שיקום מי שלא מתפלא לפעמים לגלות איך "טרנד" שלכד את "כ-ו-ל-ם" אי שם בעשורים שהם כבר "אולדיז" (אבל שבניהם עוד לא ב"אולד אייג' הום") נשכח מהזכרון כאילו לא היה, ולפעמים אפילו לא היה עולה על דעתך לולא ראית איזו תמונה א וקליפ ישנים. כבר ממזמן שאני מנסה לגבש רשימה של כאלה, בהם אני נזכר במקרה או לא, ואיכשהו שוכח – מה שמוביל בחלק מהמקרים ל"צניחת" הזכרון את תהומות השכחה לעוד איזה עשור...



אז ככה: אני מדבר על טרנדים: לבוש, דיבור, או החזקת חפצים שעומדים במגבלות של:



שלטו בחיינו זמן מוגבל, ונעלמו ללא הותרת מורשת. לדוגמא – שיער פרוע משהו וארוך היה טרנד בשנות השבעים, אבל לא בדיוק מדובר על תופעה קצרת מועד וחולפת, ולכן "לא נחשב". התקומות שלי:



הטרנד: צמה ארוכה ודקה מאוד על העורף

הזמן: סביבות אמצע שנות השמונים.

מאפיינים: עושה רושם שהתופעה הקיפה יותר גברים מאשר נשים, בין השאר משום שהצריכה שיער קצר למען קבלת אפקט מלא.

תפוצה: כל המגזרים החילוניים עם דגש מה על אנשים, איך להגיד... "רגילים להחריד".

שרידים בשטח: לא ידועים לי. עוד בשנות התשעים נתקלתי בנשים ששימרו תספורת כזו + הצמה, אבל גם הן נכחדו.



הטרנד: איסוף פחיות משקה והעמדתן במין "פירמידה" במקום בולט ליד החלון הפונה לחצר/רחוב/שכנים

הזמן: תחילת שנות השמונים.

מאפיינים: טרנד שפרץ יחד עם פרוץ השימוש בפחיות משקה. המטרה הייתה לאסוף כמה שיותר דגימות בודדות של כל פחית משקה המצויה בשוק, וסידורן במין פירמידה שטוחה הצמודה לקיר/ארון. כמובן שעצם הבניה הצריכה תכנון מאחר והיו בנמצא קומץ עקשני של פחיות בעלות מימדים לא סטנדרטיים (גדולות יותר או קטנות יותר: כגון אלה שניתנו מתנה מדוד קמצן שבא מחו"ל בטיסת אל-על).

תפוצה: כל המגזרים כמעט?

שרידים בשטח: אין



הטרנד: "הקפצת" מין צמד גולות פלסטיק כבדות המחוברות, כל אחת, בחוט לטבעת המוחזקת ביד.

הזמן: תחילת שנות השמונים (?)

מאפיינים: ללא ספק אחד המשחקים הפחות מוסברים מבחינה הגיונית שאני זוכר... כמה אקרובטיקה אפשר כבר לעשות עם זה? המתחילים יצרו מומנטום שהביא לתנודות של שני הכדורים לצדדים, ואז התנגשות זה בזה וחוזר חלילה. המומחים ידעו לדאוג שהכדורים יתנגשו מתחת ומעל היד לסירוגין. את קולות ההתנגשות היה אפשר לשמוע יום ולילה בכל רחבי הארץ. התופעה גם אופיינה בגלי שמועות היסטריות אודות ילדים שנהרגו כתוצאה מהמשחק.

תפוצה: כל הארץ?

שרידים בשטח: אין



הטרנד: "טלטקס" כמשהו שימושי

הזמן: אמצע שנות השמונים

מאפיינים: אני לא מדבר על הטכנולוגיה, אלא על הטרנד הזמני שגם לאנשים לחיות באשליה שקפצנו שלב באבולוציה. הדבר הבלתי שימושי בעליל הזה (בעיקר משום שלא שידר מידע שהאזרח הקטן היה מעוניין בו ולא יכל לקבל בקלות ממקור אחר) שווק באגרסיביות – אין לי מושג בידי מי – גם בערוץ 1 הישן והטוב, ובעיקר בסדרת קליפים שבהם כיכבה הילדה רותם אבוהב. לצורך קליטת הטלטקס היה צריך לקנות מקלט מותאם (וזה בימים בהם טלביזיה עלתה כל כך הרבה, עד שהפחד להפיל אותה בטעות במשחק היה גדול כמו הפחד להפיל את אחיך הקטן מהחלון במשחד..) או להתקין מין מפענח, אבל בכל מקרה מקלטים רבים לא יכלו לקלוט בשום מקרה. בשביל אלה היו איזה חמש דקות בצהריים בהם החינוכית שידרה שקופיות של המידע שהיה בטלטקס.

תפוצה: הדיבור על התופעה היה נפוץ, לזמן מוגבל, בכל הארץ.

שרידים בשטח: לדעתי כאשר פרץ האינטרנט, או השידור הלוויני, הטלקטס כבר לא היה בנמצא אצל רוב אלה שבמקור התקינו מפענח (מה שהופך אותו לטרנד נעלם).



הטרנד: נעלי התעמלות וחולצות טריקו עם צפצפה מוטמעת.

הזמן: סוף שנות השבעים

מאפיינים: צפצפה שהוטמעה איכשהו בסוליה של נעל ספורט, או בתוך מין עיבוי פלסטיק בחולצות טריקו של ילדים. לחיצה בזווית מסויימת הייתה אמורה להפיק צפצוף... זהו... אבל איכשהו התייחסנו לזה כאלה פלא עולמי והרגע (שהגיע מהר) בו הצפצפה שבקה חיים היה רגע מר של אובדן, ונסיון לשכנע את אמא שלא לובשים את החולצה יותר...

תפוצה: אני מניח שרוב הארץ

שרידים: לא ידועים לי.



הטרנד: תספורת "קארה" מושלמת אצל בנות

הזמן: סביבות 1987-8

מאפיינים: מה יש להרחיב? מי שהיה לה שיער חלק מאוד, גולש מאוד ו"מסתדר מאוד" הייתה פשוט מלכה. שיער מתאים היה מספיק בשביל להכלל באצולה, מה שהביא בכמה מקרים שאני זוכר למשבר רציני אצל בנות שאחרי תום עידן הקארה, לא היה להן משהו מיוחד להציע...

תפוצה: על ראש כי מי שהשיער שלה יכל להרשות לעצמו. בעלות "סתם" שיער גלי יכלו ללכת על "קארה" קצר יחסית.

שרידים: אצל ה"רעות" בסרטי ג'יימס בונד...



הטרנד: קניית אלבומים מקוריים המוקלטים ע"ג קלטות אודיו ("קסטות").

הזמן: טרנד ארוך ונמשך, אולם היה מאוד נפוץ בתחילת דעיכת עידן התקליט וטרם עליית עידן הסי.די: המחצית השניה של שנות השמונים.

