 |
31-03-2011, 23:06
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
|
חובשי כיפה - כתבה בנושא מבמחנה
קבלו את החיילים שעל כתפיהם מוטלת כרגע המשימה הגדולה מכולן: מאז יום ראשון עוטפים לוחמי "כיפת ברזל" ומַשגריהם את באר שבע, ורק מחכים להזדמנות להגן על שמי הדרום. צוות "במחנה" התלווה אל אנשי הסוללה בשבוע שבו החזית עשתה צעד נוסף לכיוון המרכז
נועה הורוויץ וירדן צור, עיתון "במחנה"
בסוף השבוע האחרון החלו הטלפונים הסלולריים של חיילי יחידת "כיפת ברזל" לרטוט בזה אחר זה. על הקו היו המפקדים, שבישרו להם: השבת נגמרה, מתחילים לעבוד. לוחמי מערך ההגנה האווירית, שעד היום רק חלמו על הרגע שבו יתחילו לפעול, טפטפו את עצמם במהירות אל בסיס היחידה. כעבור אין–ספור כותרות שריצדו בעיניהם בשבוע החולף, על רקטות שנורו אל יישובי הדרום, הם קפצו על ההזדמנות לקחת חלק באירוע המשמעותי ביותר בגזרה מאז "עופרת יצוקה" - הצבת משגרי טילים במרחב באר שבע.
"אני יודע שזו קלישאה", מזהיר סמל דור קריקסמן, תושב בירת הנגב. "אבל באמת יש תחושה שאנחנו שומרים על הבית. בניסוי שערכנו יצא לי לירות בטיל, ועכשיו פתאום הגענו לרגע האמת. זה מרגש לדעת שהמערכת עובדת, וגם גורם ללא מעט גאווה".
ביום שני, הגיע לביקור במקום הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ. הוא שוחח עם החיילים שנעמדו סביבו ב–ח', ולא חסך במילים גבוהות כדי שירגישו את גודל העול שעל כתפיהם. "יש לכם את הזכות לקחת חלק במשהו שהוא לא פחות מהיסטורי", אמר. "מדינת ישראל פיתחה יכולת בין–לאומית, ועכשיו האחריות היא עליכם. אם משהו אחד לא יעבוד כאן, המערכת כולה לא תוכל לפעול ברגע האמת".
אחרי ניסוי חי
סוללת "כיפת ברזל" עלתה לשטח בדרך שמזכירה את שיטת "חומה ומגדל" מימי קום המדינה. לוחמי מערך ההגנה האווירית יצאו מבסיסם באישון הלילה שבין שבת לראשון, ופרסו את המשגרים בנקודות שנקבעו. כשקרני השמש הראשונות הפציעו, גם המכ"ם ומרכז ניהול היירוטים - קרון השיגור של המערכת - כבר עמדו במקומם. "פעילות הקליטה של מערך 'כיפת ברזל' הייתה מהירה מכפי שתכננו", אומר מפקד מערך ההגנה האווירית, תא"ל דורון גביש, כשהוא מגיע לשטח. "הפריסה בהתראה קצרה דרשה מאיתנו גיוס של כל היכולות, ומיקוד פיקודי בכל הרמות".
המהירות, שלא לומר בהילות, שבה התקבלה ההחלטה על הצבת המערכת, אינה מטרידה את מפקד היחידה, סא"ל שבי בן–בוחר. "אנחנו נמצאים חודש אחרי ניסוי חי שהחיילים שלנו ביצעו, והספקנו גם לתחקר אותו", הוא מרגיע כשברקע מציץ המשגר.
תא"ל גביש מבקש להבהיר כי המערכת עדיין אינה מוכנה לפעולה באופן מידי. הצבתה בשטח, לדבריו, היא למעשה השלב האחרון לפני שתהפוך למבצעית. "כרגע אנחנו עוד בשלב הניסוי, אך מרגע שנפעיל את המערכת היא עתידה לתת הגנה ברמה טובה לבאר שבע. אנו פועלים במרחב המבצעי, וההחלטה אם לשגר או לא לשגר תתקבל בזמן אמת", הוא אומר. "הפריסה תימשך מספר שבועות, במהלכם נעבור בין אתרים שונים במרחב הדרום".
באותו הקשר, מנסה סא"ל בן–בוחר להרגיע את הביקורת הציבורית על כך שרק בירת הנגב זכתה בינתיים בהגנה, ויישובים גדולים אחרים כמו שדרות, אשקלון ואשדוד נותרו חשופים. המשוואה, לדבריו, פשוטה. "אם קר בלילה, עדיפה שמיכה קצרה מאשר שלא תהיה שמיכה בכלל", הוא אומר. "טבעי שמי שלא יקבל מענה ירגיש לא מכוסה, ויהיה לו קר בלילה, אבל זה לא אומר לרגע שבגלל זה אחרים לא צריכים הגנה. יש לנו את היכולת להגן לפחות על חלק מהאזור שנמצא תחת איום, וכך נעשה".
פתאום אחריות
נראה שהמוצב המאולתר שהקים צה"ל בסמוך למשגרי "כיפת ברזל" ולמכ"ם מוכיח שחידוש ירי הרקטות הגיע מוקדם מהצפוי. מסביב לאמצעי ההגנה החדשים פזורים כמה אוהלים, מטבח עדיין אין, ועמדת הש"ג היא למעשה שני בזנטים שנתקעו באדמה החולית וביניהם נקשר חבל צהוב. פאר הטכנולוגיה הישראלית לצד האלתורים הצה"ליים המוכרים.
