יום\ערב טוב, גולשים יקרים,

האתגר החודשי הזה הינו אתגר על נושא מתמונה ! בשונה מקודמהו.
הפעם האתגר יאתגר את הדמיון הפרוע שלכם .

מטרת האתגר: לחבר יצירה (באשר היא קטע \ סיפור או שירה) בהשראת התמונה הנבחרת.

התמונה הנבחרת:



במקרה של העלאה יותר מיצירה אחת לתחרות, על המפרסם לבחור אחת לפני סיום האתגר, אם לא יבחר, היצירה הראשונה שהועלתה תבחר בשבילו.

המנצח/ת י/תקבל צל"ש בפורום למשך חודש שלם, עד שיוכתר מנצח חדש באתגר הבא!

האתגר יינעל בסוף החודש.
*לכול פניה בנוגע לאתגר הנוכחי, או רעיון לאתגר חדש בה"פ אלי או לMarin.

בהצלחה וכתיבה פורה .

שלכם,
Simen & Marin

מנסה לחשוב מה לא עשיתי בסדר ומה ניתן לשנות
גלגולי המחשבות עובדים ועדיין לא מוצא תשובה
הבטחתי,קיימתי,עשיתי,שכחתי,שיקרתי
לא לכעוס-אני בסך הכל בן אדם
לפעמים שוגה אבל לא פוחד לעשות
מסתכל אחורה לראות תוצאות אך ממשיך קדימה
לנוע בגלגלי המחשבות

ניסיתי באתגר זה ללכת על סגנון יותר אינטואיטיבי מכתיבתי בדרך כלל...
אשמח לקרוא את דעותיכם.

תקתוק
לכדתי את האור, למרות שניסה לחמוק ממני מזה זמן רב.
אני פוקח את עיני.
השמש צורבת. אני עוצם את עיני ומרפה את ידי. חש בנגיעתו הקטנה והעדינה של חול דק. אני נאנח ומתהפך. רגלי נמתחות ואני נשען על ברכי, משעין את ראשי כנגד החול החם.
אני שואף אוויר, וטועם את חומה של האדמה ואת מליחותה של הרוח.
לאט אני נעמד על רגלי, מותח את הגב, מיישיר מבט.
והכל לבן. מישורים אינסופיים של חול. בלי מישים אני מכניס את ידי לכיסי. ושורק שריקת השתוממות. החול הבוהק נראה כמגש של זהב, והשמש המבהיקה שמעליו משתקפת בו. אילו הייתי צייר, לתמונה זו הייתי קורא "אור" ומחלק אותה לכל אלה שחולקים את זמנם עם הצללים.
צביטה קטנה דוקרת את ליבי ומסיטה את תשומת לבי מהמראה הרוגע. היכן אני?
אני לופת את פנים הכיס ביד מיוזעת. איך הגעתי לכאן?
אני משפיל מבט ורואה לראשונה את לבושי. נראה שזר הלביש אותי בחלוק אפור ארוך, ולא טרח לחנון אותי בלבוש נוסף מתחתיו. אני כובר את ידי עמוק בכיסים ומרגיש מתכת צוננת.
מה קורה כאן?
אני שולף את תוכן הכיס לאט ומביט.
שעון. כבד, עגול, מהסוג שהפסיקו לייצר במאה שעברה.
שעון?
לפתע ידי האוחזת בשעון רועדת ורגע לאחר מכן מתהדקת כנגד המתכת הקרירה בעווית.
משהו השתבש. משהו השתבש בצורה נוראה.
הרוח והאור שרקו נעימה שלווה, מציעים שקט מענה ושאלות נוספות.

אנא סמאל, האירנו באורה של הסופה...

ישיבה ארוכה, גם על המשטח הנוח ביותר, הופכת בסופו של דבר לעינוי.
אני מתענה.
אני יושב על החול מזה זמן רב. שש שעות לפי השעון. משחזר שלב אחרי שלב של התרחשות היומיים האחרונים' ואני זוכר.
אני זוכר את מחשכי המרתף שהתכנסנו בו, את בוהק הנרות על הקירות ובוהק הדם המעטר את הרצפה. את הלחישות השקטות, את הברקים שריקדו בין אצבעותינו, ואת הבקשה שבקעה מתוכנו כצעקה, כאותו בכי שאדם בוכה כאשר יודע כי נגזר עליו להיות בן מוות, בלידתו.
אדוני הזמן...
ואז, שקט. שקט וחושך.
ועולם זה של אור.
אני מקרב את השעון אל אוזני, נהנה לשמוע את תקתוקי ליבו, ולראות את אבריו חגים במסלולם האינסופי. אני נוגע בקצה אצבעי במתכת העוטפת את השעון, מעריץ את צורתו. מעגל, קליל השלמות.