מאפיינים: מי זוכר שהיה אפשר לקנות את "סרג'נט פפר" גם בקלטת של טייפ? אני לא מדבר על המנהג הנפוץ להקליט תקליט לקלטת לטובת שמיעה ללא הוצאות קניה, אלא על עשיית המעשה הלא סביר (לפחות עבור מי שהיה לו פטיפון) של קניית אלבום מקורי כזה. אלה באו אפילו בצירוף חוברת ובאריזה יותר מהודרת מהרגיל... על מנת למנוע מצב של רכישת קלטת, הקלטתה לקלטת שניה, ואז החלפה בחנות, נהגו בחנויות המוסיקה להדביק על פתח הקופסא מדבקה שתעיד על פתיחת הקופסא. החכמים נהגו לקמות קלטת, לפתוח את הקופסא דרך צירי הפלסטיק הגמישים (בזהירות), להקליטה, ואז לסגור אותה שוב ולהחליף... וכן הלאה.

תפוצה: בחנויות המוסיקה הגדולות יותר.

שרידים:הסי.די חיסל לחלוטין את התופעה והיום אמנון יצחק הוא היחיד שמוציא אלבומים שלמים על קלטת.



וכל המוסיף עוד "טרנדים" מעוררי זכרון, הרי זה משובח.

.

ואיך לא הכנסת כריות כתפיים?
הזמן: שנות ה-80
מאפיינים: כריות ספוג על כתפי חולצות, ז'קטים, מעילים וכו' המיועדים לנשים
תפוצה: בכל חנות בגדים
שרידים: אצל נשים בגיל 50+ היום ניתן פה ושם למצוא מוצגי ארכיון של הנ"ל...

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

הייתה לנו איזו שכנה מרשעת שהייתה גרה בקומה ראשונה והכביסה שלה מתנופפה ממש בגובה הראש מאחורי הבניין... יום אחד ראינו חולצה כזאת תלויה לייבוש, והכריות התפורות בולטות (החולצה הייתה הפוכה). הייתה ממילא שמועה שהיא לא בריאה (מדי פעם היה אמבולנס לוקח אותה למיון), ואז הייתה תקופה שסרטן השד הפך למחלה שכולם מדברים עליה... ב"תצפית" דיברו על הסרטן, ועל תותבים וכו' ובשכונה החליטו שהיא עברה כריתת שדיים ואלה ה"תחליפים". סיפרתי לאמא שלי, שלא האמינה אבל התחילה להיות מודאגת עד שתיארתי קצת יותר טוב את מה שראינו והיא צחקה ואמרה שאלה כריות כתפיים...

אך... שנות השמונים: איזה עשור מיותר ובנאלי...

.

האמת שהיתה לי צמה כזאת גם בניינטיז. אבוי.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

לאהרוני הייתה צמה כזאת עד לא מזמן...

לא אותו טרנד, גם אם אותו אביזר. מה שאני מדבר היה למשך שנה בערך ולא היה קשור בסינים

.

הטרנד: פרסה של סוס על הגריל של האוטו.
הזמן: נגמר איפשהו בתחילת שנות ה-90
מאפיינים: bmw או wane be bmw
תפוצה: ערסים.
שרידים בשטח: הרבה פחות נפוץ אבל ניתן למצוא אצל ההארד קור.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

בערך בחורף 74-75 לרוב הנערים /ילדים בשכונות חיפה (וכנראה בעוד מקומות) במגוון צבעים.

"כתם" חימצון בשיער (במקומות שונים ) תחילת שנות השמונים

שלא הפנים כי הצבועים והנשרים הם הסניטרים של הטבע ולא אנחנו. עורר זעזוע ניכר אצל אמהות אותו דור.

למהדרין היה צבי. הרוב הסתפקו בחקוי זול ונפוץ [פרה פרה] ובתנאי ויהיה זביל פגז כלשהו בחדר בתור עציץ.

פעם גם היו הולכים בטיולים עם מימיה צבאית מחוברת לחגורה בלתי נוחה בעליל. ג'ריקנים היו רק של 20 ליטר וכולם השתדלו לשכוח אותם באוטובוס. שקי שינה צבאיים היו למגניבים ובעלי הקשרים ואגדה עירונית סיפרה על שוטרים צבאיים שעושים חיפוש באוטובוסים בדרך לסיני ומחרימים את השק"שים.

שפופרות של מיונז היו פוקעות בתיקים לצד קופסאות עגולות של חומוס תלמה משומר וממרח חצילים בטעם כבד. בסוף כולם היו אוכלים לחם.

אורי דביר היה בעיצומה של קריירה טלויזיונית אז מפות סימון שבילים ממש לא היו זמינות. בטח לא בלמינציה... הייתה את הסדרה הישנה של מחלקת המדידות הבריטית עם כיתוב של מחלקת המדידות הישראלית עליה.

ספרי ידיעת הארץ הכמעט יחידים היו מדן ועד אילת [בקלסרים כחולים כאלה כולל אחד עם טיולי רכבות שלא מגיעות עד היום לא לדן ולא לאילת], 'כל הארץ' והמדריך הישן של וילנאי ב3 חלקים [החלק הרביעי הפך רלוונטי לגביך היום]. קצת עוזי פז וקצת בשביל המטיילים וזהו למדי. בראשית שנות השמונים הגיח בתרועה מדריך ישראל אבל לא כל אחד יכל לרכוש את הסידרה וזה היה די מבאס...

אינציקלופדיה? מכלל כמובן!!
וגם העברית שחגגה איפה שהוא באותם ימים את הופעת כרך ל"ב + כרך מילואים. כרך ו' המיתולגי של 'ארץ ישראל' ואיך אפשר שלא להזכיר את הערך '[ה]ממלכה המאוחדת' שהיה פתרון אלגנטי לדחיקת מי שמחפש את אנגליה/בריטניה לעוד כמה שנים קדימה

אז צריך להוסיף:

* בגדים בצבעים זוהרים ("בגדי גולשים") + שרוכי נעליים בצבעים זוהרים (עם אסימון בשרוך).
* חותלות. ימי "תהילה" העליזים.
* ג'ינס קרוע.
* צמידי סרגל - צמידים שעשויים מחתיכת מתכת דקה, שכשמיישרים אותה היא נשארת ישרה, וכשנותנים איתה מכה על היד היא מתקפלת סביב היד.
* חולצות "ריטה" החושפות כתף אחת.
* להתחפש בפורים ל"פנקיסט", וזאת ע"י ציור קשקושים על חולצה ישנה, לבישת ג'ינס עם חור, חבישת משקפי שמש (רצוי עגולים) וציור סמל השלום על הלחי. למשקיעים: צביעת השיער בספריי צבעוני.
* שידורי הניסיון של ערוץ 2
* תואם אי.בי.אם
* זיפ - אבקת שתייה(!)

