן נגזר כל היתר.
___________

עוד מישהו?

הייתי בטוח שאני "אחנוק" את הילדים עם כל מיני תחומי עניין שאני טוב בהם ושהייתי בטוח שאני אחנוך בהם את הילדים, לפחות בשביל שיטעמו קצת...

* והנה אני כבר ראוה בעיני רוחי איך עוד איזה אי אילו עשרות שנים, כשאני כבר לא ממש פה (בקבר או בסיעודית...) אחד הבנים/בת עושה סדר בדברים שלי, מוצא איזה דיסק-און-קי ישן נושן, מוצא דרך להפעיל אותו, ואחרי שעה מתקשר לאחים שלו ואומר "ידעתם שאבא ממש אהב היסטוריה?"

הייתי בטוח שיהי מה, לעולם לא אגיע למצב שבו חודשים שלמים אני חי במקצב של "כוס קפה בדקה וחצי + מילקי בשביל האנרגיה + קראית מיילים באוטובוס" בשביל לגמור את הבריאות. אני חושב שאולי זה הכשלון הגדול ביותר שלי מבחינת מה שהייתי בטוח שאמנע מלעשות.

* ככה בערך אני חי... וגרוע מזה: אני לא מוצא כוחות לשנות זאת, למרות שזה אפשרי.

.

היה רגע בחיי שהיה נראה לי שהכל מסתדר לפי הספר.
עמדתי להתחתן, הציעו לי לעבוד בתור גיבור. ובארצנו הגיבורים לא עובדים בהתנדבות, להפך.
ובנוסף זאת שלא התחתנתי איתה, חצי מרמת גן היה שייך לסבא שלה. ( בחורה נפלאה, רק שתהיה מאושרת)
ראיתי איך חיי מסתדרים להם בדיוק כמו שצריך. אבל הרגשתי שעדיין מוקדם לסדר את הדברים.
מצאתי את עצמי שוב בתפקיד הסטודנט לוגם ממעיין הנעורים של האוניברסיטה. ומחכה לרגע הנכון לסדר את הדברים.
מצחיק איך כולם רוצים את אותו הסדר. בית במושב כלב גדול וכמה ילדים.
אני אחתום על אושר בריאות וילדים. אם אפשר במושב ועם כלב. (הילדים יכולים לחכות עוד שנתיים אבל לא הרבה יותר)

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)