אנא סמאל, עשנו עגולים...

אני קם, מנער את החול מאחורי חלוקי ומתחיל לצעוד. לא אל מקום מסוים שעל השטח. אני צועד אל עבר מבצרי המחשבה, מקווה שתשישות הגוף הפוסע תעניק לנשמתי את הכוח לטפס ולהשקיף על התמיהות המאיימות להטביעני.
החול קולט את צעדי בלחישתו הרכה, מניח לי לצעוד להיכן שארצה, מניח לי להיות, היכן שאבחר להימצא.
אני שותק, מניח לרגלי ולחול להמשיך את שיחתם השקטה, בעוד אני מוליך את גופי בחלל העולם.
מדוע אני כאן? מה פשרו של עולם זה?
פסיעה. פסיעה. פסיעה.
אני הופך את השעון ביד אחת, כמצפה למצוא את המענה בהשתקפותי המעוותת באחוריו המתכתיים של המכשיר. כצפוי, אם ישנה תשובה, זה אינו מקומה.
אני רועד. האם ייתכן שנכשלנו? האם אומנם נכשלנו?
לא ייתכן, אני מרגיע את עצמי. כשף שנכשל הינו כוח מתפרץ, זוויתי,מדלג. נוגע בכל חמוקי העולם, פוצע אותם, מותיר אותם חשופים ומפורקים. לא יותר מרסיסים זעירים שכל שנותר להם הוא לקלוט מן האור שסביבם, כנחמה לאור שאי אז אגרו בתוכם.

אנא סמאל, עשנו כשמש...

עיני נעצמות לאיטן, מבקשות לדחות מעליהן את נחמתה הצורבת של הזיעה. עלי להמשיך. רק עוד צעד, ועוד אחד...
קול צעדי בחול אינו לוחש עוד. רגלי מחליקות על החול, אינן מותירות עקבות בהולכן. זיעתי נוטפת מעלי, נוגעת בלחיי בנגיעה עדינה ולועגת, גולשת על חזי בהתגרות, ומתרחקת ממני בדחיה, ממהרת להתאחד עם אורה של האדמה. אני נושך את שפתי בחוזקה, ולו כדי לחוש בכאב. לחוש בקיומי.
ראייתי מתערפלת. נשימתי כבדה, חורקת. אני רגלי קלות, מבקשות להתרומם מעל הקרקע. עורי מגרד, רועד, מבקש להתרחב ולמלא עולם ומלואו.
אני צועק, מדבר אל המרחבים הריקים ושולח את קולי, את נשמתי על פני המישורים.

סמאל! הענק לנו את הזמן!

אנא!

אני מניף את שעוני אל עבר השמש, צועק מילים בלי פשר, מילים מעבר שנמוג אל השגעון, מילים השואבות את כוחן מהבורות החשוכים ביותר של התודעה.
!Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate
השעון נסדק.