ובטח אני אזכור עוד בהמשך...

יש צמיד סרגל לאייפוד ננו החדש
http://store.idigital.co.il/ipod-ac...s/inano/gb02197
מכוער...

It's Never Lupus

טרופית משקה שובב עם הסימון לקשית שהיה נס לתקוע אותה שם בלי להשפריץ מסביב.
חבורת הזבל וד"ל
אלבום מדבקות סופרסטארס (עם חבילת מדבקות בשקל שהיה ניתן למצוא בו את אורי מלמיליאן,ברוס ספרינגסטין וחלק מתמונה בחלקים של סמנת'ה פוקס.
מכתביות!!!!
אטארי
מסיבת ריקודים עם אילן בן שחר
מוזיקה לועזית ברשת ג'
קול השלום
עיתון "כולנו"

נביא הביתה זיפ והמשקה מוכן נביא הביתה זיפ של עלית כמובן!

ואפרופו עלית - מישהו זוכר את הפרסומת של דובי גל על "גם יפה וגם אופה"?

ואת פריצתו המדהימה לחיי הציבור של 'פסק זמן' באמצע שנות השמונים ...

__________

משנות השבעים את שלל הפרסומות לרשת ג' החדשנית: "אמר המשורר לאהובתו ליבי מפרפר כזבוב ברשת.. איזה רשת?" , הכדור אצל.. בועט והכדור ברשת.. אישה רשת?"

דור הג'ינס - שותה קווינס!! [גזוז לא משהו... לא החזיק מעמד אפילו שנה בטח לא כשבשוק המשקה העזתי המגניב סבן-אפ]

אמרה הפרסומת. לא ברור לי עד היום מה בדיוק היה ההבדל המעשי בין המחשב דמוי המקלדת "אטארי" ובין המחשב דמוי המקלדת השמנה "קומודור 64". לא היה אטארי... עד היום אני תוהה האם היה בנצא מישהו שאשכרה מצא את האביזא שהיה אמור להיות מוכנס לחור המלבני עם דלתות הקפיץ בחלק העליון של המחשב (ככל הנראה מין קלטות משחק ייעודיות).

אגב עוד משהו אלקטרוהי משנות השמונים:

"סאניו - האיישנטיין של יפאן". (סאניו=סוני לעניים).

.

...את האטארי ואת הקלטות משחקים.

ספרים נכתבו עליה,קופונים הופיעו בעיתון
על שמה אפילו קמה מפלגה
לא זיהיתם? פיקנטי כמובן

והפרסומות, שקריין אותן האיש שפרח משמי (נפטר לצערינו, אבל זכור בגלל סדרה שעשה על ימיאים לפני כמה שנים) שמודיע בקולו הרועם:

"פיצה משפחתית של פיקנטי רק בתשעה שקלים למגש! ולמה? כי הפיצה של פיקנטי היא פשוט מ-ע-ד-ן!".

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h והפרסומות, שקריין אותן האיש שפרח משמי (נפטר לצערינו, אבל זכור בגלל סדרה שעשה על ימאים לפני כמה שנים) שמודיע בקולו הרועם: "פיצה משפחתית של פיקנטי רק בתשעה שקלים למגש! ולמה? כי הפיצה של פיקנטי היא פשוט מ-ע-ד-ן!".

האיש עליו כתבת הוא כמובן העיתונאי מייק הולר ז"ל, שהגיש את התוכנית העלומה אך מרתקת בדרכה-שלה “הזקן והים“ בערוץ 8.
הולר נפטר ביוני 2005 ממחלת הסרטן.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אומנם נשאר, אבל כבר לא טרנדי .

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

לאחרונה נתקלתי בקופסת קרטון כשהבדיחה מאחור וכנראה בפנים יש כמה מסטיקים.
אני מניח שניתן לקנות גם בבודדת

הולה הופ.
איך שכחתם???????????????????
וחצאייות פליסה? אתם זוכרים?

ואת התסרוקות ספרי....... שאסור היה לישון איתם אלא רק עם כרית תמיכה מיוחדת.

והכי חשוב...... היו מכנסי וחצאייות "סטרפלאס" (שהתכנון היה שילבשו אותם ללא חולצה, רק שני "שלייקס" שיסתירו מקומות מסויימיםעל חזה האישה) שכאשר הוצגו בחלון ראווה ברחוב אלנבי. הייתם צריכים לראות את "הגברברים" של אז מצתופפים ליד ועל החלון ראווה.

אגב. לכל חובבי הנוסטלגיה:
http://www.facebook.com/nostal#!/nostal

[במובן החיובי של המלה כמובן]

בתקופה ההיא............... מה כבר יכולנו לעשות..............רק להסתכל.
ותמיד זה תענוג להסתכל על אישה מטופחת, שמעריכה את עצמה.
ולא איזו אחת "צ'רונובילית".

קודם כל תודה לכולם... גם אם במקרים מסויימים (ישראלה...) גלשנו לנוסטלגיה הרבה מעבר ל"סתם טרנד". הכוונה המקורית שלי הייתה אותם דברים שלא תזכור לעולם לבד, אבל כשמישהו יזכיר תגדי "ואו! אין שכחתי כמה היינו משוגעים על זה!":

הטרנד: "בדרך לכנרת עוצרים בפונדק דברת"

הזמן: המחצית השניה של שנות השמונים.

מאפיינים: פרסומת רדיופונית שכל אחד שמע אלפי פעמים... בטון די בולשביקי סיפרה לנו שבדרך לחופשה בכנרת (אפרופו טרנד...) עוצרים למנוחה+ארוחה ב"פונדק" שהיה בעצם מין קפיטריה ענקית, ומרכז מסחרי קטן לצד תחנת דלק בין עפולה לכפר תבור...

תפוצה: כולם שמעו – לא ברור לי כמה עצרו... בתוך הקוטריי של היום קשה לזכור, אבל בשנות השמונים אפילו אם שני ההורים שלך עבדו במקומות "מסודרים" (אבל כשכירים) לעצור לארוחה מלאה לכל המשפחה, כאשר הייתה מן הצד השני אופציית האוכל מהבית – לא הייתה הולכת ברגל...

שרידים בשטח: פונדק דברת ההוא – ה"ישראלי" באופיו ורמתו הקולינארית (אני מדבר על ישראל של פעם, עם הקולינאריה הסוציאליסטית המופלאה) נעלם עוד לפני אמצע שנות התשעים: הוחלף לכמה שנים ע"י מסעדת "מובנפיק" (עוד פטנט גאוני שאין לי מושג מי הביא אותו ומה הוא חשב לעצמו כבנה על למכור לישראלים סלטים במחיר של קוויאר) ועוד כמה מזללות מזון מהיר, אבל מזה זמן רב שהוא נטוש וסגור.