חיילי היחידה מרגישים עכשיו כמו מתנה שחיכתה בתוך העטיפה יותר מדי זמן, וסוף–סוף יכולה לצאת. "כל בוקר הכותרות בעיתון צעקו 'איפה כיפת ברזל?' וזו הייתה תחושה קשה", אומר סגן דניאל מירון, מפקד פלוגת השו"ב (שליטה ובקרה), שאחראי על צוותי היירוט בסוללה. "אמרו ש'כיפת ברזל' לא מבצעית, שאנחנו לא עושים את העבודה, והאמת היא שאנחנו ממש מתים לעשות".
לוחמי הסוללה הגיעו מתוך יחידות אחרות של מערך ההגנה האווירית. כמעט כולם הרימו את היד כשמפקדיהם ביקשו מתנדבים שיהיו חלק מהיחידה החדשה, וכעת הם לא מתחרטים. גם הם יודעים שרבים מלוחמי המערך מבלים בו שלוש שנים בלי שיזכו לירות אפילו פעם אחת. "דורות שלמים של לוחמים התגייסו והשתחררו מהנ"מ בלי לממש את הייעוד שלהם", מודה סא"ל בן–בוחר. "פה יש לנו פקודת מבצע גדולה, ואנחנו אפילו לא מחכים לגל הבא של ההסלמה".
סמ"ר אילון בן–לולו, לוחם עם פז"ם דוחק, כבר מתחיל לעשות חישובים אסטרטגיים על מה שיספיק לעשות לפני השחרור. "אם במקומות אחרים יורים פעם בעשר שנים, אנחנו נירה פעם בשבוע, אפילו פעם ביום", הוא אומר. "התפקיד שלנו הוא יומיומי, לא רק כדי ליצור הרתעה, וזה מה שמחזיק אותנו".
התפקידים אותם מאיישים החיילים בסוללה המבצעית הראשונה של "כיפת ברזל" אינם מוכרים לרוב אזרחי ישראל. סביר להניח שגם לא לרוב חיילי צה"ל. כל מתגייס טרי לקרבי יודע לדקלם את תפקידי צוות הטנק, או מי כלול בחפ"ק המ"פ, אבל מי מכיר את פלגת המשגר ואת המיירטים?
אחרי חודשים ארוכים של פריסות דמה ותרגילים, ניצבים עכשיו לוחמי פלגת המשגר לצד מתקן טעון. המיקום כבר מוכר להם מאימונים קודמים, והדבר היחיד שמוכיח שרגע האמת הגיע הוא מארזי הטילים, שבתרגילים צבועים בכחול פסטורלי, וכעת לובשים גוון זית שנועד להסוות אותם בשטח החולי שמסביב. "פתאום מרגישים את האחריות", אומר בן לולו כשהוא מסתכל על מארזי הטילים המכוונים אל השמים. "יש לנו בידיים נשק חם, וטעינת הטילים היא האחריות שלנו. אם נגמר מצבור אנחנו אלו שמחליפים אותו, וזו עבודה רגישה. כל מכה קטנה יכולה לפגוע במשגר".
להגיב תוך שניות
מרכז ניהול היירוט (מנ"י), קרון עמוס מתגים ומסכים, הוא החמ"ל של היחידה. בעלי התפקידים יושבים מרותקים לכיסא ולא מסיטים את העיניים מהמסך. "פה מתבצעים ניטורים בזמן אמת כדי לראות אם אפשר לבצע ירי ולהשמיד רקטות", אומר רס"ן ערן לוי, מפקד הגף הטכני של "כיפת ברזל". "לצורך כך, אנחנו נדרשים לנתח בזמן אמת המון נתונים, ולזקק את כל המידע להחלטה אם לירות או לא. הקצב הוא מבצעי: זמן התגובה עומד על מספר שניות בלבד".
"זה לא פשוט כמו שזה נראה", מדגיש סגן מירון. "יש אלף ואחד שיקולים - זו עבודה תחת נוכחות אווירית של מטוסים בשמים, תחת תקלות והרבה מטרות. המדיניות היא לפגוע בטיל שצפוי ליפול באזור שמוגדר כמוגן - יישוב, בסיס או מתקן רגיש".
בעוד האישונים ממוקדים במסך, הראש נמצא לעתים קרובות במקום אחר. חלק מלוחמי ההגנה האווירית הם תושבי הדרום, וכאשר הם יוצאים הביתה גם הם רצים למרחב המוגן בכל פעם שנשמעת אזעקה. אבל לא רק אלו שחיים בטווח האיום מחויבים להצלחת המערכת.
"אחרי שמשרתים כמה שנים עם חברים שגרים בדרום, אי–אפשר להגיד 'יאללה, אין לי כוח'", מסביר סמ"ר בן–לולו. "אני מהצפון, ואני עדיין זוכר איך במלחמת לבנון השנייה מי שגר במרכז לא ממש גילה אמפתיה כלפינו. עכשיו, כשהמוקד עבר לדרום, אני לא יכול להיות אדיש לסבל של החברים שלי".
עם הכרזתם של הפלסטינים על "הפסקת אש, כל עוד ישראל תשמור עליה", לוחמי "כיפת ברזל" מוצאים את עצמם חצויים. הם שמחים אמנם על השקט בדרום, אבל היו רוצים להיות אלה שמרוויחים אותו. בינתיים, אם לא קרה משהו בשעות שבין ירידת העיתון לדפוס ועד לרגע זה, הם נהנים בעיקר לחלום.
"רגע השיא יהיה כשניירט את הרקטה הראשונה", אומר סגן מירון. "קיבלנו הנחיה להיות מאופקים ברגע שיפציצו, לא לצעוק במערכות הקשר או למחוא כפיים. אנחנו נישאר מקצועיים, אבל אם להגיד את האמת, קשה לי לדמיין את עצמי שומר על איפוק".
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...a/2011/13/8.htm |
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
)).
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים 
מצב כלאיים