נשמתי מתקצרת. אני מהדק את אגרופי סביב הסדק ועוצם את עיני. מובס.
אך אחרי השקט המוחץ של הייאוש, אני חש באדמה נעה. רוחשת מסביבי.
אני פוקח את עיני ורואה נהרות של אור, נוהרים אלי, צוחקים אלי, מפלסים את דרכם אלי בים החול. אורו של העולם מתאסף אלי, מסנוור, מעוור, אך מלא חיים.
ועם כל רסיס אור שנאסף אלי, אני מבחין בגלים של חושך, ממהרים לתפוס את מקומם, גולשים בשקט הרחק באופק.
אני חוזר ומתמקד באורות המתקרבים אלי. אני מרגיש אותם מתאספים, מלטפים אותי. עוטפים אותי. אני נופל על ברכי, מלטף אותם חזרה, מרגיש איך הם מתפתלים בשמחה בין אצבעותי.
ועולים.
עולים?
לאט אבל במורגש, הם מתחילים לרחף, נפרדים ממגעי, נמוגים באוויר.
אני בוהה באי אמון, בעוד האוויר מתמלא בנקודות אור, עולות לגובה, קורצות קריצה אחרונה לעיני המבקשות. החלל כולו מלא בהם, כוכבים נופלים, כוכבים עולים.
ובעוד מפלי האור עושים אתדרכם מעלה, ים החושך שוצף סביבי, קורע את נשימותי הקטועות באלם מחריש אוזניים. אני עומד ותוהה, מלווה במבטי את אחרון הכוכבים. מרחף מעל ראשי, מעל ידי הפשוטות, ועוזב אותי.
הגלים עולים. החושך כבר מתחכך כנגד קרסולי, כמתגרה, כנחש המחכך את קשקשיו בטרפו, למען ירגיש ייאוש מהו.
אני מרים את השעון בעוד סאונם של ימות החושך עוטף אותי ומנסה להתנחם בתקתוקיו, מבקש להעיף מבט אחרון מבעד לכיסוי הזכוכית שנסדק. רואה את המחוג נע לאיטו.
ובעודי מובס, מאזין לתקתוקי השעון מבעד לרחשי הגלים, אני רואה כי גלגלי השיניים עצרו את מסלולם.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

מאיפה אתחיל ! קודם כול אני שמח שיזמת לכתוב בסגנון חדש זה אתגר ותענוג בו זמנית לכותב !!

בנוגע לטקסט ברמה העקרונית תפסת את הקונסיפט של כתיבה זו בדרך טובה... אומנם יש במעט משפטים ניסוח שהוא קצת מפספס את הפוטנציאל, כלומר הוא כתוב הייטב אבל אפשר לנצל אותו עוד על ידי התעמקות קלילה (אולי במטאפטרה \ תיאור \ מחשבה...).

אבל נוכחתי לראות שזה רק בכמה שורות בודדות אצלך.

בנוגע לסיפור עצמו - אהבתי אם אני לא טועה זה הוא מלאך שנזרק אל הארץ כעונש? תסכילו והבעותיו לחרדתו מאוד טובים ומדמים סגנון תנכ"י (ואת זה אהבתי מאוד)

חשבתי על רעיון שאולי היה יכול לתת יותר פוטנציאל לקטע והוא השעון, אולי במקום שרק ינפנף הוא יזרוק אותו אל "תוך" השמש אבל הוא מול עיניו יהפוך לחול \ כהבזק אור יעלם...
סתם רעיון.

כמה שאלות: סמאל, אתה מתכוון למלאך סמאל נכון?
הדמות היא מלאך בעצם או מה שרק אני מצאתי את זה?
והמשפט חשוך התרגום הבנתי מידית(הרי אני יודע אטלקית
האם אתה חיברת \ תרגמת או מה שזה מטקסט מסוים ?

בכללי מאוד מאוד נהנתי
מקווה לראות עוד מיצירות כאלה !

ערב טוב,
אמיל.

סמאל הוא בהחלט המלאך סמאל.
תשמע, אני מאוד אוהב שאנשים נותנים פירושים שונים משלי ליצירה שלי, ולכן לא אומר לך למה אני התכוונתי, זה נוטה לקבע את המחשבה.
והמשפט האיטלקי הוא כמובן המשפט שעל השער של הגהינום מהתופת של דנטה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

השאלה שלי על הדמות היא מבחינת מעמדה ! וזה לא בא מחוסר ניחוש אלא מתחושה.

פה ברור שהדמות מודעת מי גורם ולמה את מה שמתרח לה, בכול זאת קשה לקבוע מהטקסט אם הדמות היא בן- תמותה או בן אלמוות !

בנוגע לבחירת המשפט באטלקית, שאומר "השאירו תקווה, אתם שנכנסים".
האם הכוונה בכול הסיטואציה כמחווה לגיהנום \ עינוי... החטא ועונשו?
או מה שזה מקרה אחר?

ודי עם ה"אני לא מספר", לפחות תתן קצת (זה מעניין) !

ערב טוב.
אמיל.