הטרנד: ראש פינה

הזמן: ממחצית שנת 1982 ועד סביבות 1984.

מאפיינים: לא, אני לא מדבר על העיירה שהיא בירת הצימרים והמסעדות, אלא על עיירה אחרת, מנומנמת מאוד: כמה בתים ישנים סביב מחנות צבא. למשך כמעט שנתיים ראש פינה הייתה מקום חם, סואן וממש מרכז הארץ... המוני חיילים עשו שם "טרנזיט" בין אמצעי תחבורה אזרחיים ובין האמצעים המגוייסים שלקחו אותם ללבנון – שהייתה במשך תקופה לא קצרה חצי בשליטה של ישראל. זה היה גן עדן לילדים, כל שכן בטיול בית ספר. המון חיילים שיסבירו לך על "גלילון" ויראו לך איך מקפלים את הקת, יתנו לך (אם ממש התחברתם) מזכרת בצורת שטר כסף לבנוני למזכרת (כמה ילדים התחילו לאסוף שטרות בעקבות מלחמת לבנון?) או שטויות דומות. מסביב צצו המוני מזנונים, חלקם מאולתרים. כמובן שהיה אפשר גם לראות מדי פעם כלים משוריינים עולים על המובילים בכביש (שעבר אז ממש במושבה): באופן כללי היה כיף.

שרידים בשטח: חלק מהפיתוח ה,כלכלי" של פוסט מלחמת לבנון שרד עוד כמה שנים, ומה עוד שהתיירות לצפון התפתחה מאוד בשנות השמונים, כך שבמידה מסויימת ראש פינה נשארה על המפה.



הטרנד: כל הורה, וכל סבא תולה על החלון שלט תמיכה במפלגתו העשוי מין פלסטיק צינוריות.

הזמן: לדעתי מאז 1977 ועד אמצע שנות השמונים.

מאפיינים: לא משנה אם אלה בחירות כלליות, מוניציפאליות או בחירות לעירייה – כל אחד חייב לתלות על החלון את תו הזיהוי שלו: "אמת" אדום, "מחל" כחול והרבה-הרבה פחות (בשכונה שלי...) גם מפד"ל. גם על הרכב היית חייב לתלות תו זיהוי: ההורים שלי, ב 1981, היו "אמת" - כמו רוב השכונה. פעם נסענו לבקר את סבא וסבתא בפתח תקווה, וכשחזרנו לאוטו אחרי הביקור גילינו שהילדים הפשיטו אותו מכל המדבקות של "אמת" והדביקו "מח"ל". המאבקים הפנימיים בשתי ממשלות האחדות – התרגילים ה"מסריחים" וגם ההתדרדרות של הפוליטיקה המוניציפאלית ושל ההסתדרות חיסלו את התופעה ומאז מי שתולה שלטי בחירות על החלון מרימים גבה בגללו. בכל מקרה אני עדיין זוכר את הטיול לצפון ב 1981 ביום הבחירות, וכשכל הקיבוצניקים יצאו לכבישים על שלטי "אמת" בידיים, על מיכלי מים וכלים חקלאיים, אבא שלי היה מוציא ידיים ועושה "וי" כשאמא שלי אומרת לו שבסוף עוד נעשה וי במקום הלא נכון. זה,אגב, גם אומר שבאותם ימים להוריד ידיים מההגה לא היה נחשב למשהו שבגללו בעל ואשה רבים.

שרידים בשטח: כל מי משכננו שזכרתי שהיה תולה באדיקות שלטי בחירות, לא חזר לעשות זאת מעולם אחרי שנות השמונים.



הטרנד: מיני גולף

הזמן: סביבות 1989-91

מאפיינים: בכל עיר, עיירה או אתר תיירות פתחו אחד כזה: ממש מושקע אפילו. זה היה למיטב זכרוני אחד המיזמים הפרטיים הראשונים שהוקמו אד-הוק והקיפו את כל ישראל. לפני זה היו מיזמים שקמו רק בערים גדולות מאוד, כמו הדרייב אין בת"א, אבל לא כשרשרת. ברישון המיני גולף הוקם על שטח ריק בדרום מערב גן המושבה ("גן העיר"), ממש ליד הטרנד שבסעיף הבא. מיני גולף היה בילוי חובה, ודי מרגיש למי (כמוני) שלא הבין למה אנחנו מבזבזים שם זמן.

שרידים בשטח: לא ידוע לי על מתחמי מיניגולף שקמו אז ושרדו... ליד גשר הירקון בת"א היה אחד ששרד אפילו קרוב לשנת 2000. אלה של רישון ואילת נעלמו הרבה קודם לכן. יש מתקני מיני גולף בכמה מקומות בארץ, אבל לא ממש מתחמים.



הטרנד: "סקייט-כיף"

הזמן: אמצע שנות השמונים (?)

מאפיינים: משטח עגול/אובאלי מוקף גדר שיועד להיות משטח החלקה על "סקטים" (מה שקדם לרולר בליידס). המשוכללים היו בתשלום – הפשוטים הוקמו ע"י העירייה. ברישון היה אחד ,עירוני" בדרום מערב גן המושבה, ולזמן קצר היה אחד "מסחרי" ב"קולנוע תרצה": קולנוע קיץ נטוש ופתוח קרוב למרכז העיר (מעל איפה שהיום פיצה דומינוס ופאב ה"בארסה".

שרידים בשטח: אלה שאני מכיר נעלמו, כמו גם תופעת הסקטים. רולר בליידס דורשים מרחבי תמרון שה"סקייט-כיף" לא יכל לספק.



הטרנד: "טלביזיה המזרח התיכון" (ידועה גם כ"לבנון")

הזמן: אמצע שנות השמונים ועד פרוץ הכבלים המסחריים (1990)

מאפיינים: אנטנה פשוטה, ולא מי יודע מה יקרה, ו.... נוסף ערוץ חי, אמיתי וכמעט... "אמריקה"! לא עוד "ירדן 2" השמרני, ערוץ 1 והחינוכית... השמועה עברה מפה לאוזן מהר, אבל שום דבר לא קידם את מכבש הלחצים של ילדים על השכן שהוא "ועד הבית" לרכוש אנטנה כזו, כמו פרוץ עידן ה"רסלינג" ששודר בערוץ המזה"ת כל שבת, עם הגיבורים ממשפחת ואן-אריק והמחומצן ההוא שהיה מין אמרגן עם מקל שהיה מתפרץ לזירה בעצבים מזוייפים. אחרי שהתחברנו היה אפשר להחשף גם לפרסומות מסחריות מושקעות (שהכרנו רק מזה "שפעם ב" ערוץ 1 הואיל בטובו להביא לקט פרסומות מצחיקות מארה"ב), וגם לתוכניות "דגל" מן הסוג השמרני: פאנקי ברוסטר, רמינגטון סטיל, מקגייבר (שהיה הדקסטר של שנות התשעים ומי שהיה בלונדיני עם שיער מתאים היה בר מזל אם הספר שלו ידע לעשות לו תספורת של המק), "הפעלולנים" ("פאל-גאי") וכמובן סופר בוק ו"פליינג-האוס" בעלות התוכן הנוצרי-תנכ"י. בין לבין פרצו פרסומות אמיתיות, כולל הקריין המודיע "פאל גאי וויל בי בק אין א-מומנט". כמובן שהיו גם חדשות באנגלית וערבית, ולמרות שקראנו לתחנה "לבנון" לא זכור לי שמישהו שאל איך בדיוק הקריינים צודיעים שפניות לתחנה יש לשלוח ל"ניקוסיה סייפרוס".

שרידים בשטח: לא ידועים לי. פרוץ הכבלים המסחריים חיסל את הצורך לצפות בערוץ זה. כמו כן אולי זה לא מוכח מדעית, אבל יש לי סברה שהזינוק המרשים ביכולת של הישראלים לדבר אשכרה אנגלית מקורו בצורך להבין מה אומר "מקגייבר" בלי תרגום.



הטרנד: "אלכסנדר" ו"נרגילה"

הזמן: סוף שנות השמונים, או תחילת התשעים

מאפיינים: שני מקרים של מסעדה אחת שהפכה בין לילה לרשת. המבשר האמיתי של תרבות ה"פרנצ'ייז" של מסעדות השרשרת. "נרגילה" הייתה מין מסעדה של אוכל תימני, אלכסנדר הייתה מסעדה עם תפריט מגוון (בשרי) שבזמנו מחשבה למאוד טובה. "נרגילה" שווקה בשורת פרסומות חוצות ענקיות שסיסמתן הייתה "מי רוצה לחטוף זיווה בנרגילה". בעיר כמו רישון היו לפחות 2 סניפים, לפחות אחד מהם במיקום בלתי סביר לחלוטין (מעל ה"קו-אופ" בגבול אזור התעשיה הישן). גם "אלכסנדר" היו בכל מקום... ולמה "טרנד" – כי שתי הרשתות התחסלו במהירות ונעלמו מעל האדמה כמו לא היו.

שרידים בשטח: "נרגילה" נעלמה אבל סוג של "חיקוי" בן הזמן שלה: מסעדת נאפיס שהוקמה סביב 1990 באזה"ת ישן של רישון, היא בהחלט רשת משגשגת.



הטרנד: מידרחוב דיזנגוף בשבת בבוקר

הזמן: חלק גדול משנות השמונים.

מאפיינים: עיריית ת"א נהגה לחסום חלק גדול מהרחוב לתנועה והמוני עם ישראל באו בשביל לצעוד הלוך ושוב מכיכר דיזנגוף ועד סביבות שד' בן גוריון. בדרך היה אפשר:



להצטלם עם תוכי ענק, או קוף

לראות שיירה של "הארי קרישנה"

לאכול ריבוע פיצה שומני במחיר מופקע ב"סמי בורקס"

לבקש מההורים לעצור לסברינה ב"רוול" ולשמוע ש"זה סתם יקר".

להשתעמם למוות עשר דקות כשההורים פוגשים עוד מישהו שלא ראו עשר שנים.

לחזור להתחלה ושוב לעבור את אותו המסלול.



מאפיין נוסף: אמנם היה אפשר באותם ימים למצוא חניה בת"א, אבל זה היה קשה, מתסכל ומקור לריבים משפחתיים שלא פעם העיבו על ה"סיור" מתחילתו.



שרידים בשטח: הרחוב עצמו עוד שם. אני מעריך שמי שיחפש גם ימצא פיצה... חוף המלונות בת"א החליף את מדרחוב דיזנגוף מבחינת הפונקציות הנ"ל



הטרנד: לונה פארק נודד וה"מרילנד"

הזמן: שנות השבעים ואל תוך השמונים

מאפיינים: הלונה פארק הנודד היה ה"מיני ישראל" של הלונה פארק ה"אמיתי" בגני התערוכה בת"א. היה מגיע לעיר, פעם בשנה כמדומני, ומתיישב באיזה מגרש ריק ממש במרכז – מה שהיה עוד אפשרי אז, למרבה הפלא... היו הקרוסלות, מין מיני רכבת הרים וכמובן ה"טיל" השחור לבן... משהו באותה רמת מתקנים, אבל לא נודד, היה על גג המרכז המסחרי "כלבו-שלום" שבת"א. מה שייחד את ה"מרילנד" היה בריכת כדורים עמוקה במיוחד שזכורה לי לטוב. בכלל: "כלבו שלום" (כפי שנקרא בטעות כל המתחם) היה הדבר הכי קרוב לחו"ל בארץ.

שרידים בשטח: לדעתי הלונה פארק הקטן באילת היה האחרון... גם הוא נעלם לפני שנים ספורות. בכל מקרה בעידן שבו נוסעים לחו"ל הנודדים הללו ממילא לא היו עומדים בתחרות.



הטרנד: נסיעה ברכבת בתור יום טיול

הזמן: עד סביבות 1990

מאפיינים: בימים בהם תחנות הרכבת היו בקושי רציף מסכן, הכרטיסים היו תלושי קרטון עם קשת צבעים שבין ורוד לכתום, פרט לחיילים לא היו בנמצא אנשים שהרכבת יכלה לשמש אותם ביעילות ובכל רכבת – לא משנה כמה כלום נוסעים היו בה – היה קרון מזנון עם סנדוויצ'ים של סלמי וגבינה צהובה (טעימים!) היה נהוג לצאת עם אבא, או סבא, ל"יום טיול ברחבי ישראל ברכבת". תכניות נדיעה לדוגמא:



ירושלים: מגיעים באוטובוס למין שטח ריק לצד מסילת רכבת בקרבת איצתדיון ר"ג – מקום הידוע בימינו כ"תחנת הרכבת בני ברק". עולים על הרכבת במדרגות, נזהרים לא למעוד על החצץ ולא להתקרב למסילה שכולם ידעו מה עשוי "לצנוח" ע למרכזה מתוך הרכבת.... נוסעים לירושלים, וכמובן זוכרים לשאול את המבוגר האחראי, שמפנה אותך לכרטיסן, "למה אי אפשר לתפוס את הרכבת הזאת ישר מתל אביב כמו לחיפה?". קונים סנדוויץ' בקרון המסעדה, אליו צועדים מקרון לקרון תוך ניחושים "עוד כמה קרונות הוא". לפעמים גם מגיעים לקצה הלא נכון של הרכבת. עוברים בלוד, ושואלים "איך זה ששעתיים אחרי שיצאנו מרישון אנחנו בלוד, שהיא חמש עשרה דקות מרישון?". נכנסים לירושלים ויורדים בתחנת הרכבת הישנה ההיא. הולכים ברגל לתחנת הרוח (שהכנפיים שלה חסרות אז) ומשם למגדל דוד, שער יפו, הרובע היהודי עד שרואים את "כיפת הזהב" שתמיד מרשים לראות אותה בשביל מי שבא מעיר שינה. הולכים לרובע המוסלמי, ועד שער שכם: שמה יש "צ'יינג' מאני" ממש בשער שבו ההורה האחראי מנסה לבדוק האם יש שטרות של דינאר/פאונד/מארק בודד בשביל האוסף שלך. הולכים חזרה דרך השוק לשער יפו, ולתחנת הרכבת ואז חזרה לבני ברק, וממנה הביתה. את הכרטיסים שומרים.