זה לא מה שהמשפט אומר, הוא אומר די ההפך: "אבדו תקווה, כל הנכנסים הנה"/All hope abandon, ye who
enter in
אם אתה מתעקש, אני יותר כיוונתי לדמות של אדם, מכשף, שניסה לעשות עסקה עם סמאל (אחד משמותיו העבריים של הסטרא אחרא, יצור עם משמעויות רבות ביהדות) על מנת שיעשה אותו אדון לזמן. הוא מקבל את בקשתו (אם כי לא מבין זאת) אבל מגלה שחוסר תלות בזמן פירושה התנתקות מהעולם, והמוות הוא בעצם מעין עסקה שעושה אדם על מנת להשפיע בעולם.
השעון, לצורך כך, הוא מטאפורה לעניין. צורתו העגולה, החיצונית, מהווה את הסמל אליו שואף הגיבור (העיגול השלם, שאינו נגמר) אולם הגיבור מגלה כי למרות שהמחוגים נעים והתקתוק נשמע, גלגלי השיניים לא נעים - בדומה למצבו: הוא נעשה אדון לזמן, אבל לא מוסגל להניע או להשפיע יותר על דבר בעולם, דבר המשאיר אותו ריק וחסר משמעות.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

לגבי המשפט טעיתי ביחוס של הפועל LASCARE , תרגמתי את זה תרגום ממשי (אני לא במעמד להציע דבר כזה) אבל ABANDONATE שזה תנטשו הייתה יותר מתאימה מבחינה משמעות.

בנוגע לדמות מעניין, ועכשיו כשאתה מספר את זה בכללי זה מתהלך עם מה שחשבתי עליו אומנם הדמות ודימוי השעון לא ממש תפסתי.
ופה באה נקודה שיכולה לעזור לקורא והיא תבוצע על ידך, בסוג של טקסט כזה אפשר לתת לקורא רמזים מוטעמים בסיפור שיתנו השתקפות לדמות אבל לא יחשפו אותה בקלות.
למשל מטה - שנותן רמז על קוסם או איש שועסק במסטיקה.
או למשל לתאר איך החול מתפורר בין אצבעותיו כמו שהפך אדמה אל זהב (עוד רמז).

המטרה שלך מהסיפור היא מובנת אבל כאשר הדמות היא עלומת שם ותואר כמעט, קשה קצת לקורא לקבל את העומק של הסיפור בדיוק.

אם הייתי מזכיר רמזים כאלה, אפילו שלא הייתי מכיר את הסיפור אולי הרמזים היו קורצים לי לרעיון של זה.

בכתיבה לדעתי, לדעת מתי לתת ומתי לקחת מהקורא זה מטלה לא פשוטה ובעלת אפקט גדול, אבל חשוב להיזהר בשימוש בה כמובן.

מהנה ביותר. לא רק סגנון הכתיבה, אלא גם הנושא: העניין של סגידת השטן והשימוש ברעיון של לוציפר (מביא האור).

השאיפה הגדולה של האדם היתה תמיד להיוולד עם מדבר. ורצוי מדבר גדול.
מהמכשפים הקדומים ועד האלכימאים המודרניים, בסרטים ובקומיקסים זו משאלת הלב הכמוסה ביותר.
אבל במציאות כולנו נולדים עם ארגז חול - גדול יותר או פחות.

לאט לאט אנו גדלים ומשחקים, מתגלשים ומתנדנדים.
חלקנו אפילו זוכה לבנות ארמונות חול.

אבל בלי לשים לב, מבין האצבעות חומקים גרגרים בזרזיף דקיק - כמעט בלתי מורגש.
וככל שאנו מתבגרים החול הולך ומתמעט, עד שלא ייותר עוד חול שנוכל לשחק בו.
ולא יעזור לנו כמה נקפוץ את אגרופינו סביבו, נאגור אותו ונשמור עליו -
בסופו של דבר ייפול מבין אצבעותינו הקפוצות גם הגרגר האחרון.

ואז יגיע המבוגר האחראי, לבוש בחליפה שחורה ויוציא אותנו מארגז החול הריק.
לו הייתי נולד עם מדבר לא הייתי צריך לפחד שהלבוש בחליפה השחורה יגיע.
החול במדבר אף פעם לא נגמר.