חיפה+נהריה: מגיעים באוטובוס ל"תל אביב צפון". עולים על רכבת לחיפה ועוברים חוויה דומה לזו שברכבת לירושלים, רק עם פחות תמיהות והרבה חיילים מסביב. יורדים ב"חיפה מרכז" – אוכלים פלאפל בעיר התחתית, מסתכלים מבעד לגדר על אוניות ושם אבא "בכל זאת מנסה" לשאול את השומרים בשער הנמל האם אפשר "להכנס עם הילד שיראה אוניה ממש מקרוב". הולכים לתחנת הכרמלית, מחזיקים חזק ביד של אבא בעוד מין גלגלות אימתניות מסובבות מין כבלים בשעה שהקרון העתיק יורד למטה. עולים ל"גן האם", מסתובבים ועושים תצפית, אוכלים גלידה ויורדים חזרה. עולים על רכבת נוספת, רק לנהריה. מגיעים לעיר המוזרה הזו שיש לה תעלה באמצע וכרכרות עם סוסים והמון זרים לבושים במדים אפורים. בערב חוזרים ברכבת לת"א.



שרידים בשטח: כל העניין אפשרי, אבל אני לא רואה איזה ילד יתלהב מטיול כזה.

.

ציטוט:

הטרנד: "טלביזיה המזרח התיכון" (ידועה גם כ"לבנון") הזמן: אמצע שנות השמונים ועד פרוץ הכבלים המסחריים (1990) מאפיינים: אנטנה פשוטה, ולא מי יודע מה יקרה, ו.... נוסף ערוץ חי, אמיתי וכמעט... "אמריקה"! לא עוד "ירדן 2" השמרני, ערוץ 1 והחינוכית... השמועה עברה מפה לאוזן מהר, אבל שום דבר לא קידם את מכבש הלחצים של ילדים על השכן שהוא "ועד הבית" לרכוש אנטנה כזו, כמו פרוץ עידן ה"רסלינג" ששודר בערוץ המזה"ת כל שבת, עם הגיבורים ממשפחת ואן-אריק והמחומצן ההוא שהיה מין אמרגן עם מקל שהיה מתפרץ לזירה בעצבים מזוייפים. אחרי שהתחברנו היה אפשר להחשף גם לפרסומות מסחריות מושקעות (שהכרנו רק מזה "שפעם ב" ערוץ 1 הואיל בטובו להביא לקט פרסומות מצחיקות מארה"ב), וגם לתוכניות "דגל" מן הסוג השמרני: פאנקי ברוסטר, רמינגטון סטיל, מקגייבר (שהיה הדקסטר של שנות התשעים ומי שהיה בלונדיני עם שיער מתאים היה בר מזל אם הספר שלו ידע לעשות לו תספורת של המק), "הפעלולנים" ("פאל-גאי") וכמובן סופר בוק ו"פליינג-האוס" בעלות התוכן הנוצרי-תנכ"י. בין לבין פרצו פרסומות אמיתיות, כולל הקריין המודיע "פאל גאי וויל בי בק אין א-מומנט". כמובן שהיו גם חדשות באנגלית וערבית, ולמרות שקראנו לתחנה "לבנון" לא זכור לי שמישהו שאל איך בדיוק הקריינים צודיעים שפניות לתחנה יש לשלוח ל"ניקוסיה סייפרוס". שרידים בשטח: לא ידועים לי. פרוץ הכבלים המסחריים חיסל את הצורך לצפות בערוץ זה. כמו כן אולי זה לא מוכח מדעית, אבל יש לי סברה שהזינוק המרשים ביכולת של הישראלים לדבר אשכרה אנגלית מקורו בצורך להבין מה אומר "מקגייבר" בלי תרגום.

....וכבלים פיראטים, כמובן!

לכל שכונה היא את ספק הכבלים הפיראטי שלה, כבלים עברו מבית לבית, וה"ספק" היה משדר סרטים ממכשיר הוידאו שלו, בד"כ את "מחץ הדלתא". גם היו פרסומות לפעמים! ל"פלאפל השכונה", או לתופרת דינה...

המפעילים היו "פורעי החוק" השכונתיים - לא פעם מין עבריינים חביבים. נציגי הרשויות, רפי גינת ואבא שלי ראו בתופעה מינימום משהו המקביל להסתננות המאסיבית של סודאנים לישראל דהיום... הייתה מין הרגשה שזהו, הלך על ישראל בגלל זה, ובגלל שפתאום כל הישראלים הטובים, פרט לאבא שלי, הופכים "עבריינים" ומתחברים "לכבלים". הייתה אפילו תוכנית של זהו זה על התופעה, אאל"ט, וכן כולבוטק... המשטרה היו מדי פעם חותכים את הכבלים, או אפילו "פושטים" על הדירה ממנה הופעל הווידאו ומחרימים אותו! כמובן שהמפעילים היו מתקנים בתוך שעתיים את כל התשתית. לפעמים אני תמהה לאן אבד על הידע הטכנולוגי ההוא ולמה הוט ויס צריכים חודש בשביל לשלוח לי טכנאי...

.

אלא מדגישים במבטא רפיגינתי את הבטוי "הכבלים ה-פ-י-ר-א-ט-י-ם" כדי שנזכור שלא כדאי לעשות עסקים עם קפטן הוק אלא רק אם האנשים התרבותיים הללו מרשות השידור ו'אדוני אדוני מה עם החצי השני' ומגדת העתידות שאומרת שיש אנשים שחושבים עליך ו..הם יקחו לך את הטלויזיה...

והאזרחים הטובים והתמימים אכן חשבו שחיים יבין אפילו שהוא מפא"יניק הוא מייצג את החוק והסדר....

וזה הזמן והמקום להזכר בשני חברים סטודנטים ששכרו דירה באחת מערי הסטודנטים באיזור 'לא משהו' אבל במחיר אטרקטיבי. בעל הדירה הבהיר כי בדירה יש כמה דברים ששייכים לכבלים של השכונה ופעם פעמיים ביום יבוא האיש של הכבלים שיש לו מפתח ויעשה מה שיעשה והם לא ישאלו שאלות והוא לא יענה תשובות וכולם יהיו מרוצים וחוץ מהמחיר הנמוך הם גם יוכלו לראות את הכבלים של השכונה בלי לשלם.

יום אחד כשהגעתי ללמוד הייתה החבורה במתח. האיש שלא שואלים אותו שאלות העלה בדרכו המיוחדת שקופית האומרת כי בשעה כך וכך יוקרן הסרט "ברוך והאוזן" [הוא לא שם מרכאות כמובן בארוע המקורי].

ציפינו יחדיו לאותו סרט בעל שם משונה. וכי מה יכולנו לעשות? להאזין ל'ערב חדש' עם דן מרגלית או חלילה ללמוד?..

נו טופ - ברור בסוף היה זה סרט הילדים "הברון מינכהאוזן" אבל החבר'ה קיבלו הנחיה לא לשאול שאלות אז בטח שהם לא ינסו לעשות פוזות של אבשלום קור לבחור מ "הכבלים ה-פ-י-ר-א-ט-י-ם"

מקסימום המבוגרים קראו להם "כאבלים"...

פעם עלו הבחורים המצויינים של ה"סינדיקט" המקומי, לבושים כמובן מכנסיים קצרות, על גג של בניין ברחוב "הס" ברישון בשביל "לשדרג תשתית"... לא שאני מצפה שירוצו אנשים למפה, אבל נציין שהרחוב הנ"ל מצוי ממש על הציר, וקרוב מאוד, ליציאה ממה שאז הייתה תחנת המשטרה של עירינו (ששם הרחוב שליד הכניסה אליה הוא "התקווה", אבל זה אותו ציר). באותם ימים פעילות המשטרה הייתה מאוד אינטנסיבית ככל שהמיקום היה קרוב יותר למעגל שסביב התחנה... אם גרת ליד המשטרה, באמת חשבת שאתה מוגן יותר ואם פרצו למישהו ברחוב "התקווה" - זה כבר היה הלם, כי... איזה אומץ יש לגנב שפרץ לבית ליד המשטרה!

בכל מקרה: ה"טכנאים" מנסים להעביר כבל שחור מגג לגג, רק שבאמצע יש רחוב ובו קו חשמל על עמודים... כנראה שה"טכנאים" לא היו בצופים, כי לא ידעו הרבה על שיטות קשירה והעברת חבלים, והכבל שלהם צנח במהירות על קו החשמל, ועשה קצר ו"פסססססססססס" ענק שהחשיך חצי צ'חונה. המשטרה הגיעו, וגם הטכנאים אמרו די מהר "סליחה" וגם באו חברת חשמל ותיקנו מה שצריך, והכל בא על מקומו בשלום ואני די בטוח שהשוטרים הגיעו בזמן הביתה בשביל לראות "הנינג'ה האמריקאי"... ב... "כבלים".

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h הטרנד: נסיעה ברכבת בתור יום טיול הזמן: עד סביבות 1990 מאפיינים: בימים בהם תחנות הרכבת היו בקושי רציף מסכן, הכרטיסים היו תלושי קרטון עם קשת צבעים שבין ורוד לכתום, פרט לחיילים לא היו בנמצא אנשים שהרכבת יכלה לשמש אותם ביעילות ובכל רכבת – לא משנה כמה כלום נוסעים היו בה – היה קרון מזנון עם סנדוויצ'ים של סלמי וגבינה צהובה (טעימים!) היה נהוג לצאת עם אבא, או סבא, ל"יום טיול ברחבי ישראל ברכבת". תכניות נדיעה לדוגמא: ירושלים: מגיעים באוטובוס למין שטח ריק לצד מסילת רכבת בקרבת איצתדיון ר"ג – מקום הידוע בימינו כ"תחנת הרכבת בני ברק". עולים על הרכבת במדרגות, נזהרים לא למעוד על החצץ ולא להתקרב למסילה שכולם ידעו מה עשוי "לצנוח" ע למרכזה מתוך הרכבת.... נוסעים לירושלים, וכמובן זוכרים לשאול את המבוגר האחראי, שמפנה אותך לכרטיסן, "למה אי אפשר לתפוס את הרכבת הזאת ישר מתל אביב כמו לחיפה?". קונים סנדוויץ' בקרון המסעדה, אליו צועדים מקרון לקרון תוך ניחושים "עוד כמה קרונות הוא". לפעמים גם מגיעים לקצה הלא נכון של הרכבת. עוברים בלוד, ושואלים "איך זה ששעתיים אחרי שיצאנו מרישון אנחנו בלוד, שהיא חמש עשרה דקות מרישון?". נכנסים לירושלים ויורדים בתחנת הרכבת הישנה ההיא. הולכים ברגל לתחנת הרוח (שהכנפיים שלה חסרות אז) ומשם למגדל דוד, שער יפו, הרובע היהודי עד שרואים את "כיפת הזהב" שתמיד מרשים לראות אותה בשביל מי שבא מעיר שינה. הולכים לרובע המוסלמי, ועד שער שכם: שמה יש "צ'יינג' מאני" ממש בשער שבו ההורה האחראי מנסה לבדוק האם יש שטרות של דינאר/פאונד/מארק בודד בשביל האוסף שלך. הולכים חזרה דרך השוק לשער יפו, ולתחנת הרכבת ואז חזרה לבני ברק, וממנה הביתה. את הכרטיסים שומרים. חיפה+נהריה: מגיעים באוטובוס ל"תל אביב צפון". עולים על רכבת לחיפה ועוברים חוויה דומה לזו שברכבת לירושלים, רק עם פחות תמיהות והרבה חיילים מסביב. יורדים ב"חיפה מרכז" – אוכלים פלאפל בעיר התחתית, מסתכלים מבעד לגדר על אוניות ושם אבא "בכל זאת מנסה" לשאול את השומרים בשער הנמל האם אפשר "להכנס עם הילד שיראה אוניה ממש מקרוב". הולכים לתחנת הכרמלית, מחזיקים חזק ביד של אבא בעוד מין גלגלות אימתניות מסובבות מין כבלים בשעה שהקרון העתיק יורד למטה. עולים ל"גן האם", מסתובבים ועושים תצפית, אוכלים גלידה ויורדים חזרה. עולים על רכבת נוספת, רק לנהריה. מגיעים לעיר המוזרה הזו שיש לה תעלה באמצע וכרכרות עם סוסים והמון זרים לבושים במדים אפורים. בערב חוזרים ברכבת לת"א. שרידים בשטח: כל העניין אפשרי, אבל אני לא רואה איזה ילד יתלהב מטיול כזה.

וואו, אני זוכר עד היום את היום בו נסענו צפונה ברכבת ליום טיול (שהוא הנסיעה ברכבת!) גדול!

סודה סטרים (להפוך כל מיץ למוגז? מי לא אהב את זה???)
הנעלים שאפשר לנפח (אפילו בגברים בגעטקס צחקו על זה)
תופסת "אתה זה"
המשחק פינוקיו - שהמטרה שלו היא לגרום לילדים חסרי ישע פלטפוס

...אני קניתי סודה סטרים (או בשמו הנוכחי "גזוז") לפני חודשיים! ומשתמשת בו המון - נו מור לקנות שתייה...

גמני

It's Never Lupus

המקום שמכרו בו כיף תימני והיו המון דיונים למה הכוונה בכיף
מסעדת מי ומי שנעלמה מחיינו לאחר שר.ג חשף קוליפורמים וחיידקי קולי צואתיים בחומוס שהגישו שם.
מקדוויד
שק"ם-תחתונים,קלטת של מדונה ובורקס במקום אחד
מאירלנד-איפה יש עוד לונה פארק על גג גורד שחקים?
מוזיאון השעווה-כי לפחות שם ערפאת גמר בצורה שהתפללתי

טרנד: לוגו

זוכרים את התקופה של המחשבים הישנים (קומודור, מקינטוש וכו)
תוכנת המחשב לוגו? (זה עם הצב שצריך לתכנת אותו לכל תזוזה ולכל זוית שלו).
אקיצר, זה היה נחשב הישג כשהצלחנו לעשות עיגול שלם (תזוזה של תא אחד והזזה של זוית של מעלה אחת כפול 360)

הולה הופ: שכעת נמצא במקרה הטוב בשיעורי החינוך גופני של כיתות היסודי,
יויו: שאיננו בנמצא עוד
והמשחק הנוסטלגי שאינני זוכר את שמו, משחק לשני שחקנים כעין פוטבול על שני חוטים שכדי למסור היה צורך לפתוח בחוזקה את היידיים ולהרחיב את החוטים, כך שהכדור היה "נמסר" בחוזקה ומכאיב לשחקן השני
דומינו: אולי הסבים והסבתות עוד משחקים בו

טמפולי (חיקוי של טרופית שלנצח יזכר ממבצע איסוף השקיות שהפרס הראשון בו זה רובוט)
הירחון "משהו" עם הפוסטר הענק,הקומיקס של מישל קישקה ועוד מדורים שאני לא זוכר
להיט בראש-הגרסה הישראלית של TOP OF THE POPS
סימני דרך-בימים שתנועת רכבים בעיר לא הייתה כמו היום אז היינו מסמנים רמזים
שקיות הפתעה-שקיות שהכילו צעצוע להרכבה,מדבקות ומסטיקים וסוכריות
משקה ששכחתי את שמו בטעמי תות,קולה,ענבים ועוד שהכילו קומיקס באריזה

הטרנד: סובארו 1300, 1600
בעידן איום בחרם הנפט של הערבים על מיצובישי, טויוטה, הונדה, איסוזו וכו' רק פוג'י העזו למכור בישראל את המכונית שהיתה יותר ישראלית מיפנית - הסובארו!
מי שרצה למכור, נאלץ להתמודד עם טלפונים ביום שישי ב 5 בבוקר מאותם משכימי קום שהצטיידו בחופן אסימונים ועיתון הסופ"ש שנרכש ב 4 בבוקר (מהדורה ראשונה).
ברי המזל הספיקו כבר ב 13:00 לסיים בדינמומטר ובמשרד הרישוי.
התקופה: שנות השבעים והשמונים

הטרנד: מס נסיעות
מי שרצה לטוס לחו"ל נאלץ לשלם מס על הרצון הזה, זה היה בשנות השמונים אח"כ בוטל..

הטרנד: דולר שחור, דולר ירוק, דולר יציג, דולר נוסעים
מטבע זר אחד עם מיליון תירגומים והכל כתוב בעיתון

הטרנד: אינפלציה של כ 400% לשנה ואולי גם יותר
מי שעמד בתור בבנק, שער הדולר היה משתנה מהרגע שניכנס לבנק ועד הרגע שהגיע לדלפק.
השקלים היו במיליונים (מדינה של מיליונרים) והמילה "פיחות" היתה באוויר כל הזמן.
המציאו פטנטים להילחם במפלצת הזו שקראו להם "עיסקת חבילה א'" ואח"כ ב' (שמעום פרס אאל"ט) ובסוף ב 1985 הרגו איזה 4 אפסים מהשקל ונולד השקל החדש (ש"ח), עשו הפרטות, פתחו את השוק לתחרות, הסכימו שישראלים ישקיעו בחו"ל ותוך כמה שנים האינפלציה ירדה למספר חד סיפרתי.

הטרנד: דירות של יגאל גינדי
דירות 3, 4 חדרים בבניין מרובע ללא שום סגנון מיוחד.
במטבחים הצבע הירוק שלט, מנורות בסלון היו בצבע כתום והריהוט מעץ עם בד חום...
פואבלו אספניול בראשל"צ מערב היתה אטרקציה שלא ניראתה כמותה.
התקופה: 70-80

בלוק טיפוסי של שנות ה 70-80


ערך השטר הזה כמו מטבע של 10 ש"ח


סובארו GL משנת 1983 (דגם אמריקאי שדומה לישראלי)

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

נעלי התעמלות וחולצות טריקו עם צפצפה מוטמעת
זה נחשב?
http://www.thinkgeek.com/tshirts-apparel/interactive/

It's Never Lupus

הטרנד: תסרוקת נשים עם "בלורית" מנופחת

הזמן: סביבות 1989-90

מאפיינים: אחת התסרוקות המוזרות והפחות מוסברות שאני זוכר... איסוף השיער (הארוך) של קדמת הראש ויצירת מין "בלורית אלביס" שבולטת קדימה (כמה שיותר בולטת, ככה יותר "יפה"...). שאר שיער הראש (הארוך גם) מסודר בכמה נאגלות, אבל בעקרון חלקו האחורי נאסף בכוח בסיכות, בעוד שיער צידי הראש נאסף למעלה... ה"בסיס" של הבלורית מחוזק גם הוא בסיכות. בקיצור זוועה!

תפוצה: כל המגזרים, אם אני זוכר נכון, אבל היו לא מעט שהבינו בזמן אמת שמה שעל הראש שלהן, ישרוד לנצח בתמונות אז מוטב לא להסתבך. לדעתי התסרוקת הייתה נפוצה יותר במגזר ה"צ'חונתי". הסיבה היחידה שנזכרתי בזוועה הזאת, היא כי ראיתי במקרה את הקליפ של I've got the power (כן... אסון ההיפ-הופ הכה כבר בימים שהזקנים היו צעירים) וראיתי שאחת הסולניות מצויידת בתסרוקת הזאת.

שרידים בשטח: לא ידועים לי. כמובן שהיו כאלה ש"סחבו" את ההרגל עוד שנים קדימה, כולל אל עידן הקידמה האנושית בתסרוקות שהביאו קורטני קוקס וג'ניפר אניסטון.